כתב סופר על התורה
פעלים מקבציאל ספרא דישראל בוצינא קדישא רשכבה"ג
אב"ד ור"מ בק"ק פרעסבורג יע"א
ספר ויקרא
[עריכה]
פרשת בהר
[עריכה]"בהר סיני לאמור," (ויקרא כה, א) ברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני, אלא מה שמיטה נאמרה בסיני כך וכו'. וצריך ביאור, ושמעתי משמי' דאבא מאוה"ג זצ"ל, כי על ידי שמיטה נראה לעין כל, כי התורה מן השמים, ולא משה מעצמו אמרה, כי איך אפשר שיבטיח "ועשת התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כא) שהוא שלא בטבע, אלא ודאי שהתורה מן השמים היא, אלו דבריו בקיצור וש"י. ולפענ"ד נראה כי ע"י שמיטה יכניע האדם לבו ולא יאמר "כחי ועוצם ידי עשה לי [את] החיל הזה" (דברים ח, יז), כי רואה עין בעין, שהכל מן השמים וביד שמים הוא, ועל ידי זה ימצה עצמו מחוייב להיות נכנע לפניו ית"ש ולשמור מצותיו חקיו ומשפטיו, וז"ש מה שמיטה נאמרה מסיני, כך כל התורה נאמרה מסיני, כי שמיטה היא יסוד האמונה והבטחון, ודבר זה מעוררו לזכות עצמו, כי הכל תלוי ברצונו ית"ש, ויש להוסיף, כי התורה ניתנה בסיני, שהוא הר הקטן להורות נתן, שלא יגבה לב האדם, כי ה' שוכן את "דכא" (ישעיהו נז, טו), וזה כלל גדול בתורה, שאל יתגאה האדם וע"י שמיטה יכנע לבבו, וז"כ שמיטה נאמרה מסיני כך כה"ת וק"ל.
ועד"ז אמרתי לפרש מה דאמרו ז"ל בשביל גסי הרוח גשמים נעצרים, כי מי שמאמין בהשגחת ה' בתחתונים לא יתגאה, כי ילמוד מה' מדת הענוה, "כי רם ה' ושפל יראה" (תהלים קלח, ו), וגם לא יתגאה בעושרו נגד העני, כי לא בכחו ועוצם ידו עשה לו כל החיל הזה כדכתיב, "אל יתהלל עשיר" (ירמיהו ט, כב) וכו', "כי אני ה' עושה חסד" (ירמיהו ט, כג) וכו', ומי שמתגאה נראה ככופר בהשגחת הבורא, ולכן אמרו כל המתגאה כאלו עע"ז כנ"ל, וכשעוצר ה' הגשמים, בעיניו יראה ובלבבו יבין, כי הכל ביד ה' ולחנם טרחתו, ויגיעו בשעת חרישה וזריעה, וכל טרחתו ללא הועיל והפסיד מה שהי' לו, עי"ז יראה כי הכל ביד ה', ויכנע לבבו בל יתגאה עוד, ולכן בשביל גסי הרוח גשמים נעצרים, וי"ל שמשו"ה אמרו מזכירין גבורת הגשמים, כי ע"י הגשמים נראה גבורת ה', כי הכל בידו והכל נעשה ע"י ורצונו והכל בגבורתו כנ"ל נכון.
בהר סיני לאמור, מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו', הקושי' בוודאי כל התורה נאמרה בהר סיני, ולמה פרט כאן בהר סיני, נראה כי מצוה זו שורש ויסוד כל המצות, וכותב פה שנאמרה בסיני ובכללה כל המצות, וצ"ל איך היא שורש האמונה ויסוד המצות ,ונ"ל דבטעם שמיטה כתב הרמב"ם במורה שלו כדי שתשבות הארץ ולא יחלוש כחה לגמרי, ודחו טעם זה, כי הלא דרך הארץ לא כן הוא, שזורע שנה ומוביר שנה וכו', והתורה ציותה לעבוד שש שנים זה אחר זה, וע"כ טעם זה ליתא, כי זה פירוש מ"ש "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב), שלא ישבות לטובת הארץ כמ"ש הרמב"ם, רק לשם ה' כנ"ל, והנה המפרשים כ' טעם אחר לשמיטה להורות לנו, כי לד' הארץ, ואל ידמה האדם, כי בכחו ועוצם ידו הגדיל בארץ, לכן ציוה ה' נגד הטבע, כי שש שנים בזה אחר זה יזרעו ויקצרו, ובשנה השביעי' תשמטנה, ומה שצמח בשנת הששית יהי' די גם לשביעית ולפעמי' לשלש השנים, אף שהוכחשה הארץ שש שנים רצופי', ומזה נראה השגחת ה', שעיני ה' "דורש אותה תמיד" (דברים יא, יב) וכו', ויבטח אדם תמיד בה', ואל יאמר "מה נאכל" (ויקרא כה, כ) מחר, והנה האמונה והבטחון הוא יסוד מוסד לכל התורה, כי ע"י שמירת שבת מבטל ממלאכתו, ומהיכן יהי' לו לאכול, וגם ע"י איסור ריבית ממונו מונח ואינו מרוויח בו, וגם איך ישב האדם לעסוק בתורה אם אין לו מה לאכול ולפרנס עצמו, ורק הבטחון בה' הוא לו למגן תמיד, שלא יפסוד מכח המצוה, והוא ית"ש אמר ויעשה הוא יושיעו ואין לך דבר הנראה לעינים מופת אותך על כל זה משנת השמיטה כמ"ש לעיל, ולכן כ' בהר סיני, כי מצוה זו שורש ויסוד לקיום כל המצות ולימוד התורה וק"ל.
עוד נ"ל דברי רש"י, מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו', ואקדים לפרש הא דאיתא בש"ס שבת שבא גר להלל ואמר גייריני ע"מ שאקיים כל התורה על רגל אחד, ואמר לו מאי דסני לך לחבריך וכו' ועיי' פי' רש"י ועיי' במהרש"א, וי"ל שאלת הגר ע"פ שכתבו המפורשי' הא, דלא נתנה התורה עד הר סיני, משום שהיו אז באגודה אחת כאיש אחד כדכתיב "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) וכו', ומקודם שנעשו כאיש אחד לא הי' אפשר לקבל התורה, דהאיך יקיימו כל אחד מישראל תרי"ג מצות, שבהם מצות השייכ' רק בכהנים ומצות שהם בישראל ולא בכהן וכדומה דברים הרבה, אי אפשר שיקיי' איש אחד כל המצות עליו, אבל אם כל ישראל באגודה אחת ואיש את אחיו אוהב כנפשו, אז מתקיימת התורה בכללה בכל ישראל יחד, וכאלו עושה כל אחד הכל עכ"ד, ולפי"ז הכל תלוי במצות ואהבת לרעך כמוך, דאם אוהבי' זה את זה וחביב חבירו עליו כגופו, אז יש לו חלק בעשות חבירו ממצות השם, ויש לפרש דאמר ר"ע "ואהבת לרעך" (ויקרא יט, יח) וכו' זה כלל גדול בתורה, דהיינו זה כלל גדול לקיים התורה, דלולי זה אי אפשר שתתקיים התורה ע"י שום אחד מישראל, אלא ע"י ואהבת לרעך וכו', ולפ"ז י"ל, כי הגר הזה חשקה נפשו לדבק בישראל ולכנוס תחת כנפי השכינה ולקיים כל מצות ה', והבין כי זה א"א לכל האדם, ובפרט כי הוא הי' בגיותו כמה שנים, והאיך יקיים מעתה כל התורה, לכן אמר למדני שאקיים כל התורה על רגל א', שיאמר לו דבר יסוד אשר נכללו בו כל המצות, כדי שיהי' מקיים כל התורה כולה, והשיב לו הלל, מאי דסני לך וכו', שהוא מצות ואהבת לרעך כמוך, ועי"ז יהי' באגודה אחת אם כל ישראל, ויהי' נפשו קשורה בנפשם, ובזה יקיים כל התורה כנ"ל.
והנה מצוה דאוהבת לרעך אינו רק בלב, אלא שיראה לחבירו את אהבתו בפועל ע"י שמעזרו ומושיעו בשעת דוחקו ומפרנסהו משלו בעת שפרנסתו מצומצמת, ואז נראה, כי דבוק בלבו וקשור עליו בעבותות האהבה, והנה בשנת השמיטה שאין חורשי' וזורעים וקוצרי', וצריך להסתפק במה שיש לו, ולפעמים על שלש שנים בודאי מצמצמי' כל מה דאפשר, ואם אז יפקיר הכל שיהיה העני שוה לו ליטול כל מה שירצה, אין לו ואהבת לרעך יותר מזה, ולכן פרט כאן בהר סיני לומר מה שמיטה כללותיה ופרטותיה נאמרו מסיני אף כל וכו', דהיינו לאחר שקבלו שמיטה בסיני וקימו וקבלו עליהם ואהבת לרעך כמוך כל כך, אז אף כל נאמרו בסיני והכל תלוי' במצות שמיטה לעשות כראוי וק"ל.
"ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב) פי' רש"י לשם ה', עיין רמב"ן, שהרבה להקשות, ונ"ל בשנקדים מה שפרשתי במשנה אבות ואין לפניו לא מקח שוחד, כי הכל שלו, ופי' רמב"[ם] שוחד מצוה כנגד עבירה, כי אין מצוה מכבה עבירה, וז"כ אין לפניו לא מקח שוחד אלא שמדקדקים, א"כ האיך שייך, כי הכל שלו, אבל נ"ל, כי יש ויש שבוטחים על צדקת פזרונם שנותנים צדקה ומחזיקים עניים ויהי' זה מחפה על עבירתם בין אדם למקום, כדכתיב "וחטאך בצדקה פרוק" (דניאל ד, כד), אבל הם חוטאים בנפשותם, כי אין מצוה מכבה עבירה, והנה כתי' "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דה"א כט, יד), והכל של הקב"ה, ואין אדם נותן צדקה משלו, ורק בעושים רצון המקום, שאז "והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז) אז נותן משלו, כי אז הכל של אדם, ואם חוטא ועובר על מצות ה' אשר לא תעשה, ודימה בנפשו שיפרוק בצדקה הוא טעות, דהא הממון אז של הקב"ה ו-"לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א), וזהו כונת המשנה אין לפניו לא מקח שוחד, דהיינו שיתן צדקה לעניים כי הכל שלו, כי באופן זה הכל שלו כנ"ל, וא"ש דאמר כאן בשמיטה, שנותן צדקה כל כי האי ידמה בנפשו, כי על סמך זה עבור עבירות ויפדה בצדקה גדולה כזה, ואם כן הוא אינו שומר שמיטה לשים ה' רק לטובת עצמו שלא יענש על עבירות שעבר, אבל אמר ושבתה הארץ שבת לה' לשם ה' וק"ל.
"וכי תמכרו ממכר וכו' [אל] תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד), דרשו חז"ל לאונאת דברים, ואיתא במדרש רבי עשה סעודה ותלמידי' הביאו לפניו לשונות קשים ורכים, התחילו בוררי' ברכים ומניחי' הקשי', אמר להם דעו מה אתם עושי', כשם שאתם בוררים הרכים ומניחי' הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו, הה"ד וכי תמכרו ממכר וכו' [אל] תונו וכו', ונ"ל בכוונת המדרש, כי יש ויש מי שבטבעו רך ואין בו כעס כלל, והוא בלבו אינו מוחל לחבריו ונוטר שנאה, אבל אין באפשרותו להוציא אל הפועל להשיב קשות לחבריו, ואין זה מדה הטובה
= ספר במדבר =
פרשת במדבר
[עריכה]"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (במדבר א, א) וכו' במדרש בג' דברים ניתנה התורה, במים, באש, במדבר, ונראה לפרש כוונתם, שכ"א מורה על דבר אחר, ניתנה במים להורות על שאמרו חז"ל למה נמשלה ד"ת למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך ד"ת מניחים למי שדעתו גבוה עליו והולכים למי שדעתו שפלה, וכן נתן הקב"ה התורה בסיני קטן שבהרים, להורות על זה שאין התורה מתקיים רק בענוים, ולכן ניתנה במים להורות עד"ז כנ"ל, וניתנה באש כי תורה נמשלה לאש, כי "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג) שמאירה לאדם ומדריכהו דרך ילך בה, ואמרו תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות דף יז.) ומצלת מן היצה"ר (סוטה דף כא.), ומי שלומד ואינו הולך בדרך הישר נתהפך לו לרעה, והקב"ה מדקדק יותר עם ת"ח, כדאמר "והגד לעמי פשעם" (ישעיהו נח, א), אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות, "ולבית יעקב חטאתם" (ישעיהו נח, א) אלו ע"ה וכו', כי ע"ה כשרואה דבר קלות בת"ח ישא קו"ח ממנו, ויעשה הרע יותר ויותר, והוא יתנצל לפני ה' כי מת"ח למד לעשות הרע ולכן זדונות נעשו לו כשגגות, ולכן כתיב "הל[ו]א כה דברי כאש" (ירמיהו כג, כט) ששורף כל הקרב יותר, וכבר עמד על בחינה זו בחובת הלבבות, וזהו שאמרו חז"ל "אש דת למו" (דברים לג, ב) תורה שנתן הקב"ה למשה הי' כתובה אש שחורה ע"ג אש לבנה (שקלים פ"ו ה"א), כי התורה בעצמותה נותנת חיים והצלחה לאדם, וזה אש לבנה המאיר, ולובן מראה על הטוב והצלחה, אבל מי שאינו לומד ע"מ לעשות, היא מתהפכת לרעה ר"ל, כמ"ש רז"ל זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו וכו' (יומא דף עב:), והיא אש השורף אש שחורה ע"ג אש לבנה שהיסוד הוא אש לבנה, ועל גבה אש שחורה לרמז על הנ"ל כנ"ל, וזה כוונת חז"ל הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים, היינו הספר בעצמו כשאינם מקיימים התורה הוא בעצמו הסייף להזיק את האדם, ולכן נתן ה' התורה באש לרמז על כי היא האש לטובה להאיר, ולרעה ח"ו לחשוך כהנ"ל, ומ"ש ונתנה במדבר י"ל ע"ד שאחז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן, שאינם מבקשים מותרות רק כדי להחיות נפשם, כדאמרו כך דרכה וכו' פת במלח וכו' (משנה, אבות ו, ד), וגם הקב"ה מפרנס לעוסקי תורה ע"ד נס כרשב"י וחביריו, וכן בכל זמן אנו רואים ניסי השי"ת שמעמיד מחזיקים בה, והיינו "במדבר [ב]ארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב) ומאין יבוא עזרם (על פי תהלים קכ"א, א') אם לא בנס והארכתי.
"שאו את ראש [וכו'] בנ"י" (במדבר א, ב) פירש"י מתוך חיבתו מנה אותם, שאו כמו שאומרים לקוסטינר וכו' ועיי' רמב"ן, ונ"ל כי במה שחטאו מרגלים ולא סמכו על ישועת ה', יש ללמד עליהם זכות, שלא עשו משום שלא האמינו שיש יכולת ה' להושיעם, אלא שידעו בעצמם שחטאו בעגל, וסברו שאינם אהובים למקום ולכן יראו לנפשם, אלא הלא ראו אהבת ה' אליהם, כי ציוה למנות אותם והראה להם חבתו תמיד, וע"כ שאמרו {{פסוק|[מ]בלתי יכ יהי' נשיאת ראש לעתיד כמו שאומרים לקוסטינר שא רישא דפלן כנ"ל נכון, ויש לפרש בזה מ"ש "אך את [מטה] לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא" (במדבר א, מט), כתב רש"י מפני שלא היו בחטא העגל ולהנ"ל א"ש להיות בני לוי לא חטאו בעגל וכן במרגלים, ולכן לא יפקדו בתוך בני ישראל, כי בישראל ע"י שנמנו וראו אהבת ה', עי"כ לבסוף נתהפך להם לרעה, שהי' נשיאת ראש כאומרים לקוסטינר וכו', אבל לבני לוי לא הי' רק לטובה חשיבות וגדולה, וז"ש אך את בני לוי לא תפקוד, והטעם ואת ראשם לא תשא בתוך בנ"י, שלא הי' להם נשיאת ראש כמו בבני ישראל, שהי' לרעה ולהם אך טוב כנ"ל.