(א) למה יספר שהיה בימי שפוט השופטים הי"ל להודיע שם השופט. למה כפל וילך איש מבית לחם יהודה, אפרתים מבית לחם יהודה, ולמה הוסיף ויבואו שדי מואב ויהיו שם. למה אמר איש נעמי, ומה החדוש שנשארה היא ושני בניה:
(א) "ויהי בימי שפט השפטים", יספר הסבה שהניעה את אלימלך לצאת מא"י לח"ל מפני שהיה בימי שפט השפטים שעל הימים האלה אמר (שופטים סי' י"ז וסי' יח) בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, וגם לא היה אז שופט אחד מיוחד לכל ישראל שאז היה השופט עוצר בעם, כי היה בין שופט לשופט שאז היו שופטים רבים החפץ ימלא את ידו, ואין מורא השופט על העם כמ"ש אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וחז"ל במליצתם אמרו אוי לדור ששפטו את שופטיהם, זאת שנית ויהי רעב בארץ, שבימי רעב יתאספו ההמון העניים על העשירים ויכריחום לתת להם לחם ודגן ואם לא יקחו בחזקה, אחר שאין מלך להפיל מוראו עליהם, ועי"כ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב. באשר היה איש עשיר היה ירא שהעניים יפלו עליו וישללו כל אשר לו, ובכ"ז לא הלך להשתקע רק לגור בשדי מואב עד יעבר זעם וגם לא לגור בעיר וכרך רק בשדי מואב כמתגורר בשדה לפי שעה, וכן הגם שהיה עת רעה ויגון לא יצא משם רק איש אחד לבד ויתר העשירים לא השתתפו בזה לצאת מא"י לח"ל, וגם בני ביתו של אלימלך לא יצאו ברצון כי לא רצו לעזוב ארץ חמדה רק הוא ואשתו ושני בניו שהוא היה העקר בזה והם היו מוכרחים להמשך אחריו, וכן אמר במדרש הוא עיקר ואשתו טפלה:
(ב) "ושם האיש". באר שהיה איש הנודע בשם לא לבד הוא כי גם אשתו ובניו היו אנשי שם, והוא טעם אל יציאתו שלכן היה ירא מההמון שיבקשו ממנו שבר רעבון בתיהם, וגם הוא טעם אל העונש שהשיגהו, שלפי שהיה איש גדול הפיל לבן של ישראל בצאתו כמ"ש במד' וגם שהי' חלול השם: אפרתים מבית לחם יהודה, בית לחם היתה נקראת תחלה בשם אפרת ואח"כ נתן לה שם בית לחם כמ"ש ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, וגם היא משפחה מגדולי היחס של שבט יהודה שנקראו אפרתים [ע"ש אשת כלב שנקראת אפרת והיתה גדולה וחשובה] וע"כ כפל שהיה מן המיוחסין והגדולים שבבית לחם יהודה, ויבואו ר"ל והגם שתחלה יצאו רק לגור בשדי מואב לפי שעה, אחר שבאו שדי מואב היו שם, ר"ל אז הסכימו בדעתם להשאר שם בקביעות:
(ג) "וימת", וע"י שהסכים להשאר בח"ל נענש תיכף וימת, ובאר מדוע נענש הוא ולא נעמי כי הוא היה איש נעמי ומושל עליה, ועקר החטא מתיחס אליו, וחז"ל אמרו שתחלה הענישו ה' בממונו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וזה מרמז במ"ש איש נעמי, כי עשיר גדול כאלימלך הוא בעצמו נודע בשם ע"י עשרו והיו אומרים שמת אלימלך העשיר וכ"ש אם היה בא"י שם היו אומרים שמת אלימלך הפרנס וגדול הדור, אבל אחר שאבד כל עשרו והיה בארץ נכריה לא נודע בשם רק שהיה איש נעמי שהיא נודעה שם יותר ממנו והוא נודע רק במה שהוא איש נעמי. ותשאר האשה, ר"ל ובכ"ז לא לקחו מוסר לשוב לארץ ישראל רק נשארו שם, ובמדרש אומר ותשאר האשה נעשית שיורי מנחות, ר"ל שהלא שאר ונותר לא יצדק רק אם הרוב נלקח ונשאר המעוט, ואיך יצדק שרק אחד מת ושלשה נשארו, ועז"א כשיורי מנחות שהגם שלא יקחו רק הקומץ קורא כל המנחה בשם שירים, אחר שהקומץ הוא העיקר והמנחה טפלה להקומץ, וכן כאן הוא היה עיקר הבית ולכן נקראו כלם בשם שירים:
(ד)"וישאו". והנה הבנים הוסיפו לחטוא במה שנשאו נשים מואביות שלא גיירו אותן כמ"ש במדרש ועז"א שם האחת ערפה, כי בגירותן היו משנים את שם הקודם והם נשארו בשמם [והגם שרות לא שנו שמה גם אחר שנתגיירה עז"א בברכות (דף ז') מאי רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות שהקושיא מאי רות היינו למה לא שנו שם גיותה] וגם זה מבואר מלשון וישאו, שעל לקיחה בקדושין כדת בא לשון לקיחה ולשון וישאו בא לרוב בנשואין של נשים נכריות בכל ספר עזרא ונחמיה ועל אשה שהיתה טפלה כמ"ש ברחבעם (דה"ב י"א) נשים שמונה עשרה נשא ופילגשים ששים, שרק שתים היו עקריים שאמר עליהם ויקח, וכדומה, ומבאר שהיה שם האחת ערפה ושם השנית רות מב' טעמים: א] שכליון האח הצעיר הקדים ויקח את ערפה והתחיל בעברה שזה מורה על מעוט המוסר של האחים שהצעיר נשא לפני הבכור ושהאח הגדול לא מיחה בידו, ב] שאם היה מחלון הנושא ראשונה היה קצת למוד זכות על שניהם, על מחלון שהכיר בצדקת רות כמו שהוכיח סופה על תחלתה, ועל כליון שחשב שגם הוא ימצא אשה טובה כמו אחיו, אבל האמת היה בהפך שכליון הקדים לישא את ערפה המרשעת אחיו השני היה לו להכיר איך נכשל האח הצעיר באשה רעה והוסיף פשע, ועוד חטאו במה שישבו שם כעשר שנים שכבר מבואר שנתיאשו לגמרי מלחזור לא"י:
(ה) "וימותו". לכן נענשו גם המה ומחלון מת תחלה קודם כליון, כי הוא היה לו למחות ביד אחיו הצעיר ומת בעד עונו ובעד שלא מיחה באחיו, וחז"ל אמרו שאמר מלת גם שתחלה ירד ממונם לטמיון ואח"כ מתו כי אין בעה"ר פוגע בנפשות תחלה. ותשאר האשה, כי היא לא השתתפה בחטאם והיה דעתה תמיד לחזור לא"י:
(ו) "ותקם היא וכלותיה". הנה כלם הסכימו לצאת מן המקום הזה כי חשבו שמזל המקום גורם, ולפ"ז בהיציאה ממה שממנו היו כולם שוים, אבל בהליכה אל מה שאליו רק נעמי לבדה גמרה בדעתה לשוב משדי מואב. שהשיבה מציין השב אל מקום שהיה שם כבר, ע"ז לא הסכימה רק נעמי, ועז"א ותשב משדי מואב, שהיא גמרה כן בדעתה בעודה בשדי מואב אבל הם לא הסכימו לזה בעודם בשדי מואב רק אח"כ כמו שיתבאר. כי שמעה בשדה מואב, ר"ל כי היא לא שבה מפני מזל הרע של המקום ומפני יראת מות שאז הי' די אם תצא ממקום זה למקום אחר במואב, רק היא שבה מפני כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, ואחר שהיא לא יצאה רק מפני הרעב ורק לגור עד יפסק הרעב ולכן כששמעה שלא ישאו עוד חרפת רעב שבה לא"י, ובמדרש ממי שמעה מרוכלים המחזירים בעיירות, ומה שמעה כי פקד ה' את עמו, כתוב א' אומר כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב א' אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כיצד בזמן שישראל זכאים הוא עושה בעבור עמו ונחלתו ובזמן שאין ישראל זכאים הוא עושה בעבור שמו הגדול, ר"ל אחר שאמר הלשון ששמעה כי פקד ה' את עמו זה א"א ששמעה כן מאנשי מואב שהגם שהם קרובים לא"י והיו יודעים את הנעשה שם לא רגיל על לשונם לומר הלשון כי פקד ה' את עמו שהם לא האמינו בה' ולא בקשר שי"ל עם ישראל שהם עמו וע"כ אומר ששמעה מרוכלין המחזירים בעיירות והביאו דברים מא"י למכור בשדה מואב וזה סימן שפסק שם הרעב, ומפרש עוד שבעבור מה שפסק הרעב לבד לא היתה שבה עדיין שאחר שהרעב בא בסבת רוע המעשים כמ"ש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב ופי' במד' שבא הרעב בעבור שלא היה ביניהם משפט ושפטו את שופטיהם ושופטיהם היו צריכים להשפט, א"כ כל עוד שלא הטיבו מעשיהם איננה בטוחה שלא ישוב הרעב שנית רק שהיא שמעה שה' פקד את עמו ר"ל שלא עשה זה בעבור שמו רק בעבור העם שהיטיבו מעשיהם והיו ראוים לפקידה ע"י שהם עמו ונחלתו ועי"כ פקדם לתת להם לחם שיהיה נתינה קבועה וקיימת:
(ז) "ותצא", מפרש דבריו הקודמים שמצד היציאה מן המקום יצאה ושתי כלותיה עמה, שבזה השוו כלם בדעה אחת תיכף שצריך לצאת ממקום הזה ששם הורע מזלם, אבל במה שהיא הסכימה תיכף לשוב אל ארץ יהודה לא השוו תיכף כי הם היה דעתם לגור בשדה מואב, רק ותלכנה בדרך אחר שהחזיקו בדרך ובאו עד סוף ארץ מואב שהוא הדרך ההולך רק אל ארץ יהודה אז הסכימו גם הם לשוב אל ארץ יהודה:
(ח) "ותאמר נעמי". נעמי חשבה תחלה שמה שהולכים אתה בדרך של ארץ יהודה כוונתן רק ללוותה שלא תלך יחידי ודעתן ללותה עד ארץ יהודה בתורת לויה ואח"ז ישובו משם לארץ מואב. עז"א להם לכנה היינו שילכו לדרכן שהיא בארץ מואב כי אינה צריכה ללויה, ובאשר בלכתן להתישב בארץ מואב יש להם ברירה להתישב בעיר אחת מערי מואב בפ"ע או לשוב אל בית אמם, אמרה עצתה שובנה אשה לבית אמה, שכמו שדבקתם בי כי הייתי לכן כאם טוב יותר שתשובו לאמכן האמתית, עתה פרשה דבריה נגד מ"ש לכנה היינו שלא יתלבטו בדרך לצרכה כדי ללוותה, עז"א יעש ה' עמכם חסד ר"ל כבר עשיתם עמדי חסד די והותר בין עם המתים ובעודם חיים שהיו טובות לבעליהם ובין עמדי, וחז"ל פי' עם המתים שנתנו להם תכריכין ועמדי שמחלו להן כתובתן, שמחוקי מדינת מואב היה צורך הקבורה מעזבון המת וגם היה צריך לתת להם כתובתן והם ויתרו כ"ז משלהם שזה אינו מצד הדין רק מצד חסד וכבר עשיתם חסד די והותר עד שבודאי כן יעשה ה' עמכם חסד כי לא יקפח שכר הראוי לכם לפי חסדכם, עז"א יעש ה' ר"ל זה יעשה בודאי מצד דרכו לשלם לאיש כמעשהו:
(ט) "יתן", וחוץ ממה שיעש עמכם חסד המגיע לכם יתן לכם מתנה [אף שאינו גמול מצד מעשה קודמת] ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וזה מקביל נגד מ"ש שובנה אשה לבית אמה, כי האלמנות שאין רצונם להנשא עוד יעשו להם בית בפ"ע כאשה שלטת ברשות עצמה, אבל האלמנה שדעתה להנשא תשוב אל בית אביה ואצל עכו"ם שאין להם יחוס אב תשוב לבית אמה עד תהיינה לאיש, ע"ז ברכה אותם שימצאו מנוחה אשה בית אישה שלא ידעו עוד שכול ואלמון רק ישבו במנוחות שאננות וזה יהיה מתנת ה': ותשק להן, נשיקה של פרידה:
(י) "ותאמרנה לה", אז גלו דעתן שאין הולכין אתה ללוותה עד ארץ יהודה ולשוב משם לארץ מואב, כי אתך נשוב לעמך כי דעתנו להשאר בין בני עמך, ועדיין לא אמרה לאלהיך דהיינו להתגייר רק לעמך ר"ל לגור בין בני עמך:
(יא) "ותאמר נעמי". ע"ז אמרה נעמי להן עצתה שובנה בנותי למה תלכנה עמי. ר"ל הלא בני עמי לא יתחתנו עמכם, ואם תקוו שאני אתחתן עמכם אחר שכבר הייתן כלותי, העוד לי בנים במעי, וכבר התבאר אצלי (התו"ה תזריע סימן ד') ששם בנים בדיוק יבא רק על בנים שנולדו לא על העוברים במעי אמם, ופה אמרה העוד לי בנים במעי שזה סותר כלל זה אך בכאן דברה בדרך מליצה שתחלה התחילה וכי יש לי בנים גדולים שראוים לנשואין תכף עד כי והיו לכם לאנשים ר"ל שיהיו תיכף לאנשים אך בדרך הלצה אמרה וכי יש לי בנים גדולים כאלה וטמנתים במעי שלכן לא תראו אותם כי הם טמונים ונחבאים במעי ואני אוציאם ממעי ויהיו לכם לאנשים תכף, וזה בדרך מליצה כי בתחלת הסברא לא יעלה על הדעת שירצו להמתין עד שתנשא ותוליד בנים ויגדלו הבנים שאז יהיו הם זקנות ובלתי ראוים לבנים הצעירים מהם שנים רבות:
(יב) "שובנה", עתה הוסיפה הצד השני, גם אם יעלה על הדעת שרצונכם להמתין עד שאנשא לאיש ואוליד בנים והבנים יגדלו, בזה יש שני ריעותות, א' מצד כי זקנתי מהיות לאיש, ב' מצד הנולדים שתצרכו להמתין עד אשר יגדלו, ובמדרש אמר אלו הייתי הלילה לאיש וגם הייתי ילדתי בנים, הא אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, חז"ל פי' הכתובים עפמ"ש שאשה ששהתה בלא בעל עשר שנים שוב אינה יולדת, והקשו הלא בת רב חסדא שהיתה אלמנה עשר שנים וילדה אח"כ, והשיבו שהיתה דעתה להנשא ואז תוכל להוליד אף ששהתה בלא בעל עשר שנים, והנה פה כתיב וימת אלימלך וגו' וישבו שם כעשר שנים, נמצא שהתה נעמי אלמנה אחרי מות בעלה עשר שנים, ובזה א"א עוד שתלד בנים רק בא' משני אופנים, א] אם כל ימי אלמנותה לא התיאשה מלהנשא והיה דעתה להנשא שבזה תוכל לילד גם אחר עשר שנים, או גם אם לא היה דעתה להנשא יש אופן שתלד בנים אם תנשא בלילה הזאת דוקא, שלילה זו היה הלילה האחרון מן העשר שנים, וז"ש שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש, ר"ל אחרי ששהתה אלמנה עשר שנים א"א שתנשא לאיש להוליד לו בנים, אמנם אמרה כי אמרתי יש לי תקוה אם בכל משך העשר שנים שישבתי אלמנה אמרתי תמיד שיש לי תקוה להנשא ולא התיאשתי מן הנשואין. שבאופן זה תוכל להוליד גם אחר עשר שנים, והצד השני הוא גם הייתי הלילה לאיש, אם אנשא לאיש בלילה הזאת שהוא הלילה האחרון שבתוך עשר שנים ועז"א במדרש אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, ר"ל דוקא בלילה זאת, אז אשאלכם הלהן תשברנה וגו':
(יג) "הלהן תשברנה", [גדר השבר הוא המקוה על דבר ברור שהסברא נותנת שימלא תקותו בעתו, כמו שברו על ה' אלהיו, וכן אם המצא השבר בעתו, ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, אליך ישברון ואתה נותן להם את אכלם בעתו] ר"ל הלא יש ספק אם יגדלו כלל כי יוכל להיות שימותו בקטנותם, אולם גם אם יגדלו הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש, אל בנותי במדרש מפרש מלת אל, מלשון אלי כבתולה (יואל א') אללי לי (מיכה ז') ר"ל אוי ואבוי לי יותר מכם. כי יצאה בי יד ה', יד ה' המורה על המכה לא נמצא בלשון יציאה רק בלשון הויה, תהי ידך בי, היתה בי יד ה', ולשון יציאה הבא פה מורה שכבר כלה בה כל מכותיו עד שא"א עוד שיכה אותה שנית, ועז"א במדרש יצאה בי, בי ובבני ובבעלי, ר"ל שאחר שהכה את כלם לא נשאר עוד דבר שיכה שנית, אבל בכם היתה יד ה' ולא יצאה:
(טו) "הנה שבה יבמתך", ר"ל הלא אחר ששבה אל עמה שבה ג"כ אל אלהיה וכמ"ש במדרש כיון ששבה אל עמה שבה אל אלהיה כי לא היה דעתה לכנס בדת ישראל ומסתמא גם את כן דעתך וא"כ שובי אחרי יבמתך:
(טז) "אל תפגעי בי", [במדרש אמרה לה לא תחטא עלי לא תסבון פגעך מני, ר"ל כי פגיעה משמש על ג' דברים: הריגה ויפגע בו וימת, פגישה ופגע ביריחו, תחנונים ופגעו לי בעפרון, ולדעת המדרש תחנונים ופגישה ענינם א' שמבקש ומצפה שחברו יצא לקראתו ברצון לבבו למלא בקשתו, ולז"א שתפסה לשון פגיעה אם מענין הריגה שע"י שתעזוב אותה תמות מיתת הנפש, ועז"א לא תחטא עלי, אם מענין פגישה ותחנונים, ר"ל אל תחשוב שלבבי יפגעך בבקשה זאת ויהיה לבבי כלבבך ותסבון ר"ל תקח פגעך ממני]. לעזבך לשוב מאחריך, ר"ל לא שאעזוב אותך כי איני רוצה להפרד ממך ואף לא לשוב מאחריך שאף אם אצטרך לעזבך לא אשוב מאחריך לארץ מואב כי בכל זה אלך לארץ יהודה ואתגייר שם ע"י אחרים [וכ"ה במדרש לשוב מאחריך מ"מ דעתי להתגייר אלא מוטב על ידך ולא ע"י אחרים], כי אל אשר תלכי אלך ר"ל בל תחשוב כי תכלית הליכתי משונה מן תכלית הליכתך שאת הולכת לשם לבעבור דתך שתוכל לשמור מצות התלויות בארץ והתורה והמצוה ואני הולך רק בעבור השגת איזה תועלת, כי תכלית הליכתי הוא עצמו התכלית שאת הולכת אליו, וכן אל תחשבי שאני מקוה איזו הצלחה זמניית שאנשא לאיש עשיר וכדומה כי באשר תליני אלין, אלין כגר בארץ וכצדיקים שהעה"ז הוא אצלם רק כמלון אורחים, כי מגמת הליכתי הוא מצד כי עמך עמי ואלהיך אלהי, שכבר תפשתי תורת אלהיך ומנהגי בני עמך ואני כאחת מבני עמך:
(יז)" באשר", ועיקר מגמת הליכתי הוא באשר תמותי אמות, שאמות מות ישרים כמו שתמותי את, שהרוח תשוב אל צרור החיים, ולבעבור ששם אקבר במקום שתקברי את בארץ הקדושה ובקברי צדיקים המוכנים לקום בתחיה, כה יעשה לי אלהים, נשבעה בשבועה לקיים דבריה שזאת עקר כוונתה, כי המות יפריד ביני ובינך, ר"ל שמגמת הליכתי עמך הוא מפני שראיתי והבנתי שהמות ישים הבדל גדול בינינו שהגם שבחיים דבקתי עמך שהגם שהדת הפריד בינינו בכ"ז היינו מחוברים יחד באהבה אבל אחר המות נהיה מופרדים כי את תדבק באלהי הרוחות ואני אהיה נדחה בין מחיצת עובדי גלולים, ולכן אבקש להתגייר שאז לא נפרד גם במות, ובדבריה אלה גלתה כי כבר נכונים בלבה כל יסודי האמונה מציאת ה' ואחדותו כמ"ש אלהיך אלהי, תורת ישראל ומנהגיהם כמ"ש באשר תלכי אלך, ר"ל שאלך בדרך טובים ובדרכי התורה ואמרה עמך עמי וכן האמינה בהשארת הנפש ובשכר ועונש של עוה"ב ובתה"מ כמ"ש באשר תמותי אמות ושם אקבר, וחז"ל דרשו מזה ג"כ שקבלה מצות המעשיות ושעז"א באשר תלכי אלך בשבת, ואמרו כי מה שאת יכול לסגל מצות ומע"ט סגלי בעה"ז אבל לעוה"ב כי המות יפריד ביני ובינך:
(יט) "ותלכנה שתיהם", במדרש כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה הכתוב לנעמי ר"ל שמלת שתיהן מיותר ובא להורות על השווי כמ"ש בכללים שלשון שניהם, שניכם, שלשתם מורה על השווי, וי"ל שאמר מלת שתיהם לפרש מ"ש ותהם כל העיר כי נעמי היו לה תמיד עבדים ושפחות ובני בית ובצאתה מביתה היתה מוקפת מהמון רב ועתה ראו שלא באו רק כלה וחמותה שתיהם לבד כעניים נעזבים, עז"א ותהם כל העיר:
(כ – כב) הלא הם קראו לה נעמי על ענינה הקודם שבעת הצלחתה היתה נעמי וא"כ למה אמרה אל תקראנה לי נעמי, שהגם הוא יצדק לומר שבזמן הקודם היה שמה נעמי, ולמה אל תקראנה למה תקראנה, כי המר שדי ושדי הרע לי שכ"ז כפל לשון, ולמה כפל ותשב נעמי שאין כאן מקומו:
(כ) "ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי", הנה איש שהיה לו עושר גדול שאין כמוהו כעשרו של אחשורוש ואבד כל עשרו ולא נשאר בידו רק אלף זהובים ונאמר עליו שנתדלדל מנכסיו ונעשה עני, לא נוכל לומר זאת רק אם נזכיר ערך עשרו הקודם שלפי העושר הגדול שהיה לו תחלה הוא עתה עני ודל, כי אם לא נזכיר ערך עשרו הקודם הלא איש שיש לו אלף זהובים יקרא בשם עשיר, אבל אם העשיר הגדול הזה אבד כל רכושו עד שלא נשאר בידו אף פרוטה אחת ופת לחם להשקיט רעבונו אז נוכל לכנותו בשם עני ואביון אף שלא נזכיר ערכו הקודם. והנה אנשי העיר בראותם כי באה רגלי היא וכלתה ואין איש אתן לשרת אותן ידעו שאבדו את העושר שהיה להן מקודם, ובכ"ז חשבו שעוד נשאר לה זהב ותכשיטין שאיש אחד מן העם היה שמח בחלקו אם היה לו כן, וע"כ אמרו שסבת המיתם ותמהונם הוא הזאת נעמי, שבזה הזכירו ערכה הקודם, ר"ל שלפי עשרה מקודם הנה ירדה פלאים, ותאמר אליהן הודיעה להם שלא כאשר יחשבו הם שא"א לקראה בשם מרה רק אם יזכירו שמה הקודם שמקדם היתה נקראת נעמי שלפי ערך מה שהיה שמה נעמי ע"ש רוב עשרה ראוי לקראה מרה כי ירדה ממדרגתה, אמרה שא"צ כלל להזכיר מעמדה הקודם כי היא עתה עניה כ"כ עד שלא נשאר בידה מאומה [דהא הוצרכה כלתה ללקט בין העניים] וא"כ תוכלי לקרוא אותי בשם מרה גם אם לא תזכרו כלל מה שמקדם היה שמי נעמי, וז"ש אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה, ר"ל שתכלו לקרוא לי מרה מבלי שתקראו לי נעמי, ר"ל מבלי שתזכירו שמי וערכי הקודם, כי המר שדי לי מאד, כי הגם
(כא) "שאני מלאה הלכתי" בכ"ז ריקם השיבני ה' ואין בידי מאומה, וא"כ תוכלו לקרוא לי בשם מרה עניה ואביונה גם מבלי הזכיר שמי נעמי שהיה לי מקודם בעת הצלחתי, למה תקראנה לי נעמי, הנה עד עתה לא השיבה רק שאין מן הצורך להזכיר שמה נעמי שהיה לה מקודם ועתה חדשה דבר אחר ותאמר כי עתה נתגלה לה כי לא היה ראוי כלל לקראה בשם נעמי שעז"א למה תקראנה לי נעמי כאומר גם מה שאתם אומרים שהייתי נקראת מקודם בשם נעמי הוא שקר, והוא עפ"מ שהתבאר אצלנו פעמים רבות שלפעמים כשירצה ה' להעניש בעונש גדול מאד, יגביה את האדם בגובה המעלה ורום ההצלחה כדי שאם יורידנו משם אל העוני והריש ירגיש כאבו וצערו יותר ותהיה מפלתו יותר גדולה כמ"ש (איוב כ') אם יעלה לשמים שיאו וגו' כגללו לנצח יאבד, ואמר (עובדיה) ואם בין כוכבים שים קנך, הוא כדי שמשם אורידך, ותהיה המפלה גדולה יותר, וכן חשבה שמה שהצליחה ה' בזמן הקודם בעושר גדול וכבוד היה כדי שיורידה מן המעלה הגדולה הזאת אל העוני והשפלות שבזה הירידה קשה יותר ומפלתה גדולה יותר, וא"כ אחר שההצלחה הגדולה הקדומה היה רק כעין התראה שתשוב אל ה' כי הגביה אותה להשליכה משם אל עמקי בור א"כ שם נעמי שנקראת בו בעת הזאת לא היה בצדק כי ההצלחה הזאת היתה מרה מאד שהוא עליה לצורך ירידה, וז"ש אחר שאני מלאה הלכתי כדי שריקם השיבני ה', וא"כ מה שהייתי מלאה אז זה מגדיל הצער ביותר עתה, א"כ למה תקראנה לי נעמי, גם מה שקראתם לי שהייתי נקראת בתחלה נעמי הוא שקר כי ה' ענה בי, ר"ל ההצלחה הקודמת היתה רק התראה שבזה התרה בי שאיטיב את דרכי כי ישליכני ממרום ההצלחה הזאת לעומק, וכן היה שבהצלחה הזאת שדי הרע לי שעי"כ גדול צערי ונפילתי כפלים, ובמדרש אומר הזאת נעמי לשעבר היתה מהלכת באיסקפיטיאות ועכשיו יחפה, לשעבר בבגדי מילתן ועכשיו בסמרטוטין הזאת נעמי, ואומרת אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה [מבואר שזה פי' המדרש עמ"ש אל תקראנה לי נעמי נגד מה שהם הזכירו את העבר שלא לצורך] בר קפרא אומר לפרה הדיוטית שהעמידוה בעליה בשוק אמר רדינית היא [פי' פרה חורשת] אמרין אם רדינית היא אלין מכותיה דאית בה מה אינון, כך נעמי למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי [זה פי' ע"מ שאמרה שנית למה תקראנה לי נעמי שהוא שגם קודם לכן לא היתה נעמי כי היתה מוכנת למכות ולעוני]:
(כב) "ותשב נעמי", ר"ל כי בצאתה מבית לחם עזבה שדותיה [ויוכל להיות שבתוך כך החזיקו אחרים בחלקת השדה וכמו שהיה בהאשה השונמית בצאתה לארץ פלשתים שהוצרכה לצעוק אל המלך אל ביתה ואל שדה] והשתדלה עד ששבה אל נחלתה, ואמר ורות כלתה עמה שגם היא היה לה זכיה בהשדה מצד בעלה יורש אביו, ועז"א שנית השבה משדי מואב, שאם היתה נשארת בשדי מואב היתה מוחלת על חלקה ובפרט למ"ש חז"ל שמחלה על כתובתה, לא כן עתה ששבה משדי מואב היה לה זכיה בשדה כמ"ש לקמן (סי' ד'). ובמדרש אומר זו היא השבה משדה מואב ר"ל שהיא האשה הראשונה שבאה משדי מואב להתגייר כי עד עתה לא דרשו עמוני ולא עמונית. והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים. זה הצעה למה שיספר שהלכה לקחת מתנת עניים הגם שהיה לה חלק בחלקת השדה כי באו בעת קציר שא"א אז לזרוע את השדה והיו עניים באותה שעה:
