לדלג לתוכן

משנה סוכה ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סוכה פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר מועדמסכת סוכהפרק שני ("הישן תחת")>>

פרקי מסכת סוכה: א ב ג ד ה

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


הישן תחת המטה בסוכה, לא יצא ידי חובתו.

אמר רבי יהודה, נוהגין היינו, שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים, ולא אמרו לנו דבר.

אמר רבי שמעון, מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים, ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה לפיכך ישן הוא תחת המטה.

ולפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המטה, לא יצא ידי חובתו.

הסומך סוכתו בכרעי המטה, כשרה.

רבי יהודה אומר, אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, פסולה.

סוכה המדובללת, ושצלתה מרובה מחמתה, כשרה.

המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה, כשרה.

העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, כשרה, ועולין לה ביום טוב. בראש האילן או על גבי גמל, כשרה, ואין עולין לה ביום טוב.

שתים באילן ואחת בידי אדם, או שתים בידי אדם ואחת באילן, כשרה, ואין עולין לה ביום טוב. שלש בידי אדם ואחת באילן, כשרה, ועולין לה ביום טוב.

זה הכלל, כל שנטל האילן ויכולה לעמוד בפני עצמה, כשרה, ועולין לה ביום טוב.

העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה, כשרה.

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.

חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה.

אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.

מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו, העלום לסוכה.

וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו.

רבי אליעזר אומר, ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה.

וחכמים אומרים, אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד.

ועוד אמר רבי אליעזר, מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון, ישלים בלילי יום טוב האחרון.

וחכמים אומרים, אין לדבר תשלומין, על זה נאמר (קהלת, א) מעוות לא יוכל לתקן, וחסרון לא יוכל להמנות.

מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.

אמרו להן בית הלל לבית שמאי, (לא כך היה) מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את (רבי) יוחנן בן החורני, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית, (ולא אמרו לו דבר).

אמרו להן בית שמאי, משם ראיה , אף הם אמרו לו, אם כן היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך.

נשים ועבדים וקטנים, פטורים מן הסוכה.

קטן שאינו צריך לאמו, חייב בסוכה.

מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסכך על גבי המטה בשביל הקטן.

כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי.

ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה.

משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו.

(א)

הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסֻּכָּה – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
נוֹהֲגִין הָיִינוּ שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים,
וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָּבָר.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
מַעֲשֶׂה בְּטָבִי, עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
שֶׁהָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה,
וְאָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַזְּקֵנִים:
רְאִיתֶם טָבִי עַבְדִּי,
שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה -
לְפִיכָךְ יָשֵׁן הוּא תַחַת הַמִּטָּה.
וּלְפִי דַּרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ,
שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:


(ב)

הַסּוֹמֵךְ סֻכָּתוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה, כְּשֵׁרָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, פְּסוּלָה.
סֻכָּה הַמְּדֻבְלֶלֶת,
וְשֶׁצִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחֲמָתָהּ,
כְּשֵׁרָה.
הַמְּעֻבֶּה כְּמִין בַּיִת,
אַף עַל פִּי שֶּׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִים מִתּוֹכָהּ,
כְּשֵׁרָה:


(ג)

הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה,

כְּשֵׁרָה,
וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.
בְּרֹאשׁ הָאִילָן, אוֹ עַל גַּבֵּי גָּמָל,
כְּשֵׁרָה,
וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְיוֹם טוֹב.
שְׁתַּיִם בְּאִילָן וְאַחַת בִּידֵי אָדָם,
אוֹ שְׁתַּיִם בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בְּאִילָן,
כְּשֵׁרָה,
וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְיוֹם טוֹב.
שָׁלֹשׁ בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בְּאִילָן,
כְּשֵׁרָה,
וְעוֹלִין לָהּ בְיוֹם טוֹב.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁנִּטַּל הָאִילָן וִיכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ,
כְּשֵׁרָה,
וְעוֹלִין לָהּ בְיוֹם טוֹב:


(ד)

הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת, וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ,

כְּשֵׁרָה.
שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה.
חוֹלִין וּמְשַׁמְּשֵיהֶן פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עֲרַאי חוּץ לַסֻּכָּה:


(ה)

מַּעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל,

וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁתֵּי כּוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מָיִם,
וְאָמְרוּ, הַעֲלוּם לַסֻּכָּה.
וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אֹכֶל פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה,
נְטָלוֹ בְּמַפָּה,
וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסֻּכָּה,
וְלֹא בֵּרֵךְ אַחֲרָיו:


(ו)

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת חַיָּב אָדָם לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה,
אַחַת בַּיּוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לַדָּבָר קִצְבָה,
חוּץ מִלֵּילֵי יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבַד.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

מִי שֶׁלֹּא אָכַל לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן,
יַשְׁלִים בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵין לַדָּבָר תַּשְׁלוּמִין;
עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א, טו):
מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת:


(ז)

מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת,

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.
אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי:
מַעֲשֶׂה, שֶּׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת יוֹחָנָן בֶּן הַחֹרֹנִי,
וּמְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת.
אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי:
מִשָּׁם רְאָיָה?
אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ:
אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג,
לֹא קִיַּמְתָּ מִצְוַת סֻכָּה מִיָּמֶיךָ:


(ח)

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה.

קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, חַיָּב בַּסֻּכָּה.
מַעֲשֶׂה וְיָלְדָה כַּלָּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן,
וּפִחֵת אֶת הַמַּעֲזִיבָה וְסִכֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה בִּשְׁבִיל הַקָּטָן:


(ט)

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי.

יָרְדוּ גְּשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָּנוֹת?
מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה.
מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו:


נוסח הרמב"ם

(א) הישן - תחת המיטה,

לא יצא ידי חובתו.
אמר רבי יהודה:
נוהגים היינו - ישנים תחת המיטות,
בפני הזקנים.
אמר רבי שמעון:
מעשה,
בטבי - עבדו של רבן גמליאל,
שהיה ישן - תחת המיטה.
אמר רבן גמליאל לזקנים:
"ראיתם טבי עבדי,
שהוא תלמיד חכמים,
ויודע שהעבדים - פטורין מן הסוכה,
ובא, וישן לו - תחת המיטה".
לפי דרכנו - למדנו,
שהישן - תחת המיטה,
לא יצא ידי חובתו.


(ב) הסומך סוכתו - לכרעי המיטה,

כשרה.
רבי יהודה אומר:
אם אינה יכלה - לעמוד בפני עצמה,
פסולה.
סוכה - המדובללת,
ושצילתה - מרובה מחמתה,
כשרה.
והמעובה - כמין בית,
אף על פי - שאין הכוכבים נראין מתוכה,
כשרה.


(ג) העושה סוכתו -

בראש העגלה, או בראש הספינה,
כשרה - ועולין לה ביום טוב.
בראש האילן, או על גבי הגמל,
כשרה - ואין עולין לה ביום טוב.
שתים בידי אדם, ואחת באילן,
או שתים באילן, ואחת בידי אדם,
כשרה - ואין עולין לה ביום טוב.
שלש בידי אדם, ואחת באילן,
כשרה - ועולין לה ביום טוב.
זה הכלל -
כל - שינטל האילן,
והיא יכלה - לעמוד בפני עצמה,
כשרה - ועולין לה ביום טוב.


(ד) העושה סוכתו - בין האילנות,

והאילנות - דפנות,
כשרה.
שלוחי מצוה - פטורין מן הסוכה.
חולין, ומשמשיהן - פטורין מן הסוכה.
אוכלין ושותין עראי - חוץ לסוכה.


(ה) מעשה, שהביאו לו -

לרבן יוחנן בן זכאי - לטעום את התבשיל,
ולרבן גמליאל - שתי כותבות, ודלי של מים,
ואמרו: "העלום לסוכה".
וכשנתנו לו - לרבי צדוק,
אוכל - פחות מכביצה,
נטלו - במפה,
ואכלו - חוץ לסוכה,
ולא בירך אחריו.


(ו) [ה] *הערה 1: רבי אליעזר אומר:

ארבע עשרה סעודות -
חייב אדם - לאכול בסוכה,
אחת ביום, ואחת בלילה.
וחכמים אומרין:
אין לדבר קצבה,
חוץ מלילי יום טוב הראשון - בלבד.
ועוד אמר רבי אליעזר:
מי שלא אכל - בלילי יום טוב הראשון,
ישלים - בלילי יום טוב האחרון.
וחכמים אומרין:
אין לדבר - תשלומין,
ועל זה נאמר:
"מעוות לא יוכל לתקון,
וחסרון לא יוכל להימנות" (קהלת א טו).


(ז) [ו] מי שהיה -

ראשו ורובו - בסוכה,
ושולחנו - בתוך הבית,
בית שמאי - פוסלין.
ובית הלל - מכשירין.
אמרו בית הלל - לבית שמאי:
מעשה, שהלכו - זקני בית שמאי, וזקני בית הלל,
לבקר - את יוחנן בן החורוני,
ומצאוהו, ראשו ורובו - בסוכה,
ושולחנו - בתוך הבית.
אמרו להם בית שמאי:
משם - ראיה,
אף הם אמרו לו:
אם כן - היית נוהג,
לא קיימת מצות סוכה - מימיך.


(ח) [ז] נשים, ועבדים, וקטנים -

פטורין מן הסוכה.
וכל קטן - שאינו צריך לאימו,
חייב בסוכה.
מעשה,
כשילדה - כלתו של שמאי הזקן,
ופיחת - את המעזיבה,
וסיכך - על גבי המיטה,
בשביל הקטן.


(ט) [ח] כל שבעת הימים -

עושה אדם את סוכתו - קבע,
ואת ביתו - עראי.
ירדו גשמים,
מאמתי - מותר לפנות?
משתסרח - המקפה.
מושלים אותו משל,
למה הדבר דומה?
לעבד - שבא למזוג לרבו,
ושפך הקיתון - על פניו.

הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם