משנה אבות ה ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה ד | >>
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים.
[עשר מכות הביא הקדוש ברוך הואיא על המצריים במצרים ועשר על היםיב].
עשרה נסיונות נסויג אבותינו את המקום ברוך הוא במדבריד, שנאמר (במדבר יד, כב), וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי.
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם,
- וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם.
- עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַּמִּדְבָּר,
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כב): "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי":
עשרה ניסים - נעשו לאבותינו במצרים,
- ועשרה - על הים.
- עשר מכות - הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים,
- ועשרה - על הים.
- עשרה נסיונות - ניסו אבותינו את המקום במדבר,
- שנאמר: "וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי" (במדבר יד כב).
אבל העשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים הוא הינצלם מן העשר מכות, והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל, ואלו הם נסים בלא ספק.
ולשון התורה, בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצריים, מלבד מכת הכנים שלא באר זה, אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל, אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם, וכן בארו החכמים.
אבל בשאר המכות התבאר בהם העניין:
- אמר בדם - "ולא יכלו מצרים, לשתות מים מן היאור"(שמות ז, כא), ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם.
- ואמר בצפרדעים - "ובאו בביתך, ובחדר משכבך"(שמות ז, כח) וגו'
- ואמר בערוב - "והפליתי ביום ההוא, את ארץ גושן"(שמות ח, יח) וגו'.
- ואמר בדבר "וממקנה בני ישראל, לא מת אחד"(שמות ט, ו).
- ואמר בשחין - "כי היה השחין בחרטומים, ובכל מצרים"(שמות ט, יא).
- ואמר בברד - "רק בארץ גושן, אשר שם בני ישראל, לא היה ברד"(שמות ט, כו).
- ואמר בארבה - "ויעל הארבה, על כל ארץ מצרים"(שמות י, יד).
- ואמר בחושך - "ולכל בני ישראל, היה אור במושבותם"(שמות י, כג).
אבל העשרה נסים שהיו על הים, הם קבלה:
- הראשון - הבקעת המים, כפשוטו של פסוק "ויבקעו המים"(שמות יד, כא).
- השני - שאחר שבקעו נעשה כקובה, עד ששב כדמות גג ולא מקורה (נ"א מקורב) ולא משופע, והיה הדרך כאילו היה נקב במים, והמים מימין ומשמאל וממעל, הוא מאמר חבקוק "נקבת במטיו ראש פרזיו"(חבקוק ג, מד).
- השלישי - שארצו נתקשה ונקפא להם, כאמרו "הלכו ביבשה"(שמות יד, כט), ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר נהרות.
- הרביעי - שדרכי מצריים היו בחומר מדובק, והוא אמרו "חומר מים רבים"(חבקוק ג, טו).
- והחמישי - שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים, כעין קשת עגול על זאת הצורה, והוא אמרו "לגוזר ים סוף לגזרים"(תהלים קלו, י):
- והששי - שנקפאו המים ונתקשו כאבנים, ועל זה אמר "שברת ראשי תנינים על המים"(תהלים עד, יג), רוצה לומר שנתקשו המים עד ששבו בעניין שישברו הראשים עליהם.
- והשביעי - שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים, רוצה לומר חתיכה אחת, אבל היו חתיכות רבות כאילו הם אבנים וסידרו קצתם על קצתם, והוא אמרו "אתה פוררת בעזך ים"(תהלים עד, יג).
- והשמיני - שנקפא כזכוכית או כשוהם, רוצה לומר בהיר, עד שיראו קצתם אל קצתם בעברם בו, והוא אמרו "חשרת מים עבי שחקים"(שמואל ב כב, יב), רוצה לומר קיבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר.
- והתשיעי - שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים, והיו שותים אותם.
- והעשירי - שהיו ניקפים בעת שהיו נוזלים, אחר שלקחו מהם מה ששתו, עד שלא היו יורדין לארץ, והוא אמרו "נצבו כמו נד נוזלים"(שמות טו, יח), רוצה לומר הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים.
ומצאנו בקבלה גם כן, שהמצריים באו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים, אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים. ואל זה רמז באמרו "אלה הם האלהים, המכים את מצרים בכל מכה במדבר"(שמואל א ד, ח), רוצה לומר במדבר ים סוף.
אבל העשרה ניסיונות שניסו אבותינו את המקום, כולם דברי הכתוב הם:
- הראשון - על ים סוף, באמרם "המבלי אין קברים במצרים"(שמות יד, יא).
- והשני - במרה, הוא אמרו "וילונו העם על משה לאמר, מה נשתה"(שמות טו, כד).
- והשלישי - במדבר סין, כשבקשו המן, והוא אמרם "מי יתן מותנו ביד ה'"(שמות טז, ג) וגו'.
- הרביעי - מרייתם בהניחם המן עד הבקר, והוא אמרו "ויותירו אנשים ממנו עד בקר"(שמות טז, כ).
- והחמישי - מרייתם בבקשם אותו ביום השבת, כמו שנאמר "ויהי ביום השביעי, יצאו מן העם ללקוט"(שמות טז, כז).
- והששי - ברפידים, על המים גם כן.
- והשביעי - בחורב, במעשה העגל.
- והשמיני - בתבערה, בהיותם מסופקים במקום ההוא והתאוננם, והוא אמרו "ויהי העם כמתאוננים"(במדבר יא, א).
- והתשיעי - בקברות התאוה, בבקשם הבשר, אמרו "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה"(במדבר יא, ד).
- והעשירי - במדבר פארן, בעניין המרגלים. ושם נאמר "וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי"(במדבר יד, כב):
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים - שניצולו מעשר מכות ט. וכולם היו במצריים ולא בישראל:
ועשרה על הים - אחד, ויבקעו המים. שני, שנעשה הים כמין אוהל י ונכנסו ישראל לתוכו, דכתיב [חבקוק ג'] נקבת במטיו ראש פרזיו. שלישי, שנעשה קרקעית הים יבש בלא חומר וטיט, דכתיב (שמות יד) ובני ישראל הלכו ביבשה. רביעי, שקרקעית הים שדרכו בו המצריים שהיו רודפים אחרי ישראל נתלחלח ונעשה חומר וטיט, דכתיב (חבקוק ג) חומר מים רבים. חמישי, שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות, כעין לבינים ואבני הבנין מסודרים זה אצל זה, כדכתיב (תהלים עד) אתה פוררת בעזך ים, שנעשה כעין פירורים. שישי, שנתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים, כדכתיב (שם) שברת ראשי תנינים על המים, והמצריים נקראו תנינים. שביעי, שנגזר הים לשנים עשר גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחד לבדו, והיינו דכתיב (שם קלו) לגוזר ים סוף לגזרים. שמיני, שקפאו המים כספיר ושוהם וזכוכית, כדי שיראו השבטים אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם, וזהו שנאמר (שם יח) חשכת מים עבי שחקים, כלומר קבוץ המים היה כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר. תשיעי, שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים שהיו שותים אותם, וזהו שנאמר נוזלים. עשירי, שלאחר ששתו מהם מה שרצו, הנותרים מהם היו נקפאים ונעשים ערימות, דכתיב (שמות טו) נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים:
עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים - דצ"ך עד"ש באח"ב:
ועשר על הים - הן כנגד עשר נפילות שבשירת ויושע. רמה בים, ירה בים, טבעו בים סוף, תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, תרעץ אויב, תהרוס קמיך, יאכלמו כקש, כסמו ים, צללו כעופרת, הרי עשר נפילות. ותבלעמו ארץ אינו בחשבון הנפילות, שזו היא טובתן שזכו לקבורה:
עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר - שנים בים, אחד בירידה, שם נאמר (שם יד) המבלי אין קברים במצרים, ואחד בעלייה, ויבואו מרתה וילונו. אחד ברפידים, וירב העם עם משה. שנים במן, לא תצאו ויצאו, איש אל יותר ממנו ויותירו. שנים בשליו, בראשון בשבתנו על סיר הבשר, בשליו השני והאספסוף אשר בקרבו. אחד בעגל. ואחד במתאוננים. ובמרגלים. והוא עשירי, שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. פי' הר"ב שנצולו מעשר מכות. ואלו הם נסים בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה ומכה מהן מה שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכות הכנים שלא ביאר זה. אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל. אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם. וכן בארו החכמים. הרמב"ם:
ועשרה על הים. בנס החמישי שכתב הר"ב שהמים הנקפאים וכו' היו חתיכות קטנות כעין לבנים וכו' [וכך פי' הרמב"ם]. יש לדקדק לאיזה סבה וטעם נעשו כלבנים [ונ"ל שהיה לנוי ולתפארת ישראל כמו הנס השני שנעשה הים כמין אהל. ובלא אהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד. ואם להאהיל עליהם מפני החמה או מפני הגשמים הרי בלי ספק הענני כבוד לא סרו מהם אף כאשר הלכו בתוך הים. אלא לכבודן של ישראל בלבד הוא שנעשו להם אלו שני הנסים].
עשר מכות וכו'. ה"ג בס"א. וכן היא גירסת הר"ב). [ומ"ש דצ"ך עד"ש באח"ב. שכך היה נותן בהם רבי יהודה סימנים כמו שהוא בהגדת ליל פסח. ובשנה זו בשבת הגדול פה בקראק"א לפ"ק בדרוש שדרשתי בבית הכנסת הקשיתי שאין בתיבות אלו שום משמעות ולכן נ"ל לקרותן דִצָךְ עָדַשׁ בְאַחַב ומשמעותן כאילו הקב"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי"ן ואל"ף מתחלפין. וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה כבש כשב. ועדש על שם פסוק בחבקוק ג' י"א. באף תדוש גוים. ובאחב. ע"ש פסוק ביחזקאל כ"א כ' אבחת חרב ופירש"י שהתי"ו אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה]:
הביא הקב"ה וכו'. לפי שהמכות באו במשפט ובדון על המצריים לכך יחדם התנא להקב"ה שהוא דיין אמת אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום להקב"ה לפי שלא היה שורת הדין נותן שיהיו ראוים לנס כי היו ג"כ עובדי ע"ז. וכמ"ש רש"י בפ' בשלח [בפסוק וילך מאחריהם] הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו'. מד"ש:
ועשרה על הים. מה שהקדים התנא הנסים שבים. תירץ במד"ש שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הידיעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע"פ שלא היו קודמין בזמן:
עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום [ב"ה] במדבר. ואע"פ שהעגל חטא היה. נקרא נסיון שענין נסיון להקב"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטחו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ולא שמר הר"ב סדר זמנים. אלא נקט שנים שנים. אבל קשיא דבעליית הים שכתב הר"ב שהוא ויבואו מרתה. מאי עלייה דים הוה שהרי היה ג' ימים אח"כ וכן הרמב"ם שמפירושו העתיק הר"ב. לא תלי להא דמרה בעלייה מן הים. ובגמ' פ"ג דערכין דף ט"ו ע"א אמרינן חד בעלייה של הים ומפרשים שמיד שעלו מן הים היתה. שאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר ומייתי ליה מדכתיב (תהלים ק"ו) וימרו על ים בים סוף. וכנגדו לא קא חשיב למתאוננים כלל. ובאמת דקשיא על הש"ס אמאי לא קא חשיב למתאוננים. לפיכך נראה לי דס"ל להגמ' דמתאוננים והאספסוף חד ענינא הוא ואע"פ שהבעיר בהם אש ה' לא שקטו. והאספסוף אשר בקרבו וגו'. והיינו דכתיב וישובו ויבכו ששבו אל תחלת התאוננותם. וכי הא דבפרק כל כתבי דף קט"ז תני רשב"ג אומר עתידה פרשה זו [ויהי בנסוע דעלה קאי התם] שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה. ויסעו מהר ה'. ואמר ר' חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה'. והקשו בתוס' דאכתי נסמכו שתי פורענות. ונדחקו מאד ליישב. ולדידי אדרבה הכי נמי משני דמתאוננים ואספסוף חדא פורענות הוא ותדע דכיון דפריך שניה מאי האי. ולא פריך תחלה על הראשונה. ש"מ דהראשונה נמי ידע. ולא הוקבע אח"כ בגמ' פורענות ראשונה ויסעו וכו' בדרך שאלה ראשונה מאי היא אלא מסדר הגמ' הודיענו מאי היא אבל השואל שבבית המדרש לא שאל אלא על השניה. דסבר דמתאוננים אנינות לימוד שבהר ה' היא כדלקמן ואין כאן הפסק [בין פורענות דמתאוננים לפורענות דוהאספסוף] ומהדר ליה ויהי כמתאוננים כלומר משם מתחלת השניה וכולה חדא פורענות היא ודלא כפירש"י שמפרש דמתרץ דהאספסוף היא הראשונה שהתחילו בה כשסרו מאחרי ה'. וכבר הקשו עליו בתוס' והביאו מדרש ) ויכלו דפורענות ראשון שסרו מאחרי ה' לפי שלמדו הרבה תורה מסיני כתנוק הבורח מבית הספר כך נ"ל. [ומצאתי און לי במדרש רבה פרשת מצורע שאמרו שם מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת. ונחלקו כמה אמוראי בטעמא. וחד מינייהו רבי יהודה ברבי סימון שאמר ממתאוננים שנאמר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. מאי לזרא רב הונא אמר לזורנא ולביסנא. ופירש בעל מתנות כהונה בשם הערוך מיני שחין ונפוח ע"כ ועוד אמוראי טובא דמפרשים לזרא על ענין הזה. ומעתה אי לאו דמתאוננים והאספסוף חדא מלתא היא היאך קאמר ממתאוננים ומייתי ראיה מוהיה לכם לזרא. שלא נאמר אלא על אספסוף. אלא כולי חדא והוא ראיה גמורה לדברי. ועוד אני אומר שגם פשטא דקרא מוכיח שהכל אחד שהרי נאמר והאספסוף וגו' וישובו ויבכו. ואין משמעות וישובו אלא ששבו למה שהיה בו כבר. וגם אי לאו דלהכי אתא ל"ל למכתב כלל וישובו גם זו ראיה מבוארת]. אבל להרמב"ם והר"ב שפירשו למתאוננים והאספסוף לתרתי יכולני לומר משום דלרבי דס"ל בכל כתבי (שם) דויהי בנסוע במקומה. סבר דהפסקה ליתא וסתם מתני' דס"פ ג' דידים כרבי ומ"מ נראה לי שלא נחשוב עגל כלל מן המנין לפי שאינו נסיון אלא חטא ובמקומו אכניס הא דאמרי' בגמ' דערכין וימרו על הים בים סוף. ושבעים פנים לתורה: נסו אבותינו את המקום במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב. וחסר אין כל בה חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר וקא קרי ליה לקב"ה מקום בכאן. להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו כך פירש במד"ש:
(ט) (על הברטנורא) ואלו הם נסים בלי ספק. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) וזה היה לנוי ולתפארת ישראל. ובלא אוהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד, דאין ספק דהענני כבוד לא סרו מהם. וכן נמי הנס החמישי נעשה לנוי:
(יא) (על המשנה) הקדוש ברוך הוא. לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים, לכך יחדם התנא להקדוש ברוך הוא שהוא דיין אמת. אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום לו, לפי שלא היה שורת הדין נותן לנס לפי שהללו עובדי כוכבים כו'. מר"ש:
(יב) (על המשנה) הים. מה שהקדים התנא הנסים שבים לפי שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הודעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע"פ שלא היו קודם בזמן. מד"ש:
(יג) (על המשנה) נסו. ואע"פ שהעגל חטא היה, נקרא נסיון, שענין נסיון להקב"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטתו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ועתוי"ט שהאריך ומסיק שאין לחשוב העגל לנסיון ולחשוב במקומו וימרו על ים בים סוף כדאמרינן בגמרא שבעלייתם מן הים אמרו כשם שאנו עולין מצד זה כו'. אבל ויבואו מרתה לאו בעלייה מן הים היה. ובגמרא דחשיב לעגל ג"כ, י"ל דמתאוננים והאספסוף חדא הוא ותליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג במסכת שבת דף קט"ז, ע"ש. ובזה ניחא המדרש רבה פרשת מצורע שהביא והיה לכם לזרא [שנאמר על האספסוף] על מתאוננים:
(יד) (על המשנה) במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב, וחסר, אין כל בו, חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא, ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר. וקא קרי ליה להקב"'ה מקום בכאן, להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו. מד"ש:
ועשרה על הים עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצריים ועשרה על הים עשר נסיונות וכו': כצ"ל ועשר נסיונות שנסו אבותינו וכו' כולהו מפרש להו בגמרא פ' יש בערכין גמרא דוכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו וקחשיב התם שנים במים במרה וברפידים וכתב הר"ר גרשום מאור הגולה ז"ל וקשיא לי מ"ט לא קחשיב מים דמדבר צין ע"כ ולפי מה שכתוב שם נלע"ד שצריך להגיה ברעז"ל ואחד בעליה ושנים במים א' במרה דכתיב ויבאו מרתה וגו' וילנו העם על משה וגומר ואחד ברפידים וירב וגומר ומלת ואחד במתאוננים לפי זה טעות הוא אבל בפי' הרמב"ם ז"ל נראה שלא נפל טעות רק שיש לו גירסא אחרת או פי' אחר שם בגמרא דוק. והתם מפרש אחד בעליה דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים כשם שאנו עולין מצד זה כך מצריים עולין מצד אחר עד שרמז הקב"ה לשר של ים ופלטן ליבשה. והרא"ש ז"ל הקשה אחד בעגל תימא למה קורא עון העגל נסיון והלא כפרו בעיקר ושמעתי מפי' הר"ר יצחק מוורמישא דעשרה נסיונות היינו עשרה כעסים שהכעיסו את הקב"ה והנם זועפים מתרגמינן נסוסין ע"כ. ועיין בפי' דמתניתין לעיל:
יכין
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים: שנצולו מעשר המכות שהיו ראויין שילקו כמצריים, מדהיו רעים וחטאים כמוהם [כמש"ל פ"ג סי' פ"ח], נצולו בזכות אבותיהם:
ועשרה על הים: כולן מנויין באבות דרבי נתן [פרק ל"ג]:
עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר: חטא היא בשחוטא האדם מכח תאוה. אבל נסיון, היינו בשחוטא האדם מדמסופק בכח ה' ובאמיתית הנבואה.וכך חטאו אבותינו במדבר י' פעמים. וכולן מנויין בערכין [דט"ו א'], ואלו הן,
- (א) קודם ירידתן לים, אמרו המבלי אין קברים,
- (ב) בעלייתן מהים, חשבו שמצריים עלו מצד אחר, עד אשר וירא ישראל את מצרים מת, שסבב הקב"ה שפלטתן הים, (ג) במרה, שאמרו מה נשתה,
- (ד) שוב שנית במים ברפידים,
- (ה) במן נאמר להם אל יצא, ויצאו בשבת,
- (ו) נאמר להם אל יותר ממנו עד בוקר, ויותירו,
- (ו) בשליו בשנה הראשונה, אמרו מי יאכילנו בשר,
- (ח) בשליו בשנה שנייה, נאמר והאספסף התאוו תאוה,
- (ט) בעגל,
- (י) במרגלים. ואז נתמלא סאתם ונענשו.
[אבל שאר חטאים שחטאו. וגם מעשה קרח, כולהו בתר הכי הוו, ואף שמחלוקתו היה עבור שנתקנא בנשיאות אליצפן. וזה בשנה ראשונה היה. עכ"פ היה קרח נתירא באותה שעה לחלוק על משה. מדהיה משרע"ה אז חביב לישראל. אבל אחר גזירת המרגלים שהיה לב כולו מר על משרע"ה שלא התפלל עליהם כבעגל, ולכן אז מלא בע"ח מקום לגבות חובו]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש רבינו שלמה ז"ל כתב שלא נתפרש לנו ואני תמיה שהרי הנסים שנעשו על הים הם מפורשים במדרש רבי תנחומא ובאבות דרבי נתן כמו שלמדו אותם מהפסוקים אבל עשרה נסים שנעשו במצרים אינן צריכין פירוש כי בכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים שהיו עשר היה נס שניצולו ממנה ישראל לפי שהיו מכות משולחות ואין גם אחד ניצול מהם אלא דרך נס ובכל מכה ומכה פירש הכתוב שהיתה במצרים בלבד אלא במכת הכנים שנא' ותהי הכנם באדם ובבהמה ולא פי' במצרים וקבלתם ז"ל היתה שאף ממנה ניצולו ישראל ואף אם היתה בהם לא נצטערו בה כלל ויתקיים הכתוב הכולל כל אדם ותתקיים הקבלה שאף בזו נעשה נס שלא נצטערו וכן פירשו רז"ל והנה בדם נאמר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור אבל ישראל שתו ונאמר בצפרדעים ובאו בביתך ובבית עבדיך ובעמך ונאמר בערוב והפליתי ביום ההוא ונאמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ונאמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים ונאמר רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד ונאמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ונאמר בחשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ובמכת בכורות דבר מפורש הוא. ועשרה נסים שנעשו על הים מפורשים במדרש תנחומא. ובאבות דרבי נתן בחילוף מועט. האחד שנחלק לשנים שנא' ובקעהו ונאמר ויבקעו המים וזהו כפשוטו. והשני שנעשה כמין קובה כאלו היה כמין גג משופע וישראל נכנסו בתוכו וזהו שאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. והשלישי שנעשה הקרקע כרצפת אבנים שלא יתלכלכו רגליהם בטיט וזהו שנא' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ועל זה אמר ישעיה כבהמה בבקעה תרד וכן אמרו במדרש תהלים. והרביעי שבמקום דרכי המצריים שנכנסו אחריהם שנתלחלח אחר שעברו ישראל והיה כמין חומר וזהו שנא' דרכת בים סוסיך לפי שנמסרו בידו להטביען בטיט. והחמישי שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות כמו לבנים ואבנים מסודרים זה לזה וזהו שנאמר אתה פוררת בעוזך ים שנעשה פירורין פירורין והיו שני נסים ההקפאה שהלכו ביבשה ושלא היתה אותה ההקפאה כשאר הקפאת הקרח שהוא חתיכה אחת אלא חתיכות חתיכות. והששי שנגזר הים לשנים עשר גזרים שיעברו כל שבט בדרך אחד וזהו שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. והשביעי שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים מתוך מלוחים והיו שותים מהם וזהו שנא' נוזלים. השמיני קפאו המים ככלי זכוכית כדי שיראו השבטים אלו את אלו שאע"פי שעברו בליל העמוד האש היה מאיר להם שנא' ויאר את הלילה וזהו שנא' חשכת מים עבי שחקים. התשיעי שהמים הנקפאים לא היה כקרח הנקפה אבל היו כסלעים החזקים ועל זה אמר דוד ע"ה שברת ראשי תנינים על המים המצריים קראם תנינים. העשירי שאחר שהיו נוזלים מים מתוקים מיד ששתו מהם היו נפקאים ונעשים ערמות שנא' נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים הרי עשרה נסים יצאו לנו מעשרה מקראות. וכן במדרש תהלים מנאום כן עם מעט שינוי. ויש לי רמז בזה שעשרה פעמים נזכר בשירה שם המפורש שבו נעשים הנסים והוא שם בן ארבע אותיות ואם פסוק כי בא סוס פרעה הוא מהשירה נאמר כי שם הראשון אינו מן המניין שאינו מן השירה וכן בשירה נזכרו שאר השמות שאינן נמחקים אחד אחד והם יה אל אלהים אדני. ויש לבעלי הקבלה סוד בזה וכבר נזכר שם אהיה אשר אהיה שהוא מקור לכל השמות בתחלת הגאולה ונזכרו שאר השמות בסוף הגאולה אבל שם שדי לא נשתמש בו משה רבינו אלא האבות:
הפירוש המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים מפורשים הם דצ"ך עד"ש באח"ב וזה הסי' נתנו ר' יהודה כמו שנזכר בהגדה כדי שלא נטעה בסדורן לפי שבספר תהלים נסדרו בשני מזמורים שלא כסדר התורה ובא רבי יהודה לומר כי סדר התורה הוא מדוקדק וכן היה רבי יהודה נוהג לתת סימנין שלא לטעות כמו ששנינו בפרק שתי הלחם בענין שתי הלחם ולחם הפנים ורבי יהודה נותן בהם סימנין זד"ד יה"ז ששתי הלחם כל אחת מהם היתה ארכה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ויש על החלה כמין קרן כקרנות המזבח כמו שהוא מפורש שם בגמ' גובהו ארבעה אצבעות וזהו סימן זד"ד. ולחם הפנים היתה כל חלה ארכה עשרה טפחים והקרנות שבע אצבעות וזהו יה"ז. ואלו עשר מכות פירשו בילמדנו כי היו שלש על יד אהרן והם דם צפרדע כנים שהם במים ובארץ והיה בזה די שיעשו על ידי אהרן בשליחותו של מקום. ושלש על יד משה והם ברד ארבה חשך שהיו באויר ולא היה בו כח לאהרן שיהיה שליח בהם ונעשו על ידי משה בשליחותו של מקום. ושלשה על יד הקב"ה והם ערוב דבר מכת בכורות שבהם נכתב בפירוש הפלאה בין מצרים ובין ישראל כי לפי שהן מכות יותר משולחות ומתפשטות משאר המכות כמו שאנו רואים בחיות רעות ובמיתת מגפות והיה הנס יותר גדול בהם משאר מכות שיהיו ישראל ניצולין מהם לא היה כח ביד משה ולא ביד אהרן שיהיו שלוחים בדבר זה. ואחת על ידי כולם והיא השחין. אהרן היה שליח בארץ והוא פיח הכבשן שהוא מין עפר. משה היה שליח באויר וזרקו משה השמימה והיה השחין בכל ארץ מצרים שהפיח זרקו בכל האויר. ולהפלות בין ישראל ובין מצרים לא היתה מגעת שליחותן ונעשה על יד הקב"ה. ועשר מכות שהביא עליהם בים מוסכם הוא מהכל שעל הים לקו הרבה מכות אלא שנחלקו במניינם כמו שנזכר בהגדה והמשנה אמרה שהיו עשר על הים ויש מקרא מפורש שהיו הרבה מכות שנאמר בשמואל אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים בכל מכה במדבר וזהו מדבר ים סוף. ורבינו משה ז"ל לא מנאן אבל פירש שהיו מהמניין שהיו במצרים. וזה תימה שהרי הבכורות כולם מתו במצרים ואיך מתו פעם שנייה במדבר. ורבינו יונה ז"ל מנאן מסברתו האחד חשך שנא' ויהי הענן והחשך. והשני והשלישי וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הרביעי ויסר את אופן מרכבותיו שהסיר אופני העגלות ונפלו המצרים ונשתברו. החמישי וינהגהו בכבדות אחד שנפלו ונשתברו ולא יכלו לעמוד ובמקום שנפלו נשארו. הששי שרצו לנוס שנא' ויאמר מצרים אנוסה ולא יכולו כסיסרא שנא' בו וינס ברגליו. השביעי וינער ה' כתרגומו ושניק לשון טירוף שננערו כאדם שמנער את הקדרה ממטה למעלה. השמיני שבלעה אותם הארץ אשר בתחתית הים שנא' תבלעמו ארץ. התשיעי שירדו בכובד לעמקי הים שנא' צללו כעופרת במים אדירים. העשירי שפלט אותם הים שנא' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וכן כתבם רבינו מאיר הלוי ז"ל וכל זה איננו נכון שעשה ממנה אחת שתים ושלש והפליטה והבליעה אינן מכות אלא שזכו לקבורה מפני שאמרו ה' הצדיק כמו שנזכר בילמדנו. ורבינו שלמה ז"ל כתבם מהמכילתא שהם כנגד עשר נפילות שבפרשת שירה וכן היא באבות דרבי נתן בחילוף מועט. אחד רמה בים. שני ירה בים. שלישי טבעו בים סוף. רביעי תהומות יכסיומו. חמישי ירדו במצולות. ששי תרעץ אויב. שביעי חהרוס קמיך. שמיני יאכלמו כקש. תשיעי כסמו ים. עשירי צללו כעופרת. אבל נטית ימינך תבלעמו ארץ לא חשיב בחשבון מפלתן שזו היא טובתן שזכו לקבורה וכן נערמו מים נצבו כמו נד אין זה לשון נפילה אלא מגיד הכתוב שנעשו המים ערמה ועמדו כמו נד עכ"ל רבינו שלמה ז"ל:
הפירוש לא נתחדש כלום בזאת המשנה שהרי מקרא מלא הוא אלא שהתנא מקבץ זה אחר זה כל הדברים שהם במספר העשרה והודענו שהוא מספר מדוקדק ולא נאמר שלא בדקדוק כמו זה עשר פעמים תכלימוני שהוא שלא בדקדוק אלה לשון ריבוי כלומר הרבה פעמים תכלימוני. ואלו הנסיונות פירשום ז"ל במסכת ערכין פרק יש בערכין ואלו הם שנים בים אחד בירידה שאמרו המבלי אין קברים ואחד בעלייה שנא' וימרו עלים בים סוף וכתיב ויושיעם למען שמו ובמדרש תהלים דקדקו ממה שכתוב וימרו על ים בים סוף על ים קודם רדתם בו ובים כשהיו בתוכו שהיו אומרים מן הטיט יצאנו ואל הטיט נכנסנו ולפי הפשט אפשר לומר שהיה הנסיון מה שנא' ויסע משה את ישראל שהסיען בעל כרחן מפני ביזת הים כמו שנזכר במדרש חזית ובספרי פרשת ראה. ובפרק ערבי פסחים אמרו דרש רבה בר מארי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה דכתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וזה היותר נכון וכן פירשוה בגמ' בערכין. ושנים במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וילונו ואחד ברפידים שנא' ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. שנים במן אל יצא איש ממקומו וכתיב ויצאו מן העם. איש אל יותיר ויותירו. שנים בשליו אחד בשליו ראשון שנא' בשבתינו על סיר הבשר ואחד בשליו שני והאספסוף אשר בקרבו. ואחד בעגל וא' במרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים. ורבינו משה ז"ל רדף הפשט והניח מדרש חז"ל ולא מנה בים סוף אלא אחד המבלי אין קברים. והשלים המניין בתבערה אע"פי שלא נזכר שם נסיון אלא שהיו מתאוננים בלי ספק נסיון היה שם וכן באבות דר' נתן מנה תבערה ורבינו יונה ז"ל סמך עליו בזה וגם הוציא מהמניין יציאת העם ללקוט והשלי' המניין באומרם היש ה' בקרבנו אם אין. וכן באבות דר' נתן מנה מסה וכן שנו שם ועל כולם הוכיחן משה שנא' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר זה מעשה העגל. בערבה על המים מול סוף זה פסל מיכה שעבר בים שנא' ועבר בים צרה. בין פארן מרגלים. ובין תופל דברים שנתפלו על המן ולבן זו מחלוקתו של קרח שהוא אומר באותו פרק והנה פרח מטה אהרן. וחצרות על העריות בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו. ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה הרי כאן עשרה. ובמדרש תהלים שצים בים שנים במים שנים בשליו. אחד במן. אחד בעגל. אחד בפארן. א' במרגלים וכן אמרו שם תבערה ומסה וקברות התאוה שלשה להשלים מניין עשרה. ורבינו שלמה ז"ל מנה אותן כמו שמנאום בגמרא והוא הנכון. וגם שם אמרו חז"ל מה שלא נאמר במשנה זו כי בא הכתוב הזה שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים להודיע שגדול עון לשון הרע שלא נתחתם גזר דינם של אבותינו שלא יכנסו לארץ אלא בעון לשון הרע ואע"פי שעבדו ע"ז בעגל ולא הוציאו לשון הרע אלא על העצים ועל האבנים שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא כל שכן המוציא שם רע על חבירו והמביישו שעונשו יותר גדול ולא הוצרך התנא להזכיר כן במשנה זו כיון שנזכר שם בערכין וכבר הפליג לומר בפ' הקודם לזה שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ובפאה ירושלמית פרק ראשון וכן בגמ' שלנו במסכת ערכין ובמדרש תהלים ובמדרש תנחומא אמרו בענין דברים שאדם עושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכנגדן שלש עבירות ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן בע"ז נאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בעריות נאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובשפיכות דמים נאמר גדול עוני מנשוא ואלו בלשון הרע נאמר לשון מדברת גדולות:
עשרה נסים וכו'. אלו עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים הם עשר מכות שהביא בשביל ישראל להוציא אותם מארץ מצרים לכך הביא הקדוש ברוך הוא המכות עליהם, ולפיכך המכות עצמם שהביא הקב"ה על המצריים הם הנסים שנעשו לאבותינו וגו'. והרמב"ם פירש כי מה שהיו ישראל נצולים מן העשרה מכות שבאו על המצריים דבר זה הם הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו במצרים, כי הקדוש ברוך הוא הביא הצפרדעים על ארץ מצרים לא על המצריים בלבד ולפיכך היה הנס לישראל גם כן כאשר הי' נצולים מזה, וראיה לזה דהא חושך לא שייך לומר שהיה על מצרים בלבד שהרי ישראל ומצרים היו יושבים ביחד והיה אור לישראל וחושך למצרי, ומזה נראה כי השם יתברך עשה נס לישראל שהצילם מן החושך, וכך הם כל הנסים הציל הקב"ה את ישראל מן המכות. ומעתה יתורץ גם כן מה שהוצרך התנא לשנות עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, שהרי כתיב בתורה בפירוש שלא היתה אותה מכה בישראל. ואלו עשרה נסים שנעשו על הים מנאם הרמב"ם ז"ל, גם רש"י ז"ל מנה אותם על דרך אחד והם מפורשים ומבוארים אין להאריך בהם:
ויש להקשות אחר שעשה הקדוש ברוך הוא עשרה נסים עם ישראל במצרים למה הוצרך לעשות על הים. ויראה לומר כי הש"י עשה נסים לישראל כדי שיהיו אל השם יתברך לגמרי, וכמו שאמר הכתוב (שמות, כ) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי מפני שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ראוי שיהיה השם יתברך לכם לאלוה. ומפני כי ההצלה היא בשנים האחד ההצלה מן המתנגד הוא האדם שהוא בעל בחירה ובעל שכל, והמתנגד השני הוא הטבע, והמתנגד שהוא האדם שהוא בעל שכל מצד מה הוא יותר קשה מן המתנגד הטבעי, כי המתנגד הזה מחשב תמיד בחכמתו להתגבר על מתנגדו ולפיכך מצד מה הוא קשה מן הדבר הטבעי שהוא הולך לפי טבעו, ועוד כי האדם יש לו מעלה עליונה ביותר מן הטבע, ומצד מה אינו קשה כל כך כי אפשר שישתנה דעתו ויבטל מן מה שהיה מתנגד, אבל הטבעי אינו כך כי לעולם הוא עומד. ולפיכך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים על ידי נסים והציל אותם מן המתנגד שהוא בעל שכל הוא פרעה ומצריים, שהיו באים עליהם בכח ובגבורה והיו עומדים בפניהם שלא יצאו מתוכם והשם יתברך הוציא אותם, וגם עשה עמהם ניסים על הים שהוא מתנגד הטבע שלא היו עוד תחת רשות פרעה הוציא את ישראל מתוך הים וקרע להם הים הטבעי שהיה עומד בפניהם, והרי הציל את ישראל ממתנגד הטבעי וממתנגד בעל שכל, ועל ידי זה קנה השם יתברך את ישראל לגמרי שהם שלו. ולכך שקולים אלו שני דברים ההוצאה ממצרים וההוצאה מן הים, וכל אחד ואחד היו בו עשרה נסים. ועוד יש לך לדעת ולהבין כי חלוק יש, כי הקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים דהיינו מפרעה זה שהיה באותה שעה, אבל עדיין לא הוציא אותם ממצרים דהיינו מן האומה בכלל, כי מאחר שהיו תחתיהם אף כי יצאו מרשות של אותם מצרים לא יצאו מכלל מצרים שכולל אותם שהם בזמן הזה ואשר יהיו לעתיד, וזה היה על ידי קריעת ים סוף שיצאו ישראל מן הארץ בכללה על ידי נסים בים ושקע כל מצרים בתוכו בפעם אחד, ובדבר זה יצאו ממצרים בכלל. ולפיכך אצל קריעת ים סוף לא נזכר רק לשון יחיד והנה מצרים נוסע אחריהם, וכן כל הפרשה מפני שהיה זה לכל מצרים, מה שהם עם מצרים. ועל פי זה הסוד דרשו רבותינו ז"ל (שמו"ר פכ"א) והנה מצרים נוסע אחריהם שראו ישראל שר של מצרים בא לעזור למצרים ולפיכך ויראו מאוד, וכל זה מפני כי הנצוח הזה לא לאלו מצרים רק לכל האומה אשר הם תחת השר שלה ולפיכך בא המלאך לעזור אותם, וכאשר נצחו השר שלהם בשביל כך נצחו את האומה בכלל ועל דבר זה בא כל קריעת ים סוף ולפיכך כתיב כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואם כן היה זה יציאה מן מצרים לגמרי אף לעתיד ואין להאריך במקום הזה:
וכבר בארנו לך הטעם של מספר עשרה כי השם יתברך רצה לעשות נסים לישראל בכל חלקי הצדדין אשר אפשר כי אין הנסים שוים, כי מפני שהנס הוא שנוי הטבע אין כל הדברים שוים, כי יש דבר קרוב אל שנוי הטבע מצד מה וקשה מצד מה, ודבר אחר גם כן יש שהוא קרוב מצד אחד אל שנוי הטבע וקשה מצד אחר, ובעשרה יש כל החלקים עד שכאשר עשה הקדוש ברוך הוא עשרה נסים במצרים ידעו ישראל לגמרי שהשם יתברך עושה להם נסים ונוהג עמהם שלא בטבע בכל הדברים. וכן עשרה נסים עשה הקדוש ברוך הוא לישראל במצרים להודיע, כי עשה נסים לישראל בכל החלקים שהם עשרה שבזה נכללו כל הנסים, וכן יש לפרש כל מספר שזכר. כי השם יתברך ברא העולם בעשרה מאמרות מפני שאין העולם חסר דבר ויש בו כל החלקים שהם עשרה. ועשרה דורות מאדם עד נח ומנח עד אברהם. כי השם יתברך היה מאריך אף באולי יהיה דור האחר מחולק מן הראשון עד עשרה דורות כמו שפירשנו למעלה. וכן עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה שנסו אותו בכל מיני נסיון. וכן עשרה דברים שנבראו בין השמשות יוצאים מסדר העולם וממנהגו ובמספר הזה נמצאו כל החלוקים שאין זה כמו זה עד שזה המספר כולל הכל:
אמנם במדרש מוכיח כי מה שזכר אלו דברים מפני שאמר כי בי' מאמרות נברא העולם שזה המספר מורה שיש בעולם המדריגה העליונה שמורה עליה מספר עשרה, ומפני כך נמצא מספר עשרה בעולם בכל אלו שזכר, כי השם יתברך מנהיג עולמו במדה עליונה הכוללת עשרה. וכן אמרו במדרש שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות כנגד עשרה מאמרות שנברא בהן העולם להודיע כי כל העולם עומד בזכות אברהם שנתנסה גם כן בעשר נסיונות, ועוד אמרו (אדר"נ פל"ג) כי הקב"ה הביא עשרה מכות על המצריים בשביל זכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולם. ופירוש המדרש הזה כי אברהם היה התחלת העולם וכמו שאמרנו למעלה כי הכל היה תוהו עד שבא אברהם, וכן במדרש (ב"ר פי"ב) אמרו אלה תולדות שמים וארץ בהבראם בזכות אברהם נברא העולם אותיות באברהם, ופירושו כי הכל היה תוהו ולא נחשב מציאות כלל עד שבא אברהם, ולפיכך בשבילו נברא העולם ואליו נתן השי"ת כל העולם. וכן אמרו בפרק קמא דברכות (דף יג.) מתחילה היה אב לארם ואחר כך לכל העולם, ומפני שיש אל העולם המדריגה העליונה שלו עד כי נתנסה אברהם בעשרה נסיונות לצרפו עד שיהיה נבדל מן הטבע והיה אלקי לגמרי. כי כל נסיון הוא שמנסה אותו אם ילך אחר טבעו כמו שהתבאר זה למעלה כי זהו לשון נסיון מלשון נס, וכאשר נתנסה בעשרה נסיונות מוכח שאינו הולך אחר הטבע אבל הוא נבדל מן הטבע, וראוי שיהיה אל אברהם כל העולם שנברא בעשרה מאמרות מפני שמקבל כל העולם מדריגה נבדלת בלתי טבעית כמו שהתבאר למעלה. וכן עשרה נסים במצרים כנגד עשרה נסיונות של אברהם, כי הנסיון כמו שאמרנו הוא בלתי טבעי כי זהו עצמו הנסיון אם ילך האדם אחר טבעו או לא ילך, ומפני כי עמד אברהם בעשרה נסיונות ולא הלך אחר טבעו עשה הש"י גם כן נסים שלא כטבע ומנהגו של עולם לבנים, כי היה נוהג השם יתברך עם בני אברהם שלא בטבע כמנהגו של עולם כמו שהיה אברהם עם השם יתברך שלא בטבע וכמנהגו של עולם. וראוי היה שיעשה עם ישראל כשיצאו ממצרים בשביל אברהם, כי שעבוד מצרים היה דומה לגמרי לענין אברהם ומעשה אביהם אברהם ממנו ירשו בניו, וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת לך לך כי היה אברהם סימן לבניו, ולפי הנראה כי בניו ירשו מאברהם שהיה אביהם, וכשם שאברהם הוציא אותו הקדוש ברוך הוא מאור כשדים אחר שהיה נרדף מן נמרוד, כך הוציא הקדוש ברוך את ישראל ממצרים. ולפיכך בתחילת הפרשה שהודיע לאברהם שעבוד מצרים כתיב (בראשית, טו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו', לומר לך כי יהיו יורשים ממך בניך כמו שהוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ וכן יהיו בניך אוציא אותם מארץ מצרים כדי לתת להם הארץ, כי ראוי שיהיה דומה התחלת ישראל לאברהם שהיה התחלת האבות כלם. ולפיכך אליו בפרט גלה הקדוש ברוך הוא שעבוד מצרים שנאמר (שם) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. וכל זה מפני שראוי שיהיה התחלת בניו דומה אל ענין אברהם שהוא היה התחלה באבות, ואצל אברהם מצאנו שהשליכו אותו לכבשן האש לאבדו והוציא הש"י אותו מתוכו וכך היה אל ישראל במצרים שהשליכו בניהם ליאור והוציא הש"י אותם מתוכם:
וכמו שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם את שעבוד מצרים והגאולה, כך הראה ליעקב סוף כל הגליות וכמו שאמרו (פסחי' נ"ו, א') בקש יעקב לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה. וזה כי יעקב הוא סוף אבות, שכשם שאברהם היה התחלה מן האבות כך היה יעקב בתכלית האבות וסוף שלהם, ולפיכך מן יעקב יורשים ישראל תכליתם ואחריתם כי יעקב בסוף ותכלית האבות וירשו הבנים ענינו. ותדע כי האבות האלו, אברהם היה התחלתו בצער שהיה נרדף מנמרוד ואחר כך היה כל ימיו בטוב ובברכה רק בעת ילדותו היה בצער קודם שלקח השם יתברך את אברהם, אבל מזמן שלקח השם יתברך את אברהם היה בטוב כל ימיו, ולפיכך היו ישראל בהתחלה קודם שלקח השם יתברך אותם לעם כאשר היו במצרים בצער אבל כאשר לקח השם יתברך אותם לעם היו ישראל בברכה כל זמן התחלה שלהם. ויצחק היה התחלתו בטובה וברכה ובסוף חששו עיניו מראות, ובמדרש (ב"ר פס"ה) יצחק חדש יסורין שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו וגו', וזה מוכח על ישראל שמתחלה היו בטובה ולבסוף חשכו עיניהם מכח הגלות והשעבוד תחת האומות, ויעקב גם כן היה לו מדה מיוחדת שרוב ימיו היה בצער והוא שאמר (שם פצ"ב) ואל שדי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די, וכמו שאמר לפרעה (בראשית, מז) ימי שנותי מעט ורעים אך בסוף ימיו כאשר בא אל יוסף כבר היה נח מכל צרותיו, וגם זה ענין סוף ישראל כי יהיה הגלות ארוך מאד ואחרית הימים מסתלק הגלות ויהיו בטובה. והתבאר לך איך אלו שלשה אבות, שהיה אברהם התחלה ותחלה לאבות מורה על תחלת ישראל שהיה אברהם כל ימיו בטובה ומת בשיבה טובה רק קודם זה היה בצער כמו שהתבאר, וכך תחלת ישראל היא בצער ולבסוף היו בטובה. ויצחק שהיה אמצע באבות מורה על אמצע ישראל ויצחק היה בטוב בתחלתו ולבסוף כהו עיניו והגיע לו יסורין, ומורה דבר זה על חושך הגלות והסרת האור מן ישראל גם כן בית המקדש נקרא אור כמו שאמרו ז"ל הוא כבה נרו של עולם כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (דף ד.). ויעקב שהיה תכלית וסוף האבות מורה על סוף ותכלית ישראל, ויעקב היה ההפך כי היה כל ימיו בצרה שהיה נרדף עד בסוף שהיה נח מצרתו וממנו היה דומה לזה תכלית ואחרית ישראל. ובאולי תאמר אם כן היה ראוי כי הטוב של יעקב המורה על הסוף של ישראל יהיה הרבה מאוד, והרי לא היה הטוב של יעקב בסוף רק מעט ואין זה דומה אל תכלית ישראל שיהיה נצחי. אבל לכך אמרו (תענית דף ה.) יעקב אבינו לא מת והנה הוא בטובה נצחית אשר לא יסולק כלל מורה על טוב ישראל שיהיו נצחיים. ומפני כי יהיה העולם הכל רוחני כמו שמבואר בכמה מקומות, ולפיכך מורה על זה מה שאמרו רבותינו ז"ל שיעקב לא מת ואין ספק כי חיי יעקב עתה הם רוחנים לא כמו חיים האלו שהם טבעיים ודבר זה מבואר:
ולפיכך בגאולת מצרים עושה אברהם עיקר ומזכיר אברהם תחלה וארא אל אברהם וגו', אבל בגאולה אחרונה מקדים את יעקב וזכרתי את בריתי יעקב, כי אברהם מורה על גאולה הראשונה ויעקב על האחרונה והנה אברהם שהיה מורה עליו גאולה שאמר הקב"ה אליו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וליעקב גם כן נגלית הגאולה רק שנסתלק ממנו הקץ, אבל יצחק שהיה מורה על הגלות שכהו עיניו בסוף ימיו שהוא מורה גלות ולכך לא נגלה לו שום גאולה. ומפני כי גאולת ישראל במצרים מצד אברהם שהיה התחלת ישראל, ולפיכך כשם שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות וכבר התבאר כי הנסיון הוא שלא בטבע כי לכך מנסה הקב"ה את הצדיק אם יעמוד בנסיון ולא ילך אחר טבעו, ולכך עשה הקב"ה עם ישראל עשרה נסים שלא בטבע וכמנהגו של עולם. ומעתה סדר המשניות, מתחלה שנה בעשרה מאמרות נברא העולם, וכנגד זה נתן השם יתברך ארך אפים שלא להשחית עולמו עד עשרה דורות בשביל שחס על העולם שיש בו המעלה העליונה שנברא בעשרה מאמרות, וכן היה חס על עולמו שנברא בעשרה מאמרות עד עשרה דורות בשביל הצדיק שיעמוד ויקבל שכר כלם, ולפיכך עשרה דורות היו מנח עד אברהם. ובשביל שנברא העולם בעשרה מאמרות נתנסה אברהם בעשרה נסיונות כמו שהתבאר לפני זה, ובשביל כי נתנסה אברהם בעשרה נסיונות עשה הקב"ה עשרה נסים לישראל במצרים ועל הים הכל כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך אף אם ישראל נסו את הקב"ה בעשרה נסיונות והיה ראוי לכלות חס וחלילה את ישראל, זכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות גרם שלא לכלותם כמו שיתבאר זה. ואחר כך עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וגם זה היה בזכות אברהם, כי אלו עשרה נסים דוקא במקדש הראשון ולא במקדש שני דלא הוי שכינה, כדמוכח הסוגיא דבפרק קמא דיומא (דף כא:) דפריך ולא כבו גשמים עצי המערכה ועשן מי הוי והתניא חמשה דברים שמרו באש של המערכה רבוצה כארי וברה כחמה, ומדלא משני התם במקדש ראשון והכא במקדש שני דהא על כרחך רבוצה כארי במקדש ראשון הוי כמו שמסיק שם בהדיא, אלא כל הנך עשרה נסים הם במקדש ראשון כך יראה. ובית המקדש הראשון היה בזכות אברהם, בית שני בזכות יצחק, בית שלשי בזכות יעקב, וזהו אמרם בפסחים (דף פח.) לא כאברהם שקראו הר שנאמר בהר ה' יראה ולא כמו יצחק שקראו שדה אלא כמו יעקב שקראו בית שנאמר אין זה כי אם בית אלקים וזהו שאמר לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב. ורצה לומר אברהם קראו הר שמורה על חורבן כי מקדש ראשון עתיד ליחרב, וכן יצחק קראו שדה מורה על חורבן, ויעקב קראו בית מורה על ישוב תמיד והוא מקדש השלישי. והנה שתי בתים הראשוני' בזכות אברהם ויצחק וכבר פירשנו דבר זה במקומו גם כן, שלכך נקרא בית ראשון אריאל כארי הוא מן הימין והוא מדת אברהם והארכנו במקום אחר. ולפיכך עשרה נסים בבית המקדש גם כן בזכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות, כי הנסיון מורה על שהיה אברהם איש האלקים והיה נבדל במעלתו ולפיכך עמד בעשרה נסיונות, וכך בית ראשון היו בו עשרה נסים בלתי טבעיים. וכל המאמרים האלו נסמכים כסדר, ובאים להגיד כמה גדולים הצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, והפך זה הרשעים שמאבדים העולם שנברא בעשרה מאמרות. כי כל אלו דברים שדבר התנא זה אחר זה, הכל היה בשביל שנברא העולם בעשרה מאמרות, וכמה גדול עונש המאבד את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וכמה גדול שכר הצדיקים שמקיימים את העולם והכל כסדר. ולכך כל אלו דברים שייכים אל דברי מוסר שהתנא בא לומר כמה גדול שכר צדיקים שמקיימים את העולם וכמה עונש הרשעים שמחריבין את העולם. וגם מה שאמר עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות גם כן מורה על מדריגת העולם הזה, שקרוב עולם הזה אל המדריגה העליונה האלקית, שהרי עשרה דברים נבראו בין השמשות וכל אותם הדברים הם דברים יוצאים מן הנהגת הטבע והם דברים אלקיים, וכלם הם נעשים בין השמשות שהוא קרוב אל ששת ימי בראשית שתראה מזה קורבת העולם הזה אל המדריגה העליונה שהוא למעלה מן הטבע ובזה הכל מסודר:
עשרה נסיונות נסו וכו'. בגמרא בפרק יש בערכין (ערכין דף טו.) תניא אמר ר' יהודא עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר ואלו הן ב' בים ב' במים ב' במן ושנים בשליו אחד בעגל ואחד במדבר פארן שנים בים אחד בירידה ואחד בעליה דכתיב ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים בעליה כדרב הונא דאמר רב הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו והיו אומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך מצריים עולים מצד אחר ואמר לו הקדוש ברוך הוא לשר של ים פלוט אותם ליבשה וכו' שנים במים במרה וברפידים במרה דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וכתיב וילן העם על משה ברפידים דכתיב ויחנו ברפידים ואין מים לשתות וכתיב וירב העם עם משה שנים במן שנאמר אל יצא וכתיב ויצאו לא תותירו ויותירו שנים בשליו בשליו ראשון ובשליו שני בשליו ראשון בשבתינו על סיר הבשר ובשליו שני דכתיב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה עגל כדאיתא במדבר פארן כדאיתא ע"כ. ונראה תמוה שהביא התנא זה שהוא גנות ישראל ומאי נפקא מיניה בזה. אבל לפירוש אשר פירשנו כי דבר זה הוא להגיד זכות אברהם שהיה זכותו מגין עליהם הוא מסודר כראוי, כי ישראל נסו את הקב"ה וכל לשון נסיון הוא מלשון נס שהוא דבר יוצא מן הטבע ומסדר העולם והיה חטא שלהם יוצא ממנהגו של עולם ולכך קרא חטא שלהם במקום הזה נסיון מלשון נס, והיה מגין עליהם זכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות חוץ ממנהגו של עולם ועמד בכולם. ובזה יתורץ לך הקושיא למה יקראו אלו דברים נסיון, שלשון נסיון משמע שמנסה הקב"ה אם יכול לעשות זה ומה נסיון הוא בעגל וכיוצא בזה שלא היה רק חטא וכי כל חטא שאחד עושה יקרא נסיון, אבל חטא של ישראל מה שלא היה להם לחטוא נקרא נסיון מלשון נס שהוא שלא כמנהגו של עולם, כמו מי שמנסה את אחר בדבר שהוא יוצא מן המנהג והיו נוהגים עם הש"י שלא כמנהג ושלא כסדר ובזה היו מנסין אותו, אף על גב שודאי הם לא כוונו לנסות את הש"י מכל מקום נקרא חטא שלהם נסיון להקב"ה בפרט כאשר החטא שלא כמנהגו של עולם שלא היה ראוי להם אחר כל הטובות שעשה עמהם שיהיו חטואים:
ויש לומר גם כן כי נקרא נסיון כאשר כל ישראל היו עושים חטא, ודבר זה נקרא נסיון להקב"ה אם יכול על זה, כי כאשר חטאו בעגל היו מסופקים אם הוא מנהיג את עולמו ואין זולתו, וכן כאשר חטאו במן שאמר להם אל יצא איש ממקומו וגו' היו מסופקים באולי אף אם הי' מצוה כך הקב"ה, כביכול שמא יש שנוי לפניו, וכן כל החטאים כולם הם נסיון להקב"ה בין שהם כיוונו אל נסיון או לא כיונו אליו סוף סוף נסיון היה ומסתמא הם היו סוברים כך ולפיכך נקרא זה נסיון גמור. ובודאי חטא שהיחיד עושה לא נקרא זה נסיון, כי אף אם יחטא היחיד אין הקב"ה משיב לו על החטא למה עשה החטא ולפיכך לא נקרא החטא של יחיד נסיון, אבל עם ישראל בפרט לא יתכן לומר כך שהרי תמצא כאשר נסו הקב"ה באלו נסיונות באה התשובה על זה וידעו נסיון שלהם שהיו מנסים אל הש"י, ואם לא היה הקב"ה מוכיח אותם על חטאם בודאי היו אומרים מה שהיה בלבם כאשר עשו החטא, כי בעגל היו אומרים אם לא יביא עליהם עונש כי יש חס וחלילה ממש בע"ז שהרי לא הוכיח אותם על חטאתם וכן שאר החטאים כלם, ולפיכך חטא ישראל נקרא זה נסיון אם יכול על החטא להוכיח אותם או שכך מדת השם יתברך שמוכיח על החטא הכל נסיון הוא בודאי. ודבר התנא הדבר הזה בכאן לכבוד המקום, כי בודאי החוטאים האלו כאשר חטאו אל הש"י בודאי כוונתם לרע היה כי היו סוברים כי בדברים האלו ימצאו מה שחשבו מן הרע, ואינו ספק כי היה זה מעשה שטן אשר היה מסית ומדיח אותם, ונתברר להם נסיון שלהם שחטאו ושפשעו אל השם יתברך. וכאשר נסו השם יתברך בכל מיני נסיון אז נתברר להם כי ישרים דרכי ה' ולא נמצא עולה בכל דרכי ה' ולפי זה היה לשון נסיון לגמרי בא על ישראל. אבל פירוש ראשון הוא נכון, כי החטא שלהם נקרא נסיון שהיו מנסין את הקב"ה בחטא שלהם שהוא שלא כמנהגו של עולם כמו שהתבאר למעלה כך הוא פירוש זה. ויש לדקדק כי היו הנסיונות זוגות כמו שזכרו אותם זוגות, וכך ראוי כי העשרה בכל מקום הם חמשה כנגד חמשה, וכמו שתמצא הידים שיש בהם עשרה אצבעות והם חמשה מול חמשה, וכן אצבעות הרגלים הם חמשה מול חמשה, והלחות שבהם עשרת הדברות הם חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה וחמשה הם מול חמשה כמו שמפרש במדרש כמו שתמצא בפירוש רש"י ז"ל בשיר השירים, וטעם זה ביארנו במקום אחר ותמצא כי עגל ופארן גם הם ענין אחד. וכן תמצא שרמז הכתוב חטא מרגלים בעגל שאמר (שמות, לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם, ופירושו ביום פקדי את מרגלים ופקדתי עליהם חטאת העגל וכתיב תשאו עונותיכם לשון רבים דהיינו חטא העגל וחטא המרגלים וכדפי' רש"י ז"ל בפ' שלח לך, והטעם כי בעגל חטאו כאלו היה חס וחלילה אלהות זולת השם יתברך ולכך אמרו עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו ובמרגלים אמר כי חזק הוא ממנו כאלו חס ושלום אין היכולת בו יתברך להוציאם משם וכדאיתא במסכת ערכין (דף טו.) אמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו המרגלים באותה שעה כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, והרי לך כי חטא המרגלים כמו חטא העגל, רק כי בעגל שאמרו שיש אלקים זולתו חס וחלילה ובמרגלים אמרו חס ושלום כי אין הכל ביכלתו דבר זה ענין אחד כאשר תבין:
עשרה נסיונות נסו אבותינו וכו' הנסיון הה' היה לפי שהם היה להם בקבלה ענין השבת שנצטוו על פי משה והם נסתפקו בזה ואמרו כי אולי ירידת המן היה טבע וכל הימים שוים וע"כ ביום השבת יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו אז השיבם משה ראו כי ה' נתן לכם השבת כלומר מה שהיה לכם עד עתה בקבלה עתה ראיתם אותו בעיניכם כי ה' נתן לכם השבת ומעתה ראוי לכם להאמין בשי"ת. הנסיון הח' בתבערה ויהי העם כמתאוננים שהיו מסופקים בשכינה אשר חזרה לאחור וזה רמז בנוני"ן אשר הם הפוכים וחשבו שכל עוד שהחזירה השכינה פניה מהם אולי עכשיו אינו שומע מה שהם עושים וזהו רע באזני ה' כלומר הרע שלהם הוא במה שנסתפקו אם השי"ת שומע אותם אם לאו וזהו באזני ה' דקאמר והשי"ת הסיר אותם מזאת המבוכה ואמר וישמע ה' ויחר אפו והראה להם הענין בפועל וזהו ותבער בם וגו'. הנסיון הט' היה בקברות התאוה שהיו שואלים דבר נמנע אצלם והוא בשר שיהיה בו טעם דג וז"ש מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגם מרע"ה היה הענין הזה אצלו רחוק שישנה הטבע למי שאינו ראוי וע"כ אמר לשי"ת הצאן ובקר ישחט להם די שיהיו שואלים צאן ובקר אשר הוא מיטב הבשר וישתנה הטבע בשבילם אמנם אם כל דגי הים יאסף להם והוא שישתנה הבשר לטבע דג לאנשים שאינם ראויים השיבו השי"ת היד ה' תקצר עד שאינו יכול לתת להם ענין שיש בו טעם בשר וטעם דג עתה תראה וגו' מה עשה ה' להשלים חפצם ויגז שלוים מן הים שהיה בו טעם בשר וטעם דג עכ"ל:
ומ"ש עשרה נסים נעשו לאבותינו וכו' אית דגרסי אחר זאת החלוקה עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשר על הים ואפשר כי שתי הגרסאות כוונתם אחת כי מאן דלא גרס רק החלוקה הראשונה עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים וכו' הנסים היו מה שהצילם מן העשר מכות והיות כל מכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ובאומרו עשרה נסים וכו' כלול השני חלוקות הכאה בהמצרים והצלת ישראל והגרסא האחרת לא רצה לכלול את שתיהן כאחד רק חילק אותם לשתי חלוקות אבל לפי גרסא זו קשה שהיה לו להקדים חלוקת עשר מכות הביא וכו' ואח"כ יאמר עשרה נסים נעשו וכו' כי אחר ביאת המכה יוכר נס ההצלה ואפשר כי בהיות שעיקר המכות לא היו רק כדי לפרסם שמו בעולם כמו שאמר הכתוב ולמען ספר שמי בכל הארץ עיקר הודעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל ואפי' שיהיה ענין הנסים מאוחרים בזמן היותם עיקרים באיכות הנס ובפרסום הודעת גבורתו ית' ע"כ הקדים זאת החלוקה שאם כוונת המכות היתה כדי לקיים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי היה יכול להמית אותם כאיש אחד רק הכוונה היתה כדי לעשות עשרה נסים. ואמר עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום להודיע שהיו כפויי טובה כי אחרי אשר ראו כל הנסים ונפלאות שנעשו להם במצרים ועל הים לא האמינו בו ית' ונסו אותו עשר פעמים. ולהבין למה במשניות הקודמות אמר עשר מכות הביא הקב"ה וכאן הזכירו בשם מקום. ועוד אמרו במדבר הוא מיותר כי מאי איכפת לן היכן היה. אמנם אפשר שכיון שידוע הוא שעיקר שליטת הקליפות הוא במדבר מקום נחש שרף ועקרב ולכן חשבו כי כח הקדושה הוא להיפך כי כחה ושליטתה בארץ נושבת ע"כ נסו אותו בהיותם במדבר לראות אם שליטתו ג"כ היא במדבר ולא ידעו כי ית' מלא כל הארץ כבודו ולא הביטו שהוא מקומו של עולם ואין מקום פנוי מבלי השגחתו:
ואפשר עוד לומר על דרך מה שאמר דהמע"ה תעו במדבר בישימון דרך וגו'. שיש לדייק איך אמר שהם תעו והרי נאמר ויסב אלהים את העם וגו' וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש, ובהעלות הענן יסעו בני ישראל נראה שכל מסעיהם וחנייתם לא היה רק ע"פ השי"ת, ע"כ נראה לפרש תעו כלומר חטאו על דרך מ"ש בוידוי תעינו והכוונה כי האדם חוטא ומכעיס את בוראו מתוך שלוה היותו בארץ נושבת לא יחסר כל בה כענין וישמן ישורון ויבעט אמנם מי שימצא במדבר שמם וחרב ורעב ללחם וצמא למים דלו עיניו למרום עד שיחננהו וע"כ נתרעם על עם בני ישראל שאפי' בהיותם במדבר שמם וחרב תעו לפניו ית' וז"ש תעו במדבר ועוד שזה המדבר היה שמם יותר מכל המדברות שבעולם שמעולם לא עבר בו איש והיה שמם מהיות שם דרך וז"ש בישימון דרך ונוסף על זה שעיר מושב לא מצאו שום עיר באמצע הדרך להשיב את נפשם ועם כל זה לא שוה להם וחטאו. וזהו שאמר התנא עשרה נסיונות נסו אבותינו במדבר כלומר עם היותם במדבר. ואומרו ולא שמעו בקולי דנראה כפול דהיינו וינסו אותי היינו ולא שמעו בקולי הכוונה שלא היה הנסיון הזה כנסיון אשר עשה גדעון בן יואש בגיזת הצמר כי שם לבו שלם עמו ית' ודבריו יוכיחו ויאמר אל יחר אפך בי וגו' אמנם עם בני ישראל במדבר היה הנסיון במרד ובמעל מקטני אמנה. ובענין העשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים כתב הרמב"ם ז"ל שהוא הצילם מן עשר מכות היות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ואלו הם נסים בלי ספק כלשון התורה בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכת הכנים שלא ביאר זה אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם וכן ביארו החכמים אבל בשאר המכות התבאר בהם הענין אמר בדם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם ואמר בצפרדע ובאו בביתך ובחדר משכבך וגו' ואומר בערוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן ואמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ואמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים ואמר בברד רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ואמר בחשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם אבל העשרה נסים שהיו על הים הם בקבלה. הא' שבקעו המים כפשוטו של פסוק ויבקעו המים. הב' שאחרי כן נעשו כקובא עד ששב כדמות גג מקורה והיה הדרך כאלו היה נקב במים והמים מימין ומשמאל וממעל הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. הג' שהארץ נתקשתה ונקפאה להם כאומרו הלכו ביבשה ולא נשאר שום חומר וטיט בקרקעיתו כבשאר נהרות. הד' שדרכי מצרים היו כחומר מדובק והוא אומרו חומר מים רבים. הה' שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול (על זאת הצורה) הוא אומרו לגוזר ים סוף לגזרים. הו' שנקפאו המים ונתקשו כאבנים וע"ז אמר שברת ראשי תנינים על המים רוצה לומר שנתקשו המים עד ששבו בענין שישברו ראשי המצריים שנקראו תנינים עליה. הז' שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים ר"ל חתיכה אחת אבל היו חתיכות רבות כאלו הם אבנים ונסדרו קצתם על קצתם והוא אומרו אתה פוררת בעזך ים. הח' שנקפאו כזכוכית או כשוהם ר"ל בהירות עד שיראו קצתם את קצתם בעברם בו והוא אומרו חשכת מים עבי שחקים רוצה לומר שקבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר. הט' שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים והיו שותים אותם. הי' שהיו נקפים בעת שהיו נוזלים אחר ששתו מהם עד שלא היו יורדים לארץ והוא אומרו נצבו כמו נד נוזלים ר"ל הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים. ומצאנו בקבלה ג"כ שהמצרים באו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים אבל כלם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו למצרים ונחלקו למינים רבים על הים זה רמז באומרו אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר רוצה לומר במדבר ים סוף. אבל העשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום כלם דברי הכתוב הם. הא' על ים סוף באמרם המבלי אין קברים וגו'. הב' במרה הוא אומרו וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. הג' במדבר צין כשבקשו המן והוא אומרם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים. הד' מריתם בהניח המן עד הבוקר והוא אומרו ויותירו אנשים ממנו עד בוקר. הה' מריתם בבקשם אותו ביום השבת כמו שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. הו' ברפידים על המים ג"כ. הז' בחורב במעשה העגל. הח' בתבערה בהיותם מסופקים במקום ההוא באמת ומתאוננים והוא אומרו ויהי העם כמתאוננים. הט' בקברות התאוה בבקשת הבשר אמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. העשירית במדבר פארן בענין המרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי עכ"ל:
והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב מה שראיתי לדקדק במשנה הזאת אשר לא ראיתי לא' מהמפרשים הוא שהעשרה נסים שנעשו לאבותינו לא נתיחדו לשי"ת כמו שנתייחדו העשר מכות שנאמר בהם שהביא אותם הקב"ה על המצריים במצרים ולא אמר כן בעשרה נסים רק שנעשו לאבותינו ולא אמר מי עשאם והיה לו לומר עשרה נסים עשה הקב"ה לאבותינו במצרים כמו שאמר במכות אשר ע"כ לבי אומר לי באמת ובתמים מהכרח הקושיא הזאת שהשתי עשרות נסים שנעשו לאבותינו לא היו רק במה שנצולו מהשתי עשרות של מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשרה על הים כמו שכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל וע"כ לא אמר שעשה השם יתברך הנסים הנזכרים יען נעשו מאליהם במה שהכה את המצריים לבדם וניצולו הם והוא דקדוק אמיתי ונכון אצלי ונתישבה המשנה על נכון שהנסים היי שתים שהן ארבע כי המכות היו נסים ומופתים כנודע והיו כפולים בבא המכות על המצריים לבדם כנזכר עכ"ל. ולי נראה כי סבת השינוי הזה בדברי התנא הוא לפי שהמצריים היו ראויים אל אותם המכות ועל קו הדין והשורה הביאם הקב"ה עליהם ע"כ נתייחדו אל השי"ת כי הוא דיין אמת אבל הנסים אשר נעשו לאבותינו והצלתם מן המכות לא היו ראויים אליהם כי גם הם עובדי ע"א היו ע"כ לא נתייחדו לשי"ת רק אשר נעשו לאבותינו:
ורבינו יונה ז"ל כתב עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום והא' מהם בקברות התאוה שאמרו מי יאכילנו בשר וכי לא היה להם בשר והלא כמו שלא פסק המן מלירד בכל בקר כך לא פסק השליו בכל ערב אלא שבקשו לשבוע ועל זה אמר משרע"ה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אמר משה לפני השי"ת בשר הרבה יש להם בקשתם מרוע לבבם הוא כי תתן להם עוד רב ויאמרו בלי די וזהו' הצאן ובקר ישחט להם ולא יפערו פיהם אמר לו הקב"ה היד ה' תקצר אפי' בשר עד שיתרצו ולא יהיה להם פתחון פה לומר לא שבענו והוסיף והביא להם מן השליו הרבה מאד הממעיט אסף עשרה חמרים ולא יכלו לאכלו כך הוא פשט הכתוב נמצאת אומר שלא חטא משה בדבריו ורבותינו שבגמרא לא דרשו כן עכ"ל: