עיקר תוי"ט על פסחים י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה פסחים י: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) מנחה קטנה היא דלא כמ"ב דפ"ק דשבת. דהכא טעמא משום הידור מצוה וסגי בהכי:

(ב) (על המשנה) עד שתחשך. דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא. הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך. וטעמא משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ואינך איתקשו לפסח. תוספ':

(ג) (על המשנה) ואפילו עני. דס"ד דהסיבת עני לאו חשיבה הסיבה דאין לו על מה להסב. וי"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני כו' פירש שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך:

(ד) (על המשנה) מן התמחוי. גמרא פשיטא לא נצרכה אלא אפילו לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. הכא משום פרסומי ניסא מודה:

(ב)

(ה) (על המשנה) מזגו. ושתו ביין מסכתי תרגומו ואשתו בחמרא דמזגית:

(ג)

(ו) (על הברטנורא) אבל חזרת שנאו לעיל דמכלל דתנן מטבל בחזרת ש"מ שהביאו ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כמו כן הל"ל מטבל חזרת בחרוסת ודחזר ותני חזרת דברישא לא פסיקא ליה. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) משמע דאף לת"ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ולכך נקרא חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי"ו:

(ט) (על המשנה) ושני תבשילין. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

(י) (על הברטנורא) שלא יכירו בהן מצרים דכתיב תחת התפוח עוררתיך. רש"י:

(יא) (על המשנה) מצוה. וטעמא שאין מברכין עליו אף על פי שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור. טור:

(ד)

(יב) (על הברטנורא) עכשיו מוזגין כוס שני קודם אכילה. רש"י:

(יג) (על המשנה) מרור. הא דלא אמר כולו מרור משום דאכלינן שאר ירקי בטבול ראשון. תוספ':

(יד) (על המשנה) כולו צלי. מוקי לה בפרק אלו דברים כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח ה"ה כפסח ואינה נאכלת אלא צלי. תוספ':

(טו) (על המשנה) אנו מטבילין. מסיק בגמרא דהכי קתני שבכל הלילות א"א מטבילין אפילו פ"א דאטו כולי יומי לא סגי דלא מטבלא חדא זימנא:

(ה)

(טז) (על המשנה) כל שלא אמר. דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא. פירוש באמירה, שצ"ל פסח זה שאנו אוכלים. ואינך איתקשו לפסח וצ"ל נמי מצה זו מרור זה:

(יז) (על המשנה) לא יצא. כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא כלל לא קאמר. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) על שום שנגאלו. לשון הר"מ על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק. וה"ג הרא"ש במשנה כו'. וכתב הר"ן ולא יכלו להתמהמה שאלו יכלו כו' היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום כו' החמיצו עריסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בב"י אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותו הגאולה נצטוו באכילת מצה. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) להודות כו'. כתב התוספ' יש אומרים שבעה הודאות ולא יותר כנגד ז' רקיעים. ויש לי לקיים גירסת הספר דט' הוו. דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבב בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא הנקרא רקיע היומי כו' ונקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה כו' שהוא רוכב ערבות יתברך זכרו לנצח נצחים:

(ו)

(כ) (על המשנה) בש"א כו'. נראה לי דכולי עלמא סברי רוב הלל אחר מזוני וכדתניא כו' וקסברי ב"ש דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור א' וב"ה סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני שיש בו הזכרת קריעת ים סוף כיון שאומר אחר כך ברכת הגאולה כי לא נושעו ישראל מיד מצרים עד שנקרע הים ונטבעו המצרים ושם נאמר ויושע:

(ז)

(כא) (על הברטנורא) וקראו ברכת השיר לפי שבשבתות אומר אותו אחר פסוקי דזמרה. תוספ':

(כב) (על הברטנורא) כלומר ברכת השבח דגומרין בו בא"י מלך מהולל בתשבחות. רשב"ם:

(כג) (על המשנה) בין הכוסות. בין ב' ראשונים לב' אחרונים רשב"ם:

(כד) (על הברטנורא) וכתב ב"י דאפשר לומר דאף בין הא' לב' לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר וקריאת ההגדה. והא דנקט בין ג' לד' ולא ביאר בין א' לב' משום דמלתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ"כ קודם אכילה. והרי"כ כתב דיין שלפני המזון אינו משכר. וכ"כ רשב"ם:

(ח)

(כה) (על הברטנורא) משום דעבידי זכר לפסח בזמן שבהמ"ק קיים. רשב"ם. ולא מבעי לתנא דמתניתין לאשמעינן כו' כיון דלא נפיש טעמא בקל יכול עבוריה טעם מצה. אבל פסח דנפיש טעמיה ולא מצי עבוריה הוי אמינא לית לן בה, קמ"ל. גמרא:

(כו) (על המשנה) יאכלו. פירוש אותן שישנו יאכלו לכש, יקיצו. הר"נ:

(כז) (על הברטנורא) כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מדכר. גמרא ועתוי"ט:

(ט)

(כח) (על הברטנורא) ובגמרא דמתניתין ראב"ע היא דס"ל דמה"ת אינו נאכל אלא עד חצות כדיליף להו מקראי דאל"ה אלא מגזירת חכמים כו' לא הוי נותר. ועתוי"ט:

(כט) (על המשנה) הפגול. משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבע, לים גזרו עליו טומאה. גמרא:

(ל) (על המשנה) ברכת הפסח. כ"ע ס"ל דמתנה א' דפסח בשפיכה הוא שעומד על היסוד או בקרוב ושופך בנחת כו'. ומתנות דשאר קרבנות בזריקה מרחוק כו' ובהא פליגי דר"י סבר זריקה בכלל שפיכה ואם נתן הנזרקים בשפיכה יצא, ואין שפיכה בכלל זריקה ואם נתן הפסח בזריקה לא יצא. ולפיכך ברכת הפסח פוטרת ושל זבח אינה פוטרת ור"ע סבר דנזרקים בשפיכה ג"כ לא יצא ולפיכך לא זו פוטרת כו'. גמרא: