"כה אמר ה'", באמצע דבריו על ירושלים אשר תבנה ותכונן לעתיד, משיב פניו לעומת בני דורו, אשר חשבו כי המקדש מכפר על עונותיהם, וכי הורשה להם לעשות כל התועבות בלבד שירצוהו בקרבן, ושמן הנמנע כלל שיוחרב המקדש אשר בו יקריבו לפניו חלב ודם. משיב להם, דעו. כי המקדש כולו ואף כי הקרבנות שמקריבים בו לה' הם נגד שכל האדם, מצד שלשה טעמים
א) כי מתנאי רוחניותו שלא יתקומם במקום ולא יוגבל בגבול. ואף כי שנאמר ששוכן בבית בנו לו בני האדם, ועז"א הנה "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", דמהו כמלך היושב על כסא שופט ומנהיג ומצוה, כך מניע השמים ומשפיע משם ברכתו עד סוף ההשתלשלות שהוא הארץ ששם תכלית מסובביו, וא"כ "איזה בית אשר תבנו לי" כענין שאמר שלמה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית אשר בניתי.
ב) שישכן ה' בבית מורה שהוא מתנענע וחסר לו מנוחה וזה לא יצוייר בחק האלהית, ועז"א "ואיזה מקום מנוחתי":
ביאור המילות
"מקום מנוחתי". אינו סמוך, ור"ל איזה מקום, איזה מנוחתי, כי לא יתקומם במקום, וגם לא ינוח כי לא ינוע:
ג) שיבנו לו בית לשבתו מורה שחסר לו דבר עד שיבקש מיציר כפיו ימלאו חסרונו ואיך יצוייר זה אצל ה' הלא "ואת כל אלה ידי עשתה" ועי"כ "ויהיו כל אלה", בין ראשית המעשה אנכי עשיתים, בין שיתקיימו סוגיהם ומיניהם הוא רק על ידי, שעל ידי הם היו ומתקיימים, "נאם ה'" ר"ל כל זאת אמר ה'.
"ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" מי שהוא עני בחיצוניותו ונכה רוח בפנימיותו שרוחו נשברה ובכ"ז הוא "חרד על דברי" לשמוע בקולי, זה היה תכלית המקדש והקרבנות שנחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לא הקרבן עצמו הוא המבוקש רק מלאות רצוני וההכנעה שמראה האדם לפני במה ששומע אל דברי:
"שוחט", אמנם אתם שאתם מביאים קרבנות ועודכם ברשעכם ואינכם שבים לפני, דעו כי בין מי שהוא "שוחט השור" לקרבן, או מי שהוא "מכה איש" לרצוח נפש, בין מי שהוא "זובח השה" לקרבן ובין מי שהוא "ערף כלב". וכן בין מי שהוא "מעלה מנחה" לקרבן או כנגדו מי שהוא "מעלה דם חזיר" לע"ז, או מי שהוא מזכיר את ה' ע"י לבונה שמביא, או מי שמברך און את הע"ז דעו כי שני אלה הקצוות שוים בעיני, כי "גם אלה" הראשונים שהם שוחט השור, זובח השה, מעלה מנחה, מזכיר לבונה, הם "בחרו בדרכיהם", הדרכים שהם חושבים לעבוד אותי בהם, אינם עושים מצד מצותי רק מצד בחירתם, כי אנכי איני רוצה בקרבנות כאלה בלא תשובה והכנעה לפני, וכן הצד השני שהם מכה איש עורף כלב וכו' "בשקוציהם נפשם חפצה" (וכבר באר החוקר שלא יתכן לאמר שהאדם בוחר ברע רק שחפץ בו, כי הבחירה הוא בעזרת השכל, ולכן אמר בחרו בדרכיהם הטובים ובשקוציהם נפשם חפצה לא בחירה).
"גם", כמו שהם בחרו לעצמם מצות אשר לא בחרתי אנכי, כאילו הם באים רק להתלוצץ וכן "גם אני אבחר בתעלוליהם" להתלוצץ עליהם. ונגד בשקוציהם נפשם חפצה "מגורתם אביא להם", מדה כנגד מדה, יען קראתי ולא שמעו וגם דברתי וכו' ויעשו הרע בעיני במצוות ל"ת ובאשר לא חפצתי בחרו במ"ע שבדו לעצמם:
"שמעו דבר ה'" הצדיקים "החרדים אל דבר ה'", באמת, לא בהבאת קרבנות להתפאר במו כמו הצבועים, הנה אלה הצבועים שמתדמים שהם "אחיכם" במצות והם באמת "שנאיכם ומנדים אתכם", כי בלבם ישימו ארבם על יראי ה' האמתיים, אלה אומרים לכם לאמר רק "למען שמי יכבד ה'" ע"י הקרבנות שמביא לכבוד ולשם בפרסום עי"ז יכבד ה', משיב להם הנביא "ונראה" ר"ל האמת יתראה בעת "שמחתכם", שאז "הם יבשו", ויראו כי לא ירצה ה' בחונף רק בעבודת הלב באמת:
ביאור המילות
"ונראה". נפעל הזה במקום עתיד, האמת יתראה, בעת שמחתכם והם יבושו. בעת שאתם תשמחו והם יבושו, אז יתראה האמת:
קול, מצייר כי שומע "קול שאון מן העיר" שהוא מהמון העיר אשר בירושלים, שנית מצייר ששומע "קול שאון מן ההיכל" והמקדש, שלישית מצייר "ששומע קול ה'" שמשלם "גמול לאויביו" זה דרך כלל, עתה יתחיל לבאר שלשה הקולות האלה בפרטות:
"בטרם", (מפרש מ"ש קול שאון מעיר) "בטרם", נבא כי זמן רב לפני ביאת הגואל יתקבצו אנשים מועטים מבני הגולה ויקבעו דירתם בירושלים, ואחר שנים רבות שישבו שמה יבואו להם החבלי יולדה שהיא מלחמות גוג ומגוג ואז יתחיל הקיבוץ הגדול הכללי, אומר "בטרם תחיל ילדה" כבר יהיה לעיר ירושלים לידה קטנה בטרם תחיל, ולא לבד בטרם תחיל כי גם "בטרם יבא חבל לה", שלא תהיה עוד העת כלל שיבא חבל לה שהם חבלי יולדה שהוא שנים רבות לפני זמן הגאולה, "כבר המליטה זכר", כי עדן לא ילדה רבתי עם רק מתי מספר שיקבעו דירה שמה, לכן מצייר שילדה רק זכר אחד, ר"ל אנשים מתי מספר:
ביאור המילות
"חבל". הונח על קשר העובר בבטן המלאה ע"י קשרים ומוסרות, ובא על התקשר הולד, שמה חבלתך אמך, ועל הפרד הקשורים (ענטבונדן) טרם יבא חבל, ר"ל עת התפרד הקשורים:
"מי שמע כזאת", מצייר כי אח"ז בבוא זמן הגאולה שאז תשב היולדת על המשבר ויגיעו לה חבלים וצירים שהוא מלחמת גוג, אז יהיה לידתה באופן מופלא, ומתמיה מאד משני פנים.
א) מצד החבלי יולדה שהתפשטו בפעם אחד על כל הארץ, כאילו כל נשי הארץ אחזתם חבלי יולדה ביום אחד, "מי שמע כאלה היוחל ארץ ביום אחד" (והנמשל שהחבלים של גוג התפשטו על כל הארץ מקצהו).
ב) מצד הלידה בעצמה שבפעם אחד נולד הגוי כולו, ועז"א "מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד" (והנמשל שפתאום התקבצו הגליות מארבע רוחות) ומפרש "כי חלה גם ילדה ציון את בניה", והפליאה בשתים
"האני אשביר", נגד מה שיתפלאו אם יולד גוי פעם אחת משיב אחר שאני הושבתים על המשבר, ע"י החבלים שהבאתי עליהם שזה ההכנה אל הלידה, ואיך "לא אוליד" ובהכרח תהיה הלידה כללית, ונגד הפליאה היוחל ארץ ביום אחד משיב אחר "שאני הוא המוליד איך ועצרתי" מקצתם, ובהכרח אחר שאני אפתח רחם עקרות להולידם יהיה הדבר כללי. ולכן יבואו החבלים לכלל העם כי אנכי לא אעשה מקצת הדבר רק כולו.
"שמחו", (נגד קול מהיכל) קול יוצא מהיכל שישמחו את ירושלים ויגילו בה כל אוהביה, ויש הבדל בין שמחה גיל משוש, ששמחה וגיל מורים השמחה שבלב, לבד ששמחה מורה על שמחה תמידית וגיל מורה על השמחה הפתאומית אשר תפתח לב האדם עת יגיע לו בשורה טובה פתאום, ובזה "אהבי ירושלים ישמחו בה" שמחה תמידית על הצלחתה, "גם יגילו בה" מפקודה לפקודה גילה חדשה על הנסים שיתחדשו בה בכל עת. אולם ששון מורה על המעשים החיצונים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים משוש כנור וכדומה, עפ"ז אומר "כי כל המתאבלים עליה" שהם עשו אותות חיצונים להוראת האבל כמו לבישת שק ואפר ודומיהם, כן יעשו עתה אותות חיצונים להוראת הששון, כמו שאמר (למעלה ס"א) שמן ששון תחת אבל, וזה מדה כנגד מדה:
"למען תינקו", מדמה אותם לילדים על חיק אמותם, תחלה "יינקו וישבעו מן שוד התנחומים", ואח"כ "ימצו" עוד במציצה, לא לשבעה "רק להתענג" מן זיז, שהוא עיגול של דבש, "של הכבוד", כאילו אצל שוד התנחומין בולט עוד זיז קטן של הכבוד שיהיה אחר הגאולה כמו שמפרש, שזה לא יינקו רק שאחר שיינקו מהשד יתנו להם זיז ודבר בולט של דבש ומתיקה למוץ כדי להתענג ביתר שאת:
ביאור המילות
"שד, זיז". זיז דבר קטן הבולט כמו רקיק קטן של מיני מתיקה שנותנים לתינוק לכן אמר תמצו:
"כי כה אמר ה' הנני נוטה" השלום והגאולה והמנוחה מן האויב יהיה דומה כנהר המתרבה מעצמו והולך בנחת, וזה הנמשל של שוד התנחומין שיתנחמו מכל צרתם הקודמת וישבעו בה מרעבונם. ואח"כ "הנני נוטה כנחל שוטף כבוד גוים", כנחל השוטף כל אשר ימצא בדרכו כן ישטף כבוד עכו"ם ועשרם להביאם לירושלים, וזה הנמשל של זיז הכבוד שימוצו רק להתענג.
"וינקתם" ר"ל מן השוד ומן הזיז שאצלה.
"על צד תנשאו" אחר שדמה אותם במליצתו לתינוק היונק, מדמה שישאו אותם על צד כיונק שנושאים אותו ממקום למקום שאינו יכול ללכת בעצמו כן יביאו אתכם מן הגלות וזה מגביל עם שוד תנחומיה, ועם כנהר שלום. וגם "על ברכים תשעשעו" כילד שעשועים שמרוב האהבה משתעשעים עמו במה שמניחים אותו על ברכים, וזה מגביל עם זיז כבודה, ועם כנחל שוטף כבוד גוים:
"כאיש", כאיש המתאבל על אמו שהתרחקה ממנו וחשב שמתה, ואמו החיה עדיין שבה אליו והיא עצמה מנחמת אותו "כן אנכי אנחמכם" כי עלי התאבלתם, "ובירושלים" שגם עליה התאבלתם שם "תנחמו", עד שהדברים שהתאבלתם עליהם הם עצמם ינחמו אתכם:
"וראיתם", עד עתה הייתם מאמינים בתקוה העתידה אבל לא ראיתם אותה בעיניכם. עתה "וראיתם אותה בעיניכם". ולכן "ושש לבכם", עד עתה ע"י הבטחון החזק היה רק שמחה צפונה בלבכם כמ"ש כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו, אבל עתה ישיש בששון גלוי (כי זה ההבדל בין ששון ושמחה) והשמחה תתפשט מן הלב אל האיברים החיצונים עד "שעצמותיכם" היבשות עתה "כדשא תפרחנה" מרב טוב "ונודעה יד ה'" עד עתה שלא שלם גמול לצדיקים ולא ענש לרשעים היו רבים מכחישים השכר והעונש, אבל עתה יודע "יד ה' את עבדיו" בשילום שכר הצדיקים "וזעם את אויביו" בעונש הרשעים:
"כי הנה", (נגד קול ה' משלם גמול לאויביו) מצייר שה' יבא לשלם להרשעים באש, ויען שהאש תבער ויתלהב ויתפשט מהרה ע"י הסופה וסערה ומדליקה ברגע את כל סביבותיו, מצייר כי לא יהיה עוד כמו עתה שמאחר את העונש עד אחר המות, רק "מרכבתיו" מה שימהר להעניש ולרוץ במרכבתו יהיה "כסופה" המלהיבה את האש, "להשיב בחמה אפו" החמה הוא הכעס הפנימי, והאף הוא העונש, אומר כי ינשב ויפיח על אפו ועונשו בסערת החמה הפנימית שהחמה תהיה כרוח המנשב על האף ואש העונש וגערתו שהוא העונש ישוב ויפיח עליו בלהבי אש שיתפשטו בכל מחנה גוג:
ביאור המילות
"להשיב". כמו שביב אש, וההבדל בין אף וחמה (למעלה יב ובכ"מ):
"כי באש", מבואר ביחזקאל כי במלחמת גוג תהיה תחלה חרב איש באחיו ואח"כ ימטיר עליהם אש ואבני אלגביש, האש יהיה משפט ה' עונש שמיימי, עז"א כי באש ה' נשפט, והחרב יהיה מהומת איש באחיו, ועז"א ובחרבו את כל בשר, ועי"ז ורבו חללי ה':
"ושמתי בהם אות", במלחמת גוג כמ"ש בזכריה וזאת תהיה המגפה, "ושלחתי מהם פליטים" אל יתר הגוים וגם אל האיים הרחוקים אשר עוד עובדים ע"ז ולא שמעו את שמעי ואין יודעים מאלהי ישראל כלל וגם לא ראו את כבודי שלא היו במלחמת גוג והם יגידו את כבודי בעכו"ם, ועי"ז.
"והביאו את כל אחיכם מנחה בצבים", בכבוד גדול וגם במהירות רב שז"א "בסוסים ובכרכרות כאשר יביאו את המנחה", ר"ל שגם ישראל אשר באיים הרחוקים שנטמעו בין עכו"ם ולא ישובו בעצמם לירושלים יביאו אותם בטהרה כאשר יביאו את המנחה, וכן יביאו אותם עד ירושלים כאשר יביאו את המנחה עד בית ה':
ביאור המילות
"על הר קדשי". כמו אל, וכן ותתפלל על ה' (ש"א א' ב'):ָ
"כי כאשר השמים החדשים" שהזכיר בסימן הקודם הנני בורא שמים חדשים, שהנמצאות כולם לא יקבלו עוד שינוי והפסד, והם "עמדים לפני" שיהיו מתוקנים שיעמדו אישיהם ולא יופסדו, "כן יעמד זרעכם ושמכם", זרעכם לא יכלה ע"י הריגות וחרב, ושמכם לא יכלה ע"י שינוי דת לעבודת עכו"ם, כי תשארו קיימים בין באושר הגוף בין באושר הנפש:
"ויצאו", אל עמק יהושפט, שם יראו פגרי מחנה גוג, איך תולעתם לא תמות הגם שאשם לא תכבה, ויתקיימו התולעים לאות ומופת לזכר רשעתם:"והיה מדי חדש בחדשו" וכו' ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר יהוה
