רמב"ם על טהרות ז
ראו גם נוסח המשנה טהרות ז רמבם
טהרות פרק ז
[עריכה]ישובו החיצונות טמאות, לפי שהאנשים יבואו שם ויגעו בהן.
ורבי יוסי אומר, שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא, שלפעמים יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב, ואפילו הקדרות אשר לא נגע בהם.
ואין הלכה כרבי יוסי:
כבר התבאר בחגיגה (דף כג.) שמגע עם הארץ טמא, ושמא נגע בבגדים או בכלים טמאים.
ואמרו הבית טמא - רוצה לומר כל הכלים והבגדים אשר בבית.
וחכמים אומרים, שכל מה שאפשר שיגיעהו אם ישלח ידו הוא אשר נטמא, שאולי שלח ידו אליו בעת שהקיץ לראותו, כאשר לא ראהו קודם זה.
והלכה כחכמים:
אלו האומנים הן עמי הארץ.
והיה עולה במחשבתנו שבהיותם משתמשים בכל הבית, שיהיה כל מה שבבית טמא אצל החכמים, והודיעונו שאפילו האומנים לא יטמאו אלא כל מה שאפשר שנגעו בו, מבלי רדת אל הדבר ההוא או לעלות על דבר גבוה, ואז ישיגהו. וכן נתבאר בתוספתא.
והלכה כחכמים:
מעיקרנו הוא שאשת חבר הרי היא כחבר, ובניו ובני ביתו הרי הם כחבר, ואשת עם הארץ ובניו ובני ביתו הרי הם כמוהו להיות בחזקת הטומאה, וכבר ביארנו זה בזרעים.
והיה עולה בדעתנו שחכמים מודים לרבי מאיר באשה לפי שהיא רבת המותרים והשמירה ממה שלא יותר, ושהיא תמשש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך, והשמיענו שאין חולקין אפילו בנשים.
והלכה כחכמים:
כבר ידעת שאוכלין ומשקין טומאתן קלה, וכן כלי חרס לא יהיה אב הטומאה, ולכן גזרו שיטמא כל מה שבבית מאלה המינים מפני שמירת עם הארץ. אמנם המשכבות והמושבות אשר הן אב הטומאה, לא נדין עליהן שהם שבו משכב הזב אלא כשלא יהיה בעל הבית רואה מי שיכנס בבית ולא מי שיצא ממנו ונפרד עם הארץ בשמירה, וכן כלי חרס המוקפין צמיד פתיל לא יטמאו במגע טומאה אלא במשא הזב, כמו שהתבאר מדברינו בפתיחת זה הסדר. וכבר ביארנו זה בעדיות, ולזה לא נדין עליהם בטומאה עד שיפרד עם הארץ בו מבלי פחד ולא נשאר לו מי שיראו.
והמובל - הוא חתוך הידים והרגלים עד שלא יכול להעתק עד שיקחום בריאים וישאום, ולזה נקרא "מובל" מאמרו "יובל שי"(ישעיה יח, ז). וכבר נאמר שהמובל הוא המצורע אשר אבריו יפלו עד שלא יוכל לעמוד ולא להמשך.
ועם כל זה, להיות הבית מגיע ברשות עם הארץ, שב כמו ביתו של עם הארץ שהכל טמא:
אלה הגבאים גם כן הן עמי הארץ, והעיקר אצלנו שהן ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת, ואם באו אל הבית לקחת המשכון טימאו לכל מה שבבית, אלא אם יהיה עמהם גוי. וסיבת זה מה שזכרו בתוספתא, "מפני שאימת גוי עליהם, ולא ישלחו ידיהן". וכבר התבאר בתוספתא, שהגבאים אם לא יהיה המשכון בידיהם, ולא היה שם ביניהן מעיד שנכנסו לבית, ואמרו הן נכנסנו ולא נגענו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
אמנם הגנבים אשר דרכם לבד הוא אשר בחזקת טומאה, לפי שהן לא ירצו בלכתן בבית עדים, אם היה גוי עמהם אשר הוא כזב לכל דבריו ומטמא משכב ומושב, או אשה, הנה כל מה שבבית בחזקת טומאה אפילו המשכבות והמושבות:
אוריירין - הבלנין. שבמרחצאות חלונים, ישימו כל איש לבושו בחלון מהן ויכנס אל המרחץ, ולאלה החלונות פתחים ודלתות.
ואמר רבי אלעזר בן עזריה, שהוא מעת שסגר הפתח על לבושו הנה הן בחזקתם, לפי שלא ישלח איש ידו לפתוח חלון סגור. וחכמים אומרים, שהן טמאים לפי שכבר נגע בהן טמא, אלא כשסגר עליו הדלת נשא המפתח לבלנים, לפי שהוא אף על פי שהיה עם הארץ לא מסר לו אלא שמירת המפתח כמו שהתבאר בפרק ראשון, או ישים חותם מטיט וכיוצא בו על הפתחים כמו שהתבאר בתוספתא, או ירשום רושם יקבל ממנו מופת שלא נפתח החלון ולא נגע אדם בכלים.
ואמרו המניח כליו מגת זו לגת הבאה, הוא שיהיה הכהן לוקח תירוש של תרומה מזה עם הארץ, ועזב כלי הבציר על טהרתם במקום מהגת הוא יבצור בהן בשנה הבאה, אף על פי שלא ידע אם נגע בהן, שהאנשים גם כן ישמרו מהן ואפילו נעלם מהן לידיעתם שהוא כהן, וחזקת הדבר אשר הוא אצלו טהור. הנה הוא ישראל כל עוד שנעלם מלשומרן והוא נטמא, הוא אמרו עד שיאמר, בלבי היה לשומרו.
ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה:
רצה לומר כהן טהור לאכול בתרומה, אם פנה ממחשבתו מהכין לאכול בתרומה ולא ישמור נפשו, ולא ידע בנפשו גם כן טומאה.
רבי יהודה אומר, הרי היא בחזקת טהרה לפי שהטמאים לא יגעו בו, לדעתו שהוא טהור לאכול בתרומה. וחכמים אומרים, שהוא נטמא בהיסח הדעת לעניין תרומה. וסיבת זה מה שזכר שהידים עסקניות רוצה לומר רבות ההתעסקות, ולפעמים נגע בטומאה והוא לא ידע. וזה מכלל שמונה עשר דבר שגזרו שהידים תפסול את התרומה ואף על פי שלא ידע להן טומאה, כמו שהתבאר בסוף זבים.
והלכה כחכמים:
גרגרניות - הומות לאכול, מן הגרגרת והוא השפוי כובע, ותרגום "כי הייתי זוללה"(איכה א, יא), בתרגום ירושלמי "ארי הויתי גרגרנית".
והלכה כחכמים:
משנה טהרות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב