משנה בבא בתרא ז ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ז · משנה ד | >>
האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך, משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו.
חציה בדרום אני מוכר לך, משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום. והוא מקבל עליו מקום הגדר, חריץ ובן חריץ.
וכמה הוא חריץ, ששה טפחיםכא.
ובן חריץ, שלשה.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:
- "חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ",
- מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן,
- וְנוֹטֵל חֲצִי שָׂדֵהוּ.
- מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן,
- "חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ",
- מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן,
- וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם;
- וְהוּא מְקַבֵּל עָלָיו מְקוֹם הַגָּדֵר, חֲרִיץ וּבֶן חֲרִיץ.
- וְכַמָּה הוּא חֲרִיץ?
- שִׁשָּׁה טְפָחִים;
- וּבֶן חֲרִיץ,
- שְׁלֹשָׁה:
האומר לחברו: חצי שדי אני מוכר לך -
- משמין ביניהם - ונוטל חצי שדהו.
- חציה בדרום אני מוכר לך -
- משמין ביניהם - ונוטל חציה בדרום.
- ומקבל עליו - מקום גדר, וחריץ, ובן חריץ.
- וכמה הוא חריץ? - שישה טפחים.
- ובן חריץ - שלשה.
השדות ישתנו דמיהם כפי שמנן וכחשן.
ואמרו בכאן משמנין - הוא שידעו כמה שווה כל השדה וכמה דמים ראוי לחצי השדה במידה מן הכחוש שבה והוא נותן ללוקח, כגון שיהיה מידת השדה מאה אמה, ויהיה בה מקום שמידתו שלושים אמה שווה שלושים דינרין, ימשח לו חמישים אמה מן השבעים ויתן לו עשרים דינרין. ואם פסק עמו (בריוח) [ברוח], ובאותה (הריוח) [הרוח] על דרך משל היו אלה השלושים אמה השמנים, ימשח לו מאותן השלושים אמה תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרים שהוא חצי הכול. והבן זה העניין.
והלוקח הוא שיקבל עליו חריץ ובן חריץ, ובכן יתן לו החצי.
והוצרכנו לעשות שני חריצין גדול וקטן. לפי שאילו היה הגדול בלבד, היתה הנמיה וכיוצא בה יורדת לקרקעיתו והיתה עולה משפת החריץ ותבוא אל השדה. ואילו היה הקטן בלבד, היתה קופצת עליו ונכנסת בשדה. וכשהם שנים אינה יכולה להיכנס בקטן למיעוט רוחבו, ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין.
ובין חריץ וחריץ רוחב טפח, והשנים מחוץ לגדר, על זו הצורה:
וכל זה בחציו של לוקח כמו שביארנו:
משמנין ביניהן - רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר. דיד לוקח על התחתונה. וכנגדו נותן ללוקח מן המקום הגרוע כמו ששוה המקום השמן טז שנטל המוכר. דכי קאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך, כדי דמי חצי שדה קאמר ליה. ואם היתה בת מאה אמה במאה דינרין, ויש בה שלשים אמה מקום שמן ששוה חמשים דינרין, נוטלו המוכר, ונותן ללוקח שבעים אמה מן הגרוע בחמשים דינרין. ונפקא מינה, דרוצה אדם בקב עידית משני קבין זיבורית, ואע"פ שדמי שניהן שוין:
חציה שבדרום אני מוכר לך - אין שמין כל השדה כההיא דרישא, אלא שמין כמה שוה חצי השדה שבדרום בין טוב ובין רע, וכנגד מה ששוה חציה שבדרום נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח יז שירצה מן הגרוע שיש לו. דיד לוקח על התחתונה, ושמא הכי קאמר ליה. מה ששוה חצי שבדרום אני מוכר לך בקרקע שלי בכל מקום שארצה:
ומקבל עליו - הלוקח, לתת מקום בחצי שדה זה שקנה לעשות גדר, וחריץ ובן חריץ, תרווייהו אחורי הגדר מבחוץ יח, כדי שלא תהא חיה קופצת ונכנסת בשדה. דאי עביד חריץ ולא עביד בן חריץ, איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו יט וקופצת למעלה על שפתו השני. ואי עביד בן חריץ ולא עביד חריץ, איידי דקטין קיימא אשפתא וקפצא כ. וכמה בין חריץ לבין בן חריץ, טפח:
משמנין ביניהן. לשון הר"ב רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר וכו'. ומאי משמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. וכה"ג תנן במשנה ו' פ"ב דבכורות לענין רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים. ויצאו שני ראשיהם כאחד וכו'. רבי עקיבא אומר משמנין ביניהן. אלא דהתם אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא מייתי כהן ראיה לא שקיל אלא הכחוש. ונשאר היפה ביד הישראל. דהתם שמא הכחוש של כהן הוא. הלכך כיון דלא מצי מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מכר. ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש. אלא משום דמצי אמר ליה דמי חצי השדה מכרתי לך. הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש. בשוה חצי השדה. הרשב"ם. והא דכתבתי בסוף משנה א' פ"ז דב"מ אהא דתנן הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד ושנים מבני העיר. משמנין ביניהן. פירש רש"י שנותן כמו לבינוני. והרמ"ה פירש מחשבין לגדול ולקטן וכו'. התם נמי פירושא דמשמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. אבל לא היו יכולין לפרש המוציא מחברו עליו הראיה כמו בבכורות. דהא אהכל כמנהג המדינה מייתינן לה. וירושלמי הביאו הרא"ש עלה דהך ברייתא השוכר וכו' אמר ר' אושעיא אמר רבי אלעזר בכל המקום המע"ה חוץ מזו. זאת אומרת מנהג מבטל הלכה. וכל שכן דליכא לפרושי כי הכא. דלדמי ולכחוש. נמצינו למדין דהני תלתא משמנין ביניהן פירושם שוה דשומן יהא ביניהן. אבל ענינם אינם שוה. וכל אחד דבר הלמד מענינו הוא:
חציה בדרום וכו' ונוטל חציה בדרום. פירש הר"ב שמין כמה שוה חצי שדה שבדרום וכו'. נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה. וכן פירש הרשב"ם. וכתב נ"י שאינו נכון. דהא בדרום אמר ליה. ואי האי לישנא לא מהניא ליה. מאי לישנא מהניא ליה. והנכון כמ"ש הר"ר יצחק בר ברוך ז"ל ונותן לו בדמי חציה לרוח דרום. בין שהוא כחוש או שמן. בהשוואת חלקים בעלוי וגרעון קרקע. וכן פירש הראב"ד וכן הרמב"ם ז"ל. ע"כ. וכלומר דשמין נמי דמי כולה. ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים. וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות מכירה. אבל לשונו בפירושו בזה המשנה אינו מובן לי כלל:
חריץ ובן חריץ. כתב הר"ב תרוייהו אחורי הגדר ובן חריץ הוא סמוך לגדר ואחוריו החריץ. כך פירש הרמב"ם והרשב"ם ומה שכתב הר"ב איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה וכו'. וז"ל הרשב"ם איידי דרווח ו' טפחים נכנסת לתוכו ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת ע"כ. ומ"ש הר"ב בן חריץ איידי דקטין קיימא אשפתא החיצונה [וקפצה]. הרשב"ם. ומסיים הרמב"ם וכשהן שנים אינה יכולה להכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין:
ששה טפחים. רחבו באורך כל השדה. הרשב"ם:
(טז) (על הברטנורא) ומאי משמנין. השומן יהא ביניהן. ועתוי"ט:
(יז) (על הברטנורא) והר"י בר ברוך פירש, ונותן לו בדמי חציה לרוח דרום בין שהוא כחוש או שמן, בהשואת חלקים בעלוי וגרעון קרקע. ועתוי"ט:
(יח) (על הברטנורא) ובין חריץ הוא סמוך לגדר ואחוריו החריץ. ר"ש:
(יט) (על הברטנורא) ונמשכת מעט לאחריה וקופצה. לשון הר"ש:
(כ) (על הברטנורא) וכשהם שנים אינם יכולים להכנס בקטן למעוט רחבו. ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין הר"מ:
(כא) (על המשנה) ו"ט. רחבו באורך כל השדה. ר"ש:
חצי שדה אני מוכר לך: כצ"ל:
משמנין ביניהם: פרשב"ם ז"ל הא דקתני משמנין היינו כדמפרש בבכורות פ' הלוקח עובר פרתו דקתני שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים וכו' ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן ומפרש רי יוחנן בגמרא וכהן נוטל כחוש אי לא מייתי ראי' ואי מייתי כהן ראי' שקיל. הכא נמי שומן יהא ביניהם ומה ששוה חצי השדה היפה יותר מן החצי הכחוש יהא ביניהן ויוסיף לו מוכר ללוקח מן הקרקע הרבה עד שיהא שוה כחלק היפה שעיכב המותר לעצמו. ומיהו לגמרי לא יפסיד הלוקח השומן כי התם. דהתם שמא הכחוש של כהן הוא הלכך כיון דלא מצי מייתי ראי' מפסיד אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מוכר ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש אלא משום דמצי א"ל דמי חצי השדה מכרתי לך הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש בשוה חצי השדה ע"כ. בפי' רעז"ל ומקבל עליו הלוקח. אמר המלקט כן פי' הרמב"ם ז"ל אבל רשב"ם ז"ל וגם נמוקי יוסף ז"ל פירשו מקבל עליו המוכר. וכתב עוד רשב"ם ז"ל אבל היכא דמכר לו שדה שלם מילתא דפשיטא היא שמכר לו את כולו ומה יוסיף ליתן לו יותר ע"כ:
וחריץ ובן חריץ: תוס' פ' המקבל. חריץ ששה טפחים רחבו בארך כל השדה. ובן חריץ חריץ קטן שבין הגדר לחריץ הגדול. ובברייתא וכמה בין חריץ לבין בן חריץ טפח. וביד פכ"א דהלכות מכירה סימן כ"ב:
יכין
משמנין ביניהן: דהמוכר נוטל קרקע כפי חצי דמי שדהו, בשמן ובמובחר שבשדה:
ונוטל חצי שדהו: ר"ל מחצי דמי שדהו:
משמנין ביניהן: שמין דמי כל השדה, ונותן להלוקח בדרומה בהכחוש שבה, כחצי כל הדמים. ואפשר דנקט דרום לרבותא, דאע"ג דדרום הוא המובחר שבשדות וכדכתיב וממגד תבואת שמש, לא אמרינן דבכה"ג לא נימא דבעין רעה מכר, קמ"ל:
ונוטל חציה בדרום: ואף דקיי"ל מוכר בעין יפה מוכר [רט"ז ד']. נ"ל דהיינו בלא פרט כלל [כלעיל פ"ד מ"ב], מה שאין כן הכא מספקא לן בלשון השטר, דאפשר גילה דעתו שלא מכר בעין יפה, [ומה"ט נאמר מוכר לבר מאילני, ואית בה גופני ודיקלא לא שייר אלא גופנא, ולא אמרי' דמוכר בעין יפה מוכר, ושייר דיקלא. דשאני הכא דלשונו משמע טפי גופנא [כב"ב דה"ט ב', ועי' מ"מ פכ"ד ממכירה הכ"ב]. וכ"כ במכר בית וחצר לחבירו, וא"ל ע"מ שהדיוטא העליונה שלי, אמרי' דשייר לעצמו מקום בחצר נגד הזיזין שיוציא מדיוטא העליונה, מדאמר לישנא יתירתא, ולא אמרי' דמוכר בעין יפה מוכר, (ואע"ג דקיי"ל באמר) [והא דאמר] לישנא יתירתא לא התכוון רק לבנות עלייה ע"ג דיוטא [כב"ב ס"ג ב']. הכא שאני דדלמא מדאמר לישנא יתירתא גם לזה התכוון והממע"ה]:
והוא: ר"ל הלוקח:
מקבל עליו מקום הגדר: שמחוייב לתת מחלקו מקום הגדר וכו' [רי"ח כ']:
ובן חריץ: דכדי שלא תדלג חיה לשדה, עושין סביב לגדר וסמוך לו, בן חריץ, שהוא עמוק ואינו רחב, ומדיכולה לדלג ממעל לו, עושין עוד חריץ עמוק ורחב חוצה לו סביב, שאם תכנס החיה לתוך החריץ החיצון הרחב, לא תוכל שוב לדלג למעלה להשדה, מדאין לה מקום לסמוך ידיה בשפת בן חריץ שלפנים:
וכמה הוא חריץ ששה טפחים: כך שיעור רחבו סביב להשדה:
שלשה: ובין ב' החריצים טפח:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת