ברטנורא על טהרות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הקדר שהניח את קדרותיו - מוכר הקדרות שהוא חבר, שהניח קדרותיו ברה"ר, ורגילין לתת בצדי רה"ר אבנים גדולות או יתדות להרחיק העגלות שלא יזיקו הכתלים, ומתוך שהיתדות הללו דוחקות את רשות הרבים, וזה הניח קדרות אצלם, דחק גם הוא את הדרך יותר, והעוברין מתחככים בהן ובגדיהם עוברים על פי אוירן , ובגדי עם הארץ טמאין הן ומטמאין את החיצונות:

במה דברים אמורים במותרות - שהעוברים ושבים מסיטין אותן . אבל באגודות. שאי אפשר להסיטן, הכל טהור. ואין הלכה כרבי יוסי:

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח - ולא סמכא דעתיה להכנס, מפני שהוא נתפס עליו כגנב:

(ב)

ישן ומצאו ער הבית טמא - כל מה שבבית טמא, דחיישינן שמא כשהקיץ משנתו נגע בכלים שבבית שלא ראה אותם מתחלה כשהיה ישן, שכן דרך בני אדם למשמש ולבדוק במה שלא ראו מעולם. אבל ער ומצאו ער, לא חיישינן, שכבר ראה כל אשר בבית כשהיה ער:

עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו - כל הכלים שיכול להגיע להם כשיושיט ידו מן המקום שהיה ישן שם, חיישינן להו שמא נגע בהם, אבל לא חיישינן שמא הלך בבית ונגע בכלים. והלכה כחכמים:

(ג)

המניח אומנים וכו' - משום דאומנין סמכו דעתייהו למשמש כל אשר בבית, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו חכמים לרבי מאיר דכל הבית טמא, קמ"ל דאפילו באומנין פליגי רבנן עליה ואמרי דאין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע. והלכה כחכמים:

(ד)

אשת חבר - שנאמנת על הטהרות, דאשת חבר הרי היא כחבר:

שהניחה לאשת עם הארץ - שאינה נאמנת, דאשת עם הארץ ובניו כמותו, עד שיקבלו עליהב [דברי חבירות:

פמקה הרחים - גמרה טחינתה ופסקה מלטחון. דכל זמן שהיא עסוקה במלאכתה בריחים אינה הולכת וממשמשת בבית:

וחכמים אומרים וכו' - והלכה כחכמים:

(ה)

בזמן שהוא רואה - בזמן שבעל הבית יכול לראות הנכנסין בבית והיוצאין מן הבית:

האוכלין והמשקין וכו' טמאין - דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא עם הארץ:

אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין - שאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט, דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד :

ולא את היושבים - אע"פ שאם עומד רואהו, כיון שאינו רואה את היושב, הכל טמא:

אפילו מובל - אפילו היה השומר הזה שהוא עם הארץ, מובל, שאינו יכול לילך אא"כ מובילים אותו:

ואפילו כפות וקשור, הכל טמא - שלא מטמאינן להו משום משכב ומושב של עם הארץ, אלא משום דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה וטמאה את הכל:

(ו)

הגבאים שנכנסו לבית (ישראלים) שהן גבאין של מלך לגבות מיד ישראל כסף גולגולתא ומסים וארנוניות, והן עמי הארץ, ונכנסו לביתו לעבוט עבוטו: הבית טמא - כל כלי הבית טמא, לפי שמחפשין בכל הבית:

אם יש עמהן גוי נאמנים לומר לא נכנמנו - וכל שכן אם אין עמהן נכרי הן יותר ויותר נאמנים לומר שלא נכנסנו. אלא משום סיפא נקט לה, דקתני אבל אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו, דדוקא אם יש עמהם נכרי אין נאמנים, דמרתתי מן הנכרי שמא יענישם אם לא יחפשו כל הבית ועל כרחך הם ממשמשין כל אשר בבית. אבל אם אין עמהם נכרי, נאמנים אף בזה לומר נכנסנו אבל לא נגענו:

אם יש עמהן נכרי או אשה - שגזרו על הנכרים להיות כזבים לכל דבריהם. והאשה, שמא היא נדה או זבה :

(ז)

אודיארין - הבלנין בעלי המרחצאות יש להן חלונות חלונות וכל מי שנכנס למרחץ נותן בגדיו כל אחד בחלון ונועל עליו בדלת שבחלון:

רבי אלעזר בן עזריה מטהר - משעה שנעל הדלת בפני החלון. ולא חיישינן שמא יגע שם אדם טמא, מאחר שנתפס עליו כגנב:

עד שיתן (לתוכו) [לו] מפתח - ואע"פ שנותן המפתח ביד הבלן שהוא עם הארץ, הא תנן לעיל המוסר מפתח לעם הארץ הבית טהור:

או עד שיעשה לו סימן - להכיר בו שלא נגע אדם שם. והלכה כחכמים:

המניח את כליו - כלים שבצר. בהם בטהרה בשנה זו, מניח אותם לבצור בהם בטהרה לשנה הבאה:

בנכרי כליו טהורין - גרסינן. כלומר אם הניחן אצל נכרי אין בהם משום איסור יין נסך , דלא חיישינן שמא לקחן הנכרי בלא ידיעת ישראל לעשות בגת:

ובישראל - דחושש להן משום טומאת מגע, טמאים אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם. ויש ספרים דלא גרסי בנכרי, אלא המניח כלי [ו] מגת זו לגת הבאה כליו טהורים, ומיירי בכהן הלוקח יין של תרומה מעם הארץ ומניח כליו אצלו כדי שיקח ממנו לגת הבאה, והואיל וכלים של כהן הן, מרתת עם הארץ ולא נגע בהו. אבל אם הכלים הן של ישראל שרוצה לעשות יינו בטהרה, לא מזדהר בהו עם הארץ כולי האי, וחיישינן דלמא נגע בהן אדם טמא, אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם:

(ח)

מי שהיה טהור - כהן שהיה טהור לאכול בתרומה, והסיח דעתו מלאכול עוד בתרומה:

שדרך טמאים פורשים ממנו - הטמאים שיודעים בו שהוא טהור, פורשים ממנו, הלכך לא חיישינן שמא נגע באדם טמא וטמאהו:

וחכמים מטמאין - מאחר שהסיח דעתו . והלכה כחכמים:

היו ידיו טהורות - בהא מודה רבי יהודה דאפילו אמר יודע אני שלא נטמאו ידי:

ידיו טמאות - ופוסלין את התרומה, מאחר שהסיח דעתו מלאכול, לפי שהידים עסקניות הן ונגע ולאו אדעתיה:

(ט)

גרגרניות - זוללות ומתאוות למאכל . תרגום כי הייתי זוללה (איכה א), ארי הויתי גרגרנית. והלכה כחכמים: