חידושי הריטב"א על הש"ס/ברכות/פרק ו

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ששי - כיצד מברכין

דף לה עמוד א

על הפירות וכו': דרך התלמוד הוא לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר דלשון כיצד אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה והכא נמי יש לשאול היכא אשמעינן חיובא דברכות שהתחיל בכאן ללמדנו הנוסחא. ויש אומרים דקאי אמאי דאמרינן בפ"ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום כגון ברכת הפירות והמצות ולאחר שפירש ענין שאר ברכות של ק"ש ותפלה שואל עכשו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום. בה בברכה איזהו נוסח. שלה והנכון דאמסקנא קאי דאסיק בגמ' דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:

על פירות האילן הוא אומר בפה"ע: האי דנקט בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה טעמא משום שהיא ברכה מיוחדת בפני עצמה ואין במשמעותה אלא פרי העץ בלבד וכשהיא מיוחדת חשובה יותר, אי נמי משום דאיכא פלוגתא בברכת פרי האדמה דת"ק ור' יהודה נקט מעיקרא בורא פרי העץ:

חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן: פירוש משום דאשתני לעלויא וקובע ברכה לעצמו. ובגמרא מוכח דאם בירך על היין בורא פרי העץ יצא:

על פירות הארץ: פי' כגון מיני קטניות אומר בורא פרי האדמה. חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ומשום הכי לא אמרינן ביה בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה דכל חד וחד מברכין עלה כלישנא דקרא בלחם כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפירות כתיב מראשית כל פרי האדמה:

ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה: ירקות כגון כרוב ותרדין וחסא וכיוצא בהן:

גמרא מנא הני מילי: פירוש דצריך לברך על הפירות. דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. פירוש ודאי לאחריו דנקט לאו דוקא דהיכי דמי אי דשבעת המינין חיוב ברכה לאחריהם מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואי דשאר מינין לאחריו ולא כלום. ואפי' למ"ד דשאר מינין מברכין לאחריהם בורא נפשות רבות רשות הוא כדמוכח בגמ' לקמן אלא ודאי כדאמרינן ולא דרשינן הכא תרי הלולים אלא חד הלול היא דדרשינן לברכה ואידך איצטריך לאחליה לקדושתי' והדר אכליה וכן נמי משמע מדאמרינן עלה מכאן א"ר עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכיון דליכא אלא חד רבויא סבירא להו דברכה לפניו עדיפא:

חד מיבעי ליה לכדאמר רחמנא אחליה לקדושתיה והדר אכלי': פירוש הכי נמי הוה סבירא לן מעיקרא דחד מינייהו אתיא להכי דלא דרשינן מינייהו אלא חד אלא דאגב אורחיה פריש להו לתרווייהו. ופירש הראב"ד ז"ל דלא בעי למימר שנחליף את האותיות מה"א לחי"ת דאין משנין האותיות כלל אלא כלומר דזהו הלולו שצריך פדיון אבל חלול דבעי מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ומשם לא למדנו מתי הוא החלול וכאן אשמעינן דאותו חלול בשנה הרביעית וחלולו זהו הלולו ולא אתא לברכה כלל. אבל בירושלמי אמרו במעשר שני דלא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה"א לחי"ת.

וא"ת למה לי האי קרא לאשמעינן דרבעי טעון חלול תיפוק לי דגמרינן קדש קדש ממעשר שני לרבעי דהכי גמרינן התם בקדושין מהאי ג"ש דיש לו ביעור ויש לו חומש כמעשר וכיון דכן כי היכי דמעשר שני בעי פדיון ה"נ ברבעי. י"ל דאיצטריך דאי לאו דגלי רחמנא בהאי קרא דהלולים דיש לו חלול הוה אמינא דגמרינן קדש קדש משביעית ותרומה דאין להם פדיון כלל אבל. השתא דגלי לן קרא דיש לו חילול ידעינן דממעשר גמרינן. והא דאמרינן דבר הטעון שירה טעון חלול לאו כללא הוא דגפן יחידית אין רבעי נוהג בה דכרם אמר רחמנא דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו וכרם היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב ואפי' הכי יין שלה טעון שירה. וא"כ דבר הטעון שירה טעון חילול לאו דוקא אלא לאפוקי שאר אילנות קאמרינן לבר מגפן יחידית:

הניחא למ"ד נטע רבעי: פי' דס"ל דכמו שכתב בפסוק של מעלה גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל הכי נמי בפסוק האחר הסמוך לו שכתב דין פדיון דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' מיירי בכל עץ מאכל ובכל דבר שנוהג בו דין ערלה נוהג בו דין רבעי וכל זמן שלא פדאו קדש הוי ואסור לאכלו וכיון דכן מייתר ליה חד הלול לברכה דהא סבירא ליה דאף דבר שאינו טעון שירה טעון חלול. אלא למ"ד כרם רבעי פי' דס"ל דרבעי אינו נוהג בכל נטע אלא בכרם לחוד ויש אסמכתא לדבריו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו מאי איכא למימר דהא איבעי ליה לדבר שטעון שירה טעון חלול ולמאן דתני נטע רבעי ובכל מידי איירי רחמנא ס"ל דמאי דכתיב אשר נטע כרם לאפוקי אילן סרק. וא"כ אפי' בגפן יחידית נוהג דכרם לאו דוקא ובכל דוכתא דתני דינא דרבעי בשאר אילנות אתיא כמאן דתני נטע רבעי. וכתב רבינו משה ז"ל דכיון דגמרינן מינה דכל היכא דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג. וא"כ בחוצה לארץ דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואין פדיון רבעי בחוצה לארץ ועוד דהתם אמרינן דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני ולא קתני בה רבעי ומן הדין אפי' ערלה בחוצה לארץ ליתה דחובת קרקע הוא וחובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ אלא דהלכה הוא ואסר וראה והתיר ספקה:

ולמאי דתני כרם רבעי נמי הניחא אי יליף ג"ש דתבואה תבואה אייתר ליה חד הלול לברכה: פירוש דמהאי ג"ש ממעטי שאר אילנות ולא איצטריך ליה חד הלול לדבר שטעון שירה טעון חלול למעט שא' אילנות דהא אימעיטו להו מג"ש אלא אי לא גמיר ברכה מנ"ל. ותו אי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו, פירוש ודאי לא מקשי למאן דתני נטע רבעי דכיון דבכל מידי נהוג רבעי מאי חזית לשוויי לאחריו טפי מלפניו אלא ודאי קושיין למאן דתני כרם רבעי דהא אשכחן בז' המינים ברכה לאחריהם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת.

וא"ת א"כ קרא דהלולים למה לי לאשמעינן ברכה לאחריו דכרם נמי משבעת המינים הוא. י"ל דאתא לאשמעינן ברכת יין לאחריו דאי מהתם ה"א דוקא ענבים דגפן אמר רחמנא ומסתמא הייט ענבים דומיא דתאנה ורמון קמ"ל קרא יתירא דאפילו יין מסתמא כי היכי דאשכחן התם דמברכין לאחריו הכא נמי האי ברכה משוינן לה לאחריו דילמד סתום מן המפורש, ואי נמי יש לומר דהכא לאו קרא יתירא הוא דאיידי דאיצטריך קרא לאשמעינן אחליה לקדושתיה והדר אכליה נקט הלולים לישנא דתרתי משום ברכה דאית ביה וכי האי גונא לאו קרא יתירא הוא דאגב אורחיה נקט לה והתם נמי הזכיר ז' המינים ונקט ברכה אכולהו וכיון דכן לאו יתירא הוא ולא שייך למימר ביה אם אינו ענין לברכה לאחריו תנהו ענין לפניו:

הא לא קשי' דמייתי לה בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ: פירוש לאו ק"ו מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפ' מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

דיליף מכרם וכו': וה"ה דהמ"ל דיליף משבעת המינים כדלקמן ולא היה צריך כל הני מילי אלא משום יגדיל תורה ויאדיר:

ואתי נמי זית דאית בה צד מזבח: וא"ת ולמה לי לאתויי זית במה הצד והלא מז' מינים הוא. י"ל דאיצטריך דה"א דכיון דכתיב זית שמן שמא לא אמר אלא על השמן כאלו אמר שמן זית אבל זית עצמה דאינו נאכל אלא כבוש או מליח לא יהיה טעון ברכה קמ"ל:

ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל מידי דבר נטיעה וכו': יכול היה להקשות ולמאן דתני נטע רבעי וכל מידי טעון חלול ואייתר ליה חד הילול לברכ' מאי טעמא מוקמינן קרא לברכה לפניו טפי מלאחריו, ואיפשר דמשום טעמא דלעיל דכשהוא רעב לא כש"כ למימרא דלפניו עדיף. אע"ג דהוא ק"ו פריכא וכולה סוגיין אזלא בהכי דלא דייק משום דמיסתייה בפירכי אחריני:

ודבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר ודגים וביצים וכו': פי' ודאי בשר ודגים גידולי קרקע מיקרו כדאמר בבבא קמא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אבל ודאי לענין גידולי קרקע המיוחדין לאו גידולי קרקע מיקרו:

דף לה עמוד ב

מאי חבר הוא לאיש משחית: פי' דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר.

ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום: כלומר בשלימות. מלאכתן עושין ע"י עצמן דכתיב ואספת דגנך. ואע"ג דלעיל מהאי קרא כתיב והי' אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך ע"י אחרים:

דרך טרקסמון: פי' טרק שער סימון בית:

דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית: פי' מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפי' ר' ינאי מודה דחצר קובעת ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות ג"כ יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים, ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפי ענינו וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפי' באכילת קבע לפי שלא הוקבעו ובשבת אסור אפי' אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע יצא שבת חזרו להיתירן אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפי' באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:

נימא בורא פרי הזית: משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר:

חמרא סעיד: פירוש סועד את הלב ומחזקו, זיין(?) הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתי' וסעדו לבכם:

אי הכי נברך עליה ג' ברכות וכו': וא"ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה ס"ד למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר"ו:

היכי דמי אי דקא שתי ליה: פירוש בעיניה אזוקי קא מזיק ליה, פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש, פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא. ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון. פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא:

דף לו עמוד א

קימחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה: פירוש כדין כוסס את החטה דסבירא ליה דאע"ג דאשתני במילתיה קאי. ורב נחמן קאמר שהכל הואיל ואשתני אשתני וסתמא קאמר ומסתמא ודאי בכל קמחי מיירי בין קמח קליות בין קמח דלאו קליות מדנקטינן ליה סתמא ודכולי עלמא כל קמח ראוי הוא לכוס וע"כ לא פליג עליה רב נחמן אלא משום דאשתני אבל מודה הוא דראוי לכוס מדלא אתי עלה מהאי טעמא, ובודאי אם איתא דבקמח קליות איירי כמו שפירשו קצת המפרשים הוה ליה לפרושי בגמרא ומדלא מפרש לה הכי ונקיט לה סתמא ודאי בכל קמח מיירי וכל קמח מודו כולהו דראוי לכוס.

ושמעינן מינה לענין פת שנאפה בשבת לצורך נכרי שהוא מותר לישראל בשבת דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך נכרי נאפה ולא חשו חכמים אלא בעושה לצורך ישראל אבל לצורך נכרי לא חשו כלל לאיסור מלאכה ומשום איסור מוקצה ליכא כיון דמעיקרא קודם שנאפה היה ראוי לכוס. ולענין הלכתא קיי"ל כרב נחמן דכיון דאדחי לההיא דרבא הוה ליה רב יהודה ורב נחמן והלכה כרב נחמן ועוד דלא רגילי אינשי לספויי קמחא וכל שכן קרא חייא וקמחא דשערי דמברכין שהכל דלא חזו כלל:

מי גרע ממלח וזמית דתנן על המלח ועל הזמית: פירוש זמית מרק שנקרש ודומיא דזומן של צבעים שפירשו בגמ' מיא דחזרא והוא כמו זוהמית על שם שמתקבץ בו זוהמת התבשיל והתם נמי מתקבץ בו זוהמת הצבעים, ויש לפרש ציר מלח:

אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק האביונות ואוכל הקפריסין: פירוש צלף הוא אילן קטן ונקרא בערבי אל קפ"אר ויש בו ד' מיני אכילה העלין והתמרות והאביונות והקפריסין. התמרות הן כעין גרעינים ונעשים בגוף העץ והן ראוין לאכילה והאביונות הוא הפרי עצמו והקפריס הוא כעין קליפה הגדילה סביב אגוזין:

למימרא דאביונות פירא וקפרס לאו פירא והתנן על מיני נצפה וכו': ה"ה דהוה יכיל לאקשויי א"כ דקפריס לאו פירא מאי איריא בחוצה לארץ אלא דעדיפא מינה אקשי ליה:

ה"א ה"מ לענין מעשר דבארץ גופה דרבנן: פירוש דכל שאר מינין לבר מדגן תירוש ויצהר חיוב דידהו מדרבנן. ואע"ג דבספרי מרבינן להו אסמכתא בעלמא הוא אבל גבי ערלה דבארץ גופה דאורייתא אימא בחוצה לארץ נמי הלכה למשה מסיני הוא אלא דאקיל בה רחמנא דשרא ספיקא וקים להו לרבנן בה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפי' בפלוגתא דיחיד בהדי רבים אשכחן להאי דינא למפסק כיחידאה דמיקל, וההיא דאמרינן בקדושין רב נחמן ורב ענן דאזלי באורחא חזו ההוא גברא דזרע חטי ביני גופני ואמר ליה רב ענן ניתי מר נשמתיה אמר ליה לא צהריתו כלומר לא נתבררה לכם ההלכה כצהרים הא קיי"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כלומר אינו חייב עד שיהיו שני מינים לבד מכרם דהיינו החרצן וזה כיון שאינו זורע אלא מין אחד אינו חייב ואם איתא דבכל דוכתא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אמאי הוצרך לומר הא קיי"ל כר' יאשיה לימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דהא אשכחן תנא דאומ' דאפי' במין אחד הוי כלאי' והלכה כדברי המיקל שאומר דאין כלאים אלא בשני מינים והאי עובדא בח"ל הואי. יש לומר דקושטא דמילתא אמר ליה דאפי' בארץ גופה קיי"ל כר' יאשיה. ומאי דאמרינן הכא דמעשר נוהג בח"ל ובכמה מקומות בתלמוד מוכח דאין מעשר נוהג בח"ל יש לומר דמקומות מקומות יש ולא אמרו אלא במקומות הסמוכין לארץ אבל בשאר חוצה לארץ לא:

דף לו עמוד ב

ובלבד שלא יראנו לוקט: פירוש אם נכנס בפרדס ומצא שם פירות שנלקטו אפילו יודע שכל הפרדס ערלה אותן פירות מותרין הן לו כיון שלא ראה אותן כשנלקטו דרחמנא התיר ספק ערלה בחוצה לארץ והא נמי ספק הוא דאפשר שממקום אחר הביאוה לשם:

פיטמא של רמון: שהוא כעין פי הדד בראש הרמון. מצטרפת. פירוש לטמא אוכלים בכביצה. והנץ שלו, פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וגרעינים כלומר של שאר פירות חייבין בערלה פירוש והנץ ליתיה שומר בתלוש שמתייבש ונופל מעל הקליפה ואפי' הכי נוהג בו ערלה:

אלא אמר רבא וכו' הני מתחלי דערלה: פירוש הוא קליפה שנעשית בתמרים כשהן קטנים כמו קפריס לאביונות:

סבר לה כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי: פירוש וכיון דכן כל שומר לפרי דאיתיה בשעת סמדר מתסר דשומר גריר בתר פרי וכל היכא דפרי מתסר שומר נמי מתסר וה"נ גבי מתחלי כיון דכופרי שהן תמרים קטנים מתסרי מתחלי נמי שהוא שומר מתסרי והוי דכותייהו. אבל רבנן דסבירא להו דסמדר לא הוי פרי ה"נ כל שומר דאזיל ליה מקמי דפירא חשיב פרי לאתסורי בערלה שרי דלא עדיף מן הפרי עצמו שהוא מותר באותה שעה. ואסיקנא דבעינן לענין ערלה דכי שקלת ליה לשומר לקי פירא דאי לא לא חשיב שומר למיהוי כפרי לענין ערלה ולא חשיב שומר לפרי לאתסורי בערלה אלא היכי דאיתיה בהדי פירא והכי דייק לישנא דשומר לפרי, הלכך הני פרחים דאילני טובא דמטו מקמי פירא ולכי מטי פירא נתרי שרו ואפי' מטו בהדי פירא וקיימי בהדי' ואי שקליא להו מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, הלכך הני וורדים שקורין רוש"ש (רויזין בלשוננו) והם נעשים ודאי באילן דכי שקלת לפירא אכתי משתייר אילנא והדר מפיק פירא ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הורד והוא סתום ואינו נראה והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות ומגיעין בתחלת הפרי ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא:

מאימתי אין קוצצין אילנות בשביעית: פי' דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד. אבל משום לא תשחית את עצה ליכא דמיירי במעולה בדמים (לעשות ממנה קורות) כדאיתא בספרי וכן נמי אסור לתלוש הפירות בשביעית קודם שהן ראויין משום הפסד וכדאמרינן במי שאכל פגי שביעית שהוא לוקה ומדרבנן כאותן שתי נשים שלקו אחת זנתה ואחת אכלה פגי שביעית:

וב"ה אומרים החרובין משישלשלו: פירוש כשהחרוב יוצא נעשה כמו שלשלת. ויש גורסין משישרשרו מלשון שרשרות. והגפנים משיגריעו. פירוש שיש גרעינים בתוך הגרגיר:

אלא אימא שיעורו כפול הלבן: פירוש ובהכי נקרא בוסר וקודם לכן נקרא סמדר ולא חשיב כלל וכשיעור זה כן שיעורו לענין ערלה. וכל הני שיעורי דשאר אילנות נמי לענין שביעית כך הוא שיעורם לענין ערלה ולענין פרחים של אילנות כל שהם ראויים לאכילה או שהוכשרו לאכילה ע"י דבר אחר מברכין עליהם בורא פרי האדמה בגופן דליכא חילוק בין ערלה לברכה וכל היכא דאינו פרי העץ לענין ערלה לא הוי פרי העץ נמי לענין ברכה דומיא דקפריס דמברכין עליה בורא פרי האדמה כיון דלא הוי פרי העץ לענין ערלה. ובכולן בין בשל אילנות בין עשבים מברך בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות. והלכתא כמר בר רב אשי דזריק אביונות ואכיל קפריסין דקפריס לא חשיב שומר לענין ערלה. אע"ג דנץ דרמון חשיב שומר לענין ערלה דהא הוי עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ולקה רמונא שקלוה לנץ דפרחא דהיינו קפריסין ואיקיים בוטיתא דהיינו האביונות:

דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור: פירוש דלא חשיב אוכל כלל:

איני יודע שעץ מאכל הוא: פירוש דכיון דכתיב את פריו ודאי בעץ מאכל איירי מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה הוי אומר זה פלפלין. וא"ת אימא אתרוג כדאמרינן בסוכה בענין פרי עץ הדר. לא היא דהא פשיטא ומאי שנא משאר אילנות והא ודאי לא איצטריך לרבויי אלא ודאי לרבות פלפלין איצטריך משום דלכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעיניהו כשאר פרי. ובתוספות הקשו כיון דפרי הוא לענין ערלה ה"ה דחייב במעשר וא"כ היו ראויין לקבל טומאת אוכלין כדאמרינן בפ' בא סימן כל שחייב במעשר מקבל טומאת אוכלין ואלו התם בנדה אמרינן דפלפלין אין מטמאין טומאת אוכלין. ויש לתרץ כדמתרצינן הכא כאן ברטיבתא כאן ביבישתא דהא דהכא דאיכא משום ערלה מיירי ברטיבתא וכיון דנחתא להו איסור ערלה תו לא פקע מינייהו וההיא דנדה ביבישתא אבל ה"ה דלענין טומאת אוכלין אדחזו לאכלן דהיינו רטיבתא מקבלין טומאה:

והא אמר רבא האי הומלתא: פירוש מרקחת שעושין מזנגבילא שקורין לה בלעז גינגבער"ט שריא ומברכין עליה בורא פרי האדמה. לא קשיא הא ברטיבתא מברך בורא פרי האדמה הא ביבישתא ולא כלום דכי היכי שהיא פרי לענין ערלה ה"נ לענין ברכה:

דף לז עמוד א

כל שהוא מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות: פרישנא לה דלאפוקי אורז ודוחן דאפילו בעיניה לא מברכין עליה בורא מיני מזונות ואתותב רב ושמאל מהא למימרא דאורז ודוחן ודאי מברכין עלייהו בורא מיני מזונות מדתנן הכוסס את החטה כו' אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פירוש בשנתבשלו כל כך שעברה צורת הפת מהן והכי מוכח לקמן בסמוך ואפי' הכי בשהפרוסות קיימות מברך ג' ברכות לבסוף וברישא המוציא דכל שהפרוסות קיימות חשיב לחם גמור והכא מוכח מאי דכתיבנא לעיל דלא תני בה' המינים לעולם מעין ג' אלא כי איכא מעיקרא בורא מיני מזונות ובכוסס את החטה דבורא פרי האדמה לא תני בה בסוף מעין ג' וטעמא משום דלא קיימי אלא למזון וכשהטעינן תורה ברכה לאחריהם דוקא בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן ולאפוקי כוסס חטה אבל מ"מ כיון דאינשי זימנין דאכלי ליה הכי מברך בורא פרי האדמה ואין ברכה לאחריו אלא בשאר דברים דאינן מז' המינים.

הכוסס את האורז וכו' טחנו ואפאו ולאחר שנאפה בשלו בקדרה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ובסוף ברכה אחת מעין ג'. ומסקנא דליתא להא דכל שאינו מז' המינים אין ברכה לאחריו מעין ג' אלא הכי תניא בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום מכל מקום הא אמרינן בפירוש דבאורז איכא בתחלתו בורא מיני מזונות ותיובתא דרב ושמואל ודוקא בהא איתותבי אבל אידך דכל שיש בו מה' המינים איתא ואעפ"י שהוא מועט ושאר התערובות עיקר לעולם מברכין בורא מיני מזונות משא"כ במיני פירות אפי' הן מז' המינין דבתערובות דידהו הולכין אחר העיקר ואם שאר התערובות עיקר מברכין עליו וליכא אחריו מעין ג' ומיהו דוקא בתערובות הוא דאמרינן דכל שיש בו מה' המינים מברכין עליו ואפילו היו שאר התערובות עיקר דלעולם חמשת המינים עיקר אבל כשאינם בתערובות פעמים שהיא טפילה ואפי' פת ואין מברכין עליו כלל כדאיתא לקמן בהביאו לו מליח ופת א"נ בפירות גינוסר וטעמא דמילתא דכשהוא בתערובת אפי' מועט מ"מ לעיקר תבשיל הוא שם ואעפ"י שמרבה בשאר מינים והוו עיקר לגביה, מ"מ כיון דהוא מעוקר התבשיל הוא חשיב אבל כשהוא בעין ובא עם המליח או עם פירות גינוסר אינו עיקר כלל ולא בא אלא להכשיר את פיו ולא עוד אלא אפי' בתערובות כל זמן שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכוונת אכילתו כלל לא חשיב וכדאמרינן לקמן בתבשילא דלפתא דיהבי ביה קמחא דאע"ג דמפשי ביה קמחא לא מברכינן אלא שהכל משום דקמחא בההוא תבשילא לא אתי לכונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא:

וקפץ ר' עקיבא ובירך ברכה אחת מעין שלש: וא"ת עוד ולר"ג דאמר דבכולהו ז' המינים מברכין בסוף ג' ברכות, א"כ כשמזמנים ומברכים ברכת המזון על הכוס ושותים ואחר ששתו צריכין לברך ג' ברכות על היין ששתו ומזמנים עליו וחוזרים ומברכים על כוס אחר וכן לעולם וא"כ אין לדבר סוף. יש לומר שיכולין ליזהר שלא ישתו מכוס של ברכה כדי רביעית כל אחד ואחד מאותן ג' בני אדם דכי היכי דבאכילה איכא שיעור לאחריו כדי אכילה ה"ה לשתיה דבעינן כדי שתיה והיינו רביעית, ונראה דה"ה לרבנן דליכא אחריו מעין ג' אלא ברביעית שזהו שיעורו בכל מקום לענין איסורין:

דף לז עמוד ב

אמר רבא האי ריהטא דמחוזא: פירוש שמערבין קמח מעט עם מים הרבה ונותנים דבש הרבה בו ועל ידי שהוא דבר רך ומתפשט בשפיכתו נקרא ריהטא שהוא תרגום ריצה. דחקלאי פי' עם שבשדות דמפשי ביה קמחא בורא מיני מזונות, אבל אין מרבין בו קמח כמו בתבשיל חביץ קדרה דא"כ היינו חביץ קדרה דאמרינן לעיל ולא אתא לאשמעינן הכא אלא דאפי' לא מפשי בה קמחא מברך עליה בורא מיני מזונות ולא אמרינן דובשא עיקר ואעפ"י שהרבה נותנים בו והכי אסיקנא:

אמר רב יוסף האי חביצא: פירוש פתיתין של פת שנתבשלו בקדרה שנקרא אצלינו לחם אפוי וע"י הבישול נדבקין קצת ולפיכך נקרא חביצא שכל דבר הנדבק נקרא חביצה ואין לית ביה פירורין כזית וכו' ולבסוף ברכה אחת מעי שלש דסבר רב יוסף דפירורין פחות מכזית לא חשיבי לחם לענין ברכה:

נטלן לאכול אומר המוציא לחם מן הארץ: פירוש הא מיירי במנחת מאפה תנור ובהן ראוי לברך המוציא אבל במנחת מחבת או מרחשת כל שהוא על ידי משקה לא חשיב פת ולא מברכין המוציא עליה כדמוכח בפסחים:

הכא במאי עסקינן בשערסן: פירוש שדבק הפירורין זה עם זה עד שנעשו כעין עיסה ונפקי להו מדין פירורין:

אלא הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול: פירוש והאי דנקט מכולן מיירי בשעשה מן הפירורין לחם אחד וליקט מן הלחם מעט מעט ואכל עד שאכל מאותו לחם כזית בכדי שיעור זמן אכילת פרס:

מאי הוי עלה אמר רב ששת אע"ג דלית ביה פירורין כזית מברך המוציא אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא: פי' דהא דאמרינן דאפילו פירורין בפחות מכזית מברך המוציא הוא שיש בהם תואר לחם שלא נתבשל כל כך שתעבור צורתו ומיהו היכא שאין שם בכולו אלא פחות מכזית דוקא לפניו הוא דמברכין המוציא דבלפניו לא שני לן בין מרובה למועט כדמוכח לקמן אבל לאחריו ולא כלום שאין בפחות מכזית ברכה לאחריו:

מאי טרוקנין כובא דארעא: פירוש שבכירה עצמה עושין כמין גומא ומסיקין אותה ונותנים שם קמח ומים ומגבלין אותו לשם ונאפה שם ואע"ג דליכא גלגול מ"מ כל שהוא פת חייב בחלה:

ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח: פי' לחם העשוי ליתן במורייס ואמרינן בסמוך לחם האפוי לכותח פטור מן החלה שאעפ"י שיש בו גלגול ועיסה מתחייבת משעת גלגול כיון שהוא נעשה על דעת שלא לאכול ממנו פטור מן החלה ודרכן היה לשנות צורת אותו לחם שעושין לכותח, ומשום הכי אמרינן דאם עשאה כעבין חייבת כלומר דאם עשאה כצורת עוגות דמוכח דעל דעת אכילה נמי עשאה מתחלה חייבת. כלימודין, פירוש פתין ארוכין פטורה דחזותן מוכיח עליהם שהם מיוחדים לכותח. וי"מ עשאה כמתלמד שאינו קפיד בלישתה ובקיטופה:

דף לח עמוד א

אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נ"ב וכו': פירוש מיחל מתוק הנוטף מן התמרים קרי ליה דובשא. כמאן כי האי תנא דתניא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות. פירוש ענבים שאין מתבשלים לעולם ועושין מהם חומץ, ר' אליעזר מחייב קרן וחומש פירוש לשותה ממנו בשוגג דמשקה שלהן חשוב כמותן ור' יהושע פוטר פירש"י לפי שלא נתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד הא שאר מי פירות זיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חלה עליו והיינו כמר בר רב אשי:

טרימא מהו: פירוש דבר כתוש מלשון מכה טריה ואיידי דשמע לעיל שהמשקה הזב זיעה בעלמא היא שאל על הפסולת:

הוה יתיב רבינא וכו' וקס"ד שהוא פסולת דבר כתוש א"ל קורטמי קאמרת פירש פסולת הנשאר מתמרים שעושין מהם שכר או דשומשומי או דפורצני קאמרת. א"ל רבא חשילתא קאמרת. פי' תמרים שמפצעים אותם ומתוך הכתישה נדבקין זה עם זה כעין עיגולי דבילה:

תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא: מפני שאינו מפסיד אותם אבל לעשות מהם שכר אסור כיון שמפסיד גופן לגמרי ואפילו כהן אינו רשאי להפסיד שום תרומה אבל כשעושה מהן טרימא מברכין עליה בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כמעיקרא. ושמעינן מינה דטעמא דבמילתייהו קיימי הא נתרסקו לנמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהם אלא שהכל וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהם אלא שהכל:

שתיתא: פירוש קמח קלי מבושל. הא בעבה הא ברכה. רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל:

ושוין שבוחשין השתיתא בשבת,: פירוש שמערבו יפה במימיו. א"ל אביי ואת לא תסברא. פירוש דכה"ג מותר והתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה. ואע"ג דההיא ליתא אלא באוכלין שדרך בריאים לאכול לפעמים ומשום כך אפילו אוכל אותה לרפואה מותר אבל בדבר שהוא מיוחד לרפואה ודאי לא גזרו משום שחיקת סמנים וא"כ מאי קא מקשה מהא לשתיתא דהיא מיוחדת לרפואה כשעושין אותה רכה ומש"ה נפקא מדין ברכה שלה. י"ל דשתיתא שאני מדבר שהוא מיוחד ממש לרפואה מפני שהיא גופה מזון גמור הוא כשהיא עבה וכשהיא רכה אין בה שינוי מזון אלא שמרבה בה מים וכיון שהיא גופה מזון גמור מותרת בשבת דבכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה הוא תדע לך דאלו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא כשהוא מזוג ביותר עד כדי שאין שותין כיוצא בו הבריאים ודאי מותר הוא לו יין זה ואפי' מתכוין בשתייתו לרפואה דיין גופיה בכלל כל המשקין אדם שותה הוא אף שתיתא נמי כענין זה הוא. היכא דעבדא קלישתא, פי' דעשאה רכה כל כך דיצאה מתורת אוכל דאין דרך לאוכלו כך לא מברך עליה ברכתו הראויה לו אלא שהכל ומ"מ שהכל מיהת מברך ואע"ג דמכוין לרפואה דמ"מ הוא נהנה:

דף לח עמוד ב

והלכתא המוציא כרבנן: ומשום הכי איצטריכינן למיפסק כרבנן משום דבמוציא כ"ע לא פליגי ואפ"ה המוציא עדיף בהא משום דמשמע עבר והווה ועתיד והחטה ממיני זרעים שיוצאין תדיר מה שאין כן בפירות אילן שאין פירותיהן יוצאין אלא מזמן לזמן ושייך לברוכי עלייהו בורא ולא הבורא דאין צומחין תדיר ואחר שבפירות האילן תקנו בורא בפירות האדמה נמי תקנו ג"כ בורא דלא לאיפלוגי בפרי, אבל בירושלמי אמרו דטעמא דרבנן בהמוציא כדי שלא לערבב ראשי אותיות. פירוש דלא לימא מלך העולם מוציא כדי ליתן ריוח בין הדבקים, ויש אומרים דהלכתא אף המוציא קאמרינן וה"ה שיכול לברך מוציא והנכון כפירושא קמא וכן עמא דבר:

מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור: ולאו דוקא דומיא דפת ממש דבפת בעינן דוקא שנשתנה ע"י האור ואי לא לא מברכין עליה המוציא ובירקות מברכין בין נשתנו בין לא נשתנו אלא ה"ק דומי' דפת דאפי' נשתנו מברכין עלייהו וכש"כ בשלא נשתנו:

תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא: פי' תמה ר"ז היאך שנו בבהמ"ד פלוגתא דר' בנימין בהדי ר' חייא בר אבא דלא חשיב לאיפלוגי עליה דר"ח דהוא דייק שמעתתא מר' יוחנן דהכי ודאי אמרה ועוד כל תלתין יומין מהדר ר"ח תלמודיה קמי ר' יוחנן רביה, פירוש שמשלשים יום לשלשים היה חוזר לפני ר' יוחנן ביום אחד כל מה ששנה באותן שלשים יום ומיהו דרך כלל לראות אם כיון בטוב שמועותיו:

אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי וכו': פירוש משום דזית מליח אין דינו כחי אלא כשלוק והמליח משביחו ואתיא אפי' כרב חסדא דלעיל דהלכתא כותיה דיפה הכריע והא דמותיב רב שמואל בר רב יצחק אבל לא כבושין וכו' לר' חייא בר אבא הוא דמותיב ולסיועיה לר' בנימין בר יפת:

ואקשי ר' ירמיה אהא דר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו בסוף דאמרינן אמר ר' ירמיה לר' זירא האי זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה סיפיה מאי מברך כן היא הגרסא בספרים מדוייקים ודוקא סופיה הוא דקשיא ליה דבעינן שיעור כזית אבל ברישא לא קשיא ליה דברישא ודאי לא בעינן שיעורא כלל דכלל אמרו אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה:

דף לט עמוד א

אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקין ופרגיות: פירוש כרוב ודורמסקין ירקות שנתבשלו והן משביחין בבישולן ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל כשהוא חי:

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך: פירוש שאפילו פירות שאין זימון בסופן אם מתחלה הוקבעו לאכול כדרך בני אדם המתחברים בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן ואע"ג דלקמן פליגי ביין בפירות דהוא ענין אכילה מודו. קפץ (אחד מהם) ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר והוא מין עוף ששמו פרדי"ץ ומשום שהיה חביב עליו בשר:

לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן: יש פירשו דאע"ג דנתן לו רשות לברך, מ"מ היה לו לשאול מבר קפרא דהוה קשיש מיניה על איזה מהן יברך תחלה לפטור את השאר:

מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דלגלג סבר' בשר שהכל ושלקות בורא פרי האדמה: הילכך חשוב בברכה עדיף. ומאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל נ"ב הילכך חביב עדיף לבני אדם קאמר דאי לדידיה פשיטא. לא דכ"ע אידי ואידי שהכל בין שלקות ובין בשר ובהא פליגי דמר סבר חביב עדיף פירוש לברוכי עליה וליפטר חברי' ומר סבר חשוב עדיף וכרוב הוא חשוב טפי דזיין. והאי לישנא ודאי ליתיה דאוקים תרווייהו דלא כהלכתא דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי לאכלו כשהוא חי והשלק משביחו הילכך ליתא להאי לישנא דאע"ג דהוא לישנא בתרא בגמ' לא אתמר אלא לדחויי בעלמא הילכך לישנא קמא עיקר וכיון שכן שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף ולהאי לישנא קמא לא בעי למימר חשוב בגופיה אלא חשוב בברכה כגון שהכל ובורא פרי האדמה בפה"א עדיף ב"פ האדמה וב"פ העץ בפה"ע עדיף דכל שברכתו מיוחדת יותר חשוב טפי:

הני גרגלידי דליפתא: פירוש ראשי ליפתות דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה, פירמי זוטרי, פיר' שחתכן כל כך חתיכות קטנות עד שעברה צורתן מברך שהכל דכל שעברה צורתו ואין גופו קיים אין דין ברכתו עליו:

והאי דפרמינהו טפי משום אמתוקי טעמא הוא: פירוש ואין זה העברת צורתן כיון שהוא עושה לתקן בשולן ולהכשירן:

ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה: והאי דמפשי ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא, פירוש וכיון דלאו מעיקר תבשילא [אינו מברך עליו בורא מיני מזונות אע"ג דמפשי ביה קמחא משום דקמחא בההיא תבשילא לא אתי לכוונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא כמ"ש לעיל והיכי דהוי מעיקר תבשילא שמכוין בקמחא לאכילתו] אפילו פורתא מברך בורא מיני מזונות דהא קיי"ל כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס דאי לא לא חשיב כלל:

פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא: יש מפרשים דכי היכי דמברך אכולהו שלקי בפה"א ה"נ במיא דידהו מברך בורא פרי האדמה והאי פירושא ליתא דמי עדיף מדובשא דתמרי דהוא גוף התמרי' דאמרינן לעיל דמברך שהכל ועוד דאפילו בגרגלידי דלפתא דפרמינהו פירמי זוטרי הוה ס"ד לברך שהכל אעפ"י שהוא גוף הלפתות ממש אי לאו משום דרב יהודה דלאמתוקי טעמא עביד הכי ועוד דאפילו בשלקות גופייהו פליגי אמוראי לעיל אי קיימי במילתייהו או לא מימיהן מיבעיא, אלא ודאי ה"פ דאם בירך על השלקות בורא פרי האדמה נפטרו מימיהן באותה ברכה ואפילו בשאין המים טפלים להם ודין הוא שאם יש כאן פירות ויש כאן סחיטתן ובירך על הפירות שיפטרו מימיהן כיון דמגופייהו נינהו ומש"ה פשיטא ליה לרב פפא אבל מיא דשיבתא מיבעיא ליה שהוא עשב שנותנין (מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו) ובלעז אני"ס אי למתוקי טעמא עבדי ליה ומכי שליק ליה בטיל ליה אגב מיא ותו לא חזי לברוכי עליה וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה או דילמא לעבורי זוהמא דידיה שליק ליה ואיהו מתכשר בשליקה וחזי למיכל וכיון דחזי למיכל חזי לברוכי עליה וכיון דכן מיפטרי מיא דידיה בברכה דבריך עליה:

תא שמע השבת משנתן טעם בקדרה אין בה משום תרומה: פירוש משום דלא חזי כלל אחר שנשלק אלא למימיו הוא ואינו אלא כעץ גמור והילכך אפילו הוא של תרומה אישתרי ליה כיון דלא חזי כלל דיצא מתורת אוכל וכיון דכן אינו מטמא טומאת אוכלין ולא עבדי ליה אלא למתוקי תבשילא וכיון דכן לא מיפטר מיא דיליה בברכה דבריך עליה וצריך לברוכי אמיא דידיה שהכל:

אמר רב חייא בר אשי אמר רב פת הצנומה בקערה: רש"י פירש פת שהוא פתות בקערה ומשליכין עליו מרק חם לשרותו ואינו נימוח בכך מברך עליה המוציא לחם מן הארץ, פירוש ודאי היכא דליכא פתיתין אחריני אלא אלו שבקערה לא צריך למימר דמברך עליהן המוציא ואפילו הוו פירורין פחות מכזית ואפילו נתבשלו אי איכא עלייהו תוריתא דנהמא וכדאמרינן לעיל אלא ודאי הא אתא רב לאשמעינן דאפילו היכא דאיכא פתיתין אחרים גדולים מהם והיינו דנקט בקערה דאינהון מסתמא פתיתין קטנים ופתיתין גדולים על השלחן ומיהו פת שלם ליכא דאי איכא שלמים ודאי מצוה מן המובחר לברך על השלמים כדאמרינן בסמוך, וקמ"ל רב חייא ב"א דאם רצה מברך על פתיתין קטנים שבקערה ואע"ג דאיכא פתיתין גדולים מהן על השולחן דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים:

ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת: פירוש עם בציעת הפת הילכך פתיתין גדולים דאיפשר למבצע בהו עדיפי. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא אי הכי שלימה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא, פירוש רבא אתקיף להאי טעמא דר' חייא בר אבא דכיון דאית ליה דכליא ברכה עם הבציעה לאו דינא הוא לאפרושי כלל בין צנומה דפתיתין קטנים דלא איפשר למבצע בהו לפתיתין גדולים דאיפשר להו למיבצע דמאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא פתיתין גדולים נמי, ואפילו פת שלמה דכיון דאמרת צריך שתכלה ברכה עם הפת גמר ברכה מיהת אפרוסה אתיא, והאי דנקט שלימה לאו דוקא דאנן השתא לא איירינן אלא בפת פרוסה אלא לרבותא נקט לה הכי כלומר דהאי טעמא דר' חייא בר אבא לאו טעמא תריצא הוא דאפילו שלימה גופה מאי מהני לן לפום האי טעמא דסוף סוף גמר ברכה אפרוסה הוא דבשעת תשלום ברכה אין הפת שלימה. אלא אמר רבא מברך ואחר תשלום כל הברכה בוצע דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת. והלכתא כרבא הילכך ליתא לדר' חייא בר אשי אלא כל היכא דאיכא פתיתין גדולים ראוין לבציעה מצוה לברך עליהם דמצוה לברך ואח"כ לבצוע:

הביאו לפניהם פתיתין ושלמים,: פירוש וכולן מין אחד ודעתיה על הפתיתין. אמר רב פפא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, פירוש דכיון דתרווייהו מין אחד ולדידיה חביב ליה לאכול מן הפתיתין דמקרבא אהניתייהו טפי מפת שלימה דכל סביבותיה קשה ההוא דחביב ליה עדיף לברך עליו ולפטור את השאר:

ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר: פירוש כיון דתרווייהו מין אחד שלם עדיף שהוא חשוב דליכא טרחא כל כך בבציעה אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פירוש ודעתו לאכול משתיהן דברי הכל פרוסה של חטים עדיף דגריע טפי פת שעורים לגבי פת חטים ואית ליה לברוכי על פרוסה של חטים אבל אם לא היה בדעתו לאכול אלא משל שעורים לבד ודאי מברך על של שעורים שאין מחייבין את האדם לברך על דבר שאין רצונו לאכול:

ירא שמים יוצא ידי שתיהן: פירוש בפרוסה ושלימה של חטים שהיה מניח פרוסה למטה והשלימה למעלה להדור שלא תראה אלא השלימה ובוצע פירוש על הפרוסה דמקרבא אהניתי' ואשתכח דקיים הדור מצוה ובירך אמאי דחביב ליה ודוקא בכי הא אבל בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים לא דליכא הדור דשעורים גריעי לגבי חטים:

ששמת שלום וכו': דאיכא קרוב הנאה ומצות הדור:

הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע: וכענין שפירשנו דבוצע מן הפרוסה ועליה מברך המוציא ועל אכילת מצה מאי טעמא לחם עוני קרינא ביה וכיון שכן רשאי לברך על הפרוסה ומניח שלימה משום הדור יום טוב. ודעת רבינו האי גאון ז"ל דדוקא כשהביאו לפניו פרוסה ושלימה אבל לא בעי למימר שיהא חובה בפרוסה ואע"ג דאתינן עלה משום קרא דכתיב לחם עוני הא אשכחן נמי לעיל לענין כובא דארעא דאמרינן דאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח משום טעמא דלחם עוני כתיב דלא בעי למימר שיהא חובה למעבד כובא דארעא, ה"נ ליכא חיובא בהכי:

חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת: פירוש ולבצוע משתיהן מאי טעמא לחם משנה כתיב:

ר' זירא בצע אכולה שירותיה: פירש רש"י ז"ל פרוסה גדולה שיהא די לו לכל הסעודה, והנכון שהיה בוצע על הככרות כולן שהיה בדעתו לאכול באותו סעודה דכיון דבעינן לחם משנה היה מרבה בהן לכבוד שבת. והא מיחזי כרעבתנותא, פי' כשיבצע על ככרות הרבה:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דהוה שקיל תרתי ובוצע חדא: אמר לקטו כתיב. פירוש כי כתיב לחם משנה בלקיטה אבל בבציעה לא כתיב וכיון ששתיהן תחת ידיו דומיא דלקיטה סגי ליה לבצוע באחת:

ריפתא דערובא: פירוש שערבו בו אתמול עירובי חצרות דליומא אחרינא הוה מותר לאכלו:

דף מ עמוד א

אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך: פירוש אם לאחר שבירך המוציא קודם שיטעום אמר למסובין שיקחו המוציא לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. ומסקנא דאפילו הביאו מלח וליפתן ואפילו גביל לתורא. פירוש שאמר לשמש שילוש סובין לצורך השורים אפילו הכי לא הוי הפסק כיון דהוא נטי צורך אכילה כדכתיב ונתתי עשב וכו':

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד: פירוש שאינן ראויין לאכול קודם לכן עד שיביאו להם לפתן וכיון דכן לא חזו לברך:

מאי טעמיה דר' יהודה וכו': ואף על גב דפרישו טעמיה דר' יהודה לית הלכתא כותיה דבכולה סוגיין אמרינן בורא פרי האדמה:

גמ' מאי תנא דעיקר אילן ארעא הוא: פירוש דהא פרי העץ לא הוי פרי האדמה ואפ"ה יוצא בברכת בפ"הא משום דארעא עיקר שיונק ממנה. אמר רב נחמן בר יצחק ר' יהודה היא וכיון דסתם תנא כוותיה קיי"ל הכי. ואמרינן לענין פירות האילן דכל היכא דכי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא והדר מפיק פרי חשיב אילן וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא לא שייר אילנא לא מברכין בורא פרי העץ. ודוקא לענין פריו אי איכא לאחשובי פרי העץ או לא הוי האי כללא אבל לענין כלאים אי איכא לאחשוביה ירק או אילן דינא אחרינא אית להו:

דף מ עמוד ב

ועל כולם שאמר שהכל יצא: איתמר רב הונא אמר כו' ור' יוחנן אמר אפילו פת ויין. וקיי"ל כר' יוחנן דהלכתא כותיה לגביה דרב הונא ואיכא למשמע מינה נמי דמי שבירך על היין בורא פרי העץ יצא דהא חזינן דלא קפדינן בברכה דילי' דאפי' כשבירך ברכה אחרת שאינה ברכתו יצא אבל בפת איפשר לומר דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא נפיק כשבירך עלי' בורא פרי האדמה ועוד דבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי שוב אינו יוצא בה בלשון פרי אבל בשהכל יוצא בכולהו מפני שהוא כולל הכל וכן עיקר ואע"ג דאמרינן לעיל דכל היכא דמברך בחטה שהכל לא מברכין בסוף ג' ברכות התם הוא כי מברך מדיניה שהכל או בפה"א שהוא ברכתו הראויה לו כגון כוסס את החטה ליכא בסוף מעין שלש משום דרחמנא כי אדכר חטה בשבחה דארץ ישראל בשבעת המינים משום מזון אדכרה וכיון דכן האוכלה למזון כדרכה היא טעונה ברכה לבסוף אבל שלא כדרך מזון לא אבל הכא שאני דברכה הראויה לפת היא המוציא ובדיעבד הוא שיוצא בשהכל:

ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא וכו': פי' דהוי ליה כברכת שהכל דברי ר' מאיר ובירושלמי פסקו כר' מאיר:

נימא רב הונא דאמר כר' יוסי: ואע"ג דרב הונא לא אמר אלא בפת ויין אבל בשאר דברים מודה איכא למימר דקס"ד השתא דכיון דאמר רב הונא דאפי' בירך שהכל דהיא ברכה דתקינו רבנן בשאר מילי אפ"ה לא יצא. כש"כ כשבירך ברכה דלא תקינו לה רבנן כלל בשום דבר דס"ל דלא יצא בשום ענין:

דאמר בריך רחמנא מארי דהאי פתא: ולר' יוחנן דבעי מלכות ה"ה נמי דבעי לומר בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פתא, ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא:

סד"א היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא: היכא דאמרה כי היכ' דתקינו לה רבנן שיאמר אותו ענין עצמו אבל הכא אימא לא קמ"ל, והא נמי אתיא כר' מאיר דלעיל ושמעינן מהא דאפי' מטבע ארוך שאמרו במטבע קצר יצא כדכתיבנא בפ"ק. ולמאן דפריש התם דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לעשותו מטבע קצר שפותח ואינו חותם או חותם ואינו פותח הכא נמי צריך לחתום דאי לא אפי' ידי ברכה ראשונה של ברכת המזון לא יצא דארוכה היא שהיא פותחת וחותמת, וכיון דכן צריך לומר הכי בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא בריך רחמנא דזן כולא כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך. והוא הדין לברכה אחת מעין שלש של מיני מזונות שהוא מן הדין פוטרת ג' ברכות של מזון וכן ג' ברכות פוטרות מעין ג' באותו של מיני מזונות אבל של מיני פירות אין מעין שלש שלהן פוטרות ג' ברכות ולא ג' ברכות של מזון פוטרת מעין ג' שלהן לפי שאינן מזון ואין במעין ג' שלהן נזכר ענין מזון כלל הילכך אין לפטור ג' ברכות במעין ג' שלהן שאין בהם ענין מזון כלל ואין לפטור מעין ג' שלהן שאינן ענין מזון כלל בברכת ג' שהוא ענין מזון:

לא עברתי שלא לברכך עליו וכו': פירוש ומברכה אחרונה קאמר דהיא מדאורייתא ור' יוחנן אמר לא עברתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו כלומר דה"ק ומלהזכיר שמך כראוי והיינו בהדי מלכות וכיון דאידחי ליה דאביי דהא תירצה ר' יוחנן הדרינן לכללין דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

והא על דבר שאין גידולו מן הארץ קתני: פירוש והיכי אמרת דרבו מארעא והאי דתני להו חדא חדא ולא ערבינהו משום דכולהו ענינם חלוקין ונקיט לכל חד באפי נפשיה. אי נמי יש לומר דהכי שמעינהו חדא חדא וסדרן כי היכי דשמעינהו:

דף מא עמוד א

אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות: פירוש כגון אתרוג וזית דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף כיון דחדא ברכה היא לתרווייהו אבל אין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהם טפלה לחברו דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ובכה"ג חשוב בברכה קודם כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף בורא פרי האדמה ושהכל בפה"א עדיף דכל שמיוחד בברכתו חשוב יותר:

מתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית: ואע"ג דברכת צנון בפה"א וזית בורא פרי העץ וכיון דכן בשאין צנון עיקר כדקס"ד השתא היכי איפשר דפטר ליה צנון לזית איכא למימר דכיון דאפי' בירך על הזית בורא פרי האדמה יצא כדאיתא במתניתין הוה ס"ד דליפטריה בברכת צנון ואע"ג דהתם נמי בדיעבד הכא נמי כדיעבד דמי דכיון דאית ליה לברך על הצנון בורא פרי האדמה מכי בירך על הצנון איפטר ליה זית ממילא וטעמא שלא ירבה בברכות דריבוי ברכות שלא לצורך אסור דהו"ל כעין ברכה לבטלה:

אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי: פירוש דרך שאלה הוא. א"ר ירמיה להקדים. פירוש לאפוקי מסבריה דההוא מקשה דלעיל דסבר דשאין ברכותיהן שוות מברך על חד ופטר חבריה אלא ודאי על שניהם הוא מברך ור' יהודה סבר דאית ליה לאקדומי ולברך על החשוב וכאן אין ברכת פרי האדמה פוטרת פרי העץ. דאע"ג דאמרינן במתניתין דבדיעבד יצא התם במתכוין לצאת בה ברם הכא אין לו לכוין לכתחלה וכל שאין מתכוין לא יצא, ולר' ירמיה אפי' בצנון וזית פליגי דלרבנן חביב עדיף ולר' יהודה מין שבעה עדיף צנון ותפוח אפילו ר' יהודה מודה:

ולענין הלכתא קיי"ל כמ"ד בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ואם בשברכותיהן שוות חביב עדיף כרבנן ובשאין ברכותיהן שוות חשוב בברכה עדיף והיינו דנקט עולא מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר על איזה שירצה תחלה וחוזר ומברך על זה והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה התם בדליכא חד מיניהו חביב ליה טפי מאידך וכיון דכן הקודם בפסוק ראוי לחשבו יותר ובודאי אכילה ושתיה שני ענינים חלוקים הם לגמרי ואין לומר להקדים זה לזה כלל אלא כמו שירצה וכן פירות או פת או פירות וחביץ קדרה או דייסא אין להטעינן להקדים פת אעפ"י שהוא חשוב בברכה שהם ענינים חלוקים לגמרי וזה אינו רוצה לאכול מזונו עדיין ורצונו לאכול פירות תחלה דלא אמרו אלא בשני מיני פירות דדעתו לאכול משניהם, ושניהם חביבין לו אלא שאחד מהם חביב יותר. ואעפ"י שאוכל מן האחד תחלה אכתי אית ליה חביבותא באידך לאכול ממנו אח"כ. ובזה אמרו דחשוב יותר בברכה קודם אבל כשאינו נהנה לאכול זה החשוב תחלה או שלא היה נהנה לאכול אחרון זה שאינו חשוב ואינו נהנה באכילתו כלל אין ספק שאוכל אותו שרוצ' בו ומברך עליו שאין אומרים לו לאדם לאכול שלא בהנאתו:

כל הקודם בפסוק זה וכו': גפן כדי רביעית יין לנזיר וכו' יש שפירשו אם יש כלי אחד מחזיק רביעית יותר יחזיק מיין מפני שהוא עב ונגדש. על הכלי יותר מן המים וקאמר דנזיר לא מחייב עד דשתי רביעית כשיעור יין ולא כשמשערין במים ומש"ה נקט גפן. ויש שפירשו דמגפן גופה איירי כגון שאכל ענבים או לולבי גפנים או עלים וכך משערין אותו ממלאים כלי יין ונותנים לתוכו כמה שאכל ואם אכל כדי שיוצא מן הכלי כדי רביעית יין ולא כשיעור מים משום דיין עבה בהאי שיעורא מחייב:

דף מא עמוד ב

אמר ליה לא סבר לה מר כל הקודם בפסוק זה וכו': פירוש אינה קושיא דאיפשר דאההוא דהוה חביב ליה טפי בריך אלא שרצה לשמוע ממנו מה טעם אי משום חביבותא או משום טעמא אחרינא. א"ל זה שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש דדרשינן דבש זה תמרים ורמון הוא חמישי לארץ:

אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכו': ודאי ליכא לפרושי דברים הבאים מחמת סעודה מידי דאתי ללפת בו את הפת (כפירש"י ז"ל) דא"כ מאי קמ"ל רב פפא והלא משנה שלימה שנינו כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ולא איירי נמי במידי דהוא מזון כגון פת הבאה בכסנין ודכותה דהנהו אפילו שלא מחמת סעודה פטורין כשהן באין בתוך הסעודה כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת וקאמר בירושלמי דהיינו פת הבאה בכסנין וכי קאמר רב ששת לעיל דפת הבאה בכסנין טעון ברכה לפניו כשבא לאחר הסעודה מיירי דאי בתוך הסעודה הא חזינן מתניתין דפטר, ותדע לך דפרפרת הוא פת הבאה בכסנין דלקמן בגמ' מוכח דבירך על הפרפרת פטר מעשה קדרה ואי לאו מידי דמזונא הוא היכי פטר מעשה קדרה דהוא מידי דמזונא כגון חטה ואורז אבל פת הבאה בכסנין ראוי לפוטרן לפי שהוא דבר חשוב וראוי לברך עליו ג' ברכות כשקובע סעודתו עליו והוי לגבייהו כפת לגבי פת הבאה בכסנין שהוא פוטר אותו הילכך רב פפא לא איירי אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניהם תאנים וענבים ועלה קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים וענבים ותפוחים שדרך בני אדם לאכול מהם להשביע רעבונו ולמלא בטנו אם באו בתוך הסעודה אעפ"י שאוכל אותם בלא פת כיון שכוונתו לאכלן כדי למלא רעבונו אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ובהא איתא לדר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל דאע"ג דאיהו בכל ענין אמרה לגבי הא מיהת הלכתא כותיה:

שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה: פירוש כגון פירות שאוכל מהם בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהן לתענוג בעלמא ואינו מתכוין לאוכלן כדי להשביעו כל אלו טעונין לפניהם ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה:

דברים הבאים לאחר הסעודה: פירוש אחר שסיימו מלאכול קודם ברכת המזון טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ומש"ה לא פריש אי אתו מחמת סעודה או לא דהא בפירות איירי ומסתמא כל פירות הבאין לאחר סעודה ונאכלין לבדם בלא פת אינן באין מחמת סעודה. הא אם באו מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת אחר ואוכל מאלו למלא רעבונו ודאי אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אבל כשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכה על המזון כמו שמפורש בה ופירות אינן מזון הילכך אין אותה ברכה עולה להם כלל ואינה עולה אלא למידי דזיין.

ונראה דה"ה לבשר וביצים ודגים דברכת הפת פוטרתן ואפי' באין שלא מחמת סעודה כיון שבאין בתוך הסעודה שאף הם נמי מיזן זייני דאע"ג דלא חייבו לברך עלייהו בורא מיני מזונות טעמא משום דאין אדם קובע סעודתו עליהם דלא חייבו לברך בורא מיני מזונות אלא לדברים שאדם קובע סעודתו עליהם לפעמים ודרכן של בני אדם בכך ובאלו חייבו ואפי' בדברים שאינן משבעת המינין כגון אורז ודוחן. אבל מ"מ בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם כגון תבשיל של כרוב וכיוצא בו מזונא נינהו וכל שהן באין בתוך הסעודה פטורין אפילו מלברך לפניהם ואעפ"י שבאו שלא מחמת סעודה.

ולענין ירקות של פסח כגון מרור שהוא נאכל בתוך הסעודה שכך דרך לאכלו אחר אכילת מצה בטיבול שני אעפ"י שאינו בא מחמת סעודה שאינו בא להשביעו מ"מ כיון שהוא בא להם לשם חובה לסעודה הוה ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה ואינו טעון ברכת הנהנין אלא ברכת המצוה לחוד והיינו לאכול מרור, ותו איכא למפטריה נמי משום דהא בריך בטיבול ראשון על שאר ירק ברכת הנהנין מקמי סעודה והיה בדעתו לאכול אלו אחר מכאן דהא ידע דמחוייב הוא לאכלן וכיון דכן הו"ל כבירך על היין שלפני המזון דקיי"ל דפוטר יין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים שדעתו לשתות יין אח"כ כדאיתא בסמוך. והא דאמרינן הכא דטעונין ברכה לאחריהם היינו בפירות של שבעת המינין אבל שאר פירות דברכה דידהו לאחריהם הוא בורא נפשות רבות ולא כלום מקריא בכל דוכתא וכיון דבריך ברכת מזון ממילא מפטר.

ופירות הבאין בתוך הסעודה מחמת הסעודה למלא רעבונו או ללפת בהן את הפת ונמשך בהן ואוכלן אחר הסעודה לתענוג בעלמא נראה שאין מברך עליהם לפניהם כלל תדע לך שהרי פת הבאה בכסנין כשהיא באה אחר הסעודה שלא מחמת סעודה טעונה ברכה לפניה וצריך לברך בורא מיני מזונות וכשאדם קובע סעודתו עליה מברך עליה המוציא ולבסוף ג' ברכות נמצא פת זו פעמים תורת פת עליה לגמרי ופעמים תורת פירות לומר שאינה נפטרת בברכת הפת הרי שקבע סעודתו על הפת הבאה בכסנין ובירך עליה בתחלה המוציא ולאחר שמלא כריסו ממנה והוא שבע אוכל ממנה לתענוג ובתורת פירות כלום יחזור ויברך עליה ברכת הנהנין הא לא איפשר אף זו כיוצא בה שכיון שנפטרו פירות אלו והורשה לאכול מהן כל זמן שלא נמלך באכילתן אוכל והולך מהם ואפילו אחר סעודתו. ואי קשיא לך מהא דאמרינן לקמן ביין שבא לאחר המזון שטעון ברכה ואין יין שבתוך המזון פוטרו לפי שהן ענינים חלוקים שזה לשרות וזה לשתות אף פירות אלו נמי כיון שהן ענינים חלוקים שאלו מחמת סעודה והללו שלא מחמת סעודה אלא לתענוג לא יהו נפטרין אלו באלו. יש להשיב דלא דמי שהיין הבא בתוך הסעודה מתוך שהוא בא לשרות ענינו כאכילה, אע"ג דודאי מתוך שהוא משקה חלוק הוא מפת ולהכי לא מפטר בה וטעון ברכה לעצמו כדאמרינן בסמוך דיין קובע ברכה לעצמו התם לענין אכילה הוא דחשיב שתיה דלאו לאפטורי ביה מתוך שהוא משקה וזה מאכל.

אבל מ"מ לענין שתיה דעלמא שתיה דבתוך המזון אכילה גמורה היא שהוא בא לשרות וצורך אכילה היא שהוא בא להכשיר האוכל שמתוך שהאדם צמא אינו יכול לאכול הילכך ענינו כאכילה גמורה ואינו בדין שאכילה יפטור שתיה והיינו יין שלאחר המזון שענינו שתיה גמורה אבל כאן בפירות הכא והכא היא אכילה אלא שזו נאכלת לרעבונו וזו לתענוג וזו וזו אכילה היא וכיון שנפטרה אי איפשר לה להתחייב, וראיה גמורה הוא מהאי דאמרינן לקמן דאיבעיא לן בשכח ולא בירך לפניו אם גומר סעודתו בלא ברכה ואהדרינן מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא עוד ריחו נודף הרי כאן שנסתפקו מכיון שכבר נהנה מזה המין אם חוזר ומברך עליו כלל או שיגמור לאכול ממנו בלא ברכה וכל עיקר לא מצאו טעם לחייבו אלא מפני שאכל שום, כלומר שאכילתו היתה תחלתו באיסור, אבל הכא שאכילתו תחלה בהיתר היתה ונהנה ממנו בהיתר תו לא מחייב עליה לברוכי ואוכל והולך כרצונו וזה נכון. והא דאמרינן לאחר הסעודה היינו כל שגמר בדעתו מלאכול מתוך שהוא שבע שאין בדעתו לאכול עוד כדי לשבוע והיינו דלא אדכר בה מחמת הסעודה דכל כה"ג כל מה שמביאים עוד שלא מחמת הסעודה הוא:

אמר להם הואיל ופת פטרתן: פירוש לא מדין טפלה דלא מיקרי טפלה כלל אלא כשנאכל עמו כגון דברים הבאים ללפת הפת אבל כל היכא דלאו ללפת לא מיקרי טפלה אלא ה"ק הואיל דפת פטרתן משום דפת הוא עיקר ופת חשוב והוא כדאי לפטור את כולן כשבאין מחמת סעודה דאע"ג דלאו טפלה עשאוהו כטפלה לפי שפת עיקר סעודה לכל אדם כנגד כל דבר שיבא אחריו מחמת סעודה. ואקשינן אי הכי יין נמי, פירוש דיין נמי מחמת הסעודה הוא וצורך סעודה בודאי וכיון שכן ראוי לעשותו כטפלה לפת לענין שיפטר בברכתו. יין קובע הוא ברכה לעצמו. פירוש לפי שהוא דבר חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה. ואע"ג דשתיה דבתוך המזון אכילה היא היינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה בא לשרות וצורך אכילה אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו, ומיהו הני מילי לענין ברכה שלפניו אבל לענין ברכה שלאחריו לא אלא כולן ענין אחד הן דאכילה ושתיה כולן משביעין ואפילו יין שלאחר המזון פטור הוא בברכת שלש. דהא אמרינן לעיל דאי לאו משום טעמא דלא קבע אינש סעודתיה עליה עדיף מפת דהוא סעיד ומשמח וכיון דכן יוצא הוא בברכת ג' ואפי' לכתחלה:

דף מב עמוד א

כל שאחרים קובעין עליו סעודה: כלומר שאוכל מהן כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודתן. צריך לברך אחריו ג' ברכות. אע"ג דמתחלה לא בריך אלא בורא מיני מזונות שהרי מתחלה לא ירד לקביעות שלא היה יודע כמה יאכל מהן מצינו השתא תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ג' ברכות דפת הבאה בכסנין תורת דייסא עליו ותורת פת, תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו ותורת פת כשהוא קובע סעודתו עליו:

לחמניות: פירוש אותן שקורין ניבלא"ש בלעז. ואסיקנא דוקא בדקבע עלייהו, ומיהו דוקא בדנאפו באור אבל כל שנאפו על ידי משקין אין תורת פת עליו כלל:

לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול: פירוש והאי דאכלו מברכין היו בודאי לפניו דהא אמרינן דגמרי סעודתייהו וכיון דכן הוו להו דברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת סעודה וטעונין ברכה ואפ"ה אמר להו דאסור לאכול ואפי' בברכה דכיון שקבעו לברכת המזון חייב לברך ברכת מזון תחלה. אמר ליה סלק אתמר. פירוש סילק השולחן:

הרגיל בשמן: כלומר לסוך ידיו בשמן אחר אכילה כדי להעביר זוהמת האוכלין. שמן מעכבו. כלומר דכל היכא דלא סך מותר לו לאכול אבל בתר דסך אסור ואפי' בברכה לפניו עד לאחר שיברך ברכת המזון:

שלש תכיפות הן וכו' תיכף לנטילת ידים ברכה: כלומר לאו לחיוביה שיברך לאלתר אלא ה"ק תיכף למים אחרונים ברכה ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפי' בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה הא קביל עליה לברוכי ברכת המזון. הא כל היכא דליכא נטילת ידים שרי ואי משום נמלך סגי ליה בברכה שלפניו. והא דאמרינן בפסחים דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב לן ונברך איתסר לכו למשתי דאפילו משום אמירה לחוד אתא לעכובינהו ולאו משום נטילת ידים והני תרווייהו משמיה דרב. הא פירש לה רבינו אלפסי ז"ל התם דאיתסר לכו למשתי בלא ברכת היין קאמר וכיון דכן מוטב הוא שיברך ברכת המזון ויברך על הכוס ברכת היין והדר שותה כרצונו יותר משישתה עכשו ויברך ברכת היין והדר הן צריכין לברך ברכת היין על הכוס של ברכת המזון. וא"ת אמאי לא חשיב ארבע תכיפות דהא איכא אחריתי דהיינו תיכף לנטילה סעודה כב"ה. ויש לומר דלא מני אלא הני דילפינן להו מקראי בירושלמי, תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ידו וסמיך ליה ושחט, תכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה שהוא תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. אי נמי משום דלא דמיא להנך תלת משום שאינו רשאי להפסיק כלל, אבל בין נטילת ידים לסעודה אם רצה לשתות ישתה:

מתני' בירך על הפת פטר את הפרפרת: פי' הוא פת הבאה בכסנין וכיוצא בה כדפרישנ' לעיל. וכש"כ מעשה קדרה שהיא טפלה לפעמים לפת שהן נאכלין עם הפת, והכי אמרינן בגמרא, ופטר להו פת לכולהו בשבאין בתוך הסעודה ואפילו שלא מחמת סעודה. בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. אבל מעשה קדרה פטר בבאין בתוך סעודתו של פרפרת ואפילו שלא מחמתו דמעשה קדרה לגבי פרפרת כפרפרת לגבי פת, ומעשה קדרה היינו אורז ודייסא וכו' כדאית' לעיל. וה"ה לפת דוחן ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל וכל דברים המיוחדין למזון, אף על פי שאין מברכין עליהן בורא מיני מזונות, לפי שאין אדם קובע סעודתו עליהן, מ"מ לדין זה כל דברים המיוחדים למזון שוין הם, ואף ע"ג דפת אם בירך עליו בורא מיני מזונות יצא, מידי דהוי איין דאם בירך עליו בורא פרי העץ או בור' פרי האדמה יצא, התם הוא במברך עליו ומתכוין לפוטרו בברכה זו, אבל הכא שמברך על דבר אחר ברכתו אע"פ שמתכוין לפטור את הפת לא נפטרו. וכן עיקר דינא מיהו מתניתין לא בהכי מיירי אלא במברך על האחד ובא לו האחר שלא במתכוין בתוך סעודתו של ראשון, כגון שבירך על הפרפרת ובעוד שאכל הפרפרת הביאו לפניו מעשה קדרה ובכי הא אמרינן דפרפרת פטר מעשה קדרה אבל מעשה קדרה בדכותה לא פטר הפרפרת, אבל כשהן לפניו מתחלה ובירך על אחד מהן כדי לפטור שניהם בזו ודאי כל שברכותיהן שוות נפטרו שניהם מה שאין כן בשאין ברכותיהן שוות כגון פרפרת ופת שאם בירך על הפרפרת בור' מיני מזונות לפטור את הפת לא יצא, אע"ג דאם בירך על הפת עצמו במ"מ יצא:

דף מב עמוד ב

כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן: דכל שהסכימו הכי בתחלת ישיבתן בהא סגי להו ולא בעו הוכחה אחריתי. ומיהו דוקא כשהסכימו בתחלת ישיבתן כיון שאין עמהם הוכחה אחרת אבל כל שיש עמהם הוכחה לקביעותם כגון שמסובים על מטות או שולחן אחד או מפה אחת, אפי' באו אחד אחד מצטרפין:

דף מג עמוד א

אמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסבה: פירוש וה"ה כל דבר מאכל דבעי קביעותא לפטור אחרים לענין ברכה שלפניו. אבל יין לא בעי הסבה. פירוש דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כל כך וכל שהן ביחד סגי להו: ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסבה, ואיכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, פירוש הוא וכל דדמי ליה דהוא מידי דבר אכילה, אבל יין דהוא מידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה. ור' יוחנן אמר יין נמי מהני ליה הסבה, דאפי' לשתיה נמי מהני קביעותא, ואפי' רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כי הויא לחודה, אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה ה"ה דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכולן והכי מוכח לקמן והיינו נמי מתני' דקתני בא להן יין אחר המזון אחד מברך לכולן. והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דהוא מידי דשתיה, אבל מידי דבר אכילה דינו כפת לענין ברכה לפניו וכדאית' לעיל במעשה דבר קפרא. וקיי"ל כר' יוחנן בתרווייהו דיין בעי הסבה ומהני ליה הסבה הילכך כולהו שוין בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכולהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שאחד מברך לכולם אבל אין זימון לענין ברכה. שלאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיי"ל דאין זימון לפירות:

כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין וכו': פי' אורחין נכנסין בביתו של בעל הבית ויושבין במקום אחד מהבית לא במקום המוכן להם לאכול שם עד שיתקבצו כל האורחין העתידין לאכול באותה סעודה עם בעל הבית זה שהן מפוזרין הנה והנה שאין מן המוסר לאורחים ולא לבעל הבית שישבו אלו שקדמו במקום המוכן לאכול שם עד בוא חבריהם ואז ישבו ביחד הבכור כבכורתו:

בא להן יין כל אחד מברך לעצמו: פירוש דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל, שאף הם אינן ברשות עצמן אלא ברשות בעל הבית ועתידין לעמוד לעקור ממקומן לאלתר שיבוא בעל הבית ויאמר להן להסב ומפני שהיו רגילין לשתות יין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ידו אחת, ואע"ג דאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הכא שאני שהוא צריך ליטול הכוס באותו יד ושמא יגע בידו ביין וכל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים והיינו דלא צריך אלא ידו אחת:

עלו והסבו כלומר לסעודה והביאו להם מים: אעפ"י שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו, פירוש משום דלסעודה בעי נטילת ידים, ומיהו אם שמר אותו יד בשנוטל עכשיו ידו אחרת דיו דאשתכח השתא דנטל שתיהם לחצאין וקיי"ל דידיו טהורות לחצאין, אלא דאורחא דמלתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתי ידיו:

הביאו להן יין אע"פ שכ"א בירך לעצמו א' מברך לכולן: משום דהשתא הויא קביעותא ואעפ"י שכבר ברכו תחלה ושנינו בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון, וכל דכן הכא שהוא לפני המזון, שאני הכא דכיון שעלו והסבו הו"ל שינוי מקום וקיי"ל בערבי פסחים דשינוי מקום צריך לברך:

אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי: פירוש מפני שאינן ראויין לשתות בשעת ברכה שהן אוכלין וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי שיהיו פטורין באותה ברכה, ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו, וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפי' הראוין לשתות נמי אין יוצאין:

והוא אומר על המוגמר מדקתני הוא מכלל דאיכא עדיף מיניה: פירוש ואפ"ה כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולהו ברכות. מסייע ליה לרב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פירוש דהכא נמי דומיא דהא דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר ג"כ המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא אבל אם בא זה לחלוק כבוד לאחר או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו שהגדול רשאי לחלק הברכות וליתן רשות לברך קצת לאחר וקצת לאחר:

משתעלה תמרתו: פירוש מכיון שהתחיל לתמר חייב לברך. ודוקא בעוד שעיקרו קיים אבל לאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריחו כיון דאין לו עיקר, ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע"ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך קודם שיאכל:

מתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים: פירוש במוגמר אלא על אפרסמון של בית רבי וכו', פירוש עץ אפרסמון הוא והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו ושל בית רבי ושל בית קיסר היה עץ טוב ועולה תמרתו בעוד שעקרו קיים אבל של אחרים כבר כלה עיקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו:

ועל הדס שבכל מקום: לפי שהדס שבכל מקום עולה תמרתו בעוד שעיקרו קיים וא"כ היכי אמרינן לעיל שעל כל המוגמרות מברך עליהם בורא עצי בשמים:

משחא דאפרסמא: פירוש הוא שחותכין האפרסמון ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו, והא אמרן לעיל שאפי' בפירות אין משקה היוצא מהן כמותן וכש"כ בעץ. ומסקנא דמברכין בורא שמן ערב:

האי כשרתא: פירוש הוא עץ בושם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן קולט השמן ריח טוב ממנו מברכין עליו בורא עצי בשמים שהרי עקרו קיים שהעץ בתוכו. אבל משחא כבישא. פירוש כשחותכין הבושם חתיכות קטנות ועומדות בשמן בכי הא לא מברכינן עליה דחשבינן ליה כאילו אין עקרו קיים:

ורבנן אמרי אפי' משחא כבישא אבל משחא טחינא לא: פירוש כשנשחקו הבשמים לגמרי לא חשבינן עקרו קיים.

נהרדעי אמרי אפי' משחא טחינא: פירוש דכיון שהבשמים בתוכו שלא כלו לגמרי עיקרו קיים חשבינן ליה וקיי"ל כנהרדעי דמוספי אוסופי ושמעי' מינה לכ"ע דכל היכ' שסננו אותו ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמון, א"נ איפשר לומר שאין מברכין עליו כלל כיון שאין ערבות זה ממנו אלא שקלט אותו מדבר אחר והשתא הו"ל כריח שאין לו עיקר כיון שאין ריח זה מגופו של שמן ואע"פ שנקלט בו אין בכך כלום, ותפוס לשון אחרון:

דף מג עמוד ב

וסמלק וחלפי דימא: הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשין כמו עץ וגדלין על גבי קרקע, ואי הוו להו פירא בודאי בורא פרי האדמה הוו מברכינן עלייהו ולא בורא פרי העץ משום דעץ הנזכר בבורא פרי העץ רוצה לומר אילן והני לאו אילן נינהו אבל מ"מ כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ, וההוא אינו רוצה לומר אילן אלא דבר קשה וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן לענין גופן עץ מקרי ומברכין עלייהו בורא עצי בשמים, ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ:

הני סיגלי: פירוש עשבים רכים בעלי ריח בגופן מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. נרקום דגינוניתא, פירוש עשבים בעלי ריח והם קשים מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. דדברא, שהן רכים בורא עשבי בשמים אבל בפרחים בין בשל אילן בין בשל עשבים בכולהו מברכין בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות כדכתיבנא לעיל:

האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות: פירוש ואעפ"י שעקרן לאכילה ולא עביד לריחא כיון שמתכוין להריח מברך, הא בשאינו מתכוין להריח אעפ"י שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדמוכח לקמן:

האי מאן דנפיק ביומא דניסן וכו': וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקב"ה, והיא בשם ומלכות:

בש"א מברך על השמן ופוטר את ההדס: כך גרסת הריא"ף ז"ל. פי' כגון שהביא לפניהם שמן ערב והדס, כמו כשרתא וכבישא שברכתו עצי בשמים כמו ההדס ופוטר זה את זה. וטעמא דב"ה מפני שההדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא שקלטו מאחר:

שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו': ואע"ג שבסיכה ליכא ברכה מ"מ חשיבותא הוא שמשתמשים בו בשני ענינים:

לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע אמר להו הכי אמר רבא הלכה כב"ה: ואיכא נוסחי דגרסי ולא היא לשמוטי נפשיה הוא דעביד. ופירושו ולא היא דאמרה רבא אבל איהו כב"ה ס"ל ומשום דבכה"ג לאו מקרי הכרעה כלומר כשהוא מכריע לצד אחד לגמרי. וה"ה דהוה יכול למימר דהדס הוה חביב ליה אלא דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דהלכה כב"ה:

הביאו לפניהם שמן ויין: פי' כגון שמן שיש בו בשמים שהוא בא לריח וכיון שאין ברכותיהן שוות והם ענינים חלוקים שזה בא להריח וזה לשתות ואינן פוטרין זה את זה פליגי הי מינייהו חשוב יותר להקדימו אי ריחא דמקרבא אהנייתיה לאלתר או שתיה דהנאתה מרובה. ואיפשר לומר דמיירי בדליכא חד מינייהו דחביב לו טפי מאידך, מיהו אליבא דהלכתא כיון שאין ברכותיהן שוות אפי' איכא חד מינייהו דחביב ליה אזלינן בתר חשוב:

בפנתא עור שלמעלה: בארעיתא עור שלמטה:

מלא כל הארץ כבודו: פירוש שחייב לראות את עצמו כאלו שכינה על ראשו:

דף מד עמוד א

גמרא באוכלי פירות גינוסר שנו: פירוש משום דפירו' גינוסר הם שמנים ומתוקים הרבה ואינן נאכלין אלא עם מלח הרבה ולהחליש חריפותו של מלח אוכל הפת ונמצא שהפת טפלה לפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת וים כנרת בחלקו של נפתלי היתה וזהו שתרגם אונקלוס ואחסנתיה תהא עבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון מפני דלעולם הן עיקר ומברכין עליהם ופוטר השאר שהוא טפלה כנגדן, ופי' שריף מרק:

גמרא מאי טעמיה דר"ג וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת, פירוש וחדא ברכה אמר רחמנא אכולהו. ורבנן ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין, ואי קשיא א"כ לרבנן מעין ג' מנא להו לתאנים וענבים, וי"ל דנפקא להו מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת ש"מ שאף הם טעונין ברכה דוברכת ודאי אכולהו קאי ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסיק הוה מברכינן עלייהו שלש ממש כר"ג, השתא דאדכרינהו ואפסקי' לענינא בלחם שמעינן דאפריש בהו בברכותיהן ולא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחוד ואשארא מברכין מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ור"ג ס"ל דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא למעוטי כוסס החטה דליכא אחריו ברכה כלל, אבל לרבנן לא צריך קרא למעוטי כוסס את החטה דודאי מסתמא כי אדכריה רחמנא בשבחא דארץ ישראל למזון הוא דאדכריה לאפוקי כוסס החטה דלאו אורחייהו דאינשי למיכל הכי, אבל מ"מ זמנין דעבדי הכי ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה אבל לאחריו לא מברך כלל, ואפי' לרבנן כיון דכאיל רחמנא לכולהו שבעת המינים ביחד מודו דלחם גופיה אם בירך עליו מעין ג' של מזון כגון על המחיה ועל הכלכלה יצא, ולענין יין לחייבו בברכה למאן דדריש ושבעת זו שתיה א"כ מפורש הוא בתורה דאשתיה חייבה רחמנא ברכה, וא"ת א"כ דמהכא ילפת ברכה ליין יברך עליה שלש ברכות נמי, יש לומר מדפרט רחמנא בלחם ולא פרט ביין ש"מ דלא חייב ברכה לזה כזה ומיהו עבר. ובירך עליו ג' ברכות יצא משום דזיין, ומאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן דכיון שחייבה רחמנא ברכה במשקה היוצא מן הזיתים ה"ה ביין היוצא מן הענבים דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר:

דחמשת המינים על המחיה וכו': על המחיה היא מעין ברכת הזן, ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ ורחם על עירך מעין בונה ירושלים, כי אל טוב ומטיב חתה מעין ברכה אחרונה, ואעפ"י שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ארבע דלא הזכירו אלא מה שהוא כנגד ג' ברכות של תורה:

מהתם במאי חתים כי אתא רב דימי אמר רב חתים בראש חדש מקדש ישראל וראשי חדשים: פירוש דלא חשיב ליה חתימה בתרתי וה"ק ה' מקדש ישראל וישראל מקדשי לראשי חדשים:

הכא מאי רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה: ולא חשבינן לה חתימה בתרתי דארץ היא דמפקא פירות. ולא פליגי הא לן והא להו. פירוש דרב חסדא לן ור' יוחנן לבני ארץ ישראל:

אינהו אכלי ואנן מברכינן: פירוש דעל פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי והיכי שייך לדידן דבני בבל לברך על פירותיה ולא אכלי מינייהו. אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות כלומר בפירות חוצה לארץ. ור' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה, פירוש בארץ והכי קיי"ל דאותו שבחוצה לארץ אומרים על הארץ ועל הפירות דמשמע דיהא השם ברוך על הארץ דהיינו ארץ ישראל שנתן לנו לנחלה, ועל הפירות דהיינו כל פירות שבעולם, דהני דקא אכל איהו השתא לאו מארץ ישראל נינהו. ואותן שבארץ ישראל אומרים ועל פירותיה משום שאוכלין פירותיה של הארץ ממש הילכך ילפינן מינה שבפירות ארץ ישראל הבאים לנו משם לכאן בחוצה לארץ דחתמינן בהו ודאי על הארץ ועל פירותיה, ובחמשת המינים דהיינו חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון חתמינן בהו על הארץ ועל המחיה.

וביין איכא מרבוותא ז"ל דאמרי דחתמינן ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירות ואיכא מ"ד דכיון דיחדו לו ברכה לפניו הכי נמי בברכה לאחריו חתים ביה על הארץ ועל פרי הגפן, וליכא מ"ד דחתים על הגפן ועל פרי הגפן כמו בפתיחה דלעולם צריך להזכיר בחתימה הארץ, וא"כ מאן דחתים על הארץ ועל פרי הגפן שפיר עבד לכ"ע דהא מזכיר פרי. ועוד דמיחד ליה ברכה לגפן משום חשיבותיה דיין ויוצא ידי הכל וכן ראוי לעשות. ומאן דאכל מאכל מחמשת המינין ופירות דשבעת המינין ושתה יין כאיל להו בחדא ברכה ואומר כך בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחתים בכולהו כחדא בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ ועל פרי הגפן ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות ומחיה וגפן. וכן הסכימו גדולי רבותינו הצרפתים ז"ל וקצת גאונים ז"ל.

ובירושלמי אמרו דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת וי"ט ור"ח וזה לא הזכירו בגמרא. וכן נמי נהנו העולם עכשו כן וכל כי הני מילי פוק חזי מאי עמא דבר וכדאמרינן לקמן בסוף פרקין וכן כתב הראב"ד, ורבותינו בעלי התוס' כתבו דאין מנהג העולם בהכי. וכבר כתבנו דברכת מעין ג' של מיני מזונות שהיא פוטרת ג' ברכות ואע"ג דלא אמר ברית ותורה ומלכות בית דוד יוצא הוא בדיעבד וכי אמרינן לקמן דאם לא אמרן לא יצא ידי חובתו, לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרינן אבל לא מחייב לאהדורי דאי חיוב חזרה הוה בהו במעין שלש הוה אמרינן שום הזכרה מינייהו, ואשכחן כהאי לישנא בפסחים דאמרינן התם כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ובעינן למימר לא יצא ידי חובתו כראוי:

דף מד עמוד ב

[ע"ב] מתני' השותה מים לצמאו אומר שהכל וכו' ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות: פירוש לר' טרפון ליכא בהו ברכה לאחריו משום דמיא לא זייני כלל והיינו דנקט לצמאו כלומר דלא מתהני לשום מזון אחר אלא לשבור צמאו ולפיכך אמר עלייהו ר' טרפון בורא נפשות שאפי' שהכל ליכא לברוכי עלייהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות:

[גמרא] לאפוקי מאי: פירוש משום דמיא לא שתי אינש אלא לצמאו קא בעי מתניתין אמאי תני לצמאו אלא למאי ישתה אותן:

דחנקתיה אומצא: ואמרו בתוספות דדוקא שותה מים בדחנקתו אומצא לא יברך משום שאינו נהנה בשתייתן כלל אבל יין ושאר משקין אפילו שתה אותן כדי לבלוע מה שבפיו כיון שממילא מיהא מיתהני מברך בהו והביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין מהו דתימא כיון דלרפואה מיכוין לא ליבריך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:

דף מה עמוד א

הילכתא מאי: פירוש משום דמסתבר טעמיה במים דלא זייני כלל קא מיבעיא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר כותיה. פוק חזי מאי עמא דבר. וכך הוא שאומרים תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וכדרב פפא דלעיל: