משנה טהרות ז ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ז · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המניח עם הארץ בתוך ביתו לשמרו, בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין, האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחים, טמאים.

אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל, טהורין.

ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין, אפילו מובל, אפילו כפות, הכל טמאז.

נוסח הרמב"ם

המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין טמאין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין אם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מובל אפילו כפות הכל טמא.

פירוש הרמב"ם

כבר ידעת שאוכלין ומשקין טומאתן קלה וכן כלי חרס לא יהיה אב הטומאה ולכן גזרו שיטמא כל מה שבבית מאלה המינים מפני שמירת עם הארץ אמנם המשכבות והמושבות אשר הן אב הטומאה לא נדין עליהן שהם שבו משכב הזב אלא כשלא יהיה בעל הבית רואה מי שיכנס בבית ולא מי שיצא ממנו ונפרד עם הארץ בשמירה וכן כלי חרס המוקפין צמיד פתיל לא יטמאו במגע טומאה אלא במשא הזב כמו שהתבאר מדברינו בפתיחת זה הסדר וכבר ביארנו זה בעדיות ולזה לא נדין עליהם בטומאה עד שיפרד עם הארץ בו מבלי פחד ולא נשאר לו מי שיראו:

והמובל. הוא חתוך הידים והרגלים עד שלא יכול להעתק עד שיקחום בריאים וישאום ולזה נקרא מובל מאמרו יובל שי (תהלים עו) וכבר נאמר שהמובל את המצורע אשר אבריו יפלו עד שלא יוכל לעמוד ולא להמשך ועם כל זה להיות הבית מגיע ברשות עם הארץ שב כמו ביתו של עם הארץ שהכל טמא:

פירוש רבינו שמשון

אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס. כלומר אוכלין שבכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין ואית דגרסי וכלי חרס דאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט:

ולא את היושבין. אע״פ שאם עומד רואהו:

אפי' מובל. שאין השומר יכול לילך אלא א״כ מובילין אותו ובערוך פי' מובל גידם:

ואפי' כפות. אפ״ה הכל טמא ולאו משום דניחוש לעם הארץ דעם הארץ אין עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט אלא משום דחיישינן שמא נכנס שם עובד כוכבים או אשה נדה וישבה והסיטה וטמאה את הכל כדתנן לקמן גבי גנבים ואם יש עמהם עובד כוכבים או אשה הכל טמא והא דתנן לקמן גבי הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר אפי' מוקפין צמיד פתיל טמאין היינו משום אשתו והשתא משמע הכא ובההיא דהגנבים דאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט ובשילהי הנזקין (דף סא.) משמע נמי דאין היסט לעם הארץ דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה אבל שמא יסיטם הוא לא חייש: עוד תניא התם ובא עם הארץ ונוטל את שתיהן ואינו חושש ובפרק בנות כותים (דף לא.) נמי משמע דאין עושה משכב ומושב דתנן התם עובד כוכבים מטמאין משכב תחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתן בספק ופריך עלה בגמרא מההיא דעל ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בגדי עם הארץ ולמאי דחשיב עובד כוכבים כעם הארץ הוה ליה לאקשויי מתני' דנדה גופה אמאי תנן משכב התחתון כעליון ותו לא הא תחתונו של עם הארץ כתחתונו של זב הוא אלא ודאי אין מדרס לעם הארץ ואע״פ שעשו עם הארץ כזב לענין צנורא דמטמא משום מעיין כדמשמע בחגיגה פרק חומר בקדש (דף כג.) ובפרק בנות כותים (דף לג:) לא רצו לגזור על הסיטן כמו שמפרש ר״ת משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום ומיהו טעם זה לא יתכן גבי מדרס וצ״ל דהיסט ומדרס חומרא יתירא הוא ואין יכולין לעמוד בה אבל יכולין ליזהר ממגעו ומצינורא שלו והא דמשני בפרק בנות כותים (דף לג:) בעובד כוכבים שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דאי משום טומאת עם הארץ הא טבל ליה היינו משום דאי לא טבל היה טמא מטעם מגע דאוקימנא בעובד כוכבים ערום והא דנקט ודרס ולא נקט ונגע משום דבעי דלהוי בגדי חבר תחתונו של עובד כוכבים דאיירי בהו מתניתין דהתם ואין להקשות לוקמא בלא טבל וכגון שיש דבר מפסיק בין בגדי חבר לרגלו של עובד כוכבים דעל כרחין צריך לאוקומא בטבל כי היכי דלהוי ספק ספיקא משום עובד כוכבים דאי לאו דטבל מה לי בעל בקרוב מה לי בעל ברחוק והרב ר' משה מפונטיוש״א היה מפרש דלשום דבר לא עשו עם הארץ כזב ואינו טמא אלא מחמת בגדיו דטמאין שמא ישבה עליהן אשתו נדה וה״ל נושא את המדרס וצנורא שלו טמאה לפי שנגעה בשפתיו ולא מטעם מעיין ואי אפשר לומר כן דא״כ למה ליה למימר התם בנדה הא טביל ליה כי לא טבל נמי לא מטמא כיון שהוא ערום דאין נושא את המדרס מטמא כלי לאחר שפירש כדתנן במסכת זבים (פ״ה) ועוד גבי צדוקין דפריך התם מה הועיל כהן גדול במה שקדם אצל אשתו תיפוק לי' משום צנורא דעם הארץ הרבה הועיל דאם היה בועל נדה נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צנורא דעם הארץ בגד לחודיה הוא דניטמא משום משקה דמטמא כלי מדרבנן ובתוספתא דחגיגה משמע דלענין תרומה יש לעם הארץ מדרס והיסט דתניא ספק רשות עם הארץ ומדרסו וחצצו והיסטו טהורין לחולין ומטמאין לתרומה וקשיא דבשלהי הנזקין משמע דאפילו לתרומה אין היסט לעם הארץ ושמא ההיא דתוספתא ר' יהודה היא דאיירי לעיל מינה וכולה ר' יהודה תני לה ורבנן פליגי עלה וסבירא להו כדאמר רבי יוחנן בירושלמי דחגיגה בסוף אין דורשין דגרסינן התם ולא כן א״ר יוחנן לא חצצות ולא הסיטות לא רה״י ולא רשות עם הארץ אצל תרומה ומיהו נראה שיש שם טעות סופר וגרסינן חולין ואי גרסינן לתרומה ה״ג ולא רשות עם הארץ אצל החולין אלא אצל התרומה שכך מוכחת סוגיא דהתם דקאמר לעיל מינה התם גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה כלומר שיטמא בהיסט ומדרס אע״ג דלחולין לא מטמא כדפרישית התיב ר' חנין והתנינן המניח עם הארץ בתוך ביתו בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין האוכלין (צ״ל והמשקין) ואת המשקין וכלי חרס פתוחין טמאין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין (צ״ל ואין.) ואיך תאמר עשה גופו כזב אצל התרומה אפילו צמיד פתיל נמי יהו טמאין משום היסט וס״ד דבתרומה איירי מתניתין ודחי אמר יודה בן פזי תפתר בעם הארץ אצל הפרוש ולית את שמע מינה כלום כלומר דבחולין איירי ולא בתרומה א״ר מנא כן אמר רבי יוסי רבי כל מה דאנן קיימין הכא בתרומה אנן קיימין תדע לך שהוא כן דתנינן אפילו מובל ואפי' כפות הכל טמא כלום אמרו ידיו טמאים לא משום היסט ולא כן א״ר יוחנן לא חצצות ולא הסיטות ולא רשות היחיד ולא רשות עם הארץ אצל החולין אלא אצל התרומה כלומר וא״כ בתרומה איירי דאי בחולין לא היה לנו לחוש דאין היסט לעם הארץ אצל החולין והשתא על כרחין צריך ליישב דכיון דבתרומה איירי אי יש היסט לעם הארץ בתרומה ברישא נמי ניחוש להסיטו של שומר עצמו כי היכי דחיישינן למגעו וצ״ל דאפי' לתרומה אין היסט ומדרס לעם הארץ כדמשמע בגיטין (דף סב.) ומתני' דהכא וכן תוספתא דחגיגה משום אשת עם הארץ דחיישינן שמא באה והסיטה ולתרומה חיישינן לחולין לא חיישינן ושמא כי היכי דמוקי בירושלמי מתני' דהכא לתרומה הכי נמי כל הני מתני' לקמן ההוא דגנבים וההיא דהדר עם עם הארץ בחצר דלחולין לא חיישינן בשום פעם להיסט כיון דליכא למיחש למגע ולא דמי לבגדי עם הארץ מדרס לפרושין דהוי אף לחולין דאע״ג דחשו בשל עם הארץ מספקא שמא תשב עלייהו אשתו נדה בשל חבר לא חשו לחולין א״נ יש לחלק בין היכא דנכנסו שם ודאי עובדי כוכבים או אשה להיכא דלא ידעינן אם נכנסו או לא ועוד יש לפרש דחיישינן למדרס אשתו במגע אפי' לחולין כדמשמע התם בירושלמי דחגיגה הלכך בבגדי עם הארץ עצמו שרגילה בביתה לדרוס ערומה ומלובשת חיישינן אפילו לחולין אבל נכנסת בבית של חבר לא שכיחא שתשב ערומה ולא חיישינן לחולין וזה לשון הירושלמי בגדי עם הארץ מדרס לפרושים רבי יסא בשם רבי יוחנן במגעות (בירושלמי איתא שנו) שבו רבי זעירא בעא קומי רבי יסא מהיכן נטמא הבגד הזה מדרס א״ל תפתר שהיתה אשת עם הארץ יושבת עליו ערומה שמואל בר בא בעא קומי ר' זעירא היאך מה דאתמר תמן אין היסט בחולין ויש היסט בחולין ע״י מגע ודכוותה אין משא בחולין ויש משא בחולין על ידי מגע אמר שמואל אחוי דרבי ברכיה רבי ירמיה בעי ישבה על כסא ונגעה בו מה נפשך אם במשא הרי במשא אם במגע הרי במגע היאך מה דאתמר במשא עד שינשא רובו ודכוותה במגע עד שיגע רובו ע״כ ירושלמי משמע דלא החמירו על מדרס אשתו של עם הארץ לחולין אא״כ דרסה ערומה ואם דרסה ע״ג בגדי חבר בלא נגיעה טהורין לחולין ואפי' דרסה ערומה במקצת רגלה או ישבה ויש הפסק ברוב המדרס בינה לבגד לא נטמא מדרס לחולין מחמת נגיעת המיעוט כדין כל מדרס דבעי' שינשא רובו עליו וכן לענין היסט לא גזרו לחולין על היסט אשתו אלא ע״י מגע ונפקא מינה לענין כלי חרס דאין מטמא מגבו ואפ״ה טומאתו בהסטה שע״י נגיעה דלשאר כלים שמקבלין טומאה מגבן לא נפקא לן מינה מידי דאם נגעה אע״פ שלא הסיטה טמא ואם לא נגעה לא מהני בה היסט ומיהו נפקא מינה למנות לאוכלין שבתוכו ראשון ושני [או] אפשר דבכלי חרס לא מהני נגיעת גב וטהור וא״ת דבמתני' כשאין רואה נכנסין ויוצאין אמאי חיישינן כלל הא תנן לקמן פ״ח (מ״ה) אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות ועוד ברייתא שהבאתי לעיל דצא (צ״ל וישן) ואישן על מטה זו ושמור לי פרה זו שלא תכנס לבית לא חיישינן לכולהו וי״ל דשאני הכא שהפקיד ביתו לעם הארץ שאין עם הארץ מקפיד על חבירו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בזמן שהוא רואה - בזמן שבעל הבית יכול לראות הנכנסין בבית והיוצאין מן הבית:

האוכלין והמשקין וכו' טמאין - דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא עם הארץ:

אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין - שאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט, דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד ו:

ולא את היושבים - אע"פ שאם עומד רואהו, כיון שאינו רואה את היושב, הכל טמא:

אפילו מובל - אפילו היה השומר הזה שהוא עם הארץ, מובל, שאינו יכול לילך אא"כ מובילים אותו:

ואפילו כפות וקשור, הכל טמא - שלא מטמאינן להו משום משכב ומושב של עם הארץ, אלא משום דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה ח וטמאה את הכל:

פירוש תוספות יום טוב

[ואת היוצאין. עיין לקמן בסיפא]:

אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין. כתב הר"ב שאין ע"ה עושה משכב כו' דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד כמו שמפרש ר"ת (בנדה דף ל"ג ד"ה ותיפוק ליה) משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום. ומיהו טעם זה לא יתכן גבי מדרס וצ"ל דהיסט ומדרס חומרא יתירא היא ואין יכולין לעמוד בה. אבל יכולין ליזהר ממגעו ומצינורא שלו לפיכך גזרו על מגעו וכן על צינורא שלו. כדלקמן פרק בתרא משנה ו' כך כתב הר"ש. ונראה בעיני דאף ר"ת כך הוא אומר דמשום דאין יכולין לעמוד לא גזרו שז"ש משום דאין לך אדם כו' לאו טעמא אדהכא הוא. אלא ה"ק כמו שמצינו במקום אחר דחשו חכמים משום דאין לך אדם כו' והוא בספ"ו דב"מ כמ"ש שם הר"ב. ה"נ הכא חששו בכיוצא בזה. כיון שא"א ליזהר ולא גזרו כו' וכדברי כן הוא בתוספות פ"ב דחגיגה דף י"ט (ד"ה בגדי ע"ה) שכתבו בזה הלשון. ותירץ ר"ת דודאי אינו מטמא מדרס והיסט. דמשום תקנת השוק נגעו בה. כדאמרינן לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. ואין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ יכולין לעמוד בה. ע"כ:

ואם אינו רואה כו' הכל טמא. וא"ת הא תנן לקמן פ"ח (מ"ה) אשת עם הארץ שנכנסה לתוך בית של חבר להוציא בנו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות. וי"ל דשאני הכא שהפקיד ביתו לע"ה שאין ע"ה מקפיד על חבירו. הר"ש:

ולא את היוצאים. והר"ב העתיק ולא את היושבים וכך העתיק הר"ש וצ"ל דאף ברישא גרסי' הכי והכא הוצרכו לפרש עלה אע"פ שאם עומד וכו':

אפילו מובל. כתב הר"ב דחיישי' שמא נכנס כו' והסיטה. וכן לשון הר"ש וכן בר"פ דלקמן. ומשום כלי המוקף צמיד פתיל. נקט והסיטה דאינו ראוי למשכב ומושב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) דהיסט ומדרס חומרא יתירה היא, ואין יכולין לעמוד בה. וכעין הא דאיתא בסוף פרק ו' דבבא מציעא. עיין שם. תוס'. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) טמא. וקשה, הא תנן פ"ח מ"ה, אשת עם הארץ כו' הבית טהור. ויש לומר, דשאני הכא שהפקיד ביתו לעם הארץ, שאין עם הארץ מקפיד על חבירו. הר"ש:

(ח) (על הברטנורא) ומשום כלי המוקף צמיד פתיל נקט והסיטה, דאינו ראוי למשכב ומושב:



פירושים נוספים