"נדרשתי", כגבור יקיץ מתרדמה, מתעצם הצופה ברוח קדשו, אומר "תחשה ותעננו עד מאד", אתה משיב לנו לאמר, מה התלונן עלי, תאמר כי התאפקתי העלמתי עין, הלא אני "נדרשתי" אבל זה היה "ללוא שאלו", הלא נדרשתי להם ע"י נביאיי אבל הם לא שאלו את פי הנביא אשר על ידו הדרש אדרש להם, ויותר מזה הלא אני גם "נמצאתי" למלאת בקשתם, אבל זה היה "ללא בקשני", אל עם אשר לא בקשוני, ויותר מזה כי גם "אמרתי הנני הנני", כאילו אני עומד מוכן לכל אשר יצוו עד שלא יצטרכו לבקש אותי ולדרוש אחרי, אבל זה היה "אל גוי לא קרא בשמי". אשר לא רצו להקרא עוד בשמי, להקרא עם אלהי ישראל ויותר מזה כי גם.
ביאור המילות
"נדרשתי". שאלה המוגבלת עם דרישה, הוא ששואל במשפט האורים או אל הנביא וה' נדרש לו, ובקשה נגד מציאה מבקש האובד, בקשתיו ולא מצאתיו. השואל משיג מענה, והמבקש מוצא עצם המבוקש מעצמו:
"פרשתי ידי", והלכתי אליהם, בקשתי אותם, דרשתי אותם, ולא פעם אחד, רק "כל היום", כל הימים תמיד, אבל זה היה "אל עם סורר" ומורד "ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבתיהם", הדרך הרע שהולכים בו לא הלכו בו ע"י טעות ושגיאה רק אחר מחשבותיהם לפי מחשבותיהם, שאחר שחשבו ועיינו איזה דרך יבחרו, בחרו להם דרך הרע מצד המינות והכפירה:
"העם", ולא לבד שחוטאים כי גם עושים להכעיסני "על פני", פני השגחתי הרואה כל תועבותיהם, כי הם "זבחים בגנות" לע"ז "ומקטרים על הלבנים", יען שמסתירים א"ע מבני אדם ויראים לעשות מזבחות לע"ז בפרהסיא, כי בפני בני אדם הם מתקדשים כאילו הם יראי ה', הם מקטרים על הלבנים בל ירגישו בהם, ובזה הם מכעיסים אותי על פני, כאילו אין עושים החטאים רק לפני, שאדע רק אני בהם אני ולא אחר:
"הישבים בקברים", ויותר מזה כי "בנצורים ילינו" המקומות המטונפות שמשליכים לשם פגרי הבהמות שם ילינו להסתתר מבני אדם ושם הם "אכלים בשר החזיר" במקום אשר אין רואה, "ומרק" וכליהם בלועים מרוטב של פגולים, אוכלים מאכלות טמאים במקום טמא נסתר מבני אדם, רק על פני רק אני רואה שם:
ביאור המילות
"קברים נצורים", נצורים הם מקומות שקוברים שם פגרי בהמות, וכן מקברך כנצר נתעב (למעלה יד יט):
"האמרים", ועל כל הטומאות האלה אשר הם מטמאים א"ע בסתר הם מראים א"ע קדושים וטהורים לפני ב"א עד שאומרים אל יתר העם בל יקרבו אליהם ובל יגעו בהם מקדושתם, וז"ש "קרב אליך" אל גבולך "ואל תגש בי" אל גבולי "כי קדשתיך" כי תתקדש אם תיגע בי מחזיקים א"ע לקדושים כ"כ עד שכל הנוגע בהם יקדש, כענין כל הנוגע במזבח יקדש, וחושבים שכל ב"א טמאים לנגדם, ואסור להם שיגעו בהם כנוגע בקדש.
"אלה" הצבועים הם עשן באפי ע"י האש היוקדת כל היום מן חטאתם:
"הנה כתובה לפני", ולא ככותב לזכרון לעתים רחוקות כי תכלית הכתיבה היא כדי "שלא אחשה כי אם שלמתי", שע"י הכתיבה אתעורר ממנו תמיד עד שלא אוכל לחשות עד אחר ששלמתי את עונשם, ולא שאשלם את עונשם אל חיק בניהם, רק "ושלמתי אל חיקם", התשלומין יהיה להם עצמם:
"עונתיכם", אבל להם אשלם גם עון אבותיהם, ושיעור הכתוב ושלמתי אל חיקם עונותיכם ועונות אבותיכם אשלם לכם יחד, כי עון אבותיכם היה בגלוי בלא גניבת דעת, "כי הם קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני", לא על הגנות, לא בקברים ובנצורים כמו שאתם עושים, (ומצייר כי על ההר עמדו להקטיר לע"ז ועל הגבעה שתחת ההר עמדו לחרף ולגדף) ולכן תשאו אתם עון אבותיכם, אבל "ומדתי פעלתם ראשונה אל חיקם", תחלה אמוד להם פעולתם, ואח"ז אשלם להם גם עון אבותיהם, כי פעולתם גדולה יותר ע"י שהיה בצביעות ובחונף:
"כה אמר ה'", (זה סיום הנבואה כולה, שעקרה על לעתיד, שסיפר איך חטאו נגד ה' בגלותם ולכן ארכה גלותם כי לא מצא להם זכות לגאלם, וה' יעניש פושעי ישראל, אבל הצדיקים ישארו והם יושעו, כמ"ש וצרפתים כצרוף את הכסף פי שנים יגועו וכו').
"כאשר ימצא התירוש באשכול", גפן שנשחת כולה ועשה באושים, אם נמצא תירוש באשכול אחד, שנשאר אשכול אחד מן הגפן שלא נשחת, אז "יאמר" בעל הגפן "אל תשחיתהו אחר שנמצא בו ברכה" שהוא האשכול האחד העושה ענבים, כן אעשה למען עבדי הצדיקים לבלתי השחית הכל, רק.
"השכחים את הר קדשי" שכפרו בביאת הגואל, רק "הערכים לגד שלחן", מתאספים גדודים לאכול ולשתות "והממלאים למני ממסך" מתקבצים מלא חבורות, ומני מנין אנשים למסוך שכר בכנופיא, הרודפים אחר תענוגים ואת פועל ה' לא יביטו:
ביאור המילות
"לגד". כמו גד גדוד יגודנו, לגדוד וחבורות אנשים. וכן למני למנין ומספר של בני חבורה:
"ומניתי", כמו שאתם מונים מנין למסוך שכר, כן אמנה אתכם במנין לחרב, ולא שיהיה המנין להרוג מקצתכם רק "כלכם לטבח תכרעו" המנין יהיה כדי שלא יחסר אחד מכם אשר לא יפול בחרב, "יען קראתי" אתכם שתבואו אלי לשמוע דברי ולא עניתם, וגם אח"כ באתי אליכם "ודברתי" דברי אליכם "ולא שמעתם" כי אטמתם אזנכם מלשמוע דבר, "ותעשו הרע בעיני" במל"ת, "ובאשר לא חפצתי בחרתם", המצות אשר בחרתם לכם לעשות אותם, הם מצות אשר לא חפצתי בהם רק אשר בדיתם מלבכם:
"לכן", נגד העורכים לגד שלחן "הנה עבדי יאכלו" וכו'. נגד הממלאים למני ממסך "הנה עבדי ישתו", נגד שעזבתם את ה' "הנה עבדי ישמחו" בה' ואתם תבושו מאלים אשר בחרתם:
"הנה", נגד השוכחים את הר קדשי "הנה עבדי ירנו" על בנין ציון, ולא שירונו על צרתכם רק "מטוב לב", ואתם "תצעקו מכאב לב" הוא מכאוב חיצוני "ומשבר רוח תילילו" הוא שבר רוח הפנימי אשר תראו כי אבדה תקותכם:
ביאור המילות
"כאב לב, שבר רוח". כאב לב הוא מכאוב חיצוני ושבר רוח היא הצוקה הפנימית, וכן רוח שפלים לב נדכאים (למעלה נז), על הכאב צועקים, אבל ע"י שבר רוח מתיאשים ואין צועקים לישועה רק מיללים על העבר:
"והנחתם", לא תמותו תיכף, רק תחלה תניחו שמכם לאלה ולשבועה שע"י רוב היסורים שיהיו לכם ישבעו בכם שכן יקרה לפלוני, ואח"כ "והמיתך ה'" ימות כ"א במיתה משונה אחרת, ואח"כ "לעבדיו יקרא שם אחר", מי שהיה לו שמו כשם הרשע ישנה את שמו, ור"ל שמה שתהיו לאלה ולשבועה יהיה רק בתחלה, כי אח"כ ימיתם וישנה שם עבדיו עד שישכח שמם בהחלט למען לא יהיה זכר למו, ולא זכר להצרות בכלל, כי אח"כ.
"המתברך בארץ", לא יתברך בשום הצלחה שבעולם רק "באלהי אמן" כי הוא יהיה מקור הברכות כולם "והנשבע בארץ" לא ישבע עוד בשם הרשעים האלה כמו שהיה תחלה שהיה שמם לאלה ולשבועה בתוך עמם רק ישבע באלהי אמן, "כי נשכחו הצרות הראשונות" ולא יהיו עוד במציאות להשבע בהם כי לא יהיה זכר לצרה כלל, "וכי נסתרו מעיני" ר"ל עד עתה היו הצרות עומדים נגד עיני לתת שכר לצדיקים שסבלו צרות בחנם, אבל אז יסתרו גם מעיני, כי כבר קבל כ"א שכר ועונש ולא יהיה זכרון לרע עבר כלל:
ביאור המילות
"באלהי אמן". עתה נקרא האל הנאמן כי אינו משלם תיכף רק נאמן לשלם שכר ועונש כמ"ש האל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו ומשלם לשונאיו, אבל אז לא יצטרכו להאמין כי יהיו התשלומין אז, והנה עתה מתברכים בטוב ונשבעים ברע המצוי בעולם אבל אז לא יהיה טוב ורע, זולת האל עצמו יהיה הטוב לדבקיו והרע למורדיו:
"כי הנני בורא שמים חדשים", השמים והארץ הנמצאים עתה נבראו על תכונה וטבע, שמן הנמנע שיהיה טוב תמידי בלא רע, כי החומר ההיולי כולו פושט צורה ולובש צורה תמיד וא"א להויה בלא העדר, וכן המזגים שיתהוו ע"י תנועת השמים מן הנמנע שלא ימצא ג"כ רע ע"י ככל הדברים המשתנים וממירים צורותיהם, אבל אז יהיה חומרם משונה בטבעו ממה שהיה עד הנה, עד שלא ימצא רע והעדר כלל, עד "שלא תזכרנה הראשונות וגם לא תעלינה על לב", כי לא יוכלו לצייר לעצמם העדר ומות ורע כלל, כי לא יהיה זה בטבע המציאות, וכ"ז על התרבות הטוב וההצלחה:
"כי אם שישו", יש הבדל בין שישה וגילה, השישה היא עשות מעשים בפועל להתגלות השמחה כמו משוש תופים משוש כנור לבישת בגדי יום טוב וכדומה, והגילה היא בלב, אמנם הגיל נבדל משמחה במה שגיל מורה השמחה הפתאומית על בשורה חדשה שנתבשרה לו, והנה שיהיה הגילה תמידית הוא דבר בלתי אפשר, כי מלבד שגם שמחה תמידית הוא בלתי אפשר מצד טבע האדם עצמו שהשמח בתמידות על הטוב תמידי ישוב הטוב ההוא כדבר רגיל עד שלא ישמח בו עוד, כ"ש שלא יצוייר גילה תמידית, כי הגיל היא רק ברגע התחדשות הבשורה, אמנם אז והיה השישה והגילה "עדי עד" מתמידים בלי הפסק, והנה בזמן הזה לא יצוייר שיגיל האדם רק על דבר נעדר לו תחלה, או על דבר שחסר לאדם אחר, כי לא יגיל האדם על שיש לו עינים ופה, אבל אז שלא יהיה העדר כלל רק מציאות, ואעפי"כ יהיה גילה תמידית, אומר שתהיה הגילה הזאת "אשר אני בורא", לא על העדר הבריאה רק על הבריאה הכללית, וזה עצמו יהיה בריאה חדשה שיגילו וישישו באופן זה אשר לא יצוייר עתה בטבע האדם, ועז"א "כי הנני בורא את ירושלים גילה", ירושלים עצמה תהיה גילה תמידית ע"י השכינה והאור האלהי שיתראה בה, והסימנים החיצונים שיעשו להתגלות הגיל הזה, יהיה העם בעצמו, כאילו ע"י העם והצלחתם ורבוים יתגלה הגיל כמי שמראה שמחתו ע"י לבישת בגדי יום טוב. וזה "ועמה משוש":
"וגלתי", אני אגיל גילה חדשה ע"י ירושלים כי בה אראה אותותי ומופתי תמיד מחדש, "וששתי בעמי", ע"י עמי אראה אותות השמחה לעיני רבים עמים כנ"ל.
"ולא ישמע עוד קול בכי וקול זעקה", הבכי הוא מה שבוכים על צרה שכבר באה ונהייתה, והצעקה הוא שצועקים לתשועה על שבר הממשמש ובא, הבכיה היא לרוב על מת ודומהו, והזעקה על דבר שיש הצלה ממנו וכמו שיבאר:
"לא יהיה", מפרש מ"ש שלא ישמע קול בכי על מת, כי בזמן הזה יצוייר שיבכו על מת קודם זמנו אבל אז "לא ימצא עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו", כי בזמן הזה ימצא זקן אשר לא ימלא את ימיו, והוא מי שמת ע"י אפיסת ליחות השרשי וכח הטבעי, שזה נקרא זקן, ויהיה בזה"ז זקן קודם זמנו מי שחלשו כחותיו בהיותו בן חמשים, והוא לא מלא את ימיו כי בטבע האדם שאם ימות מסבת הזקנה יאריך ימים עד תשע מאות שנה כמו שהיה בדורות הראשונים, ונמצא זה שמת שלא מסבה אחרת רק מסבת הזקנה שהוא אפיסת כח השרשי וליחותיו, לא מלא את ימיו בערך הזקנה, כי איש כזה שלא פגעהו מקרה אחרת שימות ע"י חולי וסבה אחרת כי מת מתוך זקנה, היה יכול לחיות עד תשע מאות שנה. וכן נמצא בזמן הזה עול ימים אשר לא מלא את ימיו, והוא אם מת בעודו נער שזה ימצא מפני שתי סבות, אם מפני חולי וכדומה, או מפני חטא, שגם זה לא מלא את ימיו לפי ערכו, כי מת קודם זמנו, וגם אם חטא נענש קודם זמנו, אבל לעתיד לא ימצא לא עול ימים אשר לא ימלא את ימיו ולא זקן אשר לא ימלא את ימיו, כי גם "הנער שימות" בנערותו יהיה לכל הפחות "בן מאה שנה" וזה יען "שהחוטא רק בן מאה שנה יקלל" שלא יהיה בן עונשים קודם שיהיה בן מאה שנה וקודם לזמן הזה לא יענישוהו בדיני שמים:
"לא יבנו ואחר ישב", היורש או זרים, וגם" לא יטעו" נטיעה "ואחר יאכל", הגם שהנטיעה מתקיימת יותר מן הבנין, "כי כימי העץ ימי עמי". יאריכו ימים כימי העץ, ולכן "מעשה ידיהם יבלו בחירי", שאם יטע נטיעה לא ימות הנוטע ועוד העץ קיים עד שאחר יאכל פריו, כי ימיו יאריכו כימי העץ שנטע:
"לא", מצד זה "לא יגעו לריק" ע"י שיטעו ואחר יאכל שזה יגיעה לריק, וכן "לא ילדו לבהלה" ע"י שימותו בניהם, ומפרש נגד לא יגעו לריק כי "זרע ברוכי ה'", עד שלכן יאריכו ימים ומעשה ידיהם יבלו, ונגד לא ילדו לבהלה אומר כי "צאצאיהם יהיו אתם" חיים וקיימים, (עד עתה פירש מ"ש לא ישמע קול בכי שהוא על המת קודם זמנו או על מיתת הבנים. עתה מתחיל לבאר מ"ש שלא ישמע קול צעקה לישועה) הטעם שלא יצעקו, כי.
ביאור המילות
"זרע". הם הגדולים וצאצאיהם הקטנים כמ"ש למעלה (מד ג'. סא ט'):
"והיה טרם יקראו ואני אענה", ולא יצטרכו לזעוק כלל, ולא זאת כי גם "עוד (טרם) הם מדברים" את צרכיהם בינם לבין עצמם, "ואני אשמע" ואמלא חפץ לבבם, עד שלא אמתין על הקריאה כלל, זאת שנית כי לא ישמע קול צעקה יען שלא יהיה מזיק בעולם כלל כי אף החיות הטורפות לא יזיקו וכ"ש בני אדם, וז"ש.
"זאב וטלה ירעו כאחד", ולא יזיקנו, וגם יתהפך טבע הדורסים עד שהארי תבן יאכל ולא יאכל בשר כלל, וגם הנחש ישאר עפר לחמו כמו שהיה ולא יזיק. ומפרש נגד זאב וארי שהם הרעו לצרכם עתה לא ירעו. נגד הנחש שהזיקה רק להשחית, אומר, ולא ישחיתו בכל הר קדשי:
