משנה טהרות ז ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ז · משנה ד | >>
אשת חבר שהניחה לאשת ג עם הארץ טוחנת בתוך ביתה, פסקה הרחים, הבית טמאד.
לא פסקה הרחים, אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה וליגע.
היו שתים, בין כך ובין כך, הבית טמא, שאחת טוחנת ואחת משמשתה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע.
אשת חבר, שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה -
- פסקה הריחיים - הבית טמא,
- לא פסקה הריחיים - אין טמא, אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה, וליגע.
- היו שתים -
- בין כך ובין כך - הבית טמא,
- שאחת טוחנת, ואחת ממשמשת - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: אין טמא - אלא עד מקום שהן יכולות לפשוט את ידן, וליגע.
- בין כך ובין כך - הבית טמא,
מעיקרנו הוא שאשת חבר הרי היא כחבר, ובניו ובני ביתו הרי הם כחבר, ואשת עם הארץ ובניו ובני ביתו הרי הם כמוהו להיות בחזקת הטומאה, וכבר ביארנו זה בזרעים.
והיה עולה בדעתנו שחכמים מודים לרבי מאיר באשה לפי שהיא רבת המותרים והשמירה ממה שלא יותר, ושהיא תמשש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך, והשמיענו שאין חולקין אפילו בנשים.
והלכה כחכמים:
פסקה ריחים. שגמרה טחינתה ופסקה מלטחון דכ״ז שהיא עסוקה בריחים אינה הולכת וממשמשת הבית:
ואחת משמשת. כמו ממשמשת כמו אסור לשמש בצרור בפ' המוציא יין (דף פא) כלומר ממשמשת בתוך הבית מלשון (בראשית לא) כי מששת את כל כלי: תניא בתוספתא (בפ״ח) אשתו של עם הארץ טוחנת עם אשתו של חבר בזמן שהיא טמאה אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון ר״ש אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון שאע״פ שאינה אוכלת נותנת לאחרים ואוכלים. פי' טוחנת עם אשתו של חבר מסייעת לאשת חבר לטחון: בזמן שהיא טמאה אשת עם הארץ שמחזקת עצמה בטומאה ונזהרת מליגע ומלהסיט תבואה של חבר שאינה רוצה לטמותו אבל בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטהורה לא תטחון ולא תסייע לאשת חבר לפי שאינה נזהרת מליגע שסבורה להיות טהורה ואנן קיימא לן דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים. ר״ש בן אלעזר אומר אף בזמן שאשת ע״ה מחזקת עצמה בטמאה לא תטחון שאע״פ שאינה אוכלת נותנת רשות לאחרים שהם עמי הארץ כמותה ואוכלים ובכל הספרים כתוב בפ״ק דחולין (דף ו:) אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחבירתה נותנת לה ואוכלת כלומר שחבירתה אשת עם הארץ אחר שסבורה להיות טהורה נותנת לה ואוכלת ויש לשונות אחרים ולא יתכנו כמו שפירשתי בפ״ק דחולין וכתוב שם בכל הספרים אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ ופי' שם בקונט' דאיירי בתבואה של עם הארץ ובזמן שהיא טמאה אאשת חבר קאי שנזהרת מליגע שלא לטמאותה ולא אתיא למיכל מינייהו אבל בזמן שאשת חבר טהורה חיישי' שמא תשכח ותתן לתוך פיה ואסור משום דמאי ור״ש אוסר אף בזמן שהיא טמאה דחיישינן שמא תתן לה חבירתה דהיינו אשת עם הארץ וקא אכלה דמאי וקרי לה חבירתה כדאשכחן בפרק לולב הגזול (דף לט.) הלוקח לולב מחבירו בשביעית ובפ' בכל מערבין (דף לב.) האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים ובפרק שואל (דף קנ.) השואל לחבירו לעובד כוכבי' והשתא מסיק עלה בפ״ק דחולין (דף ו:) אאשת עם הארץ השתא מגנב גנבה וכו' באשת חבר אע״פ שאינ' חשודה לא לגזול ולא לאכול דמאי חיישינן לשכחה דעביד אינש דמינשי ואכיל אבל לתת לאחרים אי לאו דחשידא ורגילא בכך לא מנשיא וכל זה דוחק ועוד הרי מקבלין מן הנשים דבר מועט כדאיתא בהגוזל בתרא (דף קיט.) ועוד אי איסורא משום דמאי איבעי ליה למתנייה במסכת דמאי ולא במסכת טהרות ועוד לרבא דבסוף הנזקין (דף סא.) אסור משום מסייע לידי עוברי עבירה ולאביי נמי דאמר רוב עמי הארץ מעשרים הן הא אסר הכא בזמן שהיא טהורה וכי תימא דהתם בזמן שהיא טמאה הא בוררת קתני דאי איפשר שלא תיגע ועוד דלפי זה אי איפשר ליישב הא דקתני בתוספתא שאע״פ שאינה אוכלת נותנת לאחרים ועוד בפ״ט דתרומות בירושלמי קתני אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון שהיא מחזקת עצמה טהורה ממנה משמע דקאי אאשת עם הארץ וכמו שפירשתי עיקר ובזמן שהיא טמאה דתני כגון שמחזקת עצמה בטומאת מת או שרץ או נבילה ולא בטומאת נדות דא״כ היתה מטמאה התבואה בהיסט דא״א שלא תסיט בטחינתה והאי דאמר טוחנת עם אשת עם הארץ דמשמע דאשת חבר טפל לאשת עם הארץ והפירות של עם הארץ הם אעפ״כ מצינו עם שהוא טפל כה״ג כדכתיב (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת וכדאמרי' באבות (פ״ב מ״ב) יפה תורה עם דרך ארץ וידוע שהתורה עיקר:
אשת חבר - שנאמנת על הטהרות, דאשת חבר הרי היא כחבר:
שהניחה לאשת עם הארץ - שאינה נאמנת, דאשת עם הארץ ובניו כמותו, עד שיקבלו עליהב [דברי חבירות:
פמקה הרחים - גמרה טחינתה ופסקה מלטחון. דכל זמן שהיא עסוקה במלאכתה בריחים אינה הולכת וממשמשת בבית:
וחכמים אומרים וכו' - והלכה כחכמים:
אשת חבר שהניחה לאשת ע"ה טוחנת כו'. לשון הרמב"ם היה עולה בדעתינו שחכמים מודים לר"מ באש' לפי שהיא רבת (העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה) ושהיא תמשמש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך. והשמיענו שהן חולקים אפילו בנשים. ע"כ:
פסקה הרחים הבית טמא. וחכ"א דבסיפא קיימא נמי אדהכא. והיינו דפסק הרמב"ם בפי"ב מה' משכב דאפי' פסקה הרחים אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידם וליגע:
משמשת כמו ממשמשת. כמו אסור לשמש בצרור. פ' המוציא יין (דף פ"א) כלומר ממשמשת בתוך הבית. מלשון כי מששת את כל כלי (בראשית ל"א הר"ש):
(ג) (על המשנה) אשת כו'. דסלקא דעתך שחכמים מודים לר' מאיר באשה, לפי שהיא רבת העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה, קמשמע לן. הר"מ:
(ד) (על המשנה) טמא. וחכמים אומרים דבסיפא, קיימא נמי אדהכא:
(ה) (על המשנה) משמשת. כמו ממשמשת, מלשון כי מששת. הר"ש:
אלא עד מקום שהן יכולות לפשוט את ידן וליגע: כך צ"ל:
יכין
אשת חבר: שנאמנת כחבר. וכ"כ כל בני ביתו של חבר. וכן גם כל בני ביתו של ע"ה דינן כע"ה. ואינן נאמנים על טהרות:
פסקה הרחים: ר"ל שהחבר שהי' סמוך להבית שטוחנת בתוכו. הרגיש שפסקה לטחון. מדנפסק קול הקשת גלגל הרחיים. והרי כל זמן שמסבבת הגלגל. טרודה בטחינתה וא"א לה למשמש. דלא דמי לאומנין לעיל. דאמרינן דאף בזמן עסקן. אפ"ה כל מה שיש בהרווח של פישוט ידן טמא. י"ל דהתם שאני דמלאכתן פסקי פסקי. דמושיט ומשיב ידו לכאן ולכאן ליטול כלי מלאכתו. ולחזור להניחן מידו. וביני ביני יכול שפיר לפשפש ולמשמש סביב לו. אבל זאת הטוחנת. כפה פרשה בבית האחיזה של גלגל הרחיים לסבבו ולא תזוז ידה משם רגע בלא הודע ע"י שתיקת קול הקשת הגלגל. ולכאורה נראה דבהא מודו רבנן דלא דמי לאומנין דלא חיישינן גבייהו רק עד כדי פישוט ידן. דנשים שאני דמשמשניות הן. ומשתוקקות תמיד לראות ולשמוע למשמש ולטעום כל דבר החדש להן. להכי חיישינן גבייהו טפי. אמנם לרמב"ם בחיבורו [פי"ב ממשכבות ה"י]. רבנן דסיפא קאי נמי אהא. ולא מטמאי רק עד כדי פישוט היד. ולפע"ד ע"כ צ"ל כן. דאל"כ למה פליגי בסיפא בב' טוחנות:
אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה וליגע: בהא גם ר"מ מודה. מדא"א לזוז ממקומה שאצל הרחיים שאוחזתו:
וחכ"א אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע: ממקום שמצא כל אחת מהן. ואף דכבר שמעינן כן באומנין. אפ"ה נקט אומנין לרבותא דר"מ. אף דאנשים אין דרכן למשמש. אפ"ה מחמיר ר"מ. ונקט נשים לרבותא דרבנן דאע"ג דאשה דרכה למשמש. וגם בלא זה אשה כלי זיינה עלה ומעיזה טפי [כע"ז כב"ב]. אפ"ה מקילי רבנן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת