תוספות יום טוב על טהרות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על טהרות · ז · >>

משנה א[עריכה]

וירד לשתות. מים מן היאור. ה"ג בפרק ב' דכתובות דף כ"ד:

[והחיצונות טמאות. כתב הר"ב שהעוברים מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פיהן. וכ"כ הר"ש והוא לשון רש"י פ"ב דכתובות דף כ"ד. ואין הלשון מדוקדק שהרי לא מצינו בשום מקום שאהל מטמא אלא במת. וכדתנן בפ"ק דכלים משנה ד' חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל. מה שאין כולם מטמאין. וא"כ כשגם בגדיהם עוברים על פיהם. אין כאן אלא אהל. ואין מדרס מטמא טומאת אהל. ועוד שאף אהל המת אינו מטמא אלא באחד מג' דרכים השנויין בפט"ו דאהלות. שהאהל מאהיל על המת ועל אדם וכלים. או שהמת מאהיל על אדם וכלים. או הם מאהילים על המת. ולכן ה"ל לכתוב ובגדיהם עוברים ונכנסים לפיהם שאז ודאי מתטמא כלי חרס מאוירו ועיין לקמן]:

אר"י בד"א במותרות אבל באגודות הכל טהור. פירש הר"ב במותרות שהעוברים ושבים מסיטין אותן אבל באגודות שא"א להסיטן הכל טהור. ותימא דלקמן משנה ה' מפרש שאין ע"ה מטמא בהיסט. והר"ש כתב וקצת קשה מאי טעמא דר"י דמחלק בין מותרות לאגודות. ע"כ. והרמב"ם פירש (טעמא דת"ק דחיצונות טמאות משום מגע. וכתב אדר"י) וז"ל רי"א שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא (שמא) יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפי' הקדרות אשר לא נגע בהם. ע"כ. וצ"ל דגרסתו הכל טמא. וכן מצאתי מוגה בנא"י. ומ"מ קשה לפירושו דאמאי מטמאים מסתמא וחוששים להיסט הזב. ומאי שנא מהא דתנן במשנה ז' פרק ה' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב:

משנה ג[עריכה]

אומנים. אלו אומנים הן ע"ה בלי ספק. הרמב"ם:

אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט כו'. מבלי רדת אל הדבר ההוא. או לעלות על דבר גבוה. ואז ישיגהו [וכן נתבאר בתוספתא. הרמב"ם]:

משנה ד[עריכה]

אשת חבר שהניחה לאשת ע"ה טוחנת כו'. לשון הרמב"ם היה עולה בדעתינו שחכמים מודים לר"מ באש' לפי שהיא רבת (העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה) ושהיא תמשמש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך. והשמיענו שהן חולקים אפילו בנשים. ע"כ:

פסקה הרחים הבית טמא. וחכ"א דבסיפא קיימא נמי אדהכא. והיינו דפסק הרמב"ם בפי"ב מה' משכב דאפי' פסקה הרחים אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידם וליגע:

משמשת כמו ממשמשת. כמו אסור לשמש בצרור. פ' המוציא יין (דף פ"א) כלומר ממשמשת בתוך הבית. מלשון כי מששת את כל כלי (בראשית ל"א הר"ש):

משנה ה[עריכה]

[ואת היוצאין. עיין לקמן בסיפא]:

אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין. כתב הר"ב שאין ע"ה עושה משכב כו' דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד כמו שמפרש ר"ת (בנדה דף ל"ג ד"ה ותיפוק ליה) משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום. ומיהו טעם זה לא יתכן גבי מדרס וצ"ל דהיסט ומדרס חומרא יתירא היא ואין יכולין לעמוד בה. אבל יכולין ליזהר ממגעו ומצינורא שלו לפיכך גזרו על מגעו וכן על צינורא שלו. כדלקמן פרק בתרא משנה ו' כך כתב הר"ש. ונראה בעיני דאף ר"ת כך הוא אומר דמשום דאין יכולין לעמוד לא גזרו שז"ש משום דאין לך אדם כו' לאו טעמא אדהכא הוא. אלא ה"ק כמו שמצינו במקום אחר דחשו חכמים משום דאין לך אדם כו' והוא בספ"ו דב"מ כמ"ש שם הר"ב. ה"נ הכא חששו בכיוצא בזה. כיון שא"א ליזהר ולא גזרו כו' וכדברי כן הוא בתוספות פ"ב דחגיגה דף י"ט (ד"ה בגדי ע"ה) שכתבו בזה הלשון. ותירץ ר"ת דודאי אינו מטמא מדרס והיסט. דמשום תקנת השוק נגעו בה. כדאמרינן לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. ואין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ יכולין לעמוד בה. ע"כ:

ואם אינו רואה כו' הכל טמא. וא"ת הא תנן לקמן פ"ח (מ"ה) אשת עם הארץ שנכנסה לתוך בית של חבר להוציא בנו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות. וי"ל דשאני הכא שהפקיד ביתו לע"ה שאין ע"ה מקפיד על חבירו. הר"ש:

ולא את היוצאים. והר"ב העתיק ולא את היושבים וכך העתיק הר"ש וצ"ל דאף ברישא גרסי' הכי והכא הוצרכו לפרש עלה אע"פ שאם עומד וכו':

אפילו מובל. כתב הר"ב דחיישי' שמא נכנס כו' והסיטה. וכן לשון הר"ש וכן בר"פ דלקמן. ומשום כלי המוקף צמיד פתיל. נקט והסיטה דאינו ראוי למשכב ומושב:

משנה ו[עריכה]

אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו. וכו' כך הנוסחא בס"א וכן העתיקוה הר"ב והר"ש. ומ"ש הר"ב דמרתתי מן הכנעני שמא יענישם כו' דמיירי בכנעני חשוב שאימתו מוטלת עליהן הכי איתא בגמ' פ"ג דחגיגה דף כ"ו אבל נוסחת הרמב"ם היא כנוסחת הספר. דגרס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו וביאר הטעם בשם התוספתא. מפני שאימת הכנעני עליהן ולא ישלחו ידיהן. וכתב עוד שהתבאר בתוספתא שהגבאים אם לא יהיה המשכון בידיהם. ולא יהיה שם ביניהן מעיד שנכנסו לבית. ואמרו הן נכנסנו ולא נגענו. נאמנים. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ואם היו אחרים מעידים שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו) ע"כ. והיינו דדייקי' למתני נאמנים לומר נכנסנו כלומר שהם האומרים נכנסנו. ואין כאן אחרים מעידים שנכנסו. ור"ש הביא התוספתא. וכתב עלה שיש בה ט"ס. ולשיטת הרמב"ם היא נכונה ואין בה טעות:

וכן הגנבים כו'. כך הוא בנ"א. וכך שנוי במ"ו פ"ג דחגיגה:

או אשה. פי' הר"ב דשמא היא נדה או זבה משא"כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי' הר"ב בפ"ה משנה ח':

משנה ז[עריכה]

[בחלון. עיין מה שכתב הר"ב בר"פ ששי דמעילה]:

בכנעני כליו טהורים. כ' הר"ב אין בהם משום איסור יי"נ דלענין טומאת מגע מאי שנא כנעני ומאי שנא ישראל. הר"ש:

משנה ח[עריכה]

וחכמים מטמאים. פירש הר"ב מאחר שהסיח דעתו פי' מטהרת גופו. אבל הא דתנן במ"ג פ"ג דחגיגה האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה. וכתבתי הטעם בשם הרמב"ם שהסיחו דעתן. ושמא נטמאו [הא אף לתרומה צריכין הכא טבילה] התם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר. אלא שהסיחו דעתם מלאכול בקדש. שהרי הם אסורים לאכלו. אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. וצריכים טבילה אף ע"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והוא מעלה בקדש. ולא החמירו עליהם להצריכם הזאה ג' וז' לחוש שמא נטמאו במת. שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא. הכ"מ פי"ג מהא"ה [הלכה ג' בשם מהרי"ק]:

שהידים עסקניות. פי' הר"ב ונגע ולאו אדעתיה. וכלומר שנגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא בשביל דחיישינן שמא יגעו בטומאה. דא"כ ליבעי כל גופו טבילה. ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. הכ"מ [שם] בשם הרא"ש:

משנה ט[עריכה]

וכי מפני מה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין אלא שהנשים כו'. כאומר לא נחלקו ר"ע וחכמים אלא במצאה את חברתה אבל לא במצאה העני. דהתם אף ר"ע מודה לחכמים. כך נ"ל:

גרגרגניות. כתב הר"ב [יט] תרגום כי הייתי כו'. והוסיף הרמב"ם שענינו הומות לאכול מן הגרגרת והוא השפוי כובע. ע"כ. [כלומר שכ"כ מתאוות לאכילה עד שלא תספיק לה מה שאוכלת מתוך הוושט. אלא תרצה שתאכל גם מן הגרגרת. אבל ז"ש והוא השפוי כובע. לא ידעתי מה טעמו לפרש כן]:

[לידע מה היא מבשלת. ואם יכשר בעיניה. תאכל ממנו]: