מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק ג · פרק לט· >>

פרק לט[עריכה]

המצוות אשר כללם הכלל הרביעי הם מה שכלל אותם "ספר זרעים" מחיבורנו - מלבד הכלאים וכן דין ערכים וחרמים וכן המצוות אשר ספרנום ב"הלכות מלוה ולוה" ואשר ספרנום ב"הלכות עבדים". ואלו המצוות כולם כשתסתכל בהם אחת אחת תמצאם גלויי התועלת כחמלת העניים והדלים ולעזור האביונים בפנים חלוקים ושלא יציק לצריך ולא יענה לב איש חלוש בענינו כאלמנה ויתום וכיוצא בהם:

אמנם מתנות עניים - ענינם מבואר. גם כן ענין התרומות והמעשרות כבר באר סיבתם "כי אין לו חלק ונחלה עמך" וכבר ידעת סיבת זה כדי שיהיה זה השבט כולו מיוחד לעבודת האלוה ולידיעת התורה ולא יתעסק לא בחרישה ולא בזריעה רק יהיה לאלוה לבד - כמו שאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ותמצא דברי התורה במקומות רבים "הלוי והגר והיתום והאלמנה" - ימנה אותו תמיד בכלל העניים בעבור שאין לו קנין:

אבל מעשר שני צוה להוציאו במזון לבד בירושלים - להיות מביא בהכרח לעשות ממנו צדקה מפני שלא היה יכול להוציאו רק במאכל ובמשתה ויקל על האדם להפרישו ראשון ראשון ויביא ההתקבץ במקום אחד להתחזק האחוה והאהבה בין בני אדם חוזק רב:

אבל נטע רבעי עם מה שיש בו מריח עבודה זרה להתלותו בערלה (כמה שזכרנו) הוא נוהג מנהג התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז שהוא ליתן ראשית כל דבר לאלוה - לחזק מדת הנדיבות ולמעט תאות המאכל וקנות הממון. וכן זה הענין בעצמו בלקיחת הכהן זרוע ולחיים וקיבה - שלחיים מראשית הגוף בעל החיים והזרוע הוא הימין והוא תחילת מה שיסתעף מן הגוף גם כן וקיבה ראשית בני המעים כולם:

אבל מקרא ביכורים יש בו מדת ענוה גם כן שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי האלוה וגמולותיו להודיע לבני אדם - שמעבודת האלוה הוא שיזכור עיתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב לו האלוה. וזאת הכונה חיזקה אותה התורה במקומות רבים "וזכרת כי עבד היית וגו'" - מפני שפחד מן המידות המפורסמות לכל מי שגדל בעושר ונתח - רצוני לומר הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמיתיות - "פן תאכל ושבעת ובתים וגו'" ואמר "וישמן ישורון ויבעט וגו'" - ומפני זאת היראה צוה במקרא בכורים בכל שנה לפניו ית' ולפני שכינתו. וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד "למען תזכור את יום צאתך וגו'" ואמר "ולמען תספר באזני בנך וגו'". ובדין היה לעשות כן בזה הענין מפני שהם ענינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש. אם כן כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא - כבר נודע תועלתה.

ובבאור אמר בבכור אדם ובבכור בהמה "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו' על כן אני זובח ליי וגו'". ואמנם היות זה מיוחד בבקר ובצאן וחמור הוא מבואר מאד שאלו הם הבהמות הביתיות שמגדלים אותם בני אדם והם נמצאים ברוב המקומות וכל שכן בארץ ישראל וכל שכן אצל ישראל שאנחנו כולם רועים אבותינו ואבות אבותינו "רועי צאן היו עבדיך וגו'". אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים על הרוב ולא בכל מקום הסתכל בשלל מדין לא תמצא בו מבעלי החיים רק בקר וצאן וחמור - כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים "ויהי לי שור וחמור"; אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ליחידים ובקצת מקומות. - אמנם עריפת פטר חמור הוא להיות זה מביא לפדותו בהכרח - ולזה נאמר "מצות פדיה קודמת למצות עריפה":

ואמנם כל המצוות אשר ספרנום ב"הלכות שמיטה ויובל" מהם - לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם - כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וגו'" ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה; ומהם - חנינה בעבדים ועניים - רצוני לומר השמטת כספים והשמטת עבדים; ומהם עיון בתיקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה והוא - היות הארץ כולה שמורה לבעלים אי אפשר בה מכירה לצמיתות "והארץ לא תמכר לצמיתות" וישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו. - הנה זכרתי סיבת כל מה שכולל אותו "ספר זרעים" מחיבורנו. מלבד כלאי בהמה - ויתבאר טעמו:

וכן המצוות אשר ספרנום ב"הלכות ערכים וחרמים" כולם הולכים על דרך הצדקות מהם מה שהוא לכהנים ומהם - מה שהוא לבדק הבית. ובכולם גם כן יגיע לאדם מדת הנדיבות ושיבוז האדם לממון לכבוד האלוה ולא יקפוץ יד - כי רוב ההפסד הבא במדינות בין בני אדם אמנם הוא מפני החריצות על הממון והרבות ממנו ורוב התאוה להוסיף נכסים וכבוד:

וכן כל המצות אשר ספרנום בהלכות מלוה ולוה תשתכל בהן אחת אחת תמצאם כולם חמלה על האביונים ורחמנות וחנינה עליהם ושלא תתבטל תועלת הכרחית במזון ר"ל שלא יחבל רחים ורכב:

וכן כל המצוות אשר ספרנום ב"הלכות עבדים" כולם - חמלה רחמנות וחנינה לאביונים. ומרוב הרחמנות - יציאת עבד כנעני חפשי בחסרון אחד מאיבריו שלא יתחברו בו העבדות והביטול ואפילו בהפלת שן כל שכן על זולתה מהאיברים ואין מותר גם כן להכותו אלא בשוט או בקנה וכיוצא בו - כמו שבארנו ב"משנה תורה" - ועם זה כשירבה להכותו עד שימיתהו יהרג עליו כשאר בני אדם. - ואמרו "לא תסגיר עבד אל אדוניו" עם היותו רחמנות יש בזאת המצוה תועלת גדולה והיא שנתנהג בזאת המידה הנכבדת והוא - שנעזור מי שיעזר בנו ונשמרהו ולא נסגירהו ביד מי שברח ממני. ולא די שתעזור מי שיעזר בך אלא שאתה חייב לעיין בתיקוניו ותיטיב לו ולא תכאיב לבבו בדברים - והוא אמרו ית' "עמך ישב בקרבך... באחד שעריך בטוב לו לא תוננו". ועוד שחיב זה הדין בפחות שבבני אדם והוא העבד - כל שכן אם יעזר בך איש נכבד שראוי לך לעשות מה שראוי לו. ונגד זה הענין - שהעובר המעול כשיעזר בנו לא יעזר ולא ירוחם ולא יחסרו ממנו דין כלל - ואפילו בא להעזר בנכבד שבדברים והגדול שבהם - והוא אמרו "מעם מזבחי תקחנו למות" - הנה זה בא להעזר באלוה ית' ונתלה במה שהוא מיוחס לשמו ולא עזרו אבל צוה להסגירו ביד בעל דין אשר ברח מלפניו - כל שכן מי שבא להושע באיש מבני אדם שאין צריך להושיעו ולא לרחם עליו שהרחמנות על העברינים - אכזריות היא על כל הברואים. אלו הם המדות השוות בלא ספק אשר הם מכלל חוקים ומשפטים צדיקים; ולא כמדות הסכלים אשר יחשבו למעלות שישובח האיש בהם על עזרו ושמרו מי שיזדמן עושק או עשוק כמו שהוא מפורסם בדבריהם ושיריהם:

אם כן כל מצוה שבאה בזה הכלל מבוארת העילה גלוית התועלת: