משנה בבא בתרא ח א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ח · משנה א | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

יש נוחלין ומנחילין א, ויש נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין.

ואלו נוחלין ומנחילין, האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב ד, נוחלין ומנחילין.

האיש ה את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות יב, נוחלין ולא מנחילין.

האשה יג את בניה והאשה את בעלה ואחי האם, מנחילין ולא נוחלין.

והאחים מן האם, לא נוחלין ולא מנחילין.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין אלו נוחלין ומנחילין האב את הבנים הבנים את האב ואחים מן האב נוחלין ומנחילין האיש את אימו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין האישה את בנה והאישה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין האחים מן האם לא נוחלין ולא מנחילין.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

יש נוחלין ומנחילין ויש נוחלין ולא מנחילין כו': כל המשנה הזאת מבוארת וירושת האב קבלנו מפי השמועה וכן ירושת הבעל לאשתו ורמז לירושת יוצאי יריכו ממה שנאמר לשארו ונאמר שאר אביך וירושת אשתו ממה שנאמר וירש אותה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

יש נוחלין - יש קרובים שנוחלין את קרוביהם כשהם מתים. ואף כשמתים הם, מנחילין להם את ממונם:

האב את הבנים - דכתיב (במדבר כז) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, במקום בת אתה מעביר נחלה מאב ב, ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין ג:

והבנים את האב - דכתיב איש כי ימות ובן אין לו, הא יש לו בן, בן קודם:

והאחין מן האב - דכתיב (שם) ממשפחתו וירש אותה, ומשפחת אב קרויה משפחה דכתיב (שם א) למשפחותם לבית אבותם:

האיש את אמו - דכתיב (במדבר לז) וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, היאך בת יורשת שני מטות. אלא זו שאביה משבט אחד ז ואמה משבט אחר וירשתן. ומדכתיב מטות ח, הקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת, אף מטה האם בן קודם לבת:

והאיש את אשתו - דכתיב שארו, זו אשתו ט. וקרינן הכי, ונתתם את נחלת שארו לו, וגורעין ומוסיפין ודורשין י. יכול אף היא תירשנו יא ת"ל וירש אותה, הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

יש נוחלין ומנחילין. והאי דלא קתני יש נוחלין זה את זה. משום דבעי למתני סיפא נוחלין ולא מנחילין תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. הרשב"ם:

ואלו נוחלין ומנחילין. איכא דוכתא דנקט אדסליק מיניה ואיכא אדפתח ביה. וכמו שכתבתי בריש מסכת שבת. אבל הכא לישנא דואלו נוחלין ומנחילין הוא מיותר. דהא מסיים נוחלין ומנחילין. וכן מסיים בכולהו:

האב את הבנים. כתב הר"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם וכו' במקום בת וכו'. מדשני קרא בדיבוריה ולא אמר ונתתם נחלתו כדאמר בכל הפרשה גבי האחין. ש"מ דאתא לאשמועינן שיש אחד הראוי לירש תכף אחר הבן. ומאי ניהו אב. דאילו אחין הא כתיבי. נ"י. ומ"ש הר"ב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין. כלומר מדלא כתיב העברה ג"כ באחין. תוספות:

האב את הבנים. אע"ג דקרא איש כי ימות ובן אין לו. משתעי בירושת בן לאב. פתח התנא בירושת אב לבן. דהואיל ואתא מדרשא חביבא ליה. גמרא:

והבנים את האב. כתב הר"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו. הא יש לו בן. בן קודם. בגמרא ד' ק"י ע"א מנלן דכתיב איש וכו' ופירש הרשב"ם מנלן דהבנים קודמים לבנות מדלא קתני הבנים והבנות את האב. ע"כ. ותימא דא"כ רישא נמי תקשה ליתני האב את הבנים והבנות. הלכך נראה כפירוש התוספות דריש פרקין. דלהכי דייק בסיפא. משום דאייתר לגמרי דמדקתני דהאב את הבנים נוחלין ומנחילין שמעינן נמי דהבנים את האב. שאם האב נוחל את בנו. א"כ בנו מנחילו. אם הוא מנחיל לבנו א"כ בנו נוחלו. אלא דלהכי שנאו למידק מיניה בנים ולא בנות כלומר דבן קודם לבת. ואע"ג דקתני לה בהדיא בסמוך [במתניתין דלקמן] מ"מ תנא ליה הכא אגב אורחיה ולקמן נמי תנייה למנות סדר נחלות. ע"כ. אבל הרשב"ם לא דייק מיתורא משום דסבר ליה דלאו מיתרא שכ"כ בדף קי"ד ע"ב. דאע"ג דמבבא דהאב את הבנים שמעינן ליה. קתני לה. משום דכל נוחלין ומנחילין קא חשיב. ע"כ:

והאחים מן האב. כגון ראובן ויוסף בני יעקב. אע"פ שהן מלאה ומרחל. יורשים זה את זה בשביל שהן אחין [מן האב] וכגון שמת יעקב אביהן. אבל אם יעקב חי הוא קודם [כדתנן לקמן] וכגון שאין להם בנים. ודוקא אחים מן האב דמשפחת אב קרויה משפחה. כדילפינן וכו'. הרשב"ם.

האיש את אמו. משום דתני גביההאיש את אשתו תנא נמי האיש את אמו אע"ג דהוה ליה למתני הבן את אמו. מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן רע"ו:

האיש את אמו. כתב הר"ב דכתיב וכל בת יורשת וכו'. גמרא. והקשו התוספות דלמה לי קרא. אטו נכסי נשים יהיו הפקר. ותירצו דודאי בשאר ירושות נשים. כגון בתו ואחותו. פשיטא דיורשה אביה ואחיה. כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב. אבל בן בנכסי האם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה [אביה] ע"י הבן. ומ"ש הר"ב אלא זו שאביה משבט אחד. ואמה משבט אחר וכשנשאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו. שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נשואין. דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה. ומיהו אח"כ מתו אחיה ואח"כ מת אביה וירשה אותו ומתו האם והאב ולא היה להם כי אם בת זו וירשתן. הרשב"ם. גמרא. ואין לי אלא בת בן מניין אמרת קל וחומר. ומה בת שהורע כחה בנכסי האב ייפה כחה בנכסי האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שייפה כחו בנכסי האם. [ומ"ש] ומדכתיב מטות הקיש וכו'. פירש הרשב"ם מדלא כתיב שני מטות:

והאיש את אשתו. כתב הר"ב דכתיב שארו זו אשתו. וקרינן הכי ונתתם וכו' וגורעים וכו'. פירש הרשב"ם דף קי"א גרע וי"ו מנחלתו ולמ"ד מלשארו. ומוסיפים שתי אותיות הללו זו על גבי זו לעשותו תיבה אחת והיא. לו. ודורשין הכי ונתתם את נחלת שארו. לו. יכול אף היא תירשנו. דעיקר פשטיה הכי משמע ונתתם את נחלתו לשארו. לאשתו. ונדרשיה לקרא הכי. ונתתם את נחלתו אם ימות. לשארו. וירש כלומר וגם הוא יירש את שארו אם תמית היא. ת"ל וירש אותה. דמצי למכתב וירש. בלא אותה. דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו. כדפרישית. הלכך כתב רחמנא וירש אותה. למעוטי שהיא לא תירשנו. ואתא לגלויי ארישא דקרא דגורעין וכו'. ומשום דעיקר דרשא נפקא לן מוירש אותה. הלכך תנא דבי ר' ישמעאל תני וירש אותה. מלמד שהבעל יורש את אשתו. ומרישא דקרא דריש בדרך גורעים וכו' והיינו נמי שהר"ב ריש פרק ט' דכתובות מייתי דכתיב וירש אותה משום דנקט כדתנא דבי רבי ישמעאל. ועיקר דרשא מרישא כדכתב הכא. ורש"י מפרש התם אליבא דרבא דדריש בענין אחר. אבל דברי הר"ב בסגנון אחד וכמו שכתבתי. ומ"מ כתב שם הר"ב דירושת בעל את אשתו לאו דאורייתא היא. ע"ש:

והאיש את אשתו. כתב הר"ב דכתיב שארו זו אשתו. פירש הרשב"ם ד' ק"ט ע"ב דכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד וכתיב נמי (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונ"ל דאליבא דר"א נסיב לדרשא זו דדריש עונתה זו מזונות. שנאמר (דברים ח) ויענך וירעיבך כמו שכתבתי במשנה ד' פ"ד דכתובות. ואיהו דריש שארה. זו עונה וכן הוא אומר (ויקרא י"ח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כדאיתא התם בגמרא דף מ"ז. ואלא מיהת לתנאי דפליגי התם וחד דריש שארה זו מזונות. והכי נסיב לה הרשב"ם גופיה בפירקין דף קכ"ו ע"ב. וחד דריש שארה זו כסות. כמ"ש שם בכתובות בס"ד. צריכין למודעי. שארו זו אשתו מנלן. ובדף קי"ו לא כתב הרשב"ם אלא כדכתיב והיו לבשר אחד. אפשר דסמך אשאר בשר דעלמא דגבי עריות. והכא דנסיב ג"כ שארה וגו' טעמא אחרינא הוא. כן אפשר לומר. ועכ"ז לזה הטעם האחר דלא נסבינן [אלא] קרא [דוהיו] לבשר אחד. הני תנאי דלא דרשי שארה לעונה. מנא להו דשארו זו אשתו. וראיתי בתורת כהנים ריש פרשת אמור כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו. שאר אביך היא. ע"כ. ודברי תימה הן דהא גבי אחות אביך כתיב. איברא דבגמרא דף ק"ט איכא דדריש שארו דהכא זה האב. דכתיב שאר אביך היא. ומיהו בזה נ"ל דהכי קאמר מכדי כל העריות משום שאר נאסרו. כדכתיב איש איש אל שאר בשרו וגו' למה לי קרא למימר דשאר אביך היא. אלא למדרש דאביך הוא שארו האמור במקום אחר בפרשת נחלות. אבל לענין דרשא דתורת כהנים למדרש מיניה דאשתו מקרי שארו. בהא ודאי צריך נגר ובר נגר דלפרקיה. ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל ברייתות דתורת כהנים. ודקדקתי בו ולא מצאתי בזה דבר. וראיתי שברייתא זו מועתקת בספר הרי"ף בריש הלכות קטנות בזה הלשון. כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו שנאמר אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא. ע"כ. וגרסא זו ישרה היא בעיני. ואע"פ שזו נראית תמוהה יותר דאל אשתו לא תקרב לא כתיב גבי שאר אביך אלא גבי אשת אחי אביך. מ"מ נראה בעיני שהיא גרסא נכונה. ודהכי דריש שארו דגבי טומאת כהן מיותר. למדרש. וקאמר דהתם כתיב שאר אביך גבי אחות האב. כלומר שהאחות היא שאר אחיה שהוא אביך. ובאם אינו ענין לאחותו. דכתיב בהדיא ולאחותו הבתולה. ולרבות שאינה בתולה אי אפשר. דא"כ לא לכתוב הבתולה. תנהו ענין לדדמי לה לאחות אביך בעריות. והיינו ערות אחי אביך. והיא אשת אחי אביך. שנאמר אל אשתו לא תקרב. שמע מיניה דאשת אחי האב היא שאר בעלה. למדנו דשארו נמי היא אשתו ולישנא דברייתא הכי פירושה שנאמר אל אשתו לא תקרב. ולמדנו דאקרי שארו מדכתיב שאר אביך באם אינו ענין וכו'. [ושוב מצאתי שדומה לזה כתבו התוספות בפרק ב' דביצה דף כ' ע"א בסוף דבור המתחיל למד וכו' דפשטיה דקרא דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור [דאע"ג דקי"ל] (וקיי"ל) דשתי סמיכות בצבור ותו לא. וקרבן זה אינו מהם. (הלכך) [יש לומר] באם אינו ענין לקרבן צבור. תנהו לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד. ע"כ]. ומעתה שלמדנו. שארו זו אשתו. לענין טומאת כהן יש לנו לומר שהוא בנין אב לכל שארו שזו היא אשתו. אף לענין פרשת נחלות. וכל שכן לדברי הר"ב דירושת בעל לאשתו לאו דאורייתא כמ"ש ריש פרק ט' דכתובות וכתבתי ולעיל. דהשתא אינה דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא:

ובני אחיות. בני אחותו של ראובן. כגון בני דינה נוחלין אותו. שהרי דינה יורשת את ראובן אחיה ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא לירש אותן והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אין נוחלת את בנה. וגרסינן בני אחות. ואי נמי גרסינן בני אחיות איכא לפרושי כבני אחות. כלומר בני אחיותו של אדם. הרשב"ם:

האשה את בניה וכו'. הא תו למה לי הא תנא ליה רישא האיש את אמו. והאיש את אשתו דנוחלין ולא מנחילין [וכולה בבא מיותרת. משא"כ ברישא להרשב"ם שכתבתי בדבור והבנים וכו'] הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה. מה אשה את בעלה. אין הבעל יורש את אשתו בקבר כדאשכחן בפנחס דירש אמו אף על גב דאביו אלעזר היה חי כדדרשינן בגמרא דף קי"ג מדכתיב (יהושע כ"ד) ואלעזר בן אהרן מת. ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ולמאי קאמר בנו. אלא כלומר שהיתה ראויה לאלעזר וירשה בנו במקומו. והלכך הכא נמי כשהבעל בקבר אין לו להוריש נמי ירושת אשתו שמתה אחריו. להנחיל אותה לבניו. ואף אשה את בנה. אין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחין מן האב אלא יורשי אביה יורשין אותה. וסברא הוא דכיון דמת בנה מקמי דידה פקע לו כחו בירושת אמו. כך כתב הרשב"ם כפי שפירשו דבריו בתוספות. אע"פ שמלשונו שבסוף פ"ט אין נראה שנתכוין לפירושם. מ"מ פירושם נכון בעצמו. וכתב עוד הרשב"ם והאי דתני אחי האם אע"ג דלא צריך דהא שמעינן ליה מבני אחיות אגב גררא דהנך נקיט ליה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) ומנחילין. והאי דלא קתני יש נוחלין זה את זה משום דבעי למתני סיפא נוחלין ולא מנחילין, תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. ר"ש:

(ב) (על הברטנורא) מדשני קרא בדבוריה ולא אמר ונתתם כדאמר בכל הפררש גבי האחין, ש"מ דאתא לאשמעינן שיש אחד הראוי לירש תכף אחר הבן ומאן ניהו אב. דאלו אחין הא כתיבי. נ"י:

(ג) (על הברטנורא) כלומר מדלא כתיב העברה ג"כ באחין. תוספ':

(ד) (על המשנה) מן האב. כגון ראובן ויוסף בני יעקב, אע"פ שהן מלאה ורחל יורשים זא"ז, בשביל שהן אחין מן האב. וכגון שמת יעקב אביהם. אבל אם יעקב חי, הוא קודם כדתנן לקמן. ר"ש:

(ה) (על המשנה) האיש. איידי דסיפא תני האיש, אע"ג דהו"ל למתני הבן. סמ"ע:] קשה למ"ל קרא, אטו נכסי נשים יהיו הפקר. וי"ל דבן איצטריך ליה, לפי שניסבת נחלה ע"י הבן. תוספ':

(ז) (על הברטנורא) וכשנשאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו, שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נשואין, דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה. ומיהו אח"כ מתו אחיה, ואח"כ מת אביה וירשה אותו, ומתו האם והאב ולא היו להם כי אם בת אחת וירשתן. ר"ש. אין לי אלא בת, בן מנין, ק"ו כו'. גמרא:

(ח) (על הברטנורא) ולא כתיב שני מטות. הר"ש:

(ט) (על הברטנורא) דכתיב והיו לבשר אחד. וכתיב נמי שארה וגו' לא יגרע. הר"ש. והיינו אליבא דמ"ד שאר זו עונה. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) גרע וי"ו מנחלתו. ולמ"ד מלשארו ומוסיפים ב' אותיות הללו זו ע"ג זו לעשותו תיבה אחת והיא. לו:

(יא) (על הברטנורא) דעיקר פשטיה הכי משמע, ונתתם את נחלתו לשארו, לאשתו, ונדרשה הכי, ונתתם את נחלתו אם ימות, לשארו, וירש, כלומר וגם הוא יירש את שארו כו', ת"ל כו', דאותה מיותר ואתא לגלוי ארישא דגורעין כו'. הר"ש:

(יב) (על המשנה) ובני אחותו. בני דינה נוחלין את ראובן שהרי דינה יורשת את אחיה ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא לירש והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אין נוחלת את בנה. ר"ש:

(יג) (על המשנה) האשה כו'. גמרא, הא תו למ"ל, הא תנא ליה רישא האיש כו' דנוחלין ולא מנחילין. הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאת בעלה, מה הבעל אין יורש את אשתו בקבר (אם מת הוא קודם ואח"כ מתה היא יורשיה יורשין אותה ולא יורשיו,) אף אשה כו' אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, אלא יורשי אביה יורשין אותה כו'. ואחי האם אגב נקט להו:


פירושים נוספים

בבלי קח א  רמב"ם הלכות נחלות א א  שולחן ערוך חושן משפט רעו א בבלי קט ב