רמב"ם על פסחים י
פסחים פרק י
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה פסחים י רמבם
סמוך למנחה - הוא שישאר מן היום יותר משתי שעות ומחצה זמניות, לפי שהעת שיקרא מנחה הוא שישאר מן היום שתי שעות ומחצה.
ומפני זה חייבנו לזה החיוב לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה, וראוי להרעיב אדם עצמו כדי שיאכל המצה בתאבון. וזה שמנענו אותו מן האכילה אינו אכילת לחם לבדו, כי אין ברשותו לאכול לחם באותה שעה, ואסור לנו לאכול מצה יום ארבעה עשר עד שיאכלנה בשעת המצוה, אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים.
וחייבנו לאכול בהסבה כדי שיאכל כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים, עד שיהיה דרך חרות.
ותמחוי - הוא כלי שמשימים בו התבשיל שמקבצים לצורך העניים מן הבתים, ואסור לאכלו אלא לאדם שהוא בתכלית העוני כמו שבארנו בסוף פאה:
כבר קדם לך במסכת ברכות כי בית שמאי מקדימין הקידוש קודם ברכת היין, ובית הלל להפך:
הסדר שהוא אומר לך הוא כן, מביאין לפניו השולחן ומקדש כאשר זכר, ואוכל איזה ירק שנזדמן לו אחר שיטבול אותו בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה.
וזה שאמר מטבל בחזרת - להודיעך כי בורא פרי האדמה יברך אפילו על חזרת שהוא מן המרורים, לפי שהוא אכלו במקום ירק בתחילה. אבל כשאכל מצה (וחזרת) ואחר כך חזרת, מברך על אכילת מרור אם לא אכל תחילה מרור. ואם אין לו אלא מרור תחילה וסוף, יברך עליו תחילה בורא פרי האדמה, ואחר כך על אכילת מרור, ואוכלו בסוף בלא ברכה.
ומה שסדרנו לאכול ירק על כל פנים ואחר כך מרור, כדי שיהיה שינוי וישאל הבן.
ומטבל - בכאן עניינו שמתעסק באכילת הירק.
והחרוסת - הוא תערובת שיש בו קהוי ודמות תבן, וזה זכר לטיט. ואנחנו עושין אותו כך, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן, ודכין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ, ונותנין בו שבולת נרד או איזוב וכיוצא בו בלי שחוקים.
ורבי אלעזר בן צדוק אומר, חרוסת מצוה לדעתו, שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת חרוסת.
ואינה הלכה:
מתחיל גנות - הוא שיספר איך היינו קודם אברהם אבינו כופרים ועובדין עבודה זרה ומשתתפין, השם יתברך ואחר כך בחר בנו, ואת כל התלאה אשר מצאתנו במצרים ואחר כך גאלנו השם יתברך.
ודרש אותה הפרשה ידוע ומפורסם:
והלכה כרבן גמליאל:
והלכה כרבי עקיבא:
מה שחייב שלא נתיר לו לשתות בין שלישי לרביעי הוא כדי שלא ישתכר, כי היין בתוך המאכל לא ישכר כמו שישכר בלי מאכל.
וברכת השיר - הוא נשמת כל חי עד סופה, וכמו כן יהללוך עד הסוף יקרא ברכת השיר. ואם אמר שתיהם, הרי זה משובח:
נתנמנמו - הוא שיתחילו לישון ולא ישתקעו בשינה, אבל שומעין כשידברו להם, ואם קראם אדם עונין מיד.
ונרדמו - הוא שישתקעו בשינה.
ואפיקומן - הוא אכילת הפרפראות שאדם אוכל אחר סעודתו, כגון מיני קטניות והזרעים הקלוים והגרוגרות והצמוקים והשקדים וכיוצא בהן.
והלכה כרבי יוסי:
טומאת ידים - עוד יתבארו משפטיהם במקומות רבים ממסכת טהרות.
והזבח הנזכר בכאן, הוא חגיגת יום ארבעה עשר שקדם זכרו בפרק הששי.
ולשון התוספתא, איזה היא ברכת הפסח "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח", ועל הזבח "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח".
והלכה כרבי עקיבא:
- סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת פסחים
משנה פסחים, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב