רבינו שמשון על טהרות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · רבינו שמשון · על טהרות · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

הקדר. שהוא חבר:

הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות. בפרק שני דכתובות (דף כד:) מקשינן מהא דתניא אלו ואלו טמאות ועוד תניא אלו ואלו טהורות ומשני הא דתני אלו ואלו טמאות בשכלי אומנותו בידו להכיר שהוא נושאן למוכרן לאלתר ויד הכל ממשמשין בהן לבדוק וליקח והא דתניא אלו ואלו טהורות בשאין כלי אומנתו בידו דיודעים שלא הביאום למוכרם כאן ומתני' דפנימיות טהורות וחיצונות טמאות משכחת לה דסמיכא לרשות הרבים ומשום חפופי רשות הרבים שנותנין בני אדם אבנים גדולות או יתדות לצדי רשות הרבים להרחיק העגלות מהזיק את הבתים ומתוך שהן דוחקות את רשות הרבים וזה הניח קדרותיו אצלם דחק גם הוא את הדרך והעוברים מתחככים בהם ובגדיהם עוברים על פי אוירן ובגדי עם הארץ טמאים הן ומטמאים את החיצונות וקצת קשה מאי טעמא דר' יוסי דמחלק בין מותרות לאגודה:

הבית טהור. בפרק בתרא דע״ז (דף ע:) מייתי לה בלשון אחר חבר המוסר מפתח לעם הארץ טהרותיו טהורות שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד כלומר ולא סמכא דעתיה ליכנס דנתפס כנגב ובתוספתא פליג ר״ש: תניא בתוספתא (פ״ח) ר״ש אומר המוסר מפתח לעם הארץ הבית טמא מסר לו החיצון ולא מסר לו הפנימי החיצון טמא הפנימי אינו טמא אלא עד מקו' שיכול לפשוט את ידו וליגע היו שם (בתוספתא איתא יציעין) (יוצאין) גבוהין עשרה טפחים או חררין גבוהים עשרה טפחים אינו טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע היה החיצון של אחד והפנימי של אחר אע״פ שהטהרות נתונות בצד (צ״ל פתחו) (מפתחו) של פנימי הרי אלו טהורו' הנכנס שלא ברשות אפי' עומד בצד הטהרות טהורות וכן העובד כוכבים אינו חושש משום יי״נ. פי' הבית טמא קסבר ר״ש כשמסר לו מפתח כל הבית מסר לו ואפי' מן הבית הפנימי עד מקום שהוא יכול לפשוט. יוצאין הם זיזים או אבנים היוצאים מן הכותל וטהרות מונחים עליהם. חררין חורין שבכותל: והפנימי של אחר. הפנימי לא מסר לו מפתח והוה ליה שלא ברשות וכן הטהרות טהורות: וכן בעובד כוכבים אינו חושש משום יין נסך זו ואין צריך לומר זו דהשתא טהרותיו טהורות יין נסך מבעיא כדדייקינן בפרק בתרא דע״ז (שם):

משנה ב[עריכה]

הבית טמא. צריך טעם מאי שנא מער ומצאו ער: תניא בתוספתא (בפ״ח) חבר שהיה ישן בביתו של עם הארץ וכליו מקופלין ומונחין תחת ראשו וסנדליו וחביתו לפניו הרי אלו טהורין מפני שהן בחזקת המשתמר (שם איתא חבר שאמר לע״ה צא ושן וכו') חבר שא״ל עם הארץ צא ואישן בתוך הבית כל הבית ברשותו צא (צ״ל צא ושן כך אי' בתוספתא.) ואישן על מטה פלונית אינו טמא אלא אותה מטה ועד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע מאותה מטה אמר לו שמור לי פרה זו שלא תיכנס לתוך הבית שמור לי פרה זו שלא תשבר את הכלי הרי אלו טהורין שלא מסר לו אלא שמירת הפרה אבל אם אמר לו שמור לי בית זו שלא תכנס בו הפרה או שמור לי כלים הללו שלא תשברם הפרה הרי אלו טמאין ר' אומר אומנים שירדו ללקט צרורות וחרסין בתוך הבית כל הבית ברשותן:

משנה ג[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ד[עריכה]

פסקה ריחים. שגמרה טחינתה ופסקה מלטחון דכ״ז שהיא עסוקה בריחים אינה הולכת וממשמשת הבית:

ואחת משמשת. כמו ממשמשת כמו אסור לשמש בצרור בפ' המוציא יין (דף פא) כלומר ממשמשת בתוך הבית מלשון (בראשית לא) כי מששת את כל כלי: תניא בתוספתא (בפ״ח) אשתו של עם הארץ טוחנת עם אשתו של חבר בזמן שהיא טמאה אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון ר״ש אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון שאע״פ שאינה אוכלת נותנת לאחרים ואוכלים. פי' טוחנת עם אשתו של חבר מסייעת לאשת חבר לטחון: בזמן שהיא טמאה אשת עם הארץ שמחזקת עצמה בטומאה ונזהרת מליגע ומלהסיט תבואה של חבר שאינה רוצה לטמותו אבל בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטהורה לא תטחון ולא תסייע לאשת חבר לפי שאינה נזהרת מליגע שסבורה להיות טהורה ואנן קיימא לן דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים. ר״ש בן אלעזר אומר אף בזמן שאשת ע״ה מחזקת עצמה בטמאה לא תטחון שאע״פ שאינה אוכלת נותנת רשות לאחרים שהם עמי הארץ כמותה ואוכלים ובכל הספרים כתוב בפ״ק דחולין (דף ו:) אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחבירתה נותנת לה ואוכלת כלומר שחבירתה אשת עם הארץ אחר שסבורה להיות טהורה נותנת לה ואוכלת ויש לשונות אחרים ולא יתכנו כמו שפירשתי בפ״ק דחולין וכתוב שם בכל הספרים אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ ופי' שם בקונט' דאיירי בתבואה של עם הארץ ובזמן שהיא טמאה אאשת חבר קאי שנזהרת מליגע שלא לטמאותה ולא אתיא למיכל מינייהו אבל בזמן שאשת חבר טהורה חיישי' שמא תשכח ותתן לתוך פיה ואסור משום דמאי ור״ש אוסר אף בזמן שהיא טמאה דחיישינן שמא תתן לה חבירתה דהיינו אשת עם הארץ וקא אכלה דמאי וקרי לה חבירתה כדאשכחן בפרק לולב הגזול (דף לט.) הלוקח לולב מחבירו בשביעית ובפ' בכל מערבין (דף לב.) האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים ובפרק שואל (דף קנ.) השואל לחבירו לעובד כוכבי' והשתא מסיק עלה בפ״ק דחולין (דף ו:) אאשת עם הארץ השתא מגנב גנבה וכו' באשת חבר אע״פ שאינ' חשודה לא לגזול ולא לאכול דמאי חיישינן לשכחה דעביד אינש דמינשי ואכיל אבל לתת לאחרים אי לאו דחשידא ורגילא בכך לא מנשיא וכל זה דוחק ועוד הרי מקבלין מן הנשים דבר מועט כדאיתא בהגוזל בתרא (דף קיט.) ועוד אי איסורא משום דמאי איבעי ליה למתנייה במסכת דמאי ולא במסכת טהרות ועוד לרבא דבסוף הנזקין (דף סא.) אסור משום מסייע לידי עוברי עבירה ולאביי נמי דאמר רוב עמי הארץ מעשרים הן הא אסר הכא בזמן שהיא טהורה וכי תימא דהתם בזמן שהיא טמאה הא בוררת קתני דאי איפשר שלא תיגע ועוד דלפי זה אי איפשר ליישב הא דקתני בתוספתא שאע״פ שאינה אוכלת נותנת לאחרים ועוד בפ״ט דתרומות בירושלמי קתני אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון שהיא מחזקת עצמה טהורה ממנה משמע דקאי אאשת עם הארץ וכמו שפירשתי עיקר ובזמן שהיא טמאה דתני כגון שמחזקת עצמה בטומאת מת או שרץ או נבילה ולא בטומאת נדות דא״כ היתה מטמאה התבואה בהיסט דא״א שלא תסיט בטחינתה והאי דאמר טוחנת עם אשת עם הארץ דמשמע דאשת חבר טפל לאשת עם הארץ והפירות של עם הארץ הם אעפ״כ מצינו עם שהוא טפל כה״ג כדכתיב (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת וכדאמרי' באבות (פ״ב מ״ב) יפה תורה עם דרך ארץ וידוע שהתורה עיקר:

משנה ה[עריכה]

אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס. כלומר אוכלין שבכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין ואית דגרסי וכלי חרס דאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט:

ולא את היושבין. אע״פ שאם עומד רואהו:

אפי' מובל. שאין השומר יכול לילך אלא א״כ מובילין אותו ובערוך פי' מובל גידם:

ואפי' כפות. אפ״ה הכל טמא ולאו משום דניחוש לעם הארץ דעם הארץ אין עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט אלא משום דחיישינן שמא נכנס שם עובד כוכבים או אשה נדה וישבה והסיטה וטמאה את הכל כדתנן לקמן גבי גנבים ואם יש עמהם עובד כוכבים או אשה הכל טמא והא דתנן לקמן גבי הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר אפי' מוקפין צמיד פתיל טמאין היינו משום אשתו והשתא משמע הכא ובההיא דהגנבים דאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט ובשילהי הנזקין (דף סא.) משמע נמי דאין היסט לעם הארץ דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה אבל שמא יסיטם הוא לא חייש: עוד תניא התם ובא עם הארץ ונוטל את שתיהן ואינו חושש ובפרק בנות כותים (דף לא.) נמי משמע דאין עושה משכב ומושב דתנן התם עובד כוכבים מטמאין משכב תחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתן בספק ופריך עלה בגמרא מההיא דעל ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בגדי עם הארץ ולמאי דחשיב עובד כוכבים כעם הארץ הוה ליה לאקשויי מתני' דנדה גופה אמאי תנן משכב התחתון כעליון ותו לא הא תחתונו של עם הארץ כתחתונו של זב הוא אלא ודאי אין מדרס לעם הארץ ואע״פ שעשו עם הארץ כזב לענין צנורא דמטמא משום מעיין כדמשמע בחגיגה פרק חומר בקדש (דף כג.) ובפרק בנות כותים (דף לג:) לא רצו לגזור על הסיטן כמו שמפרש ר״ת משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום ומיהו טעם זה לא יתכן גבי מדרס וצ״ל דהיסט ומדרס חומרא יתירא הוא ואין יכולין לעמוד בה אבל יכולין ליזהר ממגעו ומצינורא שלו והא דמשני בפרק בנות כותים (דף לג:) בעובד כוכבים שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דאי משום טומאת עם הארץ הא טבל ליה היינו משום דאי לא טבל היה טמא מטעם מגע דאוקימנא בעובד כוכבים ערום והא דנקט ודרס ולא נקט ונגע משום דבעי דלהוי בגדי חבר תחתונו של עובד כוכבים דאיירי בהו מתניתין דהתם ואין להקשות לוקמא בלא טבל וכגון שיש דבר מפסיק בין בגדי חבר לרגלו של עובד כוכבים דעל כרחין צריך לאוקומא בטבל כי היכי דלהוי ספק ספיקא משום עובד כוכבים דאי לאו דטבל מה לי בעל בקרוב מה לי בעל ברחוק והרב ר' משה מפונטיוש״א היה מפרש דלשום דבר לא עשו עם הארץ כזב ואינו טמא אלא מחמת בגדיו דטמאין שמא ישבה עליהן אשתו נדה וה״ל נושא את המדרס וצנורא שלו טמאה לפי שנגעה בשפתיו ולא מטעם מעיין ואי אפשר לומר כן דא״כ למה ליה למימר התם בנדה הא טביל ליה כי לא טבל נמי לא מטמא כיון שהוא ערום דאין נושא את המדרס מטמא כלי לאחר שפירש כדתנן במסכת זבים (פ״ה) ועוד גבי צדוקין דפריך התם מה הועיל כהן גדול במה שקדם אצל אשתו תיפוק לי' משום צנורא דעם הארץ הרבה הועיל דאם היה בועל נדה נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צנורא דעם הארץ בגד לחודיה הוא דניטמא משום משקה דמטמא כלי מדרבנן ובתוספתא דחגיגה משמע דלענין תרומה יש לעם הארץ מדרס והיסט דתניא ספק רשות עם הארץ ומדרסו וחצצו והיסטו טהורין לחולין ומטמאין לתרומה וקשיא דבשלהי הנזקין משמע דאפילו לתרומה אין היסט לעם הארץ ושמא ההיא דתוספתא ר' יהודה היא דאיירי לעיל מינה וכולה ר' יהודה תני לה ורבנן פליגי עלה וסבירא להו כדאמר רבי יוחנן בירושלמי דחגיגה בסוף אין דורשין דגרסינן התם ולא כן א״ר יוחנן לא חצצות ולא הסיטות לא רה״י ולא רשות עם הארץ אצל תרומה ומיהו נראה שיש שם טעות סופר וגרסינן חולין ואי גרסינן לתרומה ה״ג ולא רשות עם הארץ אצל החולין אלא אצל התרומה שכך מוכחת סוגיא דהתם דקאמר לעיל מינה התם גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה כלומר שיטמא בהיסט ומדרס אע״ג דלחולין לא מטמא כדפרישית התיב ר' חנין והתנינן המניח עם הארץ בתוך ביתו בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין האוכלין (צ״ל והמשקין) ואת המשקין וכלי חרס פתוחין טמאין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין (צ״ל ואין.) ואיך תאמר עשה גופו כזב אצל התרומה אפילו צמיד פתיל נמי יהו טמאין משום היסט וס״ד דבתרומה איירי מתניתין ודחי אמר יודה בן פזי תפתר בעם הארץ אצל הפרוש ולית את שמע מינה כלום כלומר דבחולין איירי ולא בתרומה א״ר מנא כן אמר רבי יוסי רבי כל מה דאנן קיימין הכא בתרומה אנן קיימין תדע לך שהוא כן דתנינן אפילו מובל ואפי' כפות הכל טמא כלום אמרו ידיו טמאים לא משום היסט ולא כן א״ר יוחנן לא חצצות ולא הסיטות ולא רשות היחיד ולא רשות עם הארץ אצל החולין אלא אצל התרומה כלומר וא״כ בתרומה איירי דאי בחולין לא היה לנו לחוש דאין היסט לעם הארץ אצל החולין והשתא על כרחין צריך ליישב דכיון דבתרומה איירי אי יש היסט לעם הארץ בתרומה ברישא נמי ניחוש להסיטו של שומר עצמו כי היכי דחיישינן למגעו וצ״ל דאפי' לתרומה אין היסט ומדרס לעם הארץ כדמשמע בגיטין (דף סב.) ומתני' דהכא וכן תוספתא דחגיגה משום אשת עם הארץ דחיישינן שמא באה והסיטה ולתרומה חיישינן לחולין לא חיישינן ושמא כי היכי דמוקי בירושלמי מתני' דהכא לתרומה הכי נמי כל הני מתני' לקמן ההוא דגנבים וההיא דהדר עם עם הארץ בחצר דלחולין לא חיישינן בשום פעם להיסט כיון דליכא למיחש למגע ולא דמי לבגדי עם הארץ מדרס לפרושין דהוי אף לחולין דאע״ג דחשו בשל עם הארץ מספקא שמא תשב עלייהו אשתו נדה בשל חבר לא חשו לחולין א״נ יש לחלק בין היכא דנכנסו שם ודאי עובדי כוכבים או אשה להיכא דלא ידעינן אם נכנסו או לא ועוד יש לפרש דחיישינן למדרס אשתו במגע אפי' לחולין כדמשמע התם בירושלמי דחגיגה הלכך בבגדי עם הארץ עצמו שרגילה בביתה לדרוס ערומה ומלובשת חיישינן אפילו לחולין אבל נכנסת בבית של חבר לא שכיחא שתשב ערומה ולא חיישינן לחולין וזה לשון הירושלמי בגדי עם הארץ מדרס לפרושים רבי יסא בשם רבי יוחנן במגעות (בירושלמי איתא שנו) שבו רבי זעירא בעא קומי רבי יסא מהיכן נטמא הבגד הזה מדרס א״ל תפתר שהיתה אשת עם הארץ יושבת עליו ערומה שמואל בר בא בעא קומי ר' זעירא היאך מה דאתמר תמן אין היסט בחולין ויש היסט בחולין ע״י מגע ודכוותה אין משא בחולין ויש משא בחולין על ידי מגע אמר שמואל אחוי דרבי ברכיה רבי ירמיה בעי ישבה על כסא ונגעה בו מה נפשך אם במשא הרי במשא אם במגע הרי במגע היאך מה דאתמר במשא עד שינשא רובו ודכוותה במגע עד שיגע רובו ע״כ ירושלמי משמע דלא החמירו על מדרס אשתו של עם הארץ לחולין אא״כ דרסה ערומה ואם דרסה ע״ג בגדי חבר בלא נגיעה טהורין לחולין ואפי' דרסה ערומה במקצת רגלה או ישבה ויש הפסק ברוב המדרס בינה לבגד לא נטמא מדרס לחולין מחמת נגיעת המיעוט כדין כל מדרס דבעי' שינשא רובו עליו וכן לענין היסט לא גזרו לחולין על היסט אשתו אלא ע״י מגע ונפקא מינה לענין כלי חרס דאין מטמא מגבו ואפ״ה טומאתו בהסטה שע״י נגיעה דלשאר כלים שמקבלין טומאה מגבן לא נפקא לן מינה מידי דאם נגעה אע״פ שלא הסיטה טמא ואם לא נגעה לא מהני בה היסט ומיהו נפקא מינה למנות לאוכלין שבתוכו ראשון ושני [או] אפשר דבכלי חרס לא מהני נגיעת גב וטהור וא״ת דבמתני' כשאין רואה נכנסין ויוצאין אמאי חיישינן כלל הא תנן לקמן פ״ח (מ״ה) אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות ועוד ברייתא שהבאתי לעיל דצא (צ״ל וישן) ואישן על מטה זו ושמור לי פרה זו שלא תכנס לבית לא חיישינן לכולהו וי״ל דשאני הכא שהפקיד ביתו לעם הארץ שאין עם הארץ מקפיד על חבירו:

משנה ו[עריכה]

הגבאין. ישראל שהן גבאין למלך לגבות מיד ישראל גולגליות ומסין וארנוניות:

שנכנסו לבית. לעבוט עבוטו:

הבית טמא. כל כלי הבית שמחפשין בכל הבית:

אם יש עמהן עובדי כוכבים נאמנין לומר לא נכנסנו. משום סיפא דנכנסנו ולא נגענו נקט עובדי כוכבים דרישא דכל שכן בלא עובדי כוכבים דנאמנין אלא משום נכנסנו ולא נגענו נקט עובדי כוכבים דאי ליכא עובדי כוכבים נאמנין אבל אי איכא עובדי כוכבים אין נאמנים כך מפרש בפ' (צ״ל בפרק בתרא דחגיגה דף כו.) קמא דחגיגה (דף ט.) דאימת עובד כוכבים עליהם דמירתתי אם לא יחפשו כל הבית פן יענישום בגופן או בממון: תניא בתוספתא דטהרות (פ״ח) הגבאין שנכנסו לתוך הבית אם אמרו נכנסנו אבל לא נגענו הרי אלו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם היו אחרים מעידי' עליהם שנכנסו אין נאמנין לומר לא נגענו ובזמן שהמשכון בידן אע״פ שאין אחרים מעידים בהן אין נאמנים מפני שהמשכון מעידם ואם היה עובד כוכבים עמהם אע״פ שהמשכון בידם ואע״פ שאחרים מעידים בהם שנכנסו הרי אלו נאמנים מפני שאימת העובד כוכבים עליהם. פי' אע״פ שהמשכון בידם כל זה טעות סופר דכשעובדי כוכבים עמהן אין נאמנים אלא הכי גרסינן אע״פ שאין המשכון בידם ואע״פ שאין אחרים מעידים בהם שנכנסו הרי אלו אין נאמנין מפני שאימת העובדי כוכבים עליהם:

טהורין. אפי' לתרומה כדפרישית לעיל דבתרומה איירי וכשיש עובד כוכבים או אשה עמהן לא מטמאינן אלא לתרומה ולא לחולין: תניא בתוס' [שם] הגנבים שנכנסים לתוך הבית כל הבית כולו טמא וחכמים אומרים אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע ממקום הגניבה רשב״ג אומר כל הבית כולו טמא על פי הגניבה רבי אומר אין טמא אלא ממקום הגניבה עד מקום שיכולין לפשוט את ידיהן וליגע ממקום הגניבה מודה ר״מ לחכמים בחררין והדויין שאין בהן מקום רגלי הגנבים שאינו טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע. פי' על פי הגניבה בעלילת הגניבה מטמאין כל הבית לפי שהולכין ומחפשין את כל הבית ורשב״ג היינו תנא קמא ורבי היינו חכמים וקמ״ל דמאן תנא קמא וחכמים רשב״ג ורבי ומתני' דלא כתרוייהו דמטמא מקום רגלי הגנבים דהיינו יותר ממקום הגניבה ולא כל הבית וסתם מתני' ר״מ והיינו דקתני בברייתא מודה ר״מ:

משנה ז[עריכה]

אודיירין. יש ספרים שכתוב בהם אוליירין והם מחממי מרחצאות כדמשמע בפרק המביא כדי יין (דף לב.):

בעובד כוכבים כליו טהורים. אין בהם איסור יין נסך דלא חיישינן שמא לקחם העובדי כוכבים בלא ידיעת הישראל לעשות בגת אבל בישראל דמשום טומאת מגע חיישינן ואין לפרש דעובד כוכבים נמי איירי לענין טומאה דאם כן מאי שנא עובד כוכבים ומאי שנא ישראל: תניא בתוספתא (פ״ח) אמר רבי יהודה מודה רבי אלעזר בן עזריה לחכמים בחלונות של אוליירין שהם נפתחות זו לתוך זו שאם היו כלים נשמטים מאחוריהם שאין טמאין וחכמים אומרים בין כך ובין כך טמאין המניח כליו בחלונות של אוליירין ונעל וחתם אף על פי שבא ומצאו מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור חותם שאמרו אפי' טיט ואפי' קיסם (בתוספתא איתא המדחה.) חרש כליו בחלונות של אוליירין הרי אלו טמאין מפני שהעובד כוכבים נשאל עליהם רבי יוסי בר רבי יהודה אומר אפילו נימא אחת יוצאה מהן טמאין מפני שהמדרס מביא טומאה לעצמו בכל שהו הלוקח כלים מאומני עובדי כוכבי' והמוסר כלים לאומני עובדי כוכבים טמאים מדרס וטמאין טמא מת הלוקח כלים מאומני עם הארץ והמוסר כלים לאומני עם הארץ טמאין מדרס וטהורין מטמא מת הניחן על כתיפו טמאין אף מטמא מת אמר רבי דוסתאי בר ינאי לא נחלקו ב״ש וב״ה על המוסר ליחיד שהן טמאין ועל המניח בפני הרבים שהן טהורין על מה נחלקו על המוסר לרבים ועל המניח בפני היחיד שבית שמאי מטמאין וב״ה מטהרין מעשה באחד ששכח כליו בבית הכנסת ובא מעשה לפני חכמים וטהרום שאינה רשות עם הארץ הניח כליו בבית המרחץ ובא ומצאן כל שהן הרי אלו טהורות ומלמדין אותו שלא יעסוק בטהרות הניח גיתו ובורו ונכנס לעיר אע״פ שבא ומצא עם הארץ עומד בצידן טהורין וכן בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך. עם הארץ שבא להזות אין מזין עליו ועל כליו אלא לאחר שלשה ימים אבל חבר שבא להזות מזין עליו ועל כליו מיד אמר רב יהודה בד״א שהיה בחזקת אוכלי תרומה לא היה בחזקת אוכלי תרומה מזין עליו מיד ועל כליו משישמר היה לבוש בחלוק ועטוף בטלית ואמר בלבי על החלוק ואין בלבי על הטלית החלוק טהור והטלית טמאה היה סל על כתיפו והמגריפה בתוכה ואמר בלבי על הסל ואין בלבי על המגריפה הסל טהור והמגריפה טמאה. פי' נשמטין מאחוריהן ויוצאין חוץ לחלון מאחוריו חיישינן שמא נגע מאחוריו ולא ראה. מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור וכל שכן לעניין יין נסך כדאמרינן בפרק בתרא דע״ז (דף ע.) דהשתא טהרותיו טהורות יין נסך מיבעיא וכהאי גוונא תניא לקמן בתוספת' גבי עוטן זיתיו ובפ' תשיעי אכתבנה ותימה דתניא בפ' אין מעמידין (דף לא.) השולח חבית של יין ביד עובד כוכבים ושל מורייס ושל ציר ביד עובד כוכבים אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור פירוש נקט אורחא דמילתא דעובד כוכבים אין אוסר יין במגע עד שבא ר' מאיר וגזר בפרק קמא דחולין (דף ו.) ודרך לשלוח יין בידו אלא דצריך חותם משום דחשוד לאיחלופי מ״מ משמע דצריך שיכיר חותמו ולא שייך כאן לשנויי כדמשני התם כאן בעיר כאן בדרך או בין הגתות שאני דהתם (צ״ל בבית.) בחבית של עובד כוכבים ויש לחלק דמפקיד ביד עובדי כוכבים שאני וכן כל הנהו דתנן בפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף סט.) כדי שיפתח ויגוף ותיגב שהניח שם העובד כוכבים לשמרה והפליג והלך לו. חרש כליו בחלונות לא ידענא מהו ולפי הענין שהניחן בשינוי ומתוך כך העובדי כוכבים דהיינו האולייר הממשמש בהן ונשאל עליהן. אפילו נימא אחת יוצאה דרך המדרס שאפי' נימא אחת צריכה לו וחשיב יד: הגה״ה הרב השמיט (קאי על טמאין מדרס וטמאין טמא מת באומני עובדי כוכבים שהשמיט הר״ש פירושו.) זה ונראה לי שכך פירושו טמאין מדרס מטמא מת ואף על גב דאין טומאת מת לעובדי כוכבים חיישינן שמא מת נגע בהן ביד העובד כוכבים. ע״כ י״א:

לאומני עם הארץ טמאין מדרס היינו משום אשתו כדפרישית לעיל וטהורין מטמא מת דדרך ע״ה כשיש חולה בביתו ונטה למות מוציא הכלים מביתו שלא יטמאו במת ובמכירו שהוא אוכל בתרומה כדתנן לקמן בפ״ח וכן (מ״ב) לוקח נמי לא הי' מוכר לו בתורת טהורין כיון דמכירו שהוא אוכל בתרומה אבל כשנושאו על כתיפו והולך בעיר אין נזהר משאר טומאות שבעיר דפעמים זיז בולט ועובר תחתיו ולאו אדעתיה. על המוסר ליחיד שהן טמאין מדרס משום אשתו. ועל המניח בפני רבים ולא מסר להם שהן טהורין לפי שכל אחד נזהר מליגע שלא יגיד עליו ריעו. ששכח כליו בבית הכנסת היינו מניח בפני רבים. ובא ומצאן כל שהן. כלומר מצאן כמו שהניחן ומלמדין אותו שלא יעסוק בטהרות כלומר לכתחלה אסור דיעבד שרי. וכן בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך דאע״פ שעומד בצדו מירתת. אלא לאחר ג' ימים דעם הארץ אינו נזהר כשעובר בעיר וחשיב כנטמא היום ומזה בשלישי ובשביעי. ועל כליו משישמר קסבר ר' יהודה כשאין אוכל בתרומה בלבו על עצמו ואין בלבו על כליו. הסל על כתיפו של תאנים. והמגריפה כלי ברזל שגורפין בו את הכירה וגם מבדילים בו תאנים המדובקות זו בזו ובערוך פי' לוקטי התאנים יש להם מגריפה ותופסין בו ייחור של תאנה ומורידו לארץ ולוקטן ומניחן בסל. הסל טהור והמגריפה טמאה בזבחים בריש טבול יום (דף צט:) ובשלהי אין דורשין (דף כ.) פריך וליטמא המגריפה לסל [ומשני] אין כלי מטמא כלי וליטמא מה שבסל [ומשני] באומר שמרתיו מדבר המטמאו לא שמרתיו מדבר הפוסלו:

משנה ח[עריכה]

והסיע את לבו. שהסיח דעתו:

היו ידיו טהורות. בידים מחמיר אפילו ר' יהודה דאפי' יודע אני לא מהני כיון שהסיח דעתו מלאכול: תניא בתוספתא [שם] היה משתמש מן החבית בחזקת של חולין ואח״כ נמצאת של תרומה הרי זו טהורה ואסורה באכילה מפני שספק טבול יום אמרו לו על הטהורה תלויה היא הרי זו טמאה ואם אמר הריני מניחה עד שאשאל עליה טהורה המשקין טהורין וטמאין בתוך הבית הולכין אחר הרוב ומעשה באשה אחת שסיננה משקין טמאין בתוך הבית ונפל ככר של תרומה ובא מעשה לפני חכמים ולא טמאוה מפני שהסיחה דעתה מהם. פי' מפני שספק טבול יום ובחזקת חולין היתה ולא שמרה ממנו אבל לשאר טומאות לא חיישינן. תלויה היא. כלומר נולד בו ספק טומאה ומתוך כך נתייאש ולא נזהר לשומרה. הרי זו טמאה דכיון שהסיע לבו ממנה אפילו נודע אחרי כן דמה שאמרו לו תלויה היא טהורה היתה מכל מקום חשובה כטמאה מחמת שהסיח דעתו ממנה אבל אם אמר הריני מניחה עד שאשאל עליה לא הסיח דעתו ממנה ואם נתברר אותו ספק שטהור היה הרי זו טהורה. מפני שהסיחה דעתו מהן כלומר לא רצו לטמא הככר מחמת שהסיחה דעתה ממשקין הטמאין ולא ידעה אם טמאים היו אותן שעל הככר או טהורין דהולכין אחר רוב הטהורין שבבית:

משנה ט[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.