לדלג לתוכן

מ"ג בראשית ב ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג בראשית · ב · ז · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא׃
אונקלוס (דפוס):
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יַת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא [נ"א: אַדְמְתָא] וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחָיֵי [נ"א דְּחַיֵּי] וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְרָא יְיָ אֱלהִים יַת אָדָם בִּתְּרֵין יִצְרִין וּדְבַר עַפְרָא מֵאֲתַר בֵּית מַקְדְשָׁא וּמֵאַרְבַּעַת רוּחֵי עַלְמָא וּפַתָכָא מִכָּל מֵימֵי עַלְמָא וּבַרְיֵהּ סוּמַק שְׁחִים וְחֵיוַר וְנָפַח בִּנְחוֹרוֹהִי נִשְׁמָתָא דְחַיֵי וַהֲוָת נִשְׁמָתָא בְּגוּפָא דְאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא לְאַנְהָרוּת עַיְינִין וּלְמִצְתּוֹת אוּדְנִין:
ירושלמי (קטעים):
וַהֲוָה אָדָם נְפַשׁ דְחַיָה:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וַיִּיצֶר" - שתי יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירתה שני יודי"ן

"עָפָר מִן הָאֲדָמָה" - צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה ד"א נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד

"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו" - עשאו מן התחתונים ומן העליונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ בשני ברא רקיע לעליונים בשלישי תראה היבשה לתחתונים ברביעי ברא מאורות לעליונים בחמישי ישרצו המים לתחתונים הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד (ב"ר פי"ד וע"ש יח)

"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וַיִּיצֶר – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה לָעוֹלָם הַזֶּה וִיצִירָה לִתְחִיַּית הַמֵּתִים. אֲבָל בַּבְהֵמָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לַדִּין לֹא נִכְתַּב בִּיצִירָתָהּ שְׁנֵי יוּדִי"ן.
עָפָר מִן הָאֲדָמָה – צָבַר עֲפָרוֹ מִכָּל הָאֲדָמָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיָּמוּת – שָׁם תְּהֵא קוֹלַטְתּוֹ לִקְבוּרָה. דָּבָר אַחֵר: נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כ,כא): "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי" – הַלְוַאי תִּהְיֶה לוֹ כַפָּרָה וְיוּכַל לַעֲמוֹד.
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו – עֲשָׂאוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּמִן הָעֶלְיוֹנִים: גּוף מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּנְשָׁמָה מִן הָעֶלְיוֹנִים. לְפִי שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּשֵּׁנִי בָּרָא רָקִיעַ לָעֶלְיוֹנִים, בַּשְּׁלִישִׁי "תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" לַתַּחְתּוֹנִים, בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת לָעֶלְיוֹנִים, בַּחֲמִישִׁי "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" לַתַּחְתּוֹנִים – הֻזְקַק בַּשִּׁשִּׁי לִבְראוֹת בּוֹ בָעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, וְאִם לַאו יֵשׁ קִנְאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ בִּבְרִיאַת יוֹם אֶחָד.
לְנֶפֶשׁ חַיָּה – אַף בְּהֵמָה וְחַיָּה נִקְרְאוּ "נֶפֶשׁ חַיָּה", אַךְ זוֹ שֶׁל אָדָם חַיָּה שֶׁבְּכוּלָּן, שֶׁנִּתּוֹסַף בּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר.

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וייצר — בכח המאורות. וייצר מהפעלים שהפ"א שלהם יו"ד מהבנין הקל, כמו "וייקץ נח" (בראשית ט כד):

וטעם באפיו — שבהם יחיה האדם, כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב ויביאו אויר אחר:

וטעם לנפש חיה — שהלך מיד כמו החיות, ולא כתינוקים:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" - ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה כי הזכיר בה שם מלא ואמר כי הוא נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנֶפֶשׁ התנועה (לעיל א כ) גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו וזהו שנאמר (איוב לב ח) וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה והוא מאמרם בספרי (ריש פרשת מטות) נדרים כנשבע בחיי המלך שבועות כנשבע במלך עצמו אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ וגומר (מלכים ב ד ל) ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות נז) מאי וינפש מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות שנאמר וינפש ומכאן תבין דברת שבועת אלהים והמשכיל יבין ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם מהם יאמרו (ראב"ח הנשיא ראב"ע שמות כג כה) כי באדם שלש נפשות נפש הגדול כצומח או תאמר בזו כח הגדול ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב (לעיל א כ-כד) בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ והשלישית הנפש המשכלת ומהם יאמרו (שמונה פרקים להרמב"ם ח"א) כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון בה ימצאו שלש הכחות האלה ורק היא יחידה והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כן כי יאמר שיצר השם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה והיה מוטל גולם כאבן דומם והקב"ה נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואז חזר הָאָדָם להיות "נֶפֶשׁ חַיָּה" שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם (לעיל א כ כד) "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" ו"תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" וזה טעם "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה כי הלמ"ד תבא בהפוכים כמו וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת (שמות ד ט) וַיְהִי לְנָחָשׁ (שם ד ג) וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה (שם יד כא) אבל אונקלוס אמר והות באדם לרוח ממללא נראה שדעתו כדברי האומרים שהם נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת וכן נראה לי מדעת רבותינו ממה שאמרו (סנהדרין סה) רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה מישתעיה ליה ולא אישתעי אמר דמן דחבריא את תוב לעפרך ובויקרא רבה (לב ב) אמר רבי אבין בשעה שאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך וכן רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף(איוב לד יד) יורה כפי משמעו שהן שתים ואם כן יאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם יצירת תנועה שהיה האדם נוצר כלומר בעל תנועה כי היצירה היא החיות וההרגש שבהם הוא אדם לא גבול העפר וכמו שאמר וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם (להלן ב יט) ואחרי שיצרו בהרגשה נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת ויהי הָאָדָם כולו לְנֶפֶשׁ חַיָּה כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשה וכל הנפשות וכחותן לה תהיינה והלמ"ד הזו למ"ד הקנין כמו אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי (מלכים א כ ד) לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו (ויקרא כה ל) לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי (תהלים קיט צד) או יאמר שחזר כולו נֶפֶשׁ חַיָּה ונהפך לאיש אחר כי כל יצירותיו היו עתה לְנֶפֶשׁ הזאת

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה" אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום ו' בכלל חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט ובאר בכאן הבריאה שאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו היתה בריאת עפר מן האדמה, והוסיף לפרש כי אחר שברא ויצר אותו גולם וצורה נפח בו נשמה מרוח קדשו. ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי ויפח באפיו נשמת חיים לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל כ"א ממדות גופניות שהם מעניני העוה"ז בלבד שהרי הבריאה וענין הברכה בפריה ורביה, וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש רק מעסקי הגוף ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, וע"כ הזכיר מדות גופו לבד לפי שהוא מצד גופו הווה ונפסד כמו הבהמות והחיות שנבראו עמו בו ביום ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית שהם ששת ימי המיתה ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים.

וע"ד הקבלה וייצר ה' אלהים ויטע ה' אלהים זהו כוונת הכתוב הנמרץ (דה"א ד' כג) המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם, וכן דרשו ז"ל בבראשית רבה רבי לוי אמר בנפשותיהן של צדיקים נמלך שנאמר המה היוצרים, ויושבי נטעים המה היוצרים ע"ש וייצר ה' אלהים, יושבי נטעים על שם ויטע ה' אלהים ע"כ.

ויש לך לקנות לב ולהבין כי למעלה במאמר נעשה אדם אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולא הזכיר שם עפר כלל ולא שיאמר נעשה אדם מן האדמה כי כל עניני מעשה בראשית הם נגלה ונסתר מבאר בתחתונים ורומז בעליונים ומפני זה יש לך להבין הנסתר מן הנגלה, ותבין כונת הכתוב זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים, למה הזכיר זה שני פעמים וכאן בפסוק זה הזכיר עפר ואדמה, וכן יש לך להתעורר בשני כתובים של אחר זה שהם ויטע ויצמח, ויטע רומז בעליונים ויצמח מבאר בתחתונים, וע"כ לא הזכיר בפסוק ויטע זכרון אדמה ולא עץ ופרי ובפסוק ויצמח הזכיר אדמה ועץ ופרי, והנה זה ברור לפניך כשמש כי עניני כל מעשה בראשית כפולים ותולדות השמים והארץ נקשרים יחדו אלה עם אלה וכמו שבארתי למעלה.

"עפר מן האדמה". שעה ראשונה הוצבר עפרו, ושניה גבלו, ג' רקמו, ד' נזרקה בו נשמה, ה' עמד על רגליו, ו' קרא שמות, ז' נזדוגה לו חוה, ח' עלו למטה שנים וירדו ארבעה, ט' נצטווה, י' סרח, י"א נדון, י"ב נטרד והלך לו שנאמר (תהלים מט יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, כן דרשו בסנהדרין סוף פרק אחד דיני ממונות וכן עוד בפרקי רבי אליעזר, והענין כי סדר השעות בבריאת האדם וגמרו ותקונו כסדר ששת ימי הבריאה, שעה ראשונה שהוצבר עפרו כנגד יהי אור שהיה האצילות מעורב ולא נבדל דבר מדבר, שניה שנתן גבול לעפר הנצבר באיזה מקום יהיה הראש או רגליו ושאר האברים, כנגד יהי רקיע שנתן סימן בתוך המים לפעול הפעולות בהם כאדם הבונה חורבה והוא מסמן זה חדר וזו עליה, שלישית שנתן בו ציור אברים ונתגלו האברים כנגד יום שלישי שנתגלית הארץ ונצטיירה שנאמר ותראה היבשה, ד' נזרקה בו נשמה כנגד המאורות וכן הנשמה אור הגוף, ה' עמד, כנגד המלאכים שנבראו ביום ה' שנקראים עומדים שנאמר (זכריה ג) בין העומדים האלה ו' קרא שמות כנגד יום ו' שהיה, ז' נזדוגה לו חוה כנגד יום ז' שהוא שבת (שישראל בן זוגה) נזדווגה לו חוה למטה.

ואמרו במדרש רבה עפר מן האדמה, רב הונא אמר עפר זכר ואדמה נקבה היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיה כליו בריא, ובאור המדרש כי כל הנבראים כלם בעלי חומר ובעלי חיים כלם הם זכר ונקבה ואף בצומח ובדומם, ד"א עפר מן האדמה מבית המקדש ממקום כפרתו נברא, כתיב הכא מן האדמה וכתיב התם (דברים לב) וכפר אדמתו עמו, וכן (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי.

ויש לך לדעת כי מכאן נברא ולכאן חזר משסרח וגורש מגן עדן הוא שכתוב לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, וכאן נתישב והעמיד תולדותיו וזהו שאמר קין הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה והוסיף עוד ואמר ומפניך אסתר כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב (תהלים כד) מבקשי פניך (שם כז) את פניך ה' אבקש (שם קה ד) בקשו פניו תמיד, וזהו שהזכיר ויצא קין מלפני ה' כלשון האמור ביונה הנביא (יונה א ג) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא.

"ויפח באפיו נשמת חיים". דע כי החוטם כלי לנשמה שלשם היא נכנסת ומשם יוצאת, וע"כ הצריכו בו רז"ל על מי שנפל בו מפולת לבדוק אותו עד חוטמו שנא' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו', ומנפלאות היצירה באדם כי תמצא אות שי"ן רשומה בכלי זה משם של שדי החקוק בצורת הגוף לכל נמול וזהו שכתוב (איוב לב ח) ונשמת שדי תבינם, ידוע כי הוא כלי הריח כי הנשמה נהנית מן הריח, וע"כ אסרו רז"ל ריח עבודה זרה כי אין ראוי שתהנה הנשמה מזכרון ע"ז כי ריח כל דבר הוא הזכרון וכענין שכתוב בקרבנות (ויקרא ו ח) ריח ניחוח אזכרתה לה' והבן זה.

וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש ויסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם, יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות, הכח המתאוה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלש כחות אלו הם נפש אחת, ויש מהם אומרים כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכתיב (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס, וכתיב (משלי כט יא) כל רוחו יוציא כסיל, הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם בה ישתתף עם האילנות והצמחים, וענין הנפש הזאת שתגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו וכן באדם ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכלו והיא מתגברת עד זמן קצוב, הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל ומשכנה במוח והיא הנקראת נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב (ישעיה מ"ב ה') נותן נשמה לעם עליה וכתיב (שם נז) ונשמות אני עשיתי, וכתיב (איוב לב ח) ונשמת שדי תבינם, ולדעת אלה החכמים הסוברים שיש באדם שלש נפשות חלוקות מצינו ראיה לרבותינו ז"ל ממה שאמרו, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך, המאמר זה יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זו מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד הנפש החכמה.

אמנם הכתוב הזה מוכיח כדעת האומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות ואינם נפשות שונות, לפי שגופו של אדם הראשון היה מוטל כאבן דומם לא היתה בו תנועה כלל, הוא שאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ומיד שנפח באפיו נשמה זו ויהי האדם לנפש חיה שהתנועע בה כמו החיות והדגים שנאמר בהן שרץ נפש חיה, וזהו שאמר חיה שעם נשמת חיים זאת חזר האדם להיות נפש שבה חיים תחת שהיה מתחלה מוטל כאבן דומם ואין תנועה בו, ובין לדעה זו ובין לדעה זו, בין שתהיה הנפש אחת ובה שלש כחות בין שתהיינה שלש נפשות שונות הכל מודים בקיום הנפש החכמה אחר הפרדה מן הגוף.

וכבר הביאו חכמי המחקר על זה ראיות ברורות וגדולות ומופתים נחתכים רבים אזכיר שנים מהם, המופת הראשון כי הנפש החכמה הזאת תדע כל הדברים הרחוקים והקרובים אשר למעלה ואשר למטה בלי ראות עינים ובלי שמע אזנים ובלי שאר החושים כי חמשת החושים אינן רק לנפש הבהמית כי הם לה ככלי ביד האומן כי העין תראה עין השמש בגודל גבהו, והנפש החכמה זאת תדע שהוא גדול מן הארץ מאה ושבעים פעם, כמו שכתב הרב הגדול רבינו משה בן מיימון בתחלת ספר המדע פרק שלישי והעין תראה במים ובמראה צורות רבות והנפש החכמה הזאת תדע שהן במקרה ואינן באמת, והאזן תשמע הדברים וקולות במקומות חלוקים, והנפש החכמה הזאת תדע שהם במקרה, ואלו היו חמשת החושים לנפש החכמה והרגישה בהם הדברים או בקצתם, היו הקצוות הנשארות בטלים ושקר, אין בהם מועיל, ואין בנפש החכמה מאומה שקר ואין בה קצה שלא תדע כי תדע כל הדברים על ענינם ועל אמתתם, והנפש החכמה בגוף דמיונה כמו המלח באניה אשר בהפרדה מן הגוף תעמוד ולא תאבד כאשר יעמוד המלח בהפרדו מן האניה, והנפש הבהמית תתערב בגוף, ע"כ בהפרדה מן הגוף תאבד באבוד הגוף כי לא תוכל הנפש הבהמית והנפש הצומח לעשות קטנה או גדולה מבלת הגוף אשר חנה בו כי כל פעולותיהן בגוף ובאבוד הגוף תאבדנה הן ופעולותיהן לפי שיש לכל אחת מהן חומר וכל דבר שיש לו חומר לא יוכל לפעול פעולותיו כי אם בחומרו, והנפש החכמה הזאת תפעל פעולותיה מבלתי הגוף שהרי היא יודעת דעות השתים ואשר למעלה מהם, ועניני הארץ ומה שתחתיה לפי שהיא שכל ואין לה חומר, וכל עת שתחפוץ לדעת הדברים המורכבים תדע אותם בחמשת החושים אשר לנפש הבהמית, וכשתחפוץ לדעת הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים תדע אותם בשכלה וחכמתה, ובהפרדה מן הגוף לא תדע כי אם הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים שהרי אין לה חמשת החושים שבהם היתה משגת הדברים המורכבים לפי שכבר אבדו ממנה, וכל זה ראיה ומופת כי הנפש תשאר אחרי מות הגוף. והמופת השני מה שאנחנו רואים בעין כי האדם בתחלתו כשהוא נער איננו יודע כלום וכאשר יגדל ויוסיף הלוך וגדל ירבו המושכלות בנפש ותרבה הדעת, ומה שיקנה לנפשו מן החכמה ומן הדעת לא ימלט מאחד מג' חלקים אין בזה רביעי או מפני גופו בלבד או מפני נפשו בלבד או מפני גופו ונפשו יחד, אם היה מפני גופו יתחייב האדם שכל מה שיהיה גופו יותר בריא וחזק ויתרבה החומר בו שיהיה יותר חכם ומוכן לקבל המושכלות, ומי שהיה גופו כחוש וחומרו מועט שיהיה יותר סכל ויותר רחוק לקבל המושכלות, ואנו רואים בהפך כי המתנונה ומי שיש לו חולי השדפון גופו יחסר בכל יום ושכלו עומד על השלמות עד שתפרד נפשו ממנו, וראיה זו מבטלת היות קנין החכמה והדעת מפני גופו, ועם הראיה הזאת בעצמה מתבטל היותה מפני גופו ונפשו יחד, וא"כ כל קנין האדם מן החכמה ומן הדעת אינו כי אם מפני הנפש לבדה ואין לגוף חלק בזה זולתי שהוא כלי אליה כענין הכלי לאומן ואי אפשר מציאות החכמה והדעת במתים ואמנם יתחייב מציאותם מן החי, הנה הנפש א"כ חיה בטבע כי יש בטבעה לקבל החכמות והגוף מת בטבע ואין בטבעו לקבל דבר מזה, הנה נתבאר במופת כי האדם מורכב משני עצמיות, האחד מהם חי בטבע והשני מת בטבע והוא הגוף ושהם מפני שהתחברו קרה לכל אחת ואחת מקרה מפני חברו, קרה לגוף החיות אשר היא ההרגש מפני הנפש וקרה לנפש המות אשר הוא העונש מפני הגוף המטעה אותה, הנה הנפש א"כ חיה בטבע ומתה במקרה והגוף מת בטבע וחי במקרה, וכאשר נבדל כל אחד משניהם מחברו נתיחד לגוף המות הגמור אשר הוא טבעו ונבדל ממנו החיות המקרי שקרה לו קנייתו מן הנפש, ונתייחד לנפש החיות הגמור אשר הוא טבעה ונבדל ממנה המות המקרי אשר קרה לה מפני השתקעה בגוף. ואע"פ שדברנו המעט הזה בעניני הנפש והבאנו ראיות אלו מדברי הפילוסופים וקצת ממופתיהם הנחתכים והנראים המתישבים על הלב, אין העיקר אלא לתורתנו הקדושה שהיא מקור חיים ממנה שאבו כל המעמיקים בחכמה ואין כל חכמתם אלא פירותיה של תורה. וענין היות הנפש אחרי הפרדה מן הגוף קיימת נצחית זה מתבאר מכתוב הזה שאמר נשמת חיים כלומר נשמה חצובה ממקור חיים כי הנשמה חצובה ממקור החכמה, הוא שכתוב (איוב לב ז) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש, סמך חכמה לרוח לבאר כי הרוח ממקור החכמה, ומזה הזכיר הכתוב הזה נשמת חיים על שם (קהלת ז) והחכמה תחיה בעליה, והוא שהבטיח הקב"ה לנביא שתהיה נפשו בחברת המלאכים הקדושים בקיום המצות, הוא שכתוב (זכריה ג ז) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואם תבין הכתוב שאמר שלמה בחכמתו אז תבין מעלת הנפש ועלוי מדרגתה ויסודה וסודה הוא שאמר (קהלת ג יט) ומותר האדם מן הבהמה אין, באר כי יתרון האדם על הבהמה הוא מצד הענין שקראו אין והוא מצד הנפש השכלית שבו נמשכת מן החכמה שהיא היו"ד המתיחדת עם הרצון שהוא האל"ף והבן זה מאד. ומזה הזכיר לשון ויפח באפיו שממנו יובן יסוד הנפש ועוצם מעלתה בהיותה אצולה מרוח הקדש וע"כ נמשלה להקב"ה בחמשה דברים, והיא דומה לו בכל מדותיה וגדולה היא מהמלאכים שהנפש נבראת ביום ראשון והמלאכים ביום שני, וידוע כי הנבראים העליונים מעלתן ודקותן לפי קדימתן בבריאה וכן אמרו בפירוש גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. סוף דבר כל מה שהפה יכול לדבר במעלת מדותיו של הקב"ה לפי מה שהוא בורא הכל נכלל במדות הנפש לפי מה שהיא ברואה, ואמר החכם דעו נפשותיכם תדעו אלהיכם ודע כל זה.

ויהי האדם לנפש חיה. לא תמצא בכל מעשה בראשית שיחזור מלת ויהי עם הדבר הנברא, כי אם בבריאת האור והאדם שהזכיר בהם לשון ויהי הוא שכתוב ויהי אור וכתיב ויהי אדם להורות כי נפש האדם קיימת נצחית כמו האור העליון ומעותדת להתענג מזיוו. וכבר ידעת מאמר רבותינו ז"ל כי הנשמות נבראו ביום ראשון ומזה אמר הפייט תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה'. ובאור הכתוב ע"ד הפשט כי עיקר הויית האדם אינו אלא בשביל הנפש החיה.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"וייצר ה' אלהים" אמנם להוית בעלי חיים לא הספיק זה אבל היתה יצירת היוצר ית' על אופנים מתחלפים וזה כי ליצירת האדם בירר עפר מן האדמה חלק נכבד ממנה: " ויפח באפיו נשמת חיים" נפש חיונית מוכנת לקבל צלם אלהים כאמרו ונשמת שדי תבינם. מ"מ ויהי האדם לנפש חיה. היה עכ"ז חיה בלבד בלתי מדברת עד שנברא בצלם ודמות:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות

(ז)    לענין מה ספר פה שנית מיצירת האדם ואמר לשון יצירה אחר שכבר אמר בו בריאה ועשיה ולמה אמר פה הלשון משונה ממ"ש אצל חית השדה ויצר ה' מן האדמה. ומה זה שאמר ויהי האדם לנפש חיה שכל הבע"ח הם נפש חיה:

וייצר ה' אלהים את האדם. כבר נזכר באדם לשון בריאה ויברא אלהים את האדם ולשון עשיה נעשה אדם. ופה הזכיר לשון יצירה. ומבואר אצלנו תמיד שבריאה מורה על הוצאת עצם הדבר יש מאין. ויצירה מורה על הצורה המתדבקת. ועשיה מורה על גמר הדבר. וגם ביתר בע"ח נמצא ג' לשונות אלה. ויברא אלהים את התנינים. ויעש אלהים את חית הארץ. ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה. ומבואר שבמלת בריאה מציין הוצאת הנפש. שלא היה דוגמתו בכל מ"ב ולא יכול להוציאה יש מיש מן הארץ וע"כ נזכר בנפש בע"ח לשון בריאה. ונזכר שנית בנפש האדם להורות שהוא מין אחר מנפש בע"ח. ולא יכול להוציאה יש מיש. כי הוא בריאה אחרת יש מאין. משא"כ בחית הארץ אמר ויעש אלהים. כי כבר היה מין זה בנפשות חית הים רק שנתקן ונשלם בברואי היבשה בשלמות יותר שזה מורה לשון עשיה. וכן מ"ש נעשה אדם מציין גמר תקונו מצד כחות גופו כפי שהורכב עם הנפש הנבראת. וכח הבחירה שי"ל שאין דוגמתו בבע"ח שהם בעלי רצון ולא בעלי בחירה. וזה תקון והשלמה לאדם. אולם מ"ש וייצר את האדם מורה על צורתו המתדבקת. שזה דומה כמ"ש ויצר את כל חית השדה. וזה כולל כחותיו הרוחניות הנתלים בגופו כמו המדות השתולים בו. וכח השכל והבינה. ונמצא באדם א] כחות הטבועות בטבע נפשו הצומחת ששוה בהן אל הבהמה. ומשכן כחות האלה בכבד. ועליהם נאמרה יצירה באדם ובבהמה בשוה. ב] כחות המדות המיוחסים אל הרוח לפי שהרוח מעלה ציוריהם על פני הלב. וכחות האלה נמצאים ג"כ ביתר בע"ח. רק שמובדלים זה מזה בכמה הבדלים. א) שאע"פ שכחות רבות מהם נמצאים גם ביתר בע"ח ונקראים בשמות כשמות כחות האדם. כמ"ש הוי עז כנמר וגבור כארי. למדנו צניעות מחתול וזריזות מנמלה וכדומה. מ"מ הם רק ניצוץ חלש המאיר בנפשם ונבדלים הרחק רב מן אור הכחות האלה המאיר בנפש האדם כמו שהמשילם הרמב"ם בשמונה פרקיו לשלשה חדרים שא' מואר מאור השמש וא' מאור הירח וא' מאור הנר שהגם שיאמר על כלם בדרך העברה שהם מוארים. בכ"ז לפי האמת כל אור הוא ענין אחר. וכן המדות אשר באדם שרשם מנפש המדברת. ואשר בבע"ח שרשם מרוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ב) שכל אחד מבע"ח לא ימצא בו רק מדה אחת לא זולתה. ארי גבור לא זריז. הנמלה זריזה לא גבורה. וכן כלם. אבל האדם כולל ברוחו כל כחות מעשה בראשית. שכל הכחות הנמצאות והמפוזרות בנפשות הבע"ח למיניהם כלולים ומקובצים בנפש האדם. ג) שכל בע"ח לא ישמש גם בכחו הפרטי רק לענין פרטי והאדם ישמש בכל כחו לענינים רבים כוללים ומיוחדים. למשל הנמלה זריזה אך לאצור מאכלה והאדם זריז לאסוף תבואה לאסוף מעדנים לאסוף כסף וזהב וכלי חמדה. לאסוף ספרים הרבה לאסוף חכמה ולמודיות, וכדומה. ד] בנפש האדם נמצאו גם הפוכי הכחות כלמו לא כן בבע"ח. למשל האדם נמצא בנפשו מדת הגאוה והענוה. הכילות והפזרנות. הרחמים והאכזריות. הבושת והעזות. הגבורה והמורך לא כן בע"ח. הארי גבור ולא יפחד. הנמלה זריזה ולא תתעצל, וכדומה. ה] האדם יען שנפשו עליונה אין גבול לכל מדה ומדה ממדותיה. וכל כח מתפשט לאין תכלית. למשל האוסף הון אינו מת וחצי תאותו בידו. הרודף כבוד לא יאמר די עד יאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. אבל הבע"ח יש לכל אחד גבול עד כמה יתפשט כחו ותשוקתו. ומצד זה יש באדם כח הבחירה. והוא כח הממשלה אשר בנפש להכריע מדותיו עפ"י שכלו נגד תאותו ותשוקתו. לא כן כל החי מכל בשר לא יוכל לעצור מלעשות כל אשר תניעהו תשוקתו וטבעו. ועוד נמצא בנפש האדם. כחות אשר לא נמצא דוגמתם בנפשות יתר הבע"ח. כמו כח החכמה והשכל הבינה והדעת שלא נמצא דוגמתם ביתר הבע"ח. ובכ"ז הם כחות גופניים והשכל הוא כח היולאני נתלה במזג חמרו. וכ"ז נכלל במ"ש וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. שהוא צורת האדם המתדבקת. ונצטיירו עם חומרו שנעשה מן האדמה. [שהגם שנמצא בו השפעת השכל שיחסו אותו הפילוסופים לעולם השכליים הנפרדים, בכ"ז הוא התעצמות של השפעה שיושפע עליו על שכלו ההיולאני אחר שיעסוק במושכלות ויתדבק עם השכל הפועל לדעתם. אבל עקרו הוא הכנה לבד התלוי במזג החומר] ובכ"ז דייק הכתוב במ"ש פה וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ולקמן אמר ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה. ששינה הלשון ללמד אותנו ההבדלים שביניהם. א) כי הבע"ח היה יצירתם מן האדמה היינו מגוש אדמה. והאדם היה יצירתו מן העפר שהוא האבק התחוח שעל פני האדמה. שהבע"ח שנבראו מגוש אדמה דבוקה ביחד לא קבל כ"א רק כח אחד מיוחד. והאדם שנברא מן האבק והעפר שלא נברא מגוש אחד רק שצבר עפרו ממקומות רבים ימליץ שנטע בו כחות רבות עד שכל כח מיוחד שנמצא בכל בע"ח נמצאו מקובצים בנפשו. וע"ז המליצו חז"ל שצבר עפרו מכל האדמה. זאת שנית העפר אין לו דבוק כ"כ אל האדמה. כי הוא עליה לא בתוכה. וכן בנמשל שרוחו שהוא שורש מדותיו עומד כממוצע בין העליון והתחתון. שלפעמים רוח האדם העולה היא למעלה ולפעמים לא ידון הרוח באדם בשגם הוא בשר ויורד הוא למטה לארץ. וכן במדותיו לפעמים יפנה בהם אל דברים עליונים. לרחם לעשות צדק ומישרים, אל הענוה והבושה ויראת חטא להתגבר על יצרו וכדומה. ולפעמים יפנה למטה להתאכזר להתגאה לפרוק עול. וכן בכחות נפש המשכלת. לפעמים ישכיל לדעת ה' ודרכיו ותורתו, ולפעמים ישמש בשכלו להתנכל ולהתחבל בתחבולות רשע ודרך רע וכדומה. ג) שביצירת האדם הזכיר תחילה את הפעול ואח"כ השם הצדדי את האדם מן האדמה וביצירת בע"ח הזכיר תחילה שם הצדדי ואח"כ את הפעול מן האדמה כל חית השדה. ורצוף בסגולת הלשון שבא לרמז שבאדם לא שמשה האדמה רק לחומר שממנה תקן אותו, אבל היצירה העקרית במה שהוא אדם כבר נרשמה מאת הפועל מצד עצמו. וע"כ הזכירו בשמו שיצרו ה' ואח"כ הזכיר החומר שממנו יצרו שהיא האדמה. אבל בחית השדה אמר שעקר הויתם מיוחס אל האדמה. וע"כ הקדים מן האדמה אל שם הפעול. וכן תמצא בפרשה הראשונה אמר תוצא הארץ נפש חיה. יחס ההוצאה אל הארץ. אבל באדם אמר נעשה אדם. כי לא הספיקה האדמה שהיא רק סיבה החומריית בבריאתו להיות ג"כ סבה הפועלת. ד) שביצירת הב"ח אמר ויצר כל חית השדה. כלל כל המין ביחד. וביצירת האדם לא הזכיר רק איש אחד לא מין, וכן בפ' הראשונה אמר נעשה אדם. כי בבע"ח אין הבדל בין בע"ח לחברו. וכל הבע"ח שתחת מין אחד אין שום הבדל ביניהם. כל האריות גבורים. כל הנמרים עזים. ואפילו הבע"ח שתחת סוג אחד או מין כללי ההבדל שביניהם מעט הוא. כמו כל מין הבהמה או החיה. אבל באדם יהיה בין כל איש ואיש הבדל גדול. עד שיתדמו כשני מינים נפרדים. שע"י שכולל בנפשו כל הכחות והפוכיהם ובידו כח הבחירה לבחור כחפצו ימצאו שני אנשים שיתדמו כשני מינים נפרדים, שיש שהוא רחמן אף על הזבוב ויש שהוא אכזרי אף על בניו, וכן בכל המדות וכמ"ש הרמב"ם, ע"כ יחס הבריאה אל איש מיוחד:

ויפח באפיו נשמת חיים. אחר שהודיע יצירת הגוף וכחותיו יודיענו מעלת נשמתו הרוחניית ושרשה, שאינה באה מיסודות הגוף ולא מן השכלים, רק הוא רוח השם הגדול, כי הנופח מפיו לפי אחר מנשמתו יתן בו כמ"ש הרמב"ן. ונפש האדם נקרא בג' שמות. נפש רוח ונשמה. ושם נשמה נגזר מפעל נשם שמורה הוצאת הנשימה לחוץ. כמ"ש אשום ואשאף יחד. שאשום מציין הוצאת הנשימה לחוץ. ואשאף מציין הכנסת הנשימה לפנים. וכ"מ שאומר נשמה סתם נוכל לפרשה על הוצאת הנשימה של האדם. (כמו לא תחיה כל נשמה. עד אשר לא נותר בו נשמה), ויל"פ על נשמת ה' שנשם בהאדם מפיו. ואז הוא מדרגה היותר גדולה. שהוא החלק האלהי אשר באדם הנצחי והקיים לעד. [ובכ"ז גם הנמצא על נשימת האדם. לא בא על יתר בע"ח בשום מקום]. וכשאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. כוון על נשמת ה' אשר באדם. וכן נר ה' נשמת אדם. וכן איוב לב ח ושם לג ד. [משא"כ מ"ש איוב כל עוד נשמתי בי (שם כז ב) כוון על הנשימה לא על נשמת ה', כי איוב כפר בנצחיות הנפש ובהשארתה]. וכשאמר פה ויפח באפיו נשמה היא הנשימה שיצאה מרוח ה' שהיא חלק אלוה ממעל. ובזה סרו כל שאלות הפילוסופים. היכן שכנה הנשמה קודם רדתה בגוף ואיך נעתקה ממקום אל מקום. כי דמהו לרוח הבא מאפיו. שטרם שנפח אותו היה כלול בהנופח וחלק מעצמותו ודבקה במקור העליון. ודומה במשלה כניצוצי השמש שהם בהשמש ומתפרדים ממנה לזרוח על המוחשים. או טפה הנפרדת מן הים הגדול, כפי שהמלצתי בפי' תהלות (סי' צ) בפסוק ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור, ומ"ש נשמת חיים לא נמצא לו ריע בתנ"ך. רק נמצא (לקמן ז כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שהוא נשימת הרוח שבאדם וביתר בע"ח. אבל נשימת החיים לא יצויר רק אצל ה' שהוא מקור חיים. ולמדנו שהנשמה בעודה במקורה הנשגב היתה חיה ורבת פעלים. ומ"ש ויהי האדם לנפש חיה נבוכו בו המפ' שהלא אף בהמה וחיה הם נפש חיה. ולדעתי גילה בזה ענין גדול. כי כבר נחלקו המחקרים. שי"א שיש באדם ג' נפשות שהם: הצומחת והחיונית והמשכלת. ויש אומרים שהיא נפש אחת ומתגלה בג' כחות. אבל התורה תלמד אותנו שכל כחות הנפש באים מן הנשמה העליונה שנפח ה' באפו מרוחו הנשגב. שהיא המחיה את הגויה. כמ"ש ונשמת שדי תחייני. והיא הזנה אותו, וכמ"ש חז"ל חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה. מה הקב"ה זן את העולם כולו אף נשמה זנה את הגוף, שהיא נפש הצומחת. מה הקב"ה מלא כל העולם כולו אף נשמה ממלאה את הגוף, שהיא נפש החיונית שמתפשט בכל הגוף וגידיו וקנותיו. מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראה. היא הנפש השכליית שהיא הרואה ויודעת. וכ"ז פעולת הנשמה העליונה שהיא אחת בעצמותה. רק שתתראה בכחות חלוקות לפי הכלים שעל ידם תפעל, ואורה ורוחניותה יתרבה או יתמעט לפי זכות ועכירות הכלים אשר תתלבש במו. ואם תסתלק מן האדם הוא מת ובטלו כל כחות הנפשיות. וע"ז אמר שע"י נשמת חיים שבו מרוח העליון היה לנפש חיה. כי היא המחיה והזנה אותו. ולכן חיותו משונה מחית הבהמה. כי שרשו מן העליונים. וע"כ יש לו כח הבחירה והחפשיות שעי"ז נברא בצלם אלהים כמ"ש על נעשה אדם בצלמנו. וכן יתר כחות נפשו שמתעלים על כחות נפש יתר בע"ח. וכבר בארנו בקונטרס החרש והמסגר שנדפס בסוף ס' שירי הנפש מטעם המקובלים שהנשמה העליונה בעת תתנענע ממקורה הנשגב לרדת בגויה תתלבש בצלם ובדיוקנא דהאי עלמא. ר"ל שאז יולד בה הכח וההכנה לפעול בעת שתתלבש בגויה הפעולות שתפעול אח"כ בכלי הגויה. אולם באשר אי אפשר שיתחברו שני קצוות הרחוקים מבלי מצוע ביניהם. בהכרח שגם הגויה שהוכנה שתתלבש בה הנשמה העליונה הזדככו כליה זיכוך אחר זיכוך עד יתקרבו אל רוחנית הנשמה. עד שבעת תבא הנשמה העליונה לשכון בתוכו. תמצא שהמוח כבר הזדכך עד שתוכל להתגלות בו בכחות השכל והבינה. והלב שהוכן להיות משכן החיים אינו זך כ"כ ותתגלה בו בכחות החיים והתנועה והמדות והבחירה והכבד שהוכן להיות משכן הנפש הצומחת כליו עכורים מאד. ולא תוכל להתגלות בו ברוחניותה רק בכחות טבעיים הזן והמגדל והמוליד כפי הכלים שעל ידם תפעל. הגם שהיא אחת בעצמותה. וכן יבדלו פעולותיה לפי תכונות בני אדם שתשכון בתוכם. לפי הכנת מזגם מלידה ומבטן ומהריון. ולפי הכנתם אח"כ במעשיהם טוב או רע. הגם שהנפשות טהורות המה ואצולות מהכבוד העליון, בכ"ז לא תוכל להתגלות רק כפי כח הכלים והכנתם. וכבר בארתי בקונטרס החרש והמסגר הנ"ל, שתדמה בזה השפעת הנשמה בעולמה הקטן עם השפעת נפש העולם בעולם הגדול, שיתגלה ג"כ בכל עולם ועולם לפי כלי העולם ולפי הכנתם, ובזה תוכל להשיב על כל השאלות ששאלו המחקרים בענין הנפש ולא ידעו פתרונם, ואין פה המקום להאריך יותר בל נצא מכוונת החבור:

 

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הנה בשער מהות הנפש הארכנו בפסוק זה, ושמץ מנהו נזכיר בשום לב והבין אל אחד מהדברים אשר הלא כמו זר נחשב בעיני האדם, איך דבר רוחני חלק אלוה ממעל יעתק משרשו חוצה אל תוך חומר עכור. וזה בשום שכל והבין המקרא שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם כו' ויפח כו', כי הלא אומרו וייצר בשני יודי"ן, התעוררו בו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ח א, ברכות סא א) ואמרו כי דו פרצופין היו והן שתי יצירות כאחת, ועל דרך הפשט ראוי לדרוש ולתור טעם ודעת מה המה אלה. ועוד אומרו ויפח באפיו כו' ויהי האדם כו' למה ייחס הדבר אל נפיחה, ולא אמר ויתן בו נשמת חיים. ועוד אומרו ויהי האדם לנפש חיה כי יהיה מגרע ערך הקודם, כי אחר אומרו ויפח שהוא מאתו יתברך - ומה גם להרמב"ן האומר מי שנופח ממה שבתוכו הוא נופח – איך היה אחר כך לנפש חיה. ועוד כי מהראוי יאמר ויהי באדם נפש חיה ולא ויהי האדם:

אמנם לבא אל הענין, נשית לב גם אל מאמרם ז"ל בראשית רבה (יד י) וז"ל ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה. לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת, אבל לעתיד לבא בנתינה שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם ע"כ. והנה ראוי לדעת מה ענין העמדתו גולם, ולא נופחה בו נשמה מוטל על הארץ. ואיך היה מן הארץ עד לרקיע. ואיך היה מתקיים גוף בלא נשמה מהלך חמש מאות שנה אורך עד שנופחה בו נשמה. ומה ענין אומרו וזרק ולא אמר ונתן בו נשמה. ועוד אומרו לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת וכו', מה בין נפיחה לנתינה. ועוד שאם כן על מה עשה ה' ככה לעשות נפיחה באופן שימות, ולא בנתינה ויחיה כעתיד:

אך אמנם הנה בשער נעשה אדם כתבנו - והוא נלמד מספר הזוהר - כי הוא יתברך עם כל העולמות שברא דיבר, ואמר ביני וביניכם נעשה אדם. כי כל אחד יתן חלקו, והוא העולם הזה השפל נתן חלקו הוא הגוף החמרי. ועולם הגלגלים בחינת הנפש, הוא חיוניות צורה להתנועע, מורם ממנו כיוצא בו, כי עולם התנועה הוא. ועולם המלאכים נותן רוח אחרי כן כיוצא בו כד"א (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות. ומאתו יתברך מעולם העליון נותן נשמה, היא העולה על כולנה:

עוד הקדמה שנית, ובה נבין ונשכיל ענין הכתוב (דברים ד) שאמר ואתם הדבקים בה', ומקרא שכתוב (ישעיה נט) כי אם עונותיכם היו מבדילים, איזה הוא הדבקות וההבדלה בעולם הזה לאיש המלובש בחומר. ועל פי דרכנו ניתן טוב טעם אל מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה פב ז) כי האבות הן הן המרכבה וששכינה היתה שורה עליהם. והלא לעומת זה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יט יג) כי אברהם הוריד שכינה מרקיע שביעי אל הששי, ואם כן איך היתה שורה עליו. וההיקש בשאלה זו על כמה מקדושי שלומי אמוני ישראל, אשר היו אחר החורבן בזמן סילוק שכינה ונקראים אפי שכינתא, יורה כי מרכבה אל השכינה המה, ששורה עליהם, ואיך יתכן שהעולם משולל ממנה, אם לא התפשטות כבודה לקיים עולם או בכותל מערבי מצד מה:

אמנם למה כי אור רוחניות שמתחת כנפי השכינה, בהתאצל ממקורה להתלבש באדם, אז לא תפרד ממקומה פירוד עצמיי כהפרד דבר גשמי חלק מהכל, כנוטל קיתון של מים מהים או עפר מן האדמה שיפרד החלק מהכל לגמרי, אך הדבר הרוחני מתפשט ומשתלשל ולא מתפרד. כי הדבר הרוחני לא יעתק ממקורה, כאשר בענין המלאכים כי הלא הלכו המלאכים סדומה, גבריאל להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט, ונתעכבו שמה לילה ויום, ולדעת מדרש רבה (סח יח) לא עלו למחיצתם עד קל"ח שנה שנתאכסן יעקב בהר המוריה ועלו בשבילו, וכן בזמן חזקיהו בליל פסח שבא גבריאל ויך במחנה אשור כל הלילה, וכן בבואו להציל את חנניה וחבריו, וכן בכל עת אשר ישתלח כל מלאך מהם למטה לארץ, היתכן יחסרון רגלי המרכבה העליונה בימים ההם, והנה מיכאל וגבריאל ורפאל הן הם רגלי המרכבה ראשי המחנות, וחלילה להאמין כדבר הזה ומה גם קל"ח שנה:

אך אמנם מציאותם ועיקרן נשאר, והתפשטותן הוא הבא בלבד. וההיקש בזה באליהו ז"ל אשר נמצא בכל ברית מילה הנעשה בישראל, ומה יעשה והוא עם מפוזר ומפורד, ובעת אחת ימולו רבים, אלה במזרח העולם ואלה במערבו. אך בזה יתכן כי הדבר הרוחני מתרבה ולא נקצץ חלילה, וקל חומר גבי שכינה. ועל כן בהשתלח פה נשמת כל חי מבני ישראל, לא יעתק ויפרד ממקורה, כי הלא שורש הנפש עודנה עומד במקורה דבקה תחת כנפי השכינה, והתפשטותה הוא הבא ונכנס באדם. וההיקש ברוח ונשמה, כי עודם באדם לא יבצר מהם דבקות עם מקורם, ואילו יצוייר ימצא איש אשר לא יחטא, או שאחר העוותו יתקן את אשר עותו, בעצם לא יפסיק חוט קדושת נפשו ממקורו הדבק בשכינה. ובדבר הזה מרכבה אל השכינה יתייחס הצדיק, למה שהאדם מרכבה אל הנפש והיא אל הרוח והיא אל הנשמה, וכל אחת משלשתן אל מקורה, ומקורה דבקות עצמיי אל השכינה.

נמצא שעל ידי ההשתלשלות וההתקשרות ההוא בלי פירוד, יהיה האדם מרכבה אל השכינה. ובזה לא יפלא מה שאברהם לא הוריד שכינה רק לרקיע הששי, והוא היה מרכבה אליה. וההיקש בדומה אליה. ועל ידי כן דור שכלו זכאי - הנכנסים עם יהושע לארץ - דבקים בה' קראם משה. אך בהעוותם נפסק הדבקות, כי טומאת העונות נכנסת בנתים ופוסק החוט הנמשך מרוחו ונשמתו אל שורשן שבשכינה, ועל זה הנביא דיבר, (ישעיה נט ב) עונותיכם היו מבדילים ביניכם וכו'. ועל כן הרשע שרובו עונות בחייו קרוי מת כאילו נשחטו רוב סימניו:

והוא אצלי מאמר הכתוב (קהלת ז) אל תרשע הרבה למה תמות בלא עתך, כי הלא נגד עינינו עושה רע מאת ומאריך לו עד זקנה ושיבה, אך יאמר אל תרשע הרבה שיהיו הרוב עונות, למה תקרא מת בלא עתך הקצוב לך לחיות בעולם הזה כי בחייך תקרא מת. והטעם כי הלא מקור חיינו הוא יתברך אלהינו ותורתו הקדושה בהעדר טומאת העונות - חוט הנמשך ממקור החיים אל נפשנו קיים ונקרא חי, אך העבירות הן המקצצות ומבדילות, ועל כן בהיות הרוב זכיות עודנו חי וצדיק יקרא, שהוא כעוף שנפסק מיעוט הקנה ורובו קיים, שחי יקרא וכשר בגמר השחיטה. אך אשר רובו עונות, ידמה לעוף שרוב הקנה נפסק וכמת יחשב כאחת הנבלות ובחייו קרוי מת, כי חוטי נפש ורוח הנמשכים עד אלהים חיים נפסקו, והנבדל מאלהים חיים הוא מת בודאי:

ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל מקרא שכתוב (איכה ג) חלקי ה' אמרה נפשי וכו', (תהלים קיט) חלקי ה' אמרתי וכו', כי הלא יתחמץ לב השומע ישמע כדבר הזה, כי הלא נהפוך הוא כי נפשנו חלק מהאל יתברך, ולא הוא יתברך חלק מנפשנו. אמנם הענין הוא, כי דרכו יתברך עם נפשנו הפך כל דבר גשמי המתפרד מהכל, כי הלא טבע כל דבר להיות החלק חושק ותאב אל הכל כנודע, אך נפשנו אתו יתברך לא כן הוא, כי עם שנפשנו חכתה לה', אינו דומה החשק אשר לו יתברך עמנו שנשוב עד ה' ושקדושים נהיה, עם החשק אשר לו יתברך נדבק בו, נמצא כי נעשה כאילו הוא החלק ונפשנו הכל. והוא מאמרנו על פסוק אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר השירים ז), שאומרים כנסת ישראל ראו נא גודל אהבתו יתברך אלינו כי הלא אני לדודי כי הוא הכל ואני שלו, ועם היות שאני החלק והיה ראוי תהיה עליו תשוקתי, נהפוך הוא כי אדרבה ועלי תשוקתו. ועל כן יאמר המקונן חלקי ה' אמרה נפשי, בראות מה שכל כך חושק שאשוב לידבק בו, על כן אוחיל לו, כי לא עזבנו עד יתקננו. וכן דוד הוא אומר חלקי ה' אמרתי וכו', לומר למען לא יוכל לי היצר הרע לבטלני מעבודת קוני, על כן חלקי ה' אמרתי להזהיר את עצמי, כי הלא הוא יתברך מחשבני כל כך כאילו הוא חלקי, ואם כן ראוי הוא בל אהיה כפוי טובה ואזהר לשמור דבריך. והטעם הוא על כי אנחנו החומר בלתי מרגיש מעכב את הנפש שבו להגדיל בחשק קונה, מה שאין כן הוא יתברך שאין דבר מעכבו מלחשוק חלקו החביב לו, עד כי גם מעת שלח הנפש אל העולם הלז לא הפרידה ממנו כי אם נשארה דבקה בו, על כן גדל חשקו עלינו תמיד ככל אב התאב לראות בטובת בנו יותר מהבן אליו, כי לא נפרד לגמרי ועדיין מאיכות נפשו בו, כנודע מספר הזוהר:

כלל הדברים כי בבא הנפש פה עודנה קשורה בו יתברך, עד העוותה כי אז העון כורת בינו לבינה עד שובו בתשובה, ועל כן תקרא תשובה כי שב אל דבקותו כמאז. וגם זה הוא גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו א), כי הוא מאשר נפרדה מכסא הכבוד ישוב עדיו:

ובזה נבין תואר נפיחה האמורה בתתו יתברך נשמה לאדם. והוא כי כאשר הנופח בכלי זכוכית, הרוח אשר בתוך פיו דבקה עם אשר תוך הכלי, כן בתתו יתברך נשמה באדם היה חלק אשר באדם מקושר עם מה שבו יתברך. אלא שיש הפרש בין נפיחת בשר ודם בכלי זכוכית לנפיחתו יתברך באדם, כי נפיחת בשר ודם כהתימו לעשות הכלי, יפסק הקשר אשר בין מה שתוך הכלי לרוחו כי חומר הוא, אך נפיחתו יתברך לא כן, כי אם שרוח נפיחתו המקשרת עומדת לעד:

וזה ענין הקל וחומר אשר אמר רבי יוסי בן חלפתא לההוא מינאה, כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (יד ח) על שהכחיש התחיה, ואמר אית חספין מדבקין לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם, אמר לו כלי חרס ברייתו מן המים והכשרו באור, כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשרו באור, זה נשבר ויש לו תקנה זה נשבר ואין לו תקנה, אמר לו על ידי שהוא עשוי בנפיחה, אמר לו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ומה אם זה שעשוי בנפיחתו של בשר ודם יש לו תקנה, בנפיחתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, ע"כ.

וראוי לדעת מה ענין הקל וחומר הזה, אמנם הנה רבי יוסי למען יבא לחלק בענין הנפיחה, העיר לו אוזן בשאלה ההיא, איך לזכוכית הנעשה ביסוד אחד יש תקנה מה שאין כן לנעשה בשתים, והיה ראוי יתהפך. ויהי לו כן, כי על ידי אומרו החילוק שחילק על הנפיחה ואמר כי יסוד הרוח אשר בנפיחת אדם שבא מכח ארבע יסודות שבו היה לו עזר לקבל תיקון וקיום, אז השיב לו ומה וכו', לומר אם נפיחת מה שבא מכח אדם שאחר השתלם הכלי, כבר נפסק השייכות אשר לרוח האדם עם הכלי, שאין החבור רק בעת הנפיחה, מספיק לתת בו תקון וקיום, נפיחתו של הקב"ה שזולת היותו מדבר הבלתי נפסד, כי הוא המחיה את הכל, גם בלתי נפסקת כדרך כל דבר רוחני שמתרבה ומתפשט ואינו נפסק ונעתק, על אחת כמה וכמה:

והנה על ידי שתי הקדמות האלה אשר הנחנו, והן, כי הן האדם כלול מארבע עולמות, החומר מארבע יסודות אשר לעולם השפל, והנפש מבחינת העולם אשר על הארץ הוא עולם הגלגלים, והרוח מעין עולם המלאכים, והנשמה מעין העליון.

וההקדמה השנית והיא כי לא נעתק העצם נבדל הניתן באדם ממקורו רק נתרבה ועודנו קשור במקורה, שהוא משל הנפיחה כמדובר. נחה שקטה הקושיא הראשונה, שהיא, איך יעתק עצם נבדל אל זה החומר, והוא כי לא יעתק רק יתרבה ולא יפסק, כי כן דרך כל מקום ששרתה בו שכינה, כי גם אחר כן נשאר שייכות קדושה שמה כנודע ליודעי דעת. והתיישבו בחומר הוא כי בא בהדרגה ראשונה בחינה קלה מעין עולם הגלגלים, ומצאה לה מנוח מה על הארבע יסודות מעין תכונתם, ישוב עולם הגלגלים על ארבע יסודות עולם השפל, ואחר היות בו רוחניות זה היתה הכנה לקבל מה שהוא מעין עולם המלאכים, כענין התיצבות העולם ההווה על עולם הגלגלים, ואחר הכנה זו היתה נפיחתו יתברך הנשמה העליונה כאמור. וזה יהיה מאמר הכתוב "וייצר ה' אלהים", שהן שתי יצירות - הן שתי צורות, אחת בחינת נפש מעין עולם הגלגלים, שנית מעין רוח עולם המלאכים. באלו השתי צורות צר את האדם אחר היותו "עפר מן האדמה" באופן כלל בו שלש העולמות. ואחר כך "ויפח באפיו" על ידו יתברך "נשמת חיים" היא הנשמה העליונה. ולבל נתמה איך יעתק מאתו אל הגוף, אמר לשון נפיחה שיורה התקשרות עם המקור, והיות מאתו יתברך שהוא בלתי נפסק ככל הכתוב בהקדמה. ושמא תאמר כי הלא אין דרך לבא רוח אחר הנפש ולא נשמה אחר הרוח אם לא עבור ימים רבים בין זה לזה, וישתלם להיות ראוי אל המדרגה שאחריה, ואם כן איפה איך באדם באו לו שתיהן כאחת, לזה אמר אל תתמה כי אין אדם הראשון ככל אדם, כי הלא היה - מהיותו עפר - מוכן לקבל כל שפע וקדושה כי יציר כפיו יתברך היה, ומיד היה ראוי לקבל נשמה, וזהו "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר מוכן לקבל נפש שהיא חיה מעצמה - היא בעלת חיות מצד עצמה מבלי ייחס אל עולם מהעולמות - היא הנשמה חלקו יתברך ובודדת חיותה מצד עצמה, כי חלק אלוה ממעל היא יותר מכולן, הפך שאר בני האדם, והוא שימוש הלמ"ד "לנפש", מוכן "לנפש" שהיא חיה:

וזה ענין המאמר ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם וכו', והוא כי הוקשה לו כי אחר אומרו וייצר שיורה על הצורה, איך יאמר אחר כך ויפח באפיו. ועוד שהיה לו לומר ויעש אם חוזר אל החומר. על כן אמר מלמד שהעמידו גולם, והוא שאחר היותו גולם העמידו, שהוא כי נתן בו העמדה שהיה נצב, כי אין זה רק על ידי תת בו רוח חיים לעמוד. אך לא היה הרוח חיים נשמה מעולם הנשמות אשר למעלה מהרקיע רק עד הרקיע, כי היתה העמדה עד לרקיע בלבד. ויהיה הרקיע האמור ביום שני ויעש אלהים את הרקיע הוא עולם המלאכים, כמאמר פרקי רבי אליעזר (פרק ד) שהוא הרקיע שעל ראשי החיות. ואמר שעד שם היתה ההעמדה וחיות, שכולל חיות מתייחס אל עולם הגלגלים ואל עולם המלאכים שהן השתי יצירות שכתבנו על מלת וייצר. ואחר כך זרק בו נשמה מאתו יתברך היא השלישית, וזהו אומרם זרק כזורק ממנו ואליו, ולא כמשלשל נשמת אצילות דרך העולמות, כי אחר הגיעו עד הרקיע הוא שעל ראשי החיות כמדובר, אין בנתים עולמות לשלשל אליו, רק כזורק באויר ממנו יתברך נשמה אל הרוח שהיא מרכבה אל הנשמה, כזורק מה שבידו לזולת:

ושמא תאמר בשלמא אם אומרו ויפח היה מעין עולם הגלגלים או המלאכים, יצדק לשון נפיחה, כד"א (תהלים לג) וברוח פיו כל צבאם כמפורש למעלה, שייחס נפיחת רוח פיו אל צבא השמים, שהוא המשתלשל למטה על ידי התפשטות רוח פיו, אך לדעתך שהוא שזרק מאשר לפניו - וכטבע לשון זריקה ממנו ואליו - שהיא הנשמה, אחר היות בה רוח ונפש שהמה כולל העמדתו עד לרקיע, למה לא אמר לשון נתינה כענין ונתתי רוחי בכם וחייתם שהוא רוחו ממש מאתו. על כן אומר לך כי אין פירוש ויפח השתלשלות, כי נתינה מאתו יתברך אליו היתה. ומה שלא נאמר ויתן, הטעם הוא לחלק בין חידוש בריאת אדם בחידוש העולם לחידוש העתיד אחר התחייה, כי הראשון לא יתמיד קיומם וחיותם ולעתיד לעולם יחיו. והוא כי בראשונה היה בנפיחה וכו' והוא כי גם כי אדם היה זך ובהיר, לא יבצר מהיות בו כח יצר הרע בצד מה כי על כן חטא, אך לעתיד בתחיה יהיה החומר זך בלי שמרי יצר הרע לגמרי באופן כי קדוש יאמר לו, כענין מאמר רבותינו ז"ל במדרש חזית (שיר השירים רבה א טו) שאחר

שאמרו ישראל דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו לומר לו שיבקש מהקב"ה שיחזור לדבר עמהם לבל ישכחו, והשיב להם משה אין זה עתה כי אם לעתיד לבא שלא יהיה לכם יצר הרע. והנה במתן תורה היו מעין אדם הראשון כי פסקה זוהמתן, והיה להם חירות ממלאך המות כאדם, אך עדיין להם כח יצר הרע לחטוא כי על כן חטאו בעגל, וכן היה באדם כמדובר, באופן שהיה אדם אטום מהיות כלי מוכן לקבל הנשמה העליונה, כפסת בצק שעושין ממנו כלי הזכוכית, שהוא אטום משולל תוכיות לקבל שום דבר ונופחין בו ודוחקין חומרו לצד חוץ עד יעשה כלי קבול, כן האדם היה אטום בצד מה מהיות כלי מוכן לקבל הנשמה, ותהי זריקתה בתוכו בנפיחה כדוחק החומר ומרחקו אנה ואנה כנופח עד יעשה כלי לקבל, כן הנשמה נתונה בו בזה האופן להכשירו על ידה להרחיקו מהחומר ולהכינו להיות כלי מוכן לקבלה כי יתקדש בקדושתה, אמנם לעתיד לבא יהיה האדם כלי מוכן לקבלה, ולא יצטרך רק נתינה כנותן חפץ בכלי אשר לו בית קיבול, ועל כן יחיה לעד כי לא יקרנו אסון עון אשר חטא, כי אין יצר הרע נמצא אתו. ולא רצה לומר שאמר נפיחה לרמוז כי נשאר שרשה למעלה כמי שנופח, כי זה גם כי יאמר ויתן היה כך, כנודע מההקדמה של מעלה:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". פירש"י אף לבהמה יש נפש חיה אך זו חיה שבכולם שנתוסף בו דעה ודבור. ופירושו דחוק כי לא פירש במקרא חיה מכולם. ובעקדה פירש שנשמת חיים זו הרוח החיוני הנמצא באדם בעצם וראשונה, ומצדו יהיה האדם לנפש חיה כשיתוסף בו השלימות השני והשלישי, על דרך נפש רוח ונשמה. וחשב הרב שהסכים רש"י על ידו אמנם גם פירוש זה אין נאות לקבלו שיאמר נפש חיה על השלימות האחרון, אחר שלשון זה נאמר גם בבהמות וחיתו ארץ, לפיכך לבבי לא כן ידמה כי אם לפרש הפך דבריהם ממש, כי נשמת חיים היא הנפש המשכלת הנצחי צא ולמד מי הנופח ותמצא שזה מדבר בחלק אלוה ממעל ויאמר אע"פ שנפח ה' באדם נשמת חיים המשכלת מ"מ ויהי האדם בתחלת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא.יב) ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים, אבל בתחילת הויתו אע"פ שכבר נופח בו נשמת רוח חיים מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח לבד ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה' הרי הוא בבהמיותו ונמשל כבהמה. אבל שור או כשב או עז כי יולד. באותו יום נברא עם כל שלימותו ואין בו תוספת שלימות. וגלה לנו הכתוב דבר זה שלא יטעה האדם בעצמו לאמר שבלא יגיעה ועמל יבא לידי שלימותו אשר כבר נוצר עמו ויסמוך על יתרון זה שנמצא ביצירתו כי אין הדבר כן אלא הכל תלוי בפועל כפיו כי יש בידיו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשכל והשכל בטבע. ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם וירא אלהים כי טוב לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו.

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וייצר ה' אלקים את האדם. אמר רבי יוסי בן קצרתא: כאשה הזו שהיא מקשקשת עסתה במים ומגבהת חלתה מבינתים, כך בתחילתה "ואד יעלה מן הארץ" ואחר כך וייצר את האדם. וכן הוא אומר: "ואיש תרומות יהרסנה", זה אדם הראשון שהוא גמר חלתו של עולם, ונקראת חלה תרומה, שנאמר: "חלה תרימו תרומה".

וייצר. שתי יצירות, יצירה לאדם, יצירה לחוה. יצירה לז', יצירה לט'. נוצר לז' או לט' חי, לח' אינו חי. נוצר לט' ונולד לז' אינו חי, ק"ו לח'. בעון קומי רבי אבהו: מנין שהנוצר לז' חי? אמר לון מדידכון אנא ממטי לכון, זיטא אפטא, איטא אוכטא.

וייצר. שתי יצירות, יצירה מן העליונים ומן התחתונים, אוכל ושותה כבהמה כו', כדלעיל.

וייצר. שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע, שאילו היה בבהמה ב' יצרים, כיון שהיתה רואה סכין ביד אדם לשחטה היתה משחרת ומתה. והרי אדם יש לו שני יצרים, כתיב: "ויוצר רוח אדם בקרבו", נשמתו של אדם צרורה בקרבו, שאלולי כן, כיון שהיתה הצרה באה היה שומטה ומשליכה. וייצר, שתי יצירות, בעולם הזה ובעולם הבא:

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן? שני יצרים יש בו באדם, יצר טוב ויצר רע. מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק: גבי בהמה דלא כתיב בה וייצר, הכי נמי דלא שליט בה יצר הרע? הא קא חזינן דנכתה ובעטה ובטשה? אלא כרבי ירמיה בן אלעזר, דו פרצופים ברא הקב"ה לאדם הראשון, שנאמר: "אחור וקדם צרתני", וכתיב: "ויבן ה' את הצלע". חד אמר פרצוף, וחד אמר זנב. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "אחור וקדם צרתני", אלא למאן דאמר זנב, מאי "אחור וקדם"? כדרבי דאמר: אחור למעשה בראשית, היינו דלא איברי אלא במעלי שבתא. אלא "קדם" לפורענות, דמאי? דמבול, דכתיב: "וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה", אדם ברישא והדר בהמה. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב וייצר; אלא למאן דאמר זנב, מאי וייצר? כדרבי שמעון בן פזי, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "זכר ונקבה בראם"; אלא למאן דאמר זנב, מאי זכר ונקבה? כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי, כתיב: "זכר ונקבה בראם", וכתיב: "כי בצלם אלקים עשה את האדם"? בתחילה עלו במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "ויסגור בשר תחתנה"; אלא למאן דאמר זנב, מאי "ויסגור"? לא נצרכה אלא למקום חתך. בשלמא למאן דאמר זנב, היינו דכתיב "ויבן"; אלא למאן דאמר פרצוף, מאי "ויבן"? כדרבי שמעון בן מנסיא, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא. דבר אחר: "ויבן", מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר; מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כדי לקבל הפירות, אף אשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל הוולד. "ויביאה אל האדם", מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם. מכאן למדה תורה דרך ארץ, שיעשה גדול שושבין לקטן ולא ירע לו. ולמאן דאמר דו פרצופין בראו, הי מנייהו אזל ברישא? מסתברא דגברא אזל ברישא, כדתניא: לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך ואפילו היא אשתו ואפילו היא אחותו ואפילו בתו. נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדים, שכל העובר אחרי אשה בדרך לא ינקה מדינה של גיהנם:

בשעה שברא הקב"ה את האדם בראו אנדרוגינוס, שנאמר: "זכר ונקבה". רבי שמואל בר נחמני אמר: דו פרצופין בראו, נסרו ועשאו גבים מכאן וגבים מכאן, שנאמר: "אחור וקדם צרתני". מתיבין ליה, והכתיב: "ויקח אחת מצלעותיו"? אמר ליה, מן סטרוהי, כמה דאת אמרת: "ולצלע המשכן". "אחור וקדם צרתני". מתחילה נברא מן הארץ עד לרקיע, וכשראו אותו מלאכי השרת נזדעזעו ונתיראו מלפניו. מה עשו? עלו כולן לפני הקב"ה למעלה, אמרו לפניו: רבונו של עולם, שתי רשויות יש בעולם? הניח הקב"ה ידו על ראשו ומעטו והעמידו על אלף אמה:

שנו רבותינו: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאים בין טהורים, אם זכר, תשב לזכר. אם נקבה, תשב לנקבה. אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. מאי טעמא דרבי מאיר? הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם. ומופנה משני צדדין, מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה. מאי מופנה גבי בהמה? דכתיב "ויעש אלקים את חית הארץ למינה", וכתיב "ויצר מן האדמה", ומופנה מב' צדדין למדין ואין משיבין:

את האדם. בזכותו של אברהם, דכתיב: "האדם הגדול בענקים", זה אברהם, ולמה קורא אותו אדם גדול? שהיה לו להבראות קודם אדם הראשון; אלא אמר הקב"ה: שמא יקלקל, ואין מי שיבוא ויתקן אחריו. אדם שיש לו קורה שופעת, היכן הוא נותנה? לא באמצע פלטין, כדי שתסבול קורות שלפניה ושלאחריה? כך נברא באמצע הדורות, שיסבול דורות שלפניו ושלאחריו. מכניסין את המתוקנת לביתה של המקולקלת, ואין מכניסין מקולקלת לביתה של מתוקנת.

עפר, עופר. עולם על מלאתו, אף חוה על מלאתה נבראת, אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו. עפר, זכר; מן האדמה, נקבה. היוצר הוא מביא עפר זכר ואדמה נקבה, כדי שיהו כליו בריאין.

מן האדמה, ממקום כפרתו נברא, כמה דאת אמרת: "מזבח אדמה תעשה לי". אמר הקב"ה: הריני עושה אותו ממקום כפרתו, הלואי יעמוד:

ויפח באפיו. מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד לרקיע וזרק בו נשמה. לפי שבעולם הזה בנפיחה, אבל לעתיד לבוא בנתינה, "ונתתי רוחי בכם וחייתם". ה' שמות נקראו לו: נפש זה הדם, שנאמר: "כי הדם הוא הנפש". רוח, שהיא עולה ויורדת, "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה". נשמה זו האופיתא; ברייתא אמרין: זו אופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים שנים שנים והיא יחידה בגוף. הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף, ובשעה שהוא ישן, עולה ושואבת לו חיים מלמעלה, ועל כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס להקב"ה; ומה טעם? "כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה.

ויהי האדם לנפש חיה. מלמד שעשה לו עוקץ כחיה, והעבירו ממנו מפני כבודו. עשאו עבד מכודן, דאי לא לעי לא נגיס, דכתיב: "נתנני ה'" וגו' (איכה א, יד); לעי באורייתא בליליא וביממא ולא מטי. כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח; מנין ליתן את האמור להלן כאן ואת האמור כאן להלן? תלמוד לומר "חיים" "חיים" לגזרה שוה:

רבי יוסי אומר: אין אדם רשאי לסגף עצמו בתעניות, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו; מאי טעמא דרבי יוסי? דכתיב: ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה: נשמה שנתתי לך החיה אותה:

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וייצר:    ב'[2]. חד מלא וחד חסר. "וייצר ה' אלהים את האדם" (בראשית ב, ז) - מלא, שיש לו שני יצרים: יצר טוב ויצר הרע; "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה" (בראשית ב, יט) - חסר, שאין להם אלא יצר אחד:

ויפח באפיו נשמת חיים. ס"ת חותם:

נשמת:    ד'. "ויפח באפיו נשמת" (בראשית ב, יז); "כל אשר נשמת רוח חיים" (בראשית ז, כב); "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). ואם לאו - "נשמת ה' כנחל גפרית" (ישעיה ל, לג):

האדם לנפש חיה. ר"ת חלה, שהיה חלתו של עולם (ב"ר יז, ח):

<< · מ"ג בראשית · ב · ז · >>


  1. ^ ב' פעמים במסורה; בתנ"ך:
  2. ^ ב' פעמים במסורה; בתנ"ך: