לדלג לתוכן

דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק טז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


‫ועי׳ במס' מועד קטן פרק ג׳ משנה ה':

״הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמונה בטלה הימנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואין עולין".

"ר׳ אליעזר אומר משחרב בית המקדש (דאין לעצרת דין תשלומי שבעה) עצרת כשבת רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים".

ובמקים הזה הדבר בולט כל כך שדברי ר׳ אליעזר ורבן גמליאל ילכו על יסוד המשנה עד שכבר כתבו שם גם התוס׳ בד׳ כ"ד:

"וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו' ולא שייך למימר היינו ת"ק דנימא כולהו (גם ר"א גם רבן גמליאל גם חכמים) אתו לפרש מלתא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים בפ"ב דסנהדרין דף כ"א וההיא דהמזבח מקדש ד' פ"ג".

ואנחנו היינו רוצים לדעת מי הוא הת"ק הגדול הזה אשר גם ר׳ אליעזר גם רבן גמליאל גם חכמים באים לפרש דבריו.

ורק על ידי ההשתמשות בלשון ת״ק הביא לנו כי דבר יסוד המשנה מהימים היותר ראשונים היינו מימי אנשי כנסת הגדולה וכי כל דברי התנאים רק עליה, נעלם עד היום הזה.

וגם במקום הזה עצמו על ידי מה שהשתמשו בלשון "ת"ק" בא סבוך גדול מאד ונבאר הדברים.

כי מיד אחר המשנה בא שם בגמ׳ דף י״ט:

"אמר רב גזרות בטלו ימים לא בטלו וכן אמר רב הונא גזרות בטלו ימים לא בטלו ורב ששת אמר אפי׳ ימים נמי בטלו מאי טעמא ימים לא בטלו שאם ‫לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל והתניא הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמנה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שלשים ומגלח ערב הרגל ואם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים, שבעה והאנן שמנה תנן קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, אמר רב חסדא אמר רכינא בר שיילא הלכה כאבא שאול".

ועל זה כתבו התוס׳ "הלכה כאבא שאול נראה דהלכה כמותו בכל מאי דפליג את״ק בין במקצת היום ככולו בין לענין אם לא גילח מדלא מפליג בהלכה כאבא שאול במקצת היום".

ומתוך הדברים האלה כתב שם התוס' יום טוב ד״ה וחכמים "ומ"ש הר"ב דאם מת ד' ימים קודם אחד מימים טובים אלו בטלה ממנו גזרת שלשים כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני שמנה ימים, וטעמו דסבר מקצת היום ככולו ושביעי עולה לו לכאן ולכאן.

וכמה יש להשתומם על הדברים האלה, אך שורה אחת לפני זה העתיק הרב תוס׳ יום טוב ז״ל עצמו דברי התוס׳ בד׳ כ״ד "וחכמים אומרים וכו׳ כולהו אתו לפרש מלתא דת"ק".

הנה לפנינו ת"ק גדול ונורא כל כך עד שגם ר׳ אליעזר גם רבן גמליאל גם חכמים, כולם באו רק לפרש דבריו.

ופתאום יחלוק עליו אבא שאול.

אבל אין כאן ת"ק כי אם יסוד המשנה ודברי ראשי התנאים לפרש כמו שכתבו התוס', ובכל הש״ס מראשו לסופו לא נמצא שיחלקו התנאים גם היותר ראשונים שבהם כהלל ושמאי ובית הלל ובית שמאי על דברי יסוד המשנה, ולא יכלו לחלוק עליה, בדעת זה יסודי התורה והקבלה חתום בחותם קודש של אנשי כנסת הגדולה.

והדברים גם במקום הזה פשוטים וברורים לפנינו וכמו שדברי ר׳ אליעזר רבן גמליאל וחכמים כולם רק לפרש דברי יסוד המשנה אף כן הם גם דברי אבא שאול רק לפרש גדר דברי יסוד המשנה.

וכבר כתב שם רש"י בדברי אבא שאול שם בד׳ י"ט: ‬"ויום שביעי עולה לכאן ולכאן דחשיב נמי שמיני".

והיינו דאבא שאול מפרש דזה שנאמר ביסוד המשנה "שמנה בטלה ממנו גזרת שלשים" נקטו בלשונם "שמנה" רק למען נדע את עיקר הדין כמה ימים הוא, ‫ואיך היא החשבון.

אבל בנוגע למספר הימים עצמם מתוך דין של מקצת היום ככולו, בזה ‫אמרינן יום שביעי עולה לכאן ולכאן וכדברי רש"י דחשיב נמי שמיני ועל כן יש כאן כל החשבון של עיקר הדין, חשבון של שביעי והתחלת יום שמיני לגזרת שלשים. והרי בד' י"ט בד״ה אתיא כתבו התוס':

והר"ר יו"ט פירש כיון דקי"ל מקצת יום שביעי ככולו ועולה לכאן ולכאן, מקצת היום ככולו ויכול לגלח ביום כ״ט וסתוספות הרב לא פי׳ כן דלא אמרינן שיהא יום שבעה לשני ימים לענין שלשים יום״.

והר"ר יו"ט בתוספת אינו לא תנא ולא אמורא, והוא הלא בודאי לא יחלוק לא על המשנה ולא על הגמרא.

והרי בכל המשנה ובכל הגמ׳ נאמר שלשים ולא עשרים ותשעה.

והדבר פשוט דהוא סובר דזה ודאי דעצם הדין הוא "שלשים" יום ועל כן יקרא זה כן.

אבל על ידי הכלל של מקצת היום ככולו והכלל של יום שביעי עולה לכאן ולכאן, סובר הר"ר יו"ט שזה נגמר כבר ביום עשרים ותשעה, ומתוך כל זה יקרא זה כבר שלשים.

ומשנה שלמה שנינו במס' נגעים פרק ג' משנה ג':

"עור הבשר מטמא בשני שבועות וכו' בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני וכו' ומיטמא בשני שבועות שהן שלשה עשר יום".

ולשונו של הר"ב שם י"ג יום דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן".

וידוע כי דברי הכתוב (ויקר י"ג ה') הוא ״והסגירו שבעת ימים שנית" דהיינו י"ד יום.

בכל זה על ידי מה דיום השביעי עולה לכאן ולכאן נעשים הי"ד יום לי"ג יום.

וממש כן הם דברי אבא שאול בנוגע לדברי יסוד המשנה שאף ששם נאמר "שמנה בטלה הימנו גזרת שלשים, סובר אבא שאול שהכונה "שמנה" לחשבון, אבל על ידי מה דיום שביעי עולה לכאן ולכאן נחשב מקצת סוף היום השביעי לשמיני, והחשבון שמנה מתחיל ביים השביעי. ‫

וראוי לנו להעיר בזה על דברי המשנה בזבחים פרק ט׳ משנה א׳ אשר רש״י ז"ל הרגיש שם בזה, ורק מפני שלא הבינו דבריו שבשו אותם, ‬ושם בא:

"המזבח מקדש את הראוי לו.

ר׳ יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר (ויקרא ו') היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראוי׳ לאישים אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר׳ יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ור׳ יהושע אומר ירדו".

וכבר כתב שם רבינו הגדול רש"י ז״ל:

"ר׳ יהושע אומר וכו׳ הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין, ‬רבי סתם מתניתין את הראוי לו למעוטי שאין ראוי לו והדר מפרש ומאי ניהו ראוי לו לר׳ יהושע ראוי לאישים שנפסל ולא דם פסול ונסכים פסולין שאינן לאישים ולר״ג כל הראוי למזבח שנפסל אפי׳ דם ונסכים ואין לך למעט וכו׳".

ורחוק מאד שכל זה יחד הוא לשון רבינו הגדול, ויסתור את עצמו בנשימה אחת.

אבל לשונו של רבינו הי׳ ״הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין, לר׳ יהושע ראוי לאישים וכו׳ ולר"ג כל הראוי למזבח".

ורק מגיהים טועים שהי' פשוט להם שכל המשנה סידר רבי שיחתו דבריו הטובים והוסיפו בתוך דבריו ״רבי סתם מתניתין את הראוי לו למעוטי שאין וכו׳״.

ואין זה כי אם הוספת טעות, ודברי רבינו עצמו ברורים ״הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין".

והיינו שדברי רבי יהושע ורבן גמליאל ילכו רק לפרש דברי ״סתמא דמתניתין״ כלשון רש׳׳י שהוא באמת ״יסוד המשנה״, שכל דברי התנאים אינם כי אם זה לפרש ולהגדיר מתוך קבלותיהם ושיטת קבלותיהם את הדברים שם.

ואם דברי רש׳י ז"ל הברורים שחתו מגיהים טועים נשארו דברי התוס׳ על זה ‬‫כמו שהם וכתבו:

"המזבח מקדש וכו׳ ר׳ יהושע ורבן גמליאל אתו לפרושי הך רישא וכי האי גוונא בחזקת הבתים (ד׳ כ"ח) דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא קמפרשי בסיפא חזקה דרישא״.

וגם הר"ב אשר דבריו לקוחים מדברי רש"י כתב ״המזבח מקדש את הראוי לו ופליגי תנא בפירושא דמתניתון מאי ניהו הראוי לו ר׳ יהושע אומר כל הראוי לאישים וכו׳״.

ולא הזכיד דבר מרבי וחתימת המשנה בימיו, אשר אין זה ענין כלל למקום הזה אשר ידובר ״ביסוד המשנה״ והסידור מימים היותר ראשונים.

וכבר הרגיש בעיקר הדבר גם הרשב״ם בפסחים ד׳ קט"ו וביאר הדבר באורך. ועל דברי המשנה שם מכל סדר האגדה הקבוע אשר בתווך באו גם דברי ב"ש וב"ה:

״לפיכך אנחנו חייבים וכו׳ עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה ר׳ טרפון אומר אשר גאלנו וגאל‬ וכו׳ ולא הי׳ חותם ר׳ עקיבא אומר כן ד׳ אלקינו וכו׳ ונאכל שם וכו׳ עד ברוך אתה ד׳ גאל ישראל״,

כתב שם הרשב״ם:

״וחותם בגאולה מסיים את האגדה בברכת גאולה והשתא לא מפרש וכו׳ והא דקאמר ת"ק וחותם בגאולה דברי הכל היא, ולא בא למעט מילתייהו דר׳ טרפון ור׳ עקיבא אלא לאשמועינן שמסיימין בברכת גאולה דלא תימא וכו׳ וראי׳ לדבר במס׳ כתובות פרק אף על פי (ד׳ נ"ז), ‬דאיכא נמי פלוגתייהו דר׳ טרפון ור׳ עקיבא בהאי גוונא דפליגי בסתם משנה דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת ‫משלו ואוכלת בתרומה ר׳ טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה ‬ר׳ עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה וכי היכי דפליג התם ר"ט ור"ע בפירושא דאוכלת בתרומה ולאו תלתא תנאי הוו הכי נמי פליגי תרווייהו הכא בפירושא דחותם בגאולה ולאו תלתא תנאי הוו שהתנא סתם דבריו בין הכא בין בכתובות והדר מפרש לה בפלוגתא דר"ט ור"ע, וחותם דת"ק סיום בעלמא, ואינו חותם דר"ט חתימת סוף ברכה היא". ‬ ‫ וכן כתבו שם התוס׳ ״וחותם בגאולה ת"ק לא פי' כיצד ופליגי במילתיה ר׳ טרפון ור' עקיבא וכו'״.

אבל מפני שרבותינו קראו זה בשם "תנא קמא" לא דקדקו לראות שכן הוא בכל הש"ס מראשו לסופו, ואלו עמדו על הדבר שזה הוא ״יסוד המשנה ודברי התנאים עליה״ אז היו מרגישים שבהכרח צריך להיות זה בכל מקצועות שבתורה בכל המשנה, ואז היו מוציאים בכחם הגדול הדבר כן בכל המשנה והיו מאירים עינינו לפתוח השער ולבוא ברחבה.

עכשיו הנה ‬ידאב הלב לראות כי ראשי רבותינו חשבו זה כדבר פלאי באיזה מקום בודד עד שהרשב"ם מצא עוד מקום כזה בכתובות פרק אף על פי, והתוס׳ מצאו וכתבו שם ״וכן מצינו בסנהדרין ד׳ כ"א גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים ד׳ כ"ח דפליגי תנאי במילתיה דת״ק".

אבל כבר נתבאר לנו בכרך שלישי מקומות אין מספר בכל המשנה מראשה לסופה כן, ובכל דורות התנאים כולם מן בית שמאי ובית הלל עד סוף ימי התנאים.

והוא כל כך פרוש על פני כל המשנה עד שאין אנחנו צריכים לשלוח את המעיין לאת אשר כבר נתבאר בכרך שלישי כי אם שנוכל להוסיף עליהם גם כהנה וככהנה וגם ממקומות אשר הדברים בולטים מעצמם בלי כל עיון.

ולא ידעתי מדוע הרגישו רבותינו הרשב"ם והתוס׳ במקום הזה עצמו רק בדברי ר׳ טרפון ור׳ עקיבא, והוא פלא שהרי במקום הזה עצמו היו יכולים לאמר דבריהם על מה שבא במשנה זו לפני זה על דברי בית שמאי ובית הלל.

כי הנה פתאם יותחל לפנינו משנה זו משנה ו' בלשון זה:

״עד היכן ‪ה‬וא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל‬ אומרים עד חלמיש למעינו מים״.

והכונה ״עד היכן הוא אומר״ היינו עד היכן הוא אומר את ההלל בסדר‬ האגדה, ולשונו של התוס׳ יום טוב שם:

״בית שמאי אומרים וכו׳ ובית הלל אומרים וכו׳ נראה לי דכ"ע סברי רוב הלל אחר מזונו וכו' וקסבר בית שמאי דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור אחד ובית הלל סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני וכו׳".

וכן הדבר אבל איזה ענין יש להלשון הזה ״עד היכן הוא אומר״ והלא לא הזכירו כלל דבר אמירת הלל כל עיקר, ואיך יתחיל מן האמצע ״עד היכן הוא אומר״.

ולא לבד שלא הזכירו הם זה לפני דבריהם, כי אם שגם לא הוזכר זה בכל הפרק הזה פרק ערבי פסחים.

אבל דבריהם ילכו על דברי המשנה בפרק ט' משנה ג׳:

״מה בין פסח ראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני מצה וחמץ עמו בבית, הראשון טעון הלל באכילתו״ וכו'.

ועל זה ישובו דברי בית שמאי ובית הלל "עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים״.

ונסדרו דבריהם כאן ולא שם מפני שני דברים, האחת כי כאן הוא המקום אשר נסדר כל סדר האגדה זה אחר זה. ‬ ‫וזה שנית שרק במקום הזה אשר באו סדרי האגדה והכוסות דבריהם מובנים שכוונתם ״עד היכן הוא אומר״ לפני המזון שאחר זה בא במשנה ז׳ ״מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר״.

אבל הנה זה מבואר כי דבריהם ילכו לפרש דברי יסוד המשנה ״הראשון טעון הלל באכילתו".

והוא ממש כמו שכבר נתבאר.

‫וע׳ לדוגמא במס' פאה פרק ה׳ משנה ד׳:

״בעל הבית שהי׳ עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול״.

״וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים עני הי' באותה שעה".

וכמה הדברים מפורשים ובולטים כי כל מחלוקתם הוא על דברי יסוד המשנה ששם בא עצם הדין שיכול ליטול, ועל זה נחלקו אס בבואו לביתו צריך לשלם.

‫ובמס׳ עירובין פרק ד׳ משנה ז׳ ח׳:

‫״מי שבא בדרך וחשכה לו והי׳ מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה, אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח".

״עגולות דברי ר׳ חנינא כן אנטיגנוס וחכמים אומרים מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר לזויות".

והאם אפשר שיהיו הדברים בולטים יותר שכל דבריהם רק על דברי יסוד המשנה.

ובא שם באמת מיד אחר זה:

״וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו אמר ר׳ מאיר אנו אין לנו אלא עני ר׳ יהודה אומר אחד עני ואחר עשיר לא אמרו מערבין בפת וכו'״.

אשר כמו שיתבאר לפנינו בדור האחרון להתנאים ילך כל זה על דברי יסוד המשנה.

ועי׳ במס׳ פאה פרק ד׳ משנה ה': ‫‪ ‫״שלשה אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה״.

‫״רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו‬ ר' עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו״.

והדברים בולטים באין מקום לנטות ימין ושמאל כי כל דבריהם ילכו רק על דברי יסוד המשנה.

ולשונם גם מפורש כן גם דברי רבן גמליאל גם דברי ר׳ עקיבא.

ומחלוקתם ממש כמחלוקת האמוראים על המשנה.

ועי׳ אהלות פרק ט׳ משנה ט"ו:

״ארון שהיא רחבה מלמטן וצרה מלמעלן והמת בתוכה הנוגע בה מלמטן טהור ומלמעלן טמא רחבה מלמעלן וצרה מלמטן הנוגע בה מכל מקום טמא".

״היתה שוה הנוגע בה מכל מקום טמא דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר מטפח ולמטן טהור מטפח ולמעלן טמא״.

‬ ומי לא יראה בזה את הדבר כמו שהוא כי על יסוד המשנה אשר בא שם הדין ברחבה מלמטן וצרה מלמעלן וברחבה מלמעלן וצרה מלמטן נחלקו הם איך הדין בהיתה שוה.

ודבריהם יתחילו מן האמצע ״היתה שוה וכו׳ דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר וכו׳".

ובמס׳ פאה פרק ו' משנה ו׳:

״העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה״.

״שני עומרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים אמר רבן גמליאל וכי מרוב העומרים יפה כהו של בעל הבית או הורע כחו אמרו לו יפה כחו אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות״.

ודברי רבן גמליאל מפורשים כי ילמוד מדברי יסוד המשנה.

״אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומי אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים וכו׳ אינו דין וכו'״ והיינו שילמוד דינו מהאמור ביסוד המשנה ״העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה״.

וחכמים השיבו לו דאין ללמוד זה מיסוד המשנה לפי ששם טעם אחר בדבר.

״לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות״

וכמה מפורשים הדברים וכמה הם בולטים ופרושים לפנינו.

ועי׳ בזה דבר גדול המעיד על עצמו במס׳ עירובין פרק ד׳ משנה א׳ כי ביסוד המשנה נאמר שם:

״מי שהוציאוהו עכו"ם (בשבת בשביה) או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו כאלו לא יצא״.

״הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה ור׳ יהושע ור׳ עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות״.

והדברים מבארים את עצמן כי דבריהם ילכו על דברי יסוד המשנה.

והדבר מתבאר שאף כי כל דין תחומין הוא רק מדרבנן, וכל דין יסוד המשנה ‫הוא כבר בגדרי התקנה דרבנן.

בכל זה הוא באמת תקנה קדומה מאד עד שכבר נסדרו הדברים בימי יסוד המשנה.

והוא מתבאר כן גם מתוך דברי המשנה בראש השנה פרק ב׳ משנה ה׳:

״חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסין וכו׳ בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח״.

ומבואר כי עצם האיסור הוא מהימים היותר ראשונים ככל דבר התקנות הכוללות אשר כבר נתבאר לנו בכרך שלישי כי זמנם האחרון הוא זמן אנשי כנסת הגדולה.״

‬ ורבן גמליאל הזקן בימיו כבר הוצרך לעשות תקנה של היתר להקל שכל היוצאים ברשות בית דין כעדי החדש הם יוצאים מדין התקנה, ולא אבדו דין אלפים אמה שיש לו לכל אדם.

ובדין עצם התקנה בא דין יסוד המשנה:

"מי שהוציאוהו עכו״ם או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו כאלו ‬‫‬‫לא יצא״.

ועל זה באו דברי דור יבנה:

״הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה ר׳ יהושע ור׳ עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות, מעשה שבאו מפרנדיסין והפליגה ספינתם בים רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה הלכו את כולה ר׳ יהושע ור׳ עקיבא לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמן״ (גם בספינה כדיר וסהר).

וכל הדברים יתאימו יחד ויראו לנו כי גם במקום שכל היסוד עצמו אינו מדברי תורה כי אם מדרבנן כמו תחומין, בכל זה הנה גם בנוגע לפרטי דיני התקנה באו הדברים כבר טבועים וקבועים ביסוד המשנה, ודברי התנאים הראשונים ילכו כבר על דברי יסוד המשנה.

וע׳ שביעית פרק ג׳ משנה י':

"הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים (בשביעית) מותר להעמיק עד הסלע (ולא חיישינן דלמא מימלך וזרע לה).

מה יעשה בעפר צוברו ברשות הרבים ומתקנו דברי ר׳ יהושע ר׳ עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין."

והדברים מבוארים כי על דין יסוד המשנה ״הבונה וכו׳ מותר להעמיק וכו׳" באו דברי ר׳ יהושע ור׳ עקיבא ״מה יעשה בעפר.״

ובמס׳ פרה פרק י׳ משנה ג׳: ‫ ״קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור. ‫‬ ‫נתנו על גביו רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים.

נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור.

נתנו על גביהן רבי יוסי מטהר וחכמים מטמאים."

ובברכות פרק ב׳ משנה ה':

״חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שכת אם לא עשה‬ מעשה.

מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפי׳ שעה אחת.״

והננו רואים שתלמידיו הקשו לו ממשנה מפורשת דהיינו מיסוד המשנה.

והלשון ״למדתנו רבינו״ הוא כלשון ר׳ עקיבא בתוספתא ברכות פרק ד׳ הי׳׳ב:

״אמר לו רבן גמליאל, עקיבא מה לך וכו׳ אמר לו למדתנו רבינו אחרי רבים להטות וכו׳.״

שאף שזה מקרא מלא בתורה נהגו מדרכי המוסר לאמר ״למדתנו רבינו״. ‬ וכן הם דבריהם גם בנוגע לדברי יסוד המשנה שהקשה לו ממנה ״למדתנו רבינו״.

והלשון ביסוד המשנה ״חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת״ הוא נשען על דברי יסוד המשנה בריש מס' כתובות ״בתולה נשאת ליום הרביעי".

כי כל הדברים היו טבועים וקבועים וקוראים זה אל זה וילכו יחדיו.

והננו רואים דבר נפלא בפסחים פרק ג׳ משנה א':

״אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים.

זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת״.

ובמקום הזה אין אנו צריכים לברר דבר כי כל זה יסוד המשנה ור׳ אליעזר רק מוסיף על זה ואינו חולק כי הדבר מפורש כן ובא שם בגמ' ד׳ מ"ג:

״תניא אמר ר' יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן".

מבואר ומפורש שהמשנה בכל לשונה מראשה לסופה (לבד דברי ר׳ אליעזר) היתה כן לפני ר׳ יהושע ממש כמו שהיא לפנינו.

ודברי ר׳ יהושע הנם ממש כדברי האמוראים על המשנה, ודבריו הנם פירוש גמור.

לאמר דלא יקשה שהרי בסיפא בא זה הכלל הכולל הכל ״זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח״ שזה כולל כבר גם כל המינים המנוים ״ולמה מנו חכמים את אלו בפרט״, זה הוא רק כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן".

וכן הדברים כי בנוגע ליסוד המשנה אין בין התנאים להאמוראים ולא כלום וכולם יחד הנם רק מפרשי דבריה וגדרם.

ומבואר מעצמו כי דברי ר' אליעזר ״אף תכשיטי נשים״ באים רק להוסיף על דברי יסוד המשנה וכמו שהוא גם לשונו ר׳ אליעזר אומר אף תכשיטי וכו'״.

וכבר נתבארו לנו הדברים האלה יותר בח"ב עמוד ‪92‬.

וראוי להעיר בזה על דבר נפלא מאד, אשר משם נוכל לדעת כי גם במקומות אשר עתה לפנינו כבר נבלעו דברי יסוד המשנה בתוך דברי המחלקאות של התנאים. הנה גם שם דבריהם רק על יסוד המשנה.

ועי׳ פסחים ד' מ"ח דבמשנה שם בא:

"רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו וחכמים אומרים שלש נשים עוסקות בבצק כאחת אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה ר׳ עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוים זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.

וכפי מדי שבאו הדברים לפנינו, כבר יש לחשוב שכל הדברים האלה הנם מחלקאות התנאים מדור רבן גמליאל, ואין בזה דבר מיסוד המשנה.

אבל הנה הדברים יוצאים לפנינו כמו שהם מתוך דברי הברייתא בגמ‘: ‬ ״תניא אמר ר׳ עקיבא דנתי לפני רבן גמליאל ילמדנו רבינו בנשים זריזות או בנשים שאינן זריזות בעצים לחים או בעצים יבשים בתנור חם או בתנור צונן אמר לי אין לך אלא מה ששנו חכמים זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.

ולשונו של רש־י ״דנתי לפני רבן גמליאל שהי׳ אומר כלל דבר בכל שלש נשים לשות כאחת וממתנת האחת עד שיאפו השתים״.

ומבואר ומפורש לפנינו כי לשון יסוד המשנה הי' זה ״זה הכלל תפח תלטוש בצונן" וכמו שמפורש בדברי רבן גמליאל: ״אין לך אלא מה ששנו חכמים תפח תלטוש בצונן״.

אבל מפני שדעת ר׳ עקיבא כי על ידי זה מתבטלים דברי רבן גמליאל, ועל כן כללו דברי יסוד המשנה בתוך דברי ר׳ עקיבא ובאו הדברים לפנינו, כאלו הי׳ כל זה רק דברי ר׳ עקיבא.

״ר׳ עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.

ומזה נוכל לדון על מקומות אחרים כי לפנינו כבר נמצאו מקומות הרבה אשר דברי יסוד המשנה נכללו בתוך דברי התנאים.

ועוד נשוב לזה בדברינו על דברי דורות התנאים לפנינו.

ועי׳ תענית פרק ב' משנה י':

״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים.

ואם התחילו אין מפסיקין(כא) דברי רבן גמליאל אמר ר׳ מאיר אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה הוא שאין משלימין״. ‬ ודברים כמו שהם הי׳ אפשר לחשוב שכל המשנה הזאת היא רק דברי רבן גמליאל.

אבל עי' עירובין ד׳ מ״א אשר שם נאמר:

״ורמינהי אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל אמר ר׳ מאיר וכו׳ ותניא לאחר פטירתו של רבן גמליאל נכנס ר׳ יהושע להפר את דבריו עמד ר׳ יוחנן בן נורי על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו יהושע אין שומעין לך שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל ולא הי׳ אדם שערער בדבר כלום״.

וכבר כתבו שם התוס׳ בד"ה מודה הי׳ (רבן גמליאל) שאין משלימין "משמע דרבנן דפליגי עליה סברי דאפי׳ מפסיקין וכו׳ והכא קאמר מודה לרבנן דפליגי ארבן גמליאל והנהו סבירא להו דמפסיקין״.

ומבואר לפנינו דזה ודאי דרישא דמשנתינו "אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה(כב) ובפורים״ הוא יסוד מוסכם באין חולק.

ומחלוקת רבן גמליאל וחכמים היתה להיפך שחכמים סוברים שגם אם כבר גזרו מפסיקין ורבן גמליאל סובר דדברי המשנה אינם כי אם שלא לגזור בהם עצמם ושלא להתחיל מהם.

ורבנן בתראי סוברים עוד יותר מרבן גמליאל וסברי דכל דברי המשנה אינם כי אם לבלי להתחיל מהם אבל אם כבר התחילו לא לבד שאין מפסיקין כי אם שגם משלימין.

ולשיטת רש"י ז"ל זה הוא גם דעת ר׳ יהושע שעל הדברים "נכנס ר׳ יהושע לבטל דבריו״ כתב ״לבטל את דבריו ולומר משלימין״.

וזה הוא מחלוקתם עם רבן גמליאל בדין יסוד המשנה, אבל עצם דין יסוד המשנה ״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים״ זה הוא דין מוסכם לכל.

ומבואר שגם במקום אשר לפנינו כבר נשלבו הדברים כל כך עד כי אין הדברים ניכרים עוד, הנה גם שם הדבר כן, ואחר העיון יתראה לפנינו החוט המקשרם יחד עד כי היו לבשר אחד. ‫ ‬ ‫ובמס׳ כלים פרק ח׳ משנה ט׳:

״פורנה אם יש לה לבזבז טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטניות רבן גמליאל אומר אם יש לה שפיות״.

וכבר בא על זה בתוספתא פרק ו׳ שם ״וכולן שם אחד הן״.

וכמו שביאר זה גם הר"ב שם ״ולא פליגי אלא שכל אחד הי׳ שונה כפי הלשון ששמע מרבו שחייב אדם לאמר בלשון רבו״.

והיינו שאת יסוד המשנה שנו כל אחד במקום הזה כפי מה שנקרא הדבר במקום ההוא.

ובירושלמי ע״ז סוף פרק ב' חשבו זה וכיוצא בזה הרבה ובא שם:

״דין סבכות הן פרעות, הן רפפות הן רעלות, הן אסטגיות הן שפיות, הן כוסות הן גומות, הוא מקום הנחות הכוסות הוא מקום הנחת חתיכות, הן זיתי קלוסקא הן זיתים מגולגלין".

וכן הדבר כי אל כל המקום אשר נשא עין נראה את כל הדבר הגדול הזה, והמעיין ימצא גם בנוגע להדור הזה ביחוד כהנה וכהנה בדברינו על זה בכרך שלישי, ועוד נשוב ונראה כל זה גם בנוגע לדור הזה בהדברים לפנינו על דור סוף ימי יבנה.

ועלינו לבאר במקום הזה עוד דבר גדול והוא נוגע לדברי ימי הדור הזה ביחוד ביותר והוא נמצא בעיקרו להדור הגדול הזה, והוא דבר השמעתות.

הערות

הערה (כא): הרב תוס׳ יום טוב שם כתב ״ואם התחילו אין מפסיקין כתב רש״י ואם התחילו וכו' ונכנס ראש חדש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושטחה ע"כ אבל פורים אע"ג דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד לא חשבינן ליה״ אע"ג דאיקרי יום טוב ״לא זה הוא לשון מועד שנקראים המועדות כתורה".

ולחנם נדחק כי טעות הוא במח"כ ופורים באמת לא איקרי יום טוב.

וזה שבא במגלת אסתר ט׳ י״ט ״על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה "ויום טוב" ומשלוח מנות" וכו׳,

הדברים האלה נאמרו לפני הקבלה עליהם ודברי הכתוב הזה הם רק מה שעשו היהודים מעצמם טרם נקבע הדבר בחובה.

אבל ראשי חכמי התורה לא הסכימו לעשות פורים גם ״יום טוב״ ועל כן אחר זה כאשר שלחו להם לעשות ולקיים בכל שנה בתור מצוה וחובה לא בא שם ״יום טוב".

‫ובא שם (ט׳ כ׳) ״ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים וכו׳ לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וכו׳" והנה לא כתיב ״יום טוב"

ובמח״כ של התוס׳ יום טוב נעלמו ממנו דברי הגמ׳ במגלה ד׳ ה׳ אשר מפורש שם כן:

"רבה בריה דרבא אמר אפי' תימא ביומיה הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו יום טוב לא כתיב".

והדבדים האלה לבדם הנם די לברר את כל הבלי חוקרי העמים ואחריהם לבלרי ישראל (והחכם ווייס ב־ניהם) להכחיש את כל דברי המגלה ולאמר כי נכתבה בזמז מאוחר.

והחוקרים האלה אשר היו רחוקים מכל חקירה לא ראו ולא הבינו את ענין דברי המגלה הזאת היוצאת לגמרי מכל ספורי דברים שבעולם.

כי לא בא בה רק סיפור המעשה לבד כי אם גם דבר הנהגת כל העם בכל שנה ושנה מן אחר המעשה מיד גם עוד לפני אשר הושם זה לחק על ידי מרדכי יחד עם חכמי הדור, ועוד לפני אשר כתבו כל הדברים במגלה ובא עם הספר, ובא בתחלה בפסוק י״ט מעשיהם מעצמם:

‬ ״על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ססחה ונמתח‬ יום טוב ומשלוח מנות וכו׳״‪.‬‬

ורק אחר זה בא:

״ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים וכו׳ וקבל היהודים את אשר החלו לעשות וכו׳ קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וכו׳“‪.

ואיך אפשר לבדות דברים כאלה ולאמר כי כל האומה תעשה כך וכך מיום המעשה ואילך עוד טרם נכתבו הדברים אשר נאמר רק בסוף הכל ״ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר״.

‫והלא יודעים כל העם אם הם יעשו זה בכל שנה ושנה מימי המעשה ואילך, ומי יוכל להטעותם בדבר מפורסם כזה.

ובמקומו יבואר לנו כל החקירה הזאת לכל פרטיה וכי כל דברי המגלה חיים הם לכל פרטיהם.

והערנו על זה במקום הזה רק להראות דרכי התורה והתקנות בישראל אשר גם מה שנהגו כל העם ‫מתוך שמחתם לא נתקיים רק כפי חוקת משפט של חכמי התורה והסכמתם ועל יום טוב לא הסכימו ולא הי׳ הדבר.

הערה (כב): וחנוכה הוסיפו שם אחר זה בתוך לשון יסוד המשנה, וכבר הערנו על כיוצא בזה במקומות הרבה.‬