תוספות יום טוב על פסחים י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על פסחים · י

משנה א[עריכה]

סמוך למנחה. פירש הר"ב בתחלת שעה עשירית. ומנחה דהכא מנחה קטנה היא דלא כמשנה ב' דפ"ק דשבת דהכא טעמא משום הדור מצוה וסגי בהכי. וטעם לשם מנחה כתבתי ברפ"ד דברכות:

עד שתחשך. דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא משום דכתיב (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ומצה ומרור אתקשו לפסח. תוספות:

ואפילו עני כו'. דס"ד דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות. וי"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל. פירוש עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. תוספות:

ואפילו מן התמחוי. גמרא פשיטא. לא נצרכה אלא אפילו לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה:

משנה ב[עריכה]

מזגו. ושתו ביין מסכתי (משלי ט) תרגומו ואשתו בחמרא דמזגית:

בש"א כו'. עיין ברפ"ח דברכות וכן בטעמייהו דב"ה:

משנה ג[עריכה]

הביאו לפניו מטבל בחזרת. כן גירסת ספרים מדוייקים. וכן גי' התוס' והר"ן ועל כרחינו גי' הר"ב נמי הכי הוא. דאיגרס בהדיא הביאו לפניו הירקות א"כ מאי בחזרת דקתני וברישא קתני מטבל בחזרת ולא פי' בהביאו לפניו מהו. ובסיפא מפרש הביאו לפניו מצה כו' ולא פי' שאוכל או מטבל שמה שחסר זה. גילה זה:

מטבל בחזרת. כתב הר"ב לפי שאכילתן ע"י טבול היתה קרי לאכילה טבול. והל"ל מטבל החזרת וכתבו התוספות דבקרא נמי משתעי הכי (ירמיה ד') כי תקרעי בפוך עיניך. שמנחת הפוך בעינים. ומ"ש הר"ב דטבול זה לאו בחרוסת. מדקתני לקמן הביאו כו' אבל חזרת שנאו לעיל כמ"ש דמכלל דתנן מטבל בחזרת ש"מ שהביאו ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כמו כן הל"ל מטבל חזרת בחרוסת ומה שהקשו בתוס' דאין מסיפא ראיה דהא קתני הכא חזרת. ותנייה נמי בסיפא. לא קשיא ולא מידי משום דחזרת דרישא לא פסיקא ליה. דהא טיבול ראשון הוי בשאר ירקות. ועדיף טפי בשאר ירקות. דרב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא דאמוראי אימתי מברך על אכילת מרור או בטבול ראשון או בטבול שני. הלכך הדר תנייה בסיפא לומר דבהבאה שניה א"א אלא בחזרת ודומיו. דתנן במשנה ו' פ"ב. ולא בכל ירקות דעלמא. ומ"ש תוס' דלת"ק דס"ל דחרוסת בא לבטל הארס שבחזרת יהא צריך ג"כ בטבול ראשון כשהוא בחזרת. תי' הרא"ש בשם הר"ר יונה ז"ל משום דטבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא בעלמא. ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לארס. גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה ע"כ:

לפרפרת הפת. הגי' בספר מדויק לפרפר וכן נראה לשון הר"ב ונראה דמפרש פרפר מלשון שלו הייתי ויפרפרני [איוב יו] ופרש"י ל' פירורים וכת"י ודעדקינני ומיהו אפי' אי גרסינן פרפרת ניחא ולא קשיא אפירושו דמשנה ב' פ"ו דברכות כדכתב הר"ן בשם הרמב"ן דמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקים וה"ק עד שמגיע לפרפרת דהיינו פת שהיא מצה עכ"ל. והערוך גורס ג"כ. פרפרת הפת. ומפרש עת אכילת מצה:

וחרוסת. פירש הר"ב שעושין מתאנים וכו' ודכין הכל במדוכה. וע"ש זה נקרח חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי"ו בברייתא חרס זכר לטיט ופירש רש"י חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ומ"ש הר"ב ומשימין בה תפוחים משמע דאף לת"ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו' וזו לא ידעתי מנין לו. גם הרמב"ם לא הזכיר כן בפירושו:

ושני תבשילין. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר. אחד זכר לפסח. ואחד זכר לחגיגה:

רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה. כתב הר"ב זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב. מסיים רש"י ולא יכירו בהן מצרים דכתיב (ש"ה ח) תחת התפוח עוררתיך:

מצוה. כתב הרמב"ם לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע"כ. אבל בחבורו פסק כמותו בפ"ז מהלכות קרבן פסח משום דפליגי אמוראי אליביה וכדכתב המגיד ומ"מ בפ"ח לא כתב שם ברכה שמברכין עליו וטעמא כדכתב הטור סימן תע"ה שאין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור:

משנה ד[עריכה]

וכאן הבן שואל. פי' הר"ב במזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. רש"י:

הלילה הזה מרור. הא דלא אמר כולו מרור משום [דאכלינן] שאר ירקי בטבול ראשון. תוספות. ולפי שבמשנתינו נשנה גם בטבול ראשון חזרת הוצרכו לפרש כן:

הלילה הזה כולו צלי. מוקי לה בפ' אלו דברים [ע:] כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא צלי. תוספות:

שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת. מסיק בגמ' דהכי קתני שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת דאטו כולי יומי לא סגי דלא מטבלא חדא זימנא:

משנה ה[עריכה]

כל שלא אמר שלשה דברים אלו כו'. דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא. פי' באמירה שצ"ל פסח זה שאנו אוכלים ואתקוש מצה ומרור לפסח. וצ"ל נמי מצה זו ומרור זה:

לא יצא י"ח. כלומר לא יצא י"ח כראוי אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר ודכותה בסוכה [פרק ב' משנה ז'] א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אמשיך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן. הר"ן. ועיין מ"ש בפרק ב' דסוכה:

מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. לשון הרמב"ם בסוף הלכות חמץ ומצה. על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר (שם) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכן גירסת הרא"ש במשנה. וברי"ף גורס כגירסתנו אבל גורס נמי שנאמר ויאפו וגו' וכתב הר"ן שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום [כדכתב הר"ב במ"ה פרק דלעיל] ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה עכ"ל. דקרא דלא יראה בפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ כתיב (שם יג) ואע"ג דכל יום ט"ו היו אסורים לאכול חמץ כדאמר לילה ויום. מ"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת יום טוב והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו של אחר יום היציאה. וז"ש הר"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו:

להודות להלל כו'. כתבו התוספות י"א ז' הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים עכ"ל ואי משום הא יש לי לקיים גירסת הספר דתשעה הוו רקיעים דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבבם בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא נקרא רקיע היומי. כמ"ש הרמב"ם כל זה בפרק ג' מהלכות יסודי התורה והוא הנקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה וכו' שהוא רוכב ערבות ית' זכרו לנצח נצחים. [ובסדר המשנה דירושלמי לא נשנו אלא שבעה הני חמשה דהכא עד לרומם ועוד שנים לנצח ולגדל]:

ונאמר לפניו הללויה. טעמא כתבתי לעיל במשנה ז' פרק ה':

משנה ו[עריכה]

[בית שמאי אומרים כו' ובית הלל אומרים כו'. נ"ל דכ"ע סברי רוב הלל אחר מזונו וכדתניא [דף ק"ט ע"א] רבי אליעזר אומר חוטפין [אוכלין מהר] מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא יישנו ותניא ר' עקיבא בע"פ היה אומר הגיע עת לעמוד מבית המדרש בשביל תינוקות שלא יישנו וקסברי בית שמאי דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור א' וב"ה סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני שיש בו הזכרת קריעת ים סוף כיון שאומר אח"כ ברכת הגאולה כי לא נושעו ישראל מיד מצרים עד שנקרע להם הים ונטבעו המצרים ושם נאמר ויושע וגו'. ולא שייכא פלוגתא זו לשנותה אצל קולי ב"ש וחומרי ב"ה במס' עדיות דקולייהו דב"ש לפני המזון חומרא היא לאחר המזון שאדם כבד בטבעו וצריך שיחטוף [נ"ל שצ"ל שיטרוף] שינה שלו]:

ולא היה חותם. דר' טרפון לא הוסיף להאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה. תוספות:

משנה ז[עריכה]

ברכת השיר. כתב הר"ב אית דאמרי נשמת כל חי וכתבו התוס' דקוראו ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה. ולאית דאמרי יהללוך. פי' הרשב"ם דברכת השיר כלומר ברכת השבח דגומרין בו בא"י מלך מהולל בתשבחות:

[בין הכוסות הללו. בין [ב'] ראשונים לשנים אחרונים אם רצה לשתות ישתה. [רשב"ם]]:

בין שלישי לרביעי לא ישתה. פי' הר"ב שלא ישתכר כו'. וא"ת כבר משוכר כו' יין שבתוך המזון אינו משכר. בירושלמי הביאו הרי"ף וכתב ב"י סי' תע"ג דאפשר לומר דאף בין ראשון לשני לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר וקריאת ההגדה. והא דנקט דבין ג' לד' ולא ביאר בין ראשון לשני משום דמלתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ"כ קודם אכילה והר"ר יהונתן כתב דיין שלפני המזון אינו משכר ע"כ. וכך כ' הרשב"ם מדלא ממעט תנא אלא בין ג' לד':

משנה ח[עריכה]

ואין מפטירין אחר הפסח. וכתב הר"ב וכך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. שצריך שיאכל כו'. משום דעבידי זכר לפסח בזמן שבית המקדש קיים. רשב"ם. [ולא מיבעי (לתנא דמתניתין לאשמעינן אין מפטירין) אחר מצה כיון דלא נפיש טעמייהו (בקל יכול עבוריה טעם מצה) אבל פסח דנפיש טעמיה ולא מצו עבוריה (הוי אמינא) לית לן בה. קמ"ל. גמרא]:

ישנו מקצתן יאכלו. פירוש אותן שישנו יאכלו לכשיקיצו. ר"ן:

נתנמנמו. פירש הר"ב שלא נשקעו בשינה הכי איתא בגמרא כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. ופירש הרשב"ם לאהדורי סברא מילתא דצריכא סברא כגון ששואלין אותו היכן הנחת כלי זה וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מידכר ואומר הן או לאו. ובפ"ב דמגילה דף י"ח כתב רש"י אהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב [ומ"ש הר"ב והלכה כר"י הכי מוכח בגמרא]:

משנה ט[עריכה]

הפסח אחר חצות מטמא את הידים. פירש הר"ב דהא נותר הוא. ובגמרא דמתניתין ר"א בן עזריה היא דסבירא ליה דמן התורה אינו נאכל אלא עד חצות כדיליף להו מקראי דאל"ה אלא מגזירת חכמים דאינו נאכל אלא עד חצות כמ"ש במשנה ה' פרק דלעיל לא הוי נותר כמ"ש בריש ברכות בשם תוספתא דפרק שני דמגילה. ומתניתין דלעיל רבי עקיבא כמ"ש שם והכי נמי מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וטעמו דנאמר חפזון עד שעת חפזון שחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב (שמות יב) לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ור"א סבר עד שעת חפזון מצרים בשעת מכת בכורות שעל ידיה נחפזו למהר לשלחם מן הארץ וכו' ומתניתין דסוף פרק איזהו מקומן נמי כרבי אליעזר בן עזריה כמ"ש שם בס"ד והכי נמי מתניתין דריש ברכות מדלא תנן נמי אכילת פסחים בהדי דמני שמצותן עד שיעלה עמוד השחר:

הפגול. מפרש בגמרא משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים גזרו עליו טומאה. [ועיין מ"ש בספ"ג דידים]:

בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו'. טעמא מפרש בגמרא דכולי עלמא סבירי להו דמתנה אחת דפסח כדתנן בסוף איזהו מקומן [נו:] בשפיכה היא דהיינו שעומד על היסוד או בקרוב ושופך בנחת כדי שיפלו על היסוד ומתנות דשאר קרבנות בזריקה מרחוק דגבי כל הקרבנות כתיב זריקה ובפסח ובמעשר ובבכור כתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך ובהא פליגי דר"י סבר זריקה בכלל שפיכה ואם נתן הנזרקים בשפיכה יצא. [דמה לי זריקה מרחוק מה לי שפיכה מקרוב. תוספות] ואין שפיכה בכלל זריקה ואם נתן הפסח בזריקה לא יצא [דודאי דברחוק לא עדיפא כמו בקרוב] ונמצא דחגיגה דבזריקה בכלל פסח שבשפיכה ולפיכך ברכת הפסח פוטרת את של זבח. ושל זבח אינה פוטרת של פסח. שאין מתן דמו דפסח בכלל דזבח. ורבי עקיבא סבר דבין ששפך הנזרקים. או זרק הנשפכים לא יצא. ולפיכך לא זו פוטרת וכו':