לדלג לתוכן

משנה פסחים י ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק י · משנה ו | >>

עד היכן הוא אומר, בית שמאי אומריםכ, עד "אם הבנים שמחה".

ובית הלל אומרים, עד "חלמיש למעינו מים".

וחותם בגאולה.

רבי טרפון אומר: "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים", ולא היה חותם.

רבי עקיבא אומר: "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים" כו', עד "ברוך אתה ה', גאל ישראל".

עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה". וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם". וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם", וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים" כו', עַד "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל".

עד איכן הוא אומר?

בית שמאי אומרין:
עד "אם הבנים שמחה" (תהלים קיג ט).
בית הלל אומרין:
עד "חלמיש למעיינו מים" (תהלים קיד ח).
וחותם - בגאולה.
רבי טרפון אומר:
"אשר גאלנו, וגאל את אבותינו ממצרים,
והגיענו ללילה הזה - לאכל בו מצה ומרור",
ואינו חותם.
רבי עקיבה מוסיף:
"כן - ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו,
יגיענו לרגלים, ולמועדים אחרים - הבאים לקראתנו בשלום,
שמחים - בבניין עירך,
וששים - בעבודתך,
לאכל מן הזבחים, ומן הפסחים - שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון,
ונודה לשמך שיר חדש - על גאולתנו, ועל פדות נפשנו,
ברוך אתה ה' - גאל ישראל".

והלכה כרבי עקיבא:


וחותם בגאולה - כלומר מסיים את ההגדה בברכת גאולה. ולא פירש תנא קמא למלתיה היאך מברכין אותה, ואתו ר' טרפון ור' עקיבא לפרושי למלתיה, ר' טרפון אומר פותח בה בברוך ואינו חותם בברוך, מידי דהוה אברכת הפירות וברכות המצות דכולה חדא הודאה היא. ולר"ע חותמין בה בברוך, לפי שמוסיף בה דברי רצוי ובקשה כן יגיענו וכו'. והלכה כר"ע:

[בית שמאי אומרים כו' ובית הלל אומרים כו'. נ"ל דכ"ע סברי רוב הלל אחר מזונו וכדתניא [דף ק"ט ע"א] רבי אליעזר אומר חוטפין [אוכלין מהר] מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא יישנו ותניא ר' עקיבא בע"פ היה אומר הגיע עת לעמוד מבית המדרש בשביל תינוקות שלא יישנו וקסברי בית שמאי דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור א' וב"ה סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני שיש בו הזכרת קריעת ים סוף כיון שאומר אח"כ ברכת הגאולה כי לא נושעו ישראל מיד מצרים עד שנקרע להם הים ונטבעו המצרים ושם נאמר ויושע וגו'. ולא שייכא פלוגתא זו לשנותה אצל קולי ב"ש וחומרי ב"ה במס' עדיות דקולייהו דב"ש לפני המזון חומרא היא לאחר המזון שאדם כבד בטבעו וצריך שיחטוף [נ"ל שצ"ל שיטרוף] שינה שלו]:

ולא היה חותם. דר' טרפון לא הוסיף להאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה. תוספות:

(כ) (על המשנה) בש"א כו'. נראה לי דכולי עלמא סברי רוב הלל אחר מזוני וכדתניא כו' וקסברי ב"ש דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור א' וב"ה סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני שיש בו הזכרת קריעת ים סוף כיון שאומר אחר כך ברכת הגאולה כי לא נושעו ישראל מיד מצרים עד שנקרע הים ונטבעו המצרים ושם נאמר ויושע:

עד אם הבנים שמחה:    גמרא תניא עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד בצאת ישראל ממצרים ובית הלל אומרים עד לא לנו ד' לא לנו ובגמ' מפ' במאי פליגי תנא דמתני' אתנא דברייתא: ובירוש' אמרו להן ב"ש וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים א"ל בית הלל אילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה היאך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו והלא לא יצאו אלא בחצי היום שנאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וגו' אלא מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק ע"כ:

וחותם בגאולה:    ת"ק לא פירש כיצד ופליגי במילתיה ר' טרפון ור' עקיבא ר"ט אומר אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור' עקיבא סבר דחותם בה בברוך לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן ה' אלהינו יגיענו וכו' וקיימ' לן כר' עקיבא מחברו וכן מצינו בסנהדרין בפ' שני גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים דפליגי תנאי במילתיה דת"ק תוס' ז"ל וכן פי' רשב"ם ז"ל בדף קט"ז וכמו שכתבתי בכתובות פ' אע"פ סי' ב' וחותם דת"ק סיום בעלמא ואינו חותם דר' טרפון חתימת סוף ברכה היא. ועוד כתבו תוס' ז"ל ה"ג ונאמר לפניו שיר חדש וכן ונודה לך שיר חדש על גאולתנו דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן יסד הפייט וכו' וגרסי' שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת י"ד נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השבע עכ"ל ז"ל. אבל בירושלמי מפ' טעמא דהיתה באה החגיגה קודם הפסח די שלא יבוא לידי שבירת עצם מצד שהוא רעב ופי' המרדכי דאי לאו טעמא דשבירת עצם הוה קשה אמאי תגיגה נאכלת קודם הא חגיגה הויא כמו פסח וקדשים נאכלין על השבע דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין דהיינו על השבע להכי איצטריך נמי טעמא דשבירת עצם ע"כ ועיין במה שכתבתי לעיל פ' ששי ס' ג' (הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה מן הפסחים ומן הזבחים):

יכין

עד היכן הוא אומר:    ההלל:

ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים:    תרווייהו ס"ל שאין לומר רוב ההלל רק אחר המזון כדתניא חוטפין מצה בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו, רק לב"ש מטעם זה, לא יאמרו מההלל רק מזמור א' קודם הסעודה, ולב"ה מדלא נזכר במזמור ראשון יציאת מצרים וקריעת ים סוף, להכי ס"ל שיאמר ג"כ בצאת ישראל. [ואילה"ק הרי הו"ל הכא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ולמה לא נשנה בעדוית (משנה, עדיות ד). י"ל דקולא דאתא לידי חומרא הוא. שע"י שלא אמר כצאת מקודם. יצטרך לאמרו אח"כ. כשיכבד גופו עליו מחמת אכילה ושינה]:

וחותם בגאולה:    ר"ל ואומר אח"כ ברכת הגאולה, ופליגי ר"ט ור"ע בנוסחתה:

ולא היה חותם:    ר"ל פותח בברוך ואינו חותם בברוך, דדמי לברכת המצות והפירות, דכל הנוסח חדא הודאה היא:

ונאכל שם מן הזבחים:    חגיגה:

ומן הפסחים כו':    דנאכל לבסוף על השובע:

עד ברוך אתה ה' גאל ישראל:    דמדהוסיף דברי רצוי, הו"ל ברכה ארוכה. שצריך לחתום בה בברוך ואח"כ נוטל ידיו לאכול מצה ומרור וסועד כדרכו:

בועז

פירושים נוספים