מ"ג אסתר ד א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדלה ומרה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּמׇרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֔ה וַיִּקְרַ֤ע מׇרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר וַיֵּצֵא֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה גְדוֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
תרגום שני (כל הפרק)
כען אנא מלכא אחשורוש סגי חדיתי ודעתי שפרת עלי וכספא נסיבית מניה ועמא זבינית ליה לקטלא. כען אכולו ושתו וחדו כמו דאנא אכיל ושתי וחדי דאחיד בקשתא ליחוד בקשתא ודאחיד בסייפא ליחוד בסייפא ופוקו ושלוטו בהון לארבעת עשר ולחמשת עסר לירח אדר דלישנא. ולא תחוסון לא על מלכיהון ולא על שלטניהון ולא על רברבניהון ולא על דרדקיהון אלהן יתהון קטולו וממונהון בוזו גבר גבר לנפשיה. דמני מלכא אחשורוש לכל עממיא אומיא ולישניא ולכל אתר ואתר ולכל מדינתא ומדינתא ולכל שבטא ושבטא ולכל זרעי וזרעי ולכל קריה וקריה דאשתכח ביה עבדא יהודאה או אמתא יהודאיתא יתנסבון רברבנוהי על תרעי בתיהון מקדם דלא קבילו גזירתיה דמלכא. דאנא מלכא אחשורוש צבי דלא ישתכח יהודאה על אפי ארע מלכותי.
וכד חזא מרדכי צדיקא ית גזירתא דאיתגזרת וית איגרתא דאתחתמת צדא לבושוי מן קדמוי ומאחורוי ואתכסי שקא ואתפלפל בקטמא וארים בקליה ואמר ווי מה רבא היא גזירתא דגזר עלנא מלכא והמן לא על פלגא גזר ופלגא שבק ולא על תילתא ולא על רביעיתא אילהן על גופנא כולא גזר למיעקר ולשיצי יתהא מן שורשהא.
וכד חזי עמא דבית ישראל ית מרדכי צדיקא דרב וחשיב עליהון כולהון אתכנשון ואתון לותיה עד דיהוון עם סגיא ורב לחדא דלית להון מיניין. קם מרדכי על ריגלוי בגו קהלא עני וכן אמר להון עמא בית ישראל חביבא ויקרא קדם אבוהי דבשמיא. לא ידעיתון במה דהוה ולא שמעתון במה דגזר עלנא מלכא והמן להובדא יתנא מעל אפי ארעא ולשיצאה יתנא מתחות שמיא. לית לנא מלכא דנסתמך עלוהי ואף לא נביא דבעי רחמין עלנא אתר לית לנא למיעירוק ואף לא מדינתא דנשתיזיב לתמן. בכל אתר ואתר איתכתבת עלנא ובכל מדינתא אישתדר עלנא. הוינא כענא דלית להון רעי וכאילפא בימא דלית ליה מדברנא. והוינן כיתמין דלית להון אבא וכד אינון ינקין אמהון מתה.
בה שעתא אפיקו ית ארונא לתרעי שושן ואפיקו עלי ספרא דאוריתא כד מכרך בשקא ומפלפל בקטמא והוו קריין ביה בצר לך ומצאוך את כל הדברים האלה כי אל רחום יי אלהיך. קם מרדכי על רגליה בגו קהלא עני ואמר עמא בית ישראל חביבא ויקירא ניקום וניחזי מן אנשי נינוה כד אשתלח עליהון יונה בר אמיתי נבייא למיהפך ית קרתא דנינוה וקם מכרסיה יקריה ואעדי תגא מיניה ויתכסי בשקא ואתפלפל בקטמא ואכריז בנינוה ואמר מן גזירתיה דמלכא ודרברבנוהי למימר אנשא ובעירא תורי וענא לא תפקון למרעי ומיא לא ישתון ותבו מן אורחתהון בישתא ומן חטופא דבידיהון. ותב במימריה מן בישתא דחשיב למעבד להון ולא עבד. ואף אנחנא נעבד כותהון ונגזר צומין וניקרי תעניתא דיגלינן מן ירושלם.
וכד אתחייבו שנאיהון דבית ישראל אתת בת קלא וקרת ליה לנבוכדנצר מלכא דבבל ואמרת ליה נבוכדנצר מלכא כסדאה קום וסוק על ירושלם ואחריב יתה ואקלי בית מקדשא בנורא. בה שעתא ההיא נבוכדנצר מניד ברישיה ומוביל ומייתי בידיה מטול דהוה ידע מה דהוה בסוף משירייתיה דסנחריב כד אשתלח עליהון מלאכא משמי מרומא וקטל בהון תמניסר ריבוון וחמשה אלפין ולא אשתייר במשירייתיה דסנחריב אלא הוא בלחודוי. וכד אידכר מרדכי ובזע ית לבושוי ולבש שקא ויתיב בעפרא ושרי למחתי דמעין. וכן אמר בריש בכיתיה חבל עליכון בני ישראל מן גזר דינא הדין דנפק עליכון ונפק בגו קרתא וצווח צווחתא רבתא ומרירא לחדא.רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי אֵין לָבוֹא – אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק.
דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ – כְּשֶׁהַשְּׁלוּחִים נוֹשְׂאֵי הַסְּפָרִים עוֹבְרִים שָׁם, נִתְּנָה הַדָּת בָּעִיר.
פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף – פֵּרוּשׁ הַכֶּסֶף.
אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ – "אַל תַּחְשְׁבִי", כְּמוֹ (במדבר לג,נו): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי". "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ": "אַל תְּהִי סְבוּרָה לְהִמָּלֵט בְּיוֹם הַהֲרֵגָה בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵין אַתְּ רוֹצָה לְסַכֵּן אֶת עַצְמֵךְ עַכְשָׁיו עַל הַסָּפֵק לָבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת."
וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת – וּמִי יוֹדֵעַ אִם יַחְפֹּץ בָּךְ הַמֶּלֶךְ לַשָּׁנָה הַבָּאָה, שֶׁהוּא זְמַן הַהֲרֵגָה.
לְעֵת כָּזֹאת – שֶׁהוּא הָיָה עוֹמֵד בְּנִיסָן, וּזְמַן הַהֲרֵגָה בַּאֲדָר לַשָּׁנָה הַבָּאָה.
הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת – אִם תַּגִּיעִי לִגְדֻלָּה שֶׁאַתְּ בָּהּ עַכְשָׁיו.
אֲשֶׁר לֹא כַדָּת – שֶׁאֵין דָּת לִכָּנֵס אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: "אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" שֶׁעַד עַתָּה בְאֹנֶס, וְעַכְשָׁיו בְּרָצוֹן.
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי – וְכַאֲשֶׁר הִתְחַלְתִּי לֵילֵךְ לְאִבּוּד אֵלֵךְ וְאָמוּת. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי מִבֵּית אַבָּא, אֹבַד מִמְּךָ; שֶׁמֵּעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי בְרָצוֹן נִבְעֶלֶת לְעַכּוּ"ם, אֲנִי אֲסוּרָה לָךְ.
וַיַּעֲבֹר מָרְדְּכָי – עַל דָּת, לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שֶׁהִתְעַנָּה אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן וְחֲמִשָּׁה עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה עֶשֶׂר, שֶׁהֲרֵי בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר נִכְתְּבוּ הַסְּפָרִים.
רש"י מנוקד על חמש מגילות
רש"י מנוקד על חמש מגילות מבוסס על מהדורת "מצודת אברהם", מאת הרב אברהם דייויס והרב יעקב פופקו (לייקווד, תשס"א). באתר ספריא הכינו באדיבותם מהדורה דיגיטלית על פי מהדורה זו, ובעלי זכויות היוצרים אישרו להם לשחרר אותה ברשיון CC-BY. חוץ מזה עדכנו בה את הפיסוק, תיקנו לעתים אף את הניקוד, פיתחנו ראשי תיבות, הוספנו הסברים ללעזים, והוספנו מראה מקומות למקורות רש"י בסוגריים.
הערות
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- מהו הרבותא שמרדכי ידע, הלא היה הדת גלוי לכל העמים, ואם שידע מן פרשת הכסף זה אין נפקא מינה לגוף הענין אחר שראה שנחרצה הגזרה,
- למה יצא לצעוק ברחובות קריה, וזה מדרך הסכלים, הלוא היה לו לבקש עצות בחכמה, לא להרעיש עיר ומלואה :
אלשיך
- כי לא עשה מעשה שר וגדול וחכם לבב כמוהו לפי הנראה אשר לבש שק, ואפר יציע, ויצא ברחוב העיר ויצעק צעקה גדולה ומרה, וכן לא יעשה, כי אם קבץ יקבץ שארית ישראל במעמדם לשאת ולתת איכה יעשו לתור להם מנוחה, אם יקראו צום ועצרה או יבואו אל המלך להתחנן לו, ויכינו עצמם לתפלה ולדורון, אך לזעוק ברחוב העיר בצום ושק ואפר לא נכון לעשות כן, כי מה יושיעו לו השומעים אותו, ואם כן מה ראה על ככה ומה הגיע אליו לעשות כדבר הזה.
- "אומרו ויבא עד לפני שער המלך וכו' כי אין לבוא וכו'", יראה כי נמנע מלבא רק על היותו בלבוש שק שאם לא כן היה נכנס לתקן הדבר בדברו אל המלך ואל המלכה, ואם כן איפה מי מעכב בידו שלא יעביר השק מעליו ויבא אל המלך.
- למה לא הלך לבקש על נפשו ונפש עמו מאסתר המלכה תדבר אל המלך כאשר עשה אחר כך על ידי שליח, ולמה לא הלך מעתה והקולות יחדלון, ומה זה יצא יצוא וצועק מר בשווקים וברחובות.
- "אומרו ובכל מדינה ומדינה וכו'", כי פסוק זה יראה נכנס בין הדבקים, כי כהתימו לומר "ויבא עד לפני שער המלך וכו'" היה ראוי יאמר ותבאנה נערות אסתר, כי בבואו עד לפני שער המלך ראו אותו נערות אסתר וסריסיה, ולא יפסיק במה שבכל מדינה ומדינה כו'.
- אומרו ותשלח בגדים להלביש את מרדכי, האם העולה על רוחה היה כי מבלי אין בגדים למרדכי היה לבוש בגדים צואים, ומהראוי תשלח לו לומר מה זה ועל מה זה כאשר עשתה אחר כך ולמה לא עשתה כן מעתה.
- אומרו מה זה ועל מה זה, כי ביודעה מה זה שהוא לובש שק ואפר תדע על מה זה כי הכל אחד, כי אי אפשר להגיד לה מה זה שהולך וצועק לבוש שק אם לא בהודיע הסיבה על זה. וגם נשים לב אם ידעה אסתר מהדת אשר נתנה בשושן אם אין. ובתשובתו שהגיד לו מרדכי את כל אשר קרהו טוב טוב היה ילך ברגליו ולא על ידי שליח כי יעביר השק מעליו.
- אומרו אשר קרהו, כי הלא לא קרה לו דבר פרטי אליו כי מכירת המלך את ישראל להמן לכל היהודים קרה ולא לו לבדו.
- כי אין פתגם מעשה הרעה כזה נעשה במקרה כי אם בהשגחה מאתו יתברך, ואם כן איך ייחס הדבר אל מקרה לומר אשר קרהו.
- אומרו "ואת פרשת הכסף וכו'" (אסתר ד ז), מה יתן ומה יוסיף לה לדעת את פרשת הכסף, יאמר לה איך נמכרו, ומה בצע בהודיע סכום המעות. וגם אומרו פרשת ולא אמר מנין או משקל הכסף וכיוצא בו.
- אומרו להראות את אסתר ולהגיד לה, אחר שמראה לה מה צורך הגדה, ואם הוא ולהגיד לה את אשר קרהו ופרשת הכסף למה זה הגיד להתך אם לא להגיד לה. ועוד שהיה לו להפך ולומר להגיד לה ולהראות וכו' כי ההגדה חוזרת אל מה שקדם.
- באומרו לצוות עליה ולא לצוות לה, באומרו עליה יורה על דבר שהוא הנוגע אליה.
- באומרו לבא אל המלך להתחנן לו, מה צורך היה עתה והלא עדיין היה שהות אחד עשר חדש, ותכפל קושיא זו למטה באומרה אליו כי אחת דתו להמית אשר לא יקרא ויבא ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום, למה זה צוה עליה תשים נפשה מנגד ולא ייחל עוד שלשים יום, ולא עוד אלא שהתריז כנגדה בדברים קשים כגידים כי אם "החרש תחרישי בעת הזאת וכו' ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד יד).
- למה יומתו מה עשו היא ובית אביה, כי אם על התעצלה כעת הלא באה מחמת טענה ולא פשעה ולא חטאה היא ומה גם בית אביה:
והנה לבא אל הביאור נעתיק לשון מאמרם ז"ל במדרש חזית (אסתר רבה ז, יג-יח) עם שנשמיט קצתו כי ארוך הוא מאד, וז"ל: "אמר רבי ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות יהודים הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו וכו', מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקב"ה ואמר לפניו עד מתי תדבק באומה זו וכו'. אמר לו הקב"ה תורה מה תהא עליה אמר לפניו רבונו של עולם תסתפק בעליונים, וגם השוה דעתו למחוק את ישראל, באותה שעה אמר הקב"ה למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי ומופתי בכל הקמים עליהם לרעה אשבית מאנוש זכרם, מיד אמר הקב"ה לשטן הביא לי מגילה ואכתוב עליה כליה, באותה שעה הלך השטן והביא מגילה וכתב עליה, מיד יצאתה התורה בבגדי אלמנות וכו', וגם מלאכי השרת צעקו לקול בכייתה ואמרו לפניו רבונו של עולם אם ישראל בטלים מן העולם למה אנו צריכים בעולם, כיון ששמעו חמה ולבנה כך אספו נגהם וכו', באותה שעה רץ אליהו ז"ל אצל אבות העולם ואצל משה בן עמרם ואמר לו עד מתי אבות העולם רדומים בשינה וכו', אמר לו מפני מה, אמר להם מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש כו', אמרו לו אברהם יצחק ויעקב אם הם עברו על דת הקב"ה ונחתמה גזרתם מה אנו יכולים לעשות, חזר אליהו ואמר לו למשה אי רועה נאמן וכו' מה תענה על הצרה הזאת, אמר לו משה כלום יש אדם כשר באותו הדור אמר לו יש ושמו מרדכי אמר לו לך והודיעו כדי שיעמוד הוא משם בתפלה ואני מכאן, אמר לו רועה נאמן כבר נכתבה אגרת כליה על ישראל, אמר לו משה אם בטיט היא חתומה תפלתנו נשמעת ואם בדם נחתמה מה שהיה הוא שיהיה, אמר לו בטיט היא חתומה, אמר לו משה רבינו לך והודיעו למרדכי, מיד הלך למרדכי, הדא הוא דכתיב ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ע"כ:" (אסתר רבה ז ג)
והנה אם היינו שמים פנינו להעיר כל ההערות הראויות להעיר במאמר זה ולהשיב על כולם יאריך הביאור מאד זולת קצתם מן הבא בידינו. א. כי באומרו יתברך לשטן תורה מה תהא עליה והשיב לו תסתפק בעליונים אם תשובה זו מספקת נקשה לאלהינו יתברך דקארי לה מאי קארי לה. ועוד כי אם טובה היא למה יצאה תורה בבגדי אלמנות. ואם אין תשובה זו מספקת איך עליה השוה דעתו למחוק את ישראל. ועוד שהרי הוא יתברך במתן תורה לא רצה לתת תורה למלאכים. ועוד עם מי השוה דעתו אם הוא שהסכים עם השטן לא היה ראוי שיאמר לשון השואה ומה לתבן אל הבר חלילה. ועוד אם הסכים למחוק היינו כליה ואם כן יכתוב מיד ולא יקדים ויאמר למה לי אומה וכו' ולשאול הבאת מגילה. ועוד האם לפניו יתברך צריך כתיבה, יעשה, כי מי יאמר לו מה תעשה. ועוד כי איך אלהינו מרחם, הכותב בתורתו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, איך כתב כליה. ועוד היתכן שעל אשר נהנו מסעודתו של אחשורוש יתחייבו כליה. וגם שנאמר כי רע ומר היה כי קלקלו בזונות כנזכר לעיל במאמר הנזכר, הלא לא יוכל מלט מהדבר הקשה שהקשה רבי שמעון בן יוחאי לתלמידיו בעלי סברת מאמר זה באומרו אם כן של שושן יהרגו. ועוד אומרו למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי, מהראוי יאמר למה לי אומה שמכעיסים אותי וכיוצא ולא יתלה בריבוי אותותיו. ועוד באומרו אשבית מאנוש זכרם, כי הלא בתורתו בטל טענה זו באומרו
כו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.
כז לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת.
(דברים לב, כו-כז), איך אז לא חש אל "כעס אויב פן ינכרו וכו'" (דברים לב כז). ועוד אומרו מיד אמר הקדוש ברוך הוא לשטן הביא לי מגילה, המבלי אין מגילות לפניו יתברך שיצוה את השטן שיביא מגילה. ועוד מה לו יתברך צורך אל המגילה לכתוב. ועוד אומרו באותה שעה הלך השטן והביא מגילה היכן הלך. ועוד היתכן יכתבו לפניו יתברך על מגילה גשמית. ועוד באומרו שלבשה התורה בגדי אלמנות, איך יצדק זה בתורה. ועוד מה להם למלאכי השרת כי יבכו על ישראל והלא טוב להם שתסתפק התורה בעליונים. וכן חמה ולבנה למה אספו נגהם. ובסוף המאמר נשים שכל והבין מה זה שאלת משה רבינו ע"ה אם בטיט היא חתומה או בדם, מי נתן טיט או דם למעלה. ולמה בדם אין תקנה כאשר בטיט. וגם למה הוצרכו לבקש רחמים משה ומרדכי זה מכאן וזה מכאן ולא הספיק אחד:
אכן אין ספק כי כנפי רחמיו יתברך פרושות עלינו תמיד לבלתי כלותינו, כי חפץ חסד הוא, מרבה להטיב לחייבים טובות ואשר לא חשכו הרואות בארובות שכלו בעיני בשרו פקוחות יראה בעיניו ויורה באצבע דברי המאמר הלזה המורים אלינו גודל רחמיו יתברך בשומו כל מעייניו להציל ממות נפשנו. והוא בהקדים ראשונה בקצור נמרץ, כי הנה ידוע לאשר אור נגה עליהם, כי התורה איכותה מהעולם העליון עיקרה רוחניות בלתי בעלת תכלית בלתי נפרדת מאתו יתברך ומקיימת העולמות כלם על ידי שפע המשתלשל ממנה דרך העולמות עד למטה לארץ, כי על ידי עסוק איש הישראלי בה יבקע אורותיה למעלה בעולם העליון ומשם יתפשטו אורות רבים ונכבדים ומהם יתלבש שפע מתפשט לקיים כל העולמות עד עולם השפל הלז:
הקדמה שנית, והיא כי בשפע אורות הבא ממעל לנקרא תורה אליה, יש שתי בחינות, אחת, שיעור הראוי לה לפי כבודה בסיפוק פרנסה אליה, שנית בחינה יתירה שהיא גם לשלשל ממנה לעולם השפל שפע המבסמו ומקיימו. והבחינה האחת היא לה מלמעלה גם בהעדר זכות בישראל, ולפעמים גם בהיות הזכות מעט מזער. אך הבחינה השנית היא על ידי היות זכיות רבות בישראל, כי על ידי תורה ומצות שיעסקו בהם ישראל יעלו אורות הזכיות ההן למעלה עד שורשן, ומאשר יאירו בה גם למעלה הימנה תעלה הפרחתה, ואז ימשיכו מלמעלה אורות שפע רב האורות מאד עד דמלבד מה שיבהיקו אורה עד בלי די גם ישתלשלו עד למטה לארץ דרך העולמות לבסם עולם ולברכו ולסיימו. אך הנה אין זה רק על ידי עסוק ישראל בתורה, אך לו יצוייר אם היו מלאכי השרת עוסקים בתורה לא היה זכות עסקם משלשל שפע למטה לקיים עולם, כי אם למה שהיא צריכה לעצמה שהיא הבחינה הראשונה. והוא כי אינו דומה עסוק בה איש ישראל לעסוק בה מלאכי השרת הן מפאת נפשותן כנודע ליודעי חן, הן על התפשטות השפע לקיים העולם שאינו על ידי עסק מלאכים כנודע, כי על כן הן האדם כלול מכל העולמות עד עפר להתברך הכל על ידו:
ונבא אל הענין, והוא כי בהשטין השטן עלינו אמר לו הוא יתברך תורה מה תהא עליה, לומר, כי אם בהעדר ישראל לא היה מתבטל רק שפע המשלשל לעולם השפל שהיא הבחינה השנית שבהקדמה השניה החרשתי, כי אין ההפסד רק לישראל שחטאו, אך הלא לא יבצר גם כן מה שהוא לתורה עצמה להאיר לה שהיא הבחינה הראשונה, וזהו תורה מה תהא עליה, כלומר מצד עצמה כי עליה אני חס כי על כבודה ראוי להאריך בל תאבד שעשועה ממנה על ידי עסוק בה ישראל. והנה אז היתה תורה בישראל כאשר הפליגו רבותינו ז"ל (מגילה טז א) בישיבת תלמידים שהיו לו למרדכי וכיוצא בו ולא יבצר מהחרש והמסגר ותלמידיהם:
והשיב השטן תסתפק בעליונים, לומר, גם כי השתלשלות שפע לקיים העולם שהיא הבחינה השנית תעדר, על העדר ישראל, וגם קצת מהראשונה, כי גם שעל ידי עסק העליונים לא יבצר מה שנוגע אליה מצד עצמה, יותר מזה יש בבחינה ההיא אפילו כשהיא לבדה בהיות על ידי ישראל, מאשר היא בהיות על ידי עסק העליונים:
והנה גם שלא הספיקה טענה זו לגזור כליה, לפחות הספיקה שגם השוה דעתו וכו', והוא כי בכל משפט איש או עיר או ממלכה בבית דין של מעלה לא יבצר מהיות להימין ולהשמאיל גם בו יתברך בין מדת הדין ומדת הרחמים, ולפעמים טענת מדת הדין מכרעת ולפעמים טענת מדת הרחמים ולפעמים הדבר שקול בשוה, וזה כי יאמר גם שמתחלה היתה הטיה בדעתו יתברך אל הרחמים עתה השוה דעתו שיהיה דעתו שוה בלתי נוטה ומכריע לשום צד כי היה הדבר שקול (בענין) [בעיניו] למחות את ישראל:
ולהיותו יתברך חפץ חסד מטה כלפי חסד ושמח במלמדי סניגוריא על בניו כמעשהו ביום הכיפורים (ויקרא רבה כא ג) וכמאמרם ז"ל בבראשית רבה (תנחומא וירא ח, דברים רבה ג טו), כי על כן בחר הוא יתברך באברהם מבכל צדיקים שקדמוהו על שהיה מלמד סנגוריא על הבריות, שעליו אמר אהבת צדק ותשנא רשע, אהבת להצדיק ולא להרשיע את הבריות, על כן מה עשה הוא יתברך בראותו פה הדבר שקול בקש לתת התעוררות אל האפשריים ללמד סניגוריא, בתורה, ואליהו, ונשמות צדיקים וכיוצא בהן, כאשר עשה למשה באומרו הניחה לי וכו', והוא כי הנה שתי טענות היה אפשר להשיב לפניו יתברך לזכות את ישראל, אחת, לומר האם אחר עשותך כמה נסים ונפלאות להפיל הקמים עליהם ביד חזקה עתה תכלה אותם, והיא טענת משה רבינו ע"ה באומרו (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת כו' בכח גדול וביד חזקה. עוד טענה שנית והיא מאמרו יתברך (דברים לב כו) אמרתי אפאיהם אשביתה וכו' לולא כעס אויב אגור וכו', כי אם יעשה כלה ח"ו יהיה חלול השם בדבר כי יאמרו העובדי גילולים כי הם העושים וידם רמה על השם ועל משיחו. והנה בהיות רצונו יתברך לשמוע טענות אלו מפי סניגורים אמר לתת להם פתחון פה, אל הטענה האחת [אמר] למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי ומופתי לכל הקמים עליהם לרעה, והוא למען יתעוררו סניגורים ויאמרו הלא סוף פסוק זה הוא לולא כעס אויב אגור וכו' שהיא הטענה השנית, ועם כל זה אין דובר דבר להליץ טוב, והוא כי לא שכחו אשר קרה למו בזמן החורבן שבאו האבות ומשה ללמד סניגוריא ולא שוה למו:
ובראותו יתברך כי אין מליץ טוב מיד אמר לשטן הבא לי מגילה וכו', והאלהים עשה למען בזמן שהלך להביא המגילה יתעורר מלאך מליץ הוא יליץ על ישראל. וענין המגילה הוא כי אמר הוא יתברך הנה אין בהנאת הסעודה די בער את כל ישראל מן העולם, ומה גם למאמר רבי שמעון בן יוחאי של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו, על כן רבי ישמעאל בעל מאמר זה שאומר שעל הסעודה היה הדבר, אמר, שאמר אליו הבא מגלה, לומר, כי כאשר אין כתיבה אם לא על מגלה שיסבלנה, כן אין כליה אם לא על דברי עונות שסובלים אותה, כי אין עון זה מספיק, לכן לך וחפש אחר אשמה כוללת שאכתוב עליה כליה לכל העולם בצירוף עון הסעודה, ובכלל דבריו כיוון כי גם בכל מה שיבוא עוד קטגוריא בישראל אין עון מספיק לעשות כליה מוחלטת מעתה, רק לכתוב ולא לעשות כעת עד נראה אם ישובו מדרכם ויתקנו את אשר עוותו, וכמאמרם ז"ל בגמרא מסכת ראש השנה (עיי"ש יח א, ועיין במדבר רבה יא טו) כי הגזירה שנכתבת ולא נחתמת קלה ליבטל, ומה גם אם מה שהביא הוא עון הצלם שלא היה אלא לפנים:
על כן בראות התורה שלא כלתה הרעה כי אם שהיתה נכתבת בלבד לראות אם ישובו, אז הראית צערה למען יכמרו רחמיו יתברך ויצאת בבגדי אלמנות הם דרכי פשט התורה שהם כלבושים אליה פשט רמז דרש, שיתבטלו עתה בהעדר ישראל, שהיתה עתה אלמנה מישראל המולידים ממנה אורות ומלאכים (בעסקה) [בעסקם בה] ומצותיה בעולם העליון. ואחר שהראית פגם שבעולם העליון הנוגע אל התורה באו מלאכי השרת וצעקו על עולם המלאכים שגם הוא מתבטל, שכל ישעם להשתלשל השפע העליון על ידיהם לעולם השפל, וזה אמרם אם ישראל בטלים מן העולם אנו למה אנו צריכים בעולם. ואומרו צעקו לקול בכייתה, היא, כי תחלה חשבו שיהיה טוב להם העדר ישראל כי תנתן למו התורה כאשר שאלו באומרם אשר תנה הודך על השמים, אך לקול בכייתה הכירו כי הכל תלוי בישראל שבעולם השפל, ואם אין צדיקים למטה הכל בטל. וכיון ששמעו חמה ולבנה שבעולם הגלגלים אספו נגהם באומרם אם ימנע מהמלאכים אורם איזה הדרך יגיה אור עולם הגלגלים המקבל מעולם המלאכים, נמצאו כל העולמות מרגישים עולם העליון עולם המלאכים עולם הגלגלים וכל שכן התחתון עצמו:
אז רץ אליהו וכו', והנה האבות נתייאשו ואמרו אם הם עברו על דת וכו', והוא מטעם שכתבנו כי זכרו כי לא שוה למו אשר הליצו בזמן החורבן, אז דבר אל משה לאמר לו מה תענה בצרה זאת כי לא נתייאש מלדבר אל משה פן ישיב כאבות, והוא כנזכר לעיל שאמר הן ידעתי שגם אתה היית עוזר בזמן החורבן עם האבות ולא שוה לך, אך עתה אל תחרש, והוא כי כל כח המן בגזרתו הרעה היה על כי באדר מת משה רבינו ע"ה, על כן אמר לו מה תענה על הצרה הזאת, לומר, כי להיות צרה זאת על תענה כאבות כי הלא מתחזקים על סלוקך ואתה צריך להראות כי לא סר כחך מלהטיב את ישראל על סלוקך, ולא תהיה כלום לעשות בנו גזרתם הרעה. אז אמר לו כלום יש אדם כשר כו', והוא כי בסילוק ההיזק מישראל יעמוד מרדכי וישיב את ישראל בתשובה לתקן עוותם, ואני מלאתי את דבריו להפיל את המן שתתהפך הרעה עליו לעומת מה שחשב שתשש כחי:
או יהיה, כי הנה על ידי משה החילו מפלת עמלק, כי כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל נגד עמלק, ועל זה אמר לו אליהו מה תענה על הצרה הזאת, כלומר כי אליך נוגע הדבר שהיא נגד עמלק, אז אמר הוא כלום וכו', לומר הנה שם היה עמי יהושע שהוא מבני בניה של רחל המיוחדים להפיל את עמלק (בראשית רבה עג ה), כמה דאת אמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה מט כ), על כן כשאמר לו שהיה מרדכי שגם הוא מבני רחל, אז אמר לו משה יעמוד הוא משום וכו', ויהיה מענין משה ויהושע, וגם זה על דרך הנזכר, אחת לסלק היזק ישראל, ואחת להגבירם להפיל את האויב, כענין וגבר ישראל:
ואז אמר לו משה רבינו ע"ה לאליהו אם בטיט היא חתומה תפלתינו נשמעת וכו'. והנה אשר נראה אלי בתחלה, עם ששמעתי אומרים אחר כן שקדמוני זולתי, הוא שאמר אם בטיט היא חתומה שנחתם גזר דינם על הנאת הסעודה שהיא הנאה חומרית תפלתינו נשמעת, ואם בדם שהוא על השתחוות לצלם הנוגע אל הדם הוא הנפש אין תקנה. אך הדבר הקשה על זה הוא כי הלא האבות ומשה עצמו אמרו לאליהו מפני מה נתחייבו כליה, ואמר להם מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש ובעבור זאת נגזר עליהן לכלותם מן העולם ולאבד זכרם כאשר העתקנו לשונו, ואם כן איפה מה זו שאלה אם בטיט היא חתומה וכו', הלא כבר אמר לו בפירוש באר הטיב שבטיט היא חתומה ולמה יטמין עתה הדבר ברמז. ועדיין אפשר לדחוק כי היתה דעתו לאמר הן אמת כי עון הסעודה גרם הרע ומלא המדה, אך בהחתם על איזה היה החותם, עם שמאליו יובן כי זה היה:
אך אפשר עוד לומר כאשר נדקדק אומרו נהנו מהסעודה ולא ממשתה אחשורוש, והוא כנזכר לעיל על והשתיה כדת אין אונס כי למה שכל ישעו וכל חפץ המלך היה להכשיל את ישראל, על כן ביין צוה שאין אונס למען תפוס אותם לחטוא ברצון, מה שאין כן בפת בגו, והנה השתיה היתה קשה מהאכילה כי היה יין נסיכם והתורה השוותו לתקרובת עבודה זרה (עבודה זרה כט ב) כמה דאת אמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם (דברים לב לח), ולכן גם כי לא יעדרו קצת שיבערו ויכשלו ביין מלכות, אך רבים שתו לא נימא כי הזהרו מסרך עבודה זרה ואין אונס, באופן שהעון הכולל לכל הקרואים מבני עמנו היה הנאת הסעודה היא האכילה ועליה נתחייבו, וזהו אומרו נהנו מסעודתו שמשמעו על מה שאינו חמור כעבודה זרה רק הנאה חומרית שהוא ממאכל שולחנו ולא אמר ממשתה אחשורוש שעיקרו ומשמעו הוא השתיה, וזה שאל אם בטיט היא חתומה וכו', לומר הן אמת שנתחייבו על שנהנו מסעודתו אך בטיט היא חתומה שהוא על סעודה בלבד כמשמעות הלשון, או בדם היא חתומה שרבים שתו מיין נסיכם שהוא סרך עבודה זרה ואמרת לשון הנאת סעודה על כי הנאה היא הכוללת הכל לגמרי, ואם כך הוא, אין תפלתינו נשמעת, והשיב שהיה בטיט כי רובם לא חטאו רק בדבר הנאת הסעודה:
העולה מדברי רבותינו ז"ל בזה הוא, כי נתחייבו שונאי ישראל שבאותו הדור כליה למקום ולא היתה תקנה אם לא על ידי תפלת משה רבינו ע"ה ומרדכי היהודי וששלח משה רבינו ע"ה את אליהו יודיע הדבר למרדכי, וזהו שאמר ומרדכי ידע את וכו' כי ידע מפי אליהו:
ובזה נבא אל ביאור הכתובים בס"ד, אמר [ומרדכי] ידע את כל אשר נעשה על כן ויקרע וכו' כי ראה כי אין תקנה אם לא ישוב ישראל עד מכהו ואת ה' צבאות ידרשו בתשובה שלימה, כי מאתו יתברך נהיה הדבר כי כליה נכתבה לפניו ואין ארוכה למחלה זו בדבר אל המלך או אל שר הצבא בלתי לה' לבדו, כי ידע את אשר נעשה מפי אליהו. ואומרו כל אשר הוא כי לו ידע אשר נעשה בשמים שנחתם גזר דין ולא ידע ענין משה רבינו ע"ה, היה מתיאש ומתרפה כמאמר אבות העולם אם הם עברו על דת וכו' מה בידינו לעשות. וכן אילו ידע ששולח לו משה רבינו ע"ה שיתפלל ויתוקן רעת המן ולא יודע לו כל תוקף הגזרה שנחתמה למעלה, גם כן לא יגדל הדבר בעיניו להגדיל לעשות, אך אמר שידע את הכל, וזהו ידע את כל אשר נעשה זה וזה, ולכן ויקרע וכו':
והנה אמר בלבו אם אין ישראל שבים עד ה' אלהינו בתשובה שלימה מה נועיל כי נפגע בו יתברך משה רבינו ע"ה ואני, כי הא למה זה דומה לרופא הבא לרפאות את אשר צבה בטנו ממאכלים רעים כי אם ימאן החולה להריק חלאתו מכל חיל בלע לצבות בטן, כל אשר ירפא הרופא יהיה לריק, כן הדבר הזה הנה ישראל צבתה בטנם נטמאה נפשם מבטן המלאה לה מסעודת אחשורוש עם יתר דברי עונות ואיך יהיו לרצון אמרי פינו לרצון להם לפני ה', חלאת טומאת אשמתם חקוקה על עצמותם, על כן ראה והתקין את כל הדברים המתמיהים אשר עשה בשווקים וברחובות ושק ואפר, והוא כי אמר בלבו הלא אם קורא אני אליהם יעמדו יחדיו כל היהודים אשר בשושן לאמר להם הבו דבר ועצה הלום, ודעו מה תעשו כי כלה ונחרצה נעשתה כי הדת נתנה בשושן הבירה ובשאר מדינות המלך הרצים יצאו דחופים בדבר המלך להשמיד וכו', ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, אך הדבר הרע הזה מנפש ועד בשר יכלה, ואתם ידעתם כי כתב אשר נכתב בשם המלך וכו' אין להשיב, וגם המלך לבבו למרע כי הלא כאשר הדת נתנה בשושן הבירה המלך והמן ישבו לשתות משמחת לבב, לכן דעו איפה כי כלתה הרעה מאת המלך וכלה הוא עושה וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם בצום ושק ואפר ואל תאכלו על הדם עד ישקיף וירא ה' משמים ויאבה לחננם וישוב לרחמכם. הלא יענו ויאמרו אל מרדכי תנחומים של הבל זה בכה וזה אומר בכה. זה יאמר הנה דבריך טובים ונכוחים אך אל ירע לבבך כי כן דרך המלכים לגזור גזרות ואחרי כן ישוב אפו מהם, וברוך ה' כי הפליא חסדו לנו להאריך המועד עד שנים עשר חדש אדר ולא יבצר מהמלך בקרב ימים יהיה לפניו עת רצון נבא אל המלך להתחנן לו לאמר לפניו מה פשענו ומה חטאתינו הננו עבדים לאדוני מאז גלינו בארצך ונבכה לפניו ולא יבצר ממנו שיהמו יכמרו רחמיו. וזה יאמר זאת עשו קחו כל אשר נמצא אתו כסף וזהב סגור בביתו ובחומותיו יביאו והורידו לאיש מנחה הראויה להתכבד ולא יראו פניו ריקם, וגם את הדבר הזה נעשה טרם נתראה פנים נחלקה שכם כל השרים רואי פני המלך וכל עבדי המלך אשר בשער המלך למען דבר דבר ידברו גם המה טוב אל המלך, ובזה נבואה אל משכנותיו נשתחוה להדום רגליו ולשרים אשר אתו ונתחנן אליו וכל שריו ועבדיו יהיו לנו מעיר לעזור ולא ישיב פניהם ופני המנחה ההולכת לפנינו ריקם. וזה יאמר מה לכם תדכאו העם ותבוזו כסף ותבוזו זהב הלא ידעתם כי אחות לנו בבית המלך ונפשו קשורה בנפשה הלא תלך היא ותדבר אל המלך להשיב חמתו מהשחית ולא ישיב את פניה. וזה יאמר כמתחסד הלה' תגמלו זאת ואיה איפה הבטחון אשר בטחתם באלהינו מרחם, ההוא אמר ולא יעשה לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, אל תיראו ואל תערצו כי ה' אלהינו אשר הצילנו ממלך בבל ויפילהו ארצה לא נין ולא נכד בעמו, הוא יצילנו מהמן הרע הזה, לכן אכלו משמנים ושתו ממתקים אל תעצבו כי ה' אתנו אל תיראום. ואם יענה מרדכי ויאמר מה לכם תרפאו השבר על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום כי קצף ה' עלינו קצף וכלה הוא עושה אם לא תשובו עדיו, כי דעו איפה כי נכתבה כליה ח"ו, הלא יענו ויאמרו אליו אשר האלהים עושה מי הגיד לך אין זה כי אם חלום חלמת וחלומות שוא ידברו קנצי למלין הבל יהבילו וישחיתו דבריו הנעימים, לכן יעצוהו כליותיו ילבש שק, ואפר יציע, ויהא סובב סובב הולך בשוקים וברחובות בקול בכי ובקול צעקה גדולה ומרה:
מדרש רבה
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים וְגוֹ'" מי היו אמר ר' סימון זה שבטו של יששכר הה"ד (וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' דה"א, יב): "לג" ר' תנחומא אמר לקורסין ור' יוסי בר קצרת אמר לעיבורין "לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל" שהיו יודעין לרפאות את הקירוס (פירוש קליפה העולה מחמת מכה) "רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם" אלו מאתים ראשי סנהדראות שהיו שבטו של יששכר מעמידים "וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם" וכולם היו מסכימים הלכה על דעתן כהלכה למשה מסיני. אמר להם אותו רשע בשביל שגזרתי על ושתי שתכנס לפני ערומה ולא נכנסה מה הוא דינה אמרין ליה אדונינו המלך כשהיינו בארצנו היינו שואלים באורים ותומים ועכשיו מטולטלין אנו וקראו לפניו המקרא הזה (ירמיה מח, יא): "שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר" אמר לון אית הכא מינהון אמרין ליה קריביהון הדא הוא דאמר "וְהַקָּרוֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי וְגוֹ'". (משלי יא, ח): "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו" "צדיק מצרה נחלץ" אלו שבטו של יששכר "ויבא רשע תחתיו" אלו שבעת שרי פרס ומדי.
ד"א "וְהַקָּרוֹב אֵלָיו" כתיב (שם) "בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו" "בפה חנף ישחית רעהו" אלו שבעת שרי פרס ומדי "ובדעת צדיקים יחלצו" זה חלקו של יששכר.
ד"א והקרוב אליו כתיב (שם יד, טז) "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח חכם ירא וסר מרע" זה שבטו של יששכר "וכסיל מתעבר ובוטח" אלו שבעת שרי פרס ומדי.
ד"א "וְהַקָּרוֹב אֵלָיו" כתיב (שם כב, ג) "ערום ראה רעה ונסתר ופתאים עברו ונענשו" "ערום ראה רעה ונסתר" זה שבטו של יששכר "ופתאים עברו ונענשו" אלו שבעת שרי פרס ומדי:
פרק ד/פסוק א
ומרדכי ידע את כל אשר נעשה (אסתר ד, א) ויש לשאול וכי מרדכי בלבד ידע והרי כתיב (שם ג, טו) והעיר שושן נבוכה א"כ הכל ידעו, ויראה לומר כי כך פרושו כי הכתבים לא היו מפרשים בהם כי המן שאל דבר זה מן המלך ואין שייך לכתוב זה בכתבים רק כתבו שהדת נתנה להרוג אותם להשמיד אותם ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ואיך הגיעו הדברים על ידי המן ולכך ויזעק זעקה גדולה ומרה כאשר ידע כי ע"י המן היה זה כי פרשנו למעלה כי אלו היה הגזירה מן המלך אחשורוש לא היה יראה כ"כ כי עיקר המלך להחיות את העם ולא להמית (ספר אור חדש עמוד קמה) אותם אבל כאשר ידע כי המן הוא שעושה הכל והוא אדם ולא מלך ובשביל כך אדם הזה הוא מבקש לבלוע הכל ומכ"ש שהוא המן בן המדתא האגגי צורר היהודים אשר היה מכיר במשפחתו ובאבותיו שהם קוץ מכאיב וסילון ממאיר מעולם אל ישראל.
ובגמרא (מגילה דף טו.) אמרו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה (אסתר ד, א) אמר רב שגבה לבו של המן יותר מן אחשורוש, איכא דאמרי על אחשורוש, רב שימי בר חייא אמר גבה מלכא עילאה ממלכא תתאה דלא עביד דינא, פי' דלא הל"ל ומרדכי ידע אשר נעשה שאם בא לומר שידע מה שנתנו כל ישראל להשמיד ולהרוג אותם אין לפרש כך וכי מרדכי בלבד ידע זה הרי הכל ידעו והוי ליה למכתב ויזעק מרדכי זעקה גדולה ומרה ולכך פירשו כי מרדכי כאשר שמע ענין זה ידע כי גבה לבו של המן יותר מאחשורוש כי אחשורוש לא היה עושה דבר זה לאבד אומה שלימה והמן גבה לבו יותר מאחשורוש, ולאיכא דאמרי גבה לבו של המן על אחשורוש כי מאחר שבקש ממנו דבר כזה שאין ראוי לאחשורוש לעשות כמו שאמרנו שאין ראוי למלך לעשות דבר כמו זה ובזה גבה לבו על אחשורוש להיות יותר גדול ממנו שיעשה דבר שאינו ראוי ומפני שראה מרדכי דבר חדוש כמו זה שהוא יוצא ממנהגו של עולם היה ירא שמא יצא מחשבת המן אל הפעל לאבד אומה שלימה אף כי הוא דבר זר מאוד, ובר שימי סבר כי גבה מלכא עילאי וכו' פי' כי דבר זה היה חדוש גדול בעיני מרדכי כאשר ראה כי המן כתב ספרים להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ואין הקב"ה עושה דין בו כאלו גבה ח"ו מלכא תתאי ולכך היה ירא מרדכי מאחר שאין הקב"ה עושה דין בו א"כ החטא גדול כ"כ ויהיה גומר מחשבתו מה שירצה ולכך ויקרע מרדכי את בגדיו.
ויקרע מרדכי את בגדיו (שם ד, א) במדרש (אסתר רבה ח, א) בנימין גרם לשבטים לקרע הזה הוא דכתיב (בראשית מד, יג) ויקרעו שמלותם והיכן גרמה לו קריעה בשושן הבירה הה"ד (אסתר ד, א) ויקרע מרדכי את בגדיו והוא איש ימיני וילבש שק ואפר (שם) וגו' רבי איבו אמר משתפס יעקב אבינו את השק דכתיב (בראשית לז, לד) וישם שק במתניו שוב לא זז מבניו, אחאב כתיב ביה (מלכים א כא, כז) וישם שק על בשרו, יורם בנו (מלכים ב ו, ל) וירא העם והנה השק על בשרו, מרדכי (אסתר ד, א) וילבש שק ואפר ויזעק זעקה גדולה ומרה, א"ר חנא מאן דאמר קודשא ב"ה ותרין הוא יותרין בני מעיו אלא מאריך רוחיה וגביא דילה, תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו דכתיב (בראשית כז, לד) ויזעק זעקה גדולה ואימת נפרע ממנו בימי מרדכי דכתיב (שם) ויזעק זעקה גדולה ומרה, פי' הקריעה הוא דין גמור לקרוע את בגדיו ואין דבר יותר מזה כמו שהוא הקריעה ולכך אינו בא רק על מעשה של הפסד גמור שנעשה וכאן עדיין לא נעשה דבר שהיה קורע מרדכי עליו וא"כ איך נעשה דבר זה מן הצדיק מרדכי ולכך דרשו בנימין גורם זה שהוא גרם לשבטים שהיו קורעין ואף כי בנימין לא עשה דבר מ"מ על ידו היה זה ואין מגלגלין חובה כי אם ע"י חייב ולכך ויקרע מרדכי את בגדיו ור"ל אף כי הקריעה הזאת לא היה ראוי כ"כ כי עדיין לא היה כאן הפסד ואין קריעה רק על הפסד רק בשביל שהיה גורם בנימין אביו קריעה לשבטים לכל נעשה קריעה זאת, א"ר אבא משתפס יעקב אבינו השק לא זז מבניו בא לתרץ ג"כ הא דכתיב (בראשית לז, לד) וישם שק במתניו כי עדיין לא נעשה דבר גדול מאוד ללבוש שק כאלו נעשה דבר הפסד ועל זה אמר משתפס יעקב ללבוש השק ודבר זה כי הצרות קרובות ליעקב כמו השק שהוא קרוב לאדם והוא דבק באדם כי הצרות קרובות ליעקב וכמו שאמר אל שדי שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די (תנחומא מקץ י) ולכך אמר ג"כ יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב (תהלים כ, ב) ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני תהלים סי' תרפ) לא אמר אלקי אברהם כי יעקב היה מיוחד לצרה ולכך הלביש יעקב על בשרו
(ספר אור חדש עמוד קמו)
לומר כי הצרות קרובות דביקות אליו ביותר ומאחר שהצרות קרובות אליו לא היה זז שק מעל בניו לעולם כי הצרות קרובות בבניו כי הדבר אשר דבק בהן האב לגמרי לא סר מזרעו והבן יורש אותו ומפני כי בנימין נקרא בן אוני (בראשית לה, יח) והוא נולד בצרת אמו ולכך הוא מוכן לו יותר שירש דבר זה מאבותיו ולכך מרדכי שהוא איש ימיני לבש שק ואלו דברים יש לך להבין מאוד, ומכ"ש כי הגורם היה מפני שיעקב הזעיק לעשיו דכתיב (שם) ויזעק זעקה גדולה ומרה, ופי' זה ג"כ כי מה שזעק זעקה גדולה ומרה הוא דבר שהוא מופלג בשנוי גדול ואין ראוי שיגיע דבר כמו זה לצדיק דבר שהוא כ"כ מופלג שהוא דבר זר מאוד רק מפני שיעקב גרם לעשו לזעוק זעקה גדולה ומרה ולכך המן שהוא מזרע עשיו היה גורם ליעקב ג"כ שיזעק זעקה גדולה ומרה וכל דבר שמגיע לצדיק שהוא יוצא מן הסדר והוא שנוי גדול כמו זה צריך לזה סבה ואל"כ לא הגיע דבר כמו זה לצדיק דבר שהוא יוצא מסדר העולם ומכ"ש מאחר כי מצינו שגרם בנימין הקריעה לשבטים ועתה הקריעה היה לבנימין שיש לתלות זה בזה וכן כיון שמצאנו כי יעקב גרם זעקה גדולה ומרה לעשיו וכאן היה גורם עשיו הזעקה ליעקב דהיינו לזרעו שיש לתלות זה בזה,