משנה טהרות ז ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ז · משנה ז | >>
המניח את כליו בחלון של אודיארין, רבי אלעזר בן עזריה מטהר.
וחכמים אומרים, עד שיתן לו את המפתח או חותם או עד שיעשה סימן.
המניח את כליו מגת זו לגת הבאה, כליו טהורין.
ובישראל, עד שיאמר בלבי היה לשמרם.
נוסח הרמב"ם
המניח כליו בחלון של אוריירין -
- רבי אלעזר בן עזריה - מטהר.
- וחכמים אומרין: עד שיתן לו את המפתח, או חותם,
- או עד שיעשה לו סימן.
- המניח את כליו מגת זו, לגת הבאה - כליו טהורין.
- ובישראל - עד שיאמר, בליבי היה לשומרם.
פירוש הרמב"ם
אוריירין - הבלנין. שבמרחצאות חלונים, ישימו כל איש לבושו בחלון מהן ויכנס אל המרחץ, ולאלה החלונות פתחים ודלתות.
ואמר רבי אלעזר בן עזריה, שהוא מעת שסגר הפתח על לבושו הנה הן בחזקתם, לפי שלא ישלח איש ידו לפתוח חלון סגור. וחכמים אומרים, שהן טמאים לפי שכבר נגע בהן טמא, אלא כשסגר עליו הדלת נשא המפתח לבלנים, לפי שהוא אף על פי שהיה עם הארץ לא מסר לו אלא שמירת המפתח כמו שהתבאר בפרק ראשון, או ישים חותם מטיט וכיוצא בו על הפתחים כמו שהתבאר בתוספתא, או ירשום רושם יקבל ממנו מופת שלא נפתח החלון ולא נגע אדם בכלים.
ואמרו המניח כליו מגת זו לגת הבאה, הוא שיהיה הכהן לוקח תירוש של תרומה מזה עם הארץ, ועזב כלי הבציר על טהרתם במקום מהגת הוא יבצור בהן בשנה הבאה, אף על פי שלא ידע אם נגע בהן, שהאנשים גם כן ישמרו מהן ואפילו נעלם מהן לידיעתם שהוא כהן, וחזקת הדבר אשר הוא אצלו טהור. הנה הוא ישראל כל עוד שנעלם מלשומרן והוא נטמא, הוא אמרו עד שיאמר, בלבי היה לשומרו.
ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה:
פירוש רבינו שמשון
אודיירין. יש ספרים שכתוב בהם אוליירין והם מחממי מרחצאות כדמשמע בפרק המביא כדי יין (דף לב.):
בעובד כוכבים כליו טהורים. אין בהם איסור יין נסך דלא חיישינן שמא לקחם העובדי כוכבים בלא ידיעת הישראל לעשות בגת אבל בישראל דמשום טומאת מגע חיישינן ואין לפרש דעובד כוכבים נמי איירי לענין טומאה דאם כן מאי שנא עובד כוכבים ומאי שנא ישראל: תניא בתוספתא (פ״ח) אמר רבי יהודה מודה רבי אלעזר בן עזריה לחכמים בחלונות של אוליירין שהם נפתחות זו לתוך זו שאם היו כלים נשמטים מאחוריהם שאין טמאין וחכמים אומרים בין כך ובין כך טמאין המניח כליו בחלונות של אוליירין ונעל וחתם אף על פי שבא ומצאו מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור חותם שאמרו אפי' טיט ואפי' קיסם (בתוספתא איתא המדחה.) חרש כליו בחלונות של אוליירין הרי אלו טמאין מפני שהעובד כוכבים נשאל עליהם רבי יוסי בר רבי יהודה אומר אפילו נימא אחת יוצאה מהן טמאין מפני שהמדרס מביא טומאה לעצמו בכל שהו הלוקח כלים מאומני עובדי כוכבי' והמוסר כלים לאומני עובדי כוכבים טמאים מדרס וטמאין טמא מת הלוקח כלים מאומני עם הארץ והמוסר כלים לאומני עם הארץ טמאין מדרס וטהורין מטמא מת הניחן על כתיפו טמאין אף מטמא מת אמר רבי דוסתאי בר ינאי לא נחלקו ב״ש וב״ה על המוסר ליחיד שהן טמאין ועל המניח בפני הרבים שהן טהורין על מה נחלקו על המוסר לרבים ועל המניח בפני היחיד שבית שמאי מטמאין וב״ה מטהרין מעשה באחד ששכח כליו בבית הכנסת ובא מעשה לפני חכמים וטהרום שאינה רשות עם הארץ הניח כליו בבית המרחץ ובא ומצאן כל שהן הרי אלו טהורות ומלמדין אותו שלא יעסוק בטהרות הניח גיתו ובורו ונכנס לעיר אע״פ שבא ומצא עם הארץ עומד בצידן טהורין וכן בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך. עם הארץ שבא להזות אין מזין עליו ועל כליו אלא לאחר שלשה ימים אבל חבר שבא להזות מזין עליו ועל כליו מיד אמר רב יהודה בד״א שהיה בחזקת אוכלי תרומה לא היה בחזקת אוכלי תרומה מזין עליו מיד ועל כליו משישמר היה לבוש בחלוק ועטוף בטלית ואמר בלבי על החלוק ואין בלבי על הטלית החלוק טהור והטלית טמאה היה סל על כתיפו והמגריפה בתוכה ואמר בלבי על הסל ואין בלבי על המגריפה הסל טהור והמגריפה טמאה. פי' נשמטין מאחוריהן ויוצאין חוץ לחלון מאחוריו חיישינן שמא נגע מאחוריו ולא ראה. מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור וכל שכן לעניין יין נסך כדאמרינן בפרק בתרא דע״ז (דף ע.) דהשתא טהרותיו טהורות יין נסך מיבעיא וכהאי גוונא תניא לקמן בתוספת' גבי עוטן זיתיו ובפ' תשיעי אכתבנה ותימה דתניא בפ' אין מעמידין (דף לא.) השולח חבית של יין ביד עובד כוכבים ושל מורייס ושל ציר ביד עובד כוכבים אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור פירוש נקט אורחא דמילתא דעובד כוכבים אין אוסר יין במגע עד שבא ר' מאיר וגזר בפרק קמא דחולין (דף ו.) ודרך לשלוח יין בידו אלא דצריך חותם משום דחשוד לאיחלופי מ״מ משמע דצריך שיכיר חותמו ולא שייך כאן לשנויי כדמשני התם כאן בעיר כאן בדרך או בין הגתות שאני דהתם (צ״ל בבית.) בחבית של עובד כוכבים ויש לחלק דמפקיד ביד עובדי כוכבים שאני וכן כל הנהו דתנן בפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף סט.) כדי שיפתח ויגוף ותיגב שהניח שם העובד כוכבים לשמרה והפליג והלך לו. חרש כליו בחלונות לא ידענא מהו ולפי הענין שהניחן בשינוי ומתוך כך העובדי כוכבים דהיינו האולייר הממשמש בהן ונשאל עליהן. אפילו נימא אחת יוצאה דרך המדרס שאפי' נימא אחת צריכה לו וחשיב יד: הגה״ה הרב השמיט (קאי על טמאין מדרס וטמאין טמא מת באומני עובדי כוכבים שהשמיט הר״ש פירושו.) זה ונראה לי שכך פירושו טמאין מדרס מטמא מת ואף על גב דאין טומאת מת לעובדי כוכבים חיישינן שמא מת נגע בהן ביד העובד כוכבים. ע״כ י״א:
לאומני עם הארץ טמאין מדרס היינו משום אשתו כדפרישית לעיל וטהורין מטמא מת דדרך ע״ה כשיש חולה בביתו ונטה למות מוציא הכלים מביתו שלא יטמאו במת ובמכירו שהוא אוכל בתרומה כדתנן לקמן בפ״ח וכן (מ״ב) לוקח נמי לא הי' מוכר לו בתורת טהורין כיון דמכירו שהוא אוכל בתרומה אבל כשנושאו על כתיפו והולך בעיר אין נזהר משאר טומאות שבעיר דפעמים זיז בולט ועובר תחתיו ולאו אדעתיה. על המוסר ליחיד שהן טמאין מדרס משום אשתו. ועל המניח בפני רבים ולא מסר להם שהן טהורין לפי שכל אחד נזהר מליגע שלא יגיד עליו ריעו. ששכח כליו בבית הכנסת היינו מניח בפני רבים. ובא ומצאן כל שהן. כלומר מצאן כמו שהניחן ומלמדין אותו שלא יעסוק בטהרות כלומר לכתחלה אסור דיעבד שרי. וכן בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך דאע״פ שעומד בצדו מירתת. אלא לאחר ג' ימים דעם הארץ אינו נזהר כשעובר בעיר וחשיב כנטמא היום ומזה בשלישי ובשביעי. ועל כליו משישמר קסבר ר' יהודה כשאין אוכל בתרומה בלבו על עצמו ואין בלבו על כליו. הסל על כתיפו של תאנים. והמגריפה כלי ברזל שגורפין בו את הכירה וגם מבדילים בו תאנים המדובקות זו בזו ובערוך פי' לוקטי התאנים יש להם מגריפה ותופסין בו ייחור של תאנה ומורידו לארץ ולוקטן ומניחן בסל. הסל טהור והמגריפה טמאה בזבחים בריש טבול יום (דף צט:) ובשלהי אין דורשין (דף כ.) פריך וליטמא המגריפה לסל [ומשני] אין כלי מטמא כלי וליטמא מה שבסל [ומשני] באומר שמרתיו מדבר המטמאו לא שמרתיו מדבר הפוסלו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אודיארין - הבלנין בעלי המרחצאות יש להן חלונות חלונות וכל מי שנכנס למרחץ נותן בגדיו כל אחד בחלון ונועל עליו בדלת שבחלון:
רבי אלעזר בן עזריה מטהר - משעה שנעל הדלת בפני החלון. ולא חיישינן שמא יגע שם אדם טמא, מאחר שנתפס עליו כגנב:
עד שיתן (לתוכו) [לו] מפתח - ואע"פ שנותן המפתח ביד הבלן שהוא עם הארץ, הא תנן לעיל המוסר מפתח לעם הארץ הבית טהור:
או עד שיעשה לו סימן - להכיר בו שלא נגע אדם שם. והלכה כחכמים:
המניח את כליו - כלים שבצר. בהם בטהרה בשנה זו, מניח אותם לבצור בהם בטהרה לשנה הבאה:
בנכרי כליו טהורין - גרסינן. כלומר אם הניחן אצל נכרי אין בהם משום איסור יין נסך יא, דלא חיישינן שמא לקחן הנכרי בלא ידיעת ישראל לעשות בגת:
ובישראל - דחושש להן משום טומאת מגע, טמאים אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם. ויש ספרים דלא גרסי בנכרי, אלא המניח כלי [ו] מגת זו לגת הבאה כליו טהורים, ומיירי בכהן הלוקח יין של תרומה מעם הארץ ומניח כליו אצלו כדי שיקח ממנו לגת הבאה, והואיל וכלים של כהן הן, מרתת עם הארץ ולא נגע בהו. אבל אם הכלים הן של ישראל שרוצה לעשות יינו בטהרה, לא מזדהר בהו עם הארץ כולי האי, וחיישינן דלמא נגע בהן אדם טמא, אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם:
פירוש תוספות יום טוב
[בחלון. עיין מה שכתב הר"ב בר"פ ששי דמעילה]:
בכנעני כליו טהורים. כ' הר"ב אין בהם משום איסור יי"נ דלענין טומאת מגע מאי שנא כנעני ומאי שנא ישראל. הר"ש:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על הברטנורא) דלענין טומאת מגע מאי שנא נכרי ומאי שנא ישראל. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אוליירין: בלמד ברישא היא גירסת הערוך והם שמשי המרחץ וי"ס דגרסי אוריירין והפירוש חלונות ויש מפולשות אחת לאחת כדתניא א"ר יהודה מודה היה ר' אלעזר בחלון של אורירון שהן נפתחות זו לתוך זו ע"כ מן הערוך וז"ל התוספתא א"ר יהודה מודה ראב"ע לחכמים בחלונות של אורירון שהן נפתחות זו לתוך זו שאם היו כלים נשמטים מאחוריהם שהן טמאים וחכמים אומרים בין כך ובין כך טמאים ע"כ ופי' הר"ש ז"ל נשמטים מאחוריהם ויוצאים חוץ לחלון מאחוריו חיישי' שמא נגע מאחוריו ולא ראה ע"כ:
עד שיתן לו מפתח: כך צ"ל בפי' רעז"ל:
או חותם: ובתוספתא ואפילו מצא החותם מקולקל כליו טהורים וכן הוא ביד:
עוד בפירושו של רעז"ל וי"ס דל"ג בכנעני אמר המלקט היא גירסת הרמב"ם ז"ל:
עד שיאמר בלבי היה לשמרם: לשון הרמב"ם ז"ל שם עד שיאמר בלבי היה לשמור ע"ה שיכנס לגת שלא יגע בכלים ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
המניח את כליו בחלון של אודיארין: הם מחממי המרחצאות. שנקראין אוליירון [כביצה לד"א]. אולם משום דאותיו' דטלנ"ת ממוצא א' דהיינו הלשון. לכן נתחלפה בד'. ויש להמחממין הללו כעין חלונות וחלולים בכותלי המרחץ. לכל הרוחץ שם. מוסרים לו חלון א' להניח שם מלבושין. שלא יתלחלחו במימי המרחץ. וסותם אח"כ פתח החלון בדלת:
רבי אליעזר בן עזריה מטהר: דמשסתם החלון בדלת. אף שלא סגרה. אז אפילו הבלנין שהחלונות שלהן. אינן מעיזין לפתוח הדלת ולמשמש שם. אף שאין הרוחץ באותה שעה בהחדר. מדנתפס עליו כגנב:
וחכמים אומרים: אין המלבושיו שבהחלון טהורים עד וכו':
עד שיתן לו את המפתח: ר"ל עד שימסור הבלן הע"ה את המפתח להרוחץ לסגור דלת החלון. דאז מחל לו רשות שיש לו בהחלון. שיהיה מעתה החלון ברשות חברו. ואז אין הבלן מעיז לחפש שם עוד. ואפילו חזר ומסר המפתח להבלן. הרי לא האמינו רק על המפתח וכמשנה א':
או חותם: אעד שיתן קאי. ור"ל או שהבלן נתן לו חותם לחתום בעד הדלת של חלון. דאז אף שלא חתם הדלת כליו טהורים. דכבר סילק הבלן נפשו מהחלון:
או עד שיעשה סימן: להכיר אם נגע שם אדם:
המניח: ישראל שבצר כרם של כנעני בשנה זו בכלים טהורים והניחן אצל הכנעני לבצור בהן גם בשנה הבאה:
כליו טהורין: דכנעני ירא אפילו רק ליגע בהכלים מחשש שיפסיד יינו כיי"נ. ומשום הכי טהורות ג"כ. ואע"ג דטהרות חמירי מיי"נ [כע"ז ד"ע ע"ב] אפ"ה מקלינן. מדהא בהא תליא:
ובישראל: ר"ל ואם הנפקד הוא ישראל ע"ה. דאין בו חשש יי"נ. ולהכי מעיז טפי ליגע בהכלים.
עד שיאמר: המפקיד. נ"ל דמדלא קאמר שמרתים. ש"מ דא"צ שישב שם לשמרם. אלא בשאומר שכשהנחתים ביד הע"ה הי' בדעתי לשמרן. דאז מסתמא השגיח יפה על אופן הנחתן. ולפיכך כשימצאם אח"כ כמו שהניחן טהורים. הא כשלא היה דעתו לשמרן. אף שאומר שמצאן השתא כמו שהניחן. מלתא דלא רמי עלי' דאינש לאו אדעתיה [עיין י"ד כ"ג ש"ך סקט"ו. ועיין רמב"ם משכבות פי"ב ה"ב]. מיהו הכא א"צ סימן או חותם כלעיל. מדגם ישראל נזהר קצת מליגע בהן מדיודע שיפסיד היין עי"ז. ואפ"ה מצד מעלה צריך להשגיח שימצאם כמו שהניחן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת