משנה אהלות ט טו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ט · משנה טו | >>
ארון שהיא רחבה מלמטן וצרה מלמעלן והמת בתוכה, הנוגע בה מלמטן, טהור.
ומלמעלן, טמא.
רחבה מלמעלן וצרה מלמטן, הנוגע בה מכל מקום, טמא.
היתה שוה, הנוגע בה מכל מקום, טמא, דברי רבי אליעזר.
ורבי יהושע אומר, מטפח ולמטן, טהורלט.
מטפח ולמעלן, טמא.
העשויה כמין קמטרא, הנוגע בה מכל מקום, טמא.
כמין גלוסקוס, הנוגע בה מכל מקום, טהור, חוץ ממקום פתיחתה.
אָרוֹן
- שֶׁהִיא רְחָבָה מִלְּמַטָּן וְצָרָה מִלְּמַעְלָן
- וְהַמֵּת בְּתוֹכָהּ,
- הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִלְּמַטָּן, טָהוֹר;
- וּמִלְּמַעְלָן, טָמֵא.
- שֶׁהִיא רְחָבָה מִלְּמַטָּן וְצָרָה מִלְּמַעְלָן
- רְחָבָה מִלְּמַעְלָן וְצָרָה מִלְּמַטָּן,
- הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא.
- הָיְתָה שָׁוָה,
- הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא,
- דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר;
- וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
- מִטֶּפַח וּלְמַטָּן, טָהוֹר;
- מִטֶּפַח וּלְמַעְלָן, טָמֵא.
- הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא,
- הָעֲשׂוּיָה כְּמִין קַמְטְרָא,
- הַנּוֹגֵע בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא.
- כְּמִין גְּלוֹסְקוֹס,
- הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָהוֹר,
- חוּץ מִמְּקוֹם פְּתִיחָתָהּ:
ארון -
- שהיא רחבה מלמטן, וצרה מלמעלן, והמת בתוכה -
- הנוגע בה מלמטן - טהור,
- ומלמעלן - טמא.
- רחבה מלמעלן, וצרה מלמטן -
- הנוגע בה מכל מקום - טמא.
- היתה שוה -
- הנוגע בה מכל מקום - טמא,
- דברי רבי אליעזר.
- רבי יהושע אומר:
- מטפח ולמטן - טהור,
- מטפח ולמעלן - טמא.
- הנוגע בה מכל מקום - טמא,
- העשויה כמין קמטרא -
- הנוגע בה מכל מקום - טמא.
- כמין גלוסקום -
- הנוגע בה מכל מקום - טהור, חוץ ממקום פתיחתה.
- שהיא רחבה מלמטן, וצרה מלמעלן, והמת בתוכה -
כבר נתבאר בתוספתא שהמאמר בכאן אמנם הוא בארון חקוק בסלע אשר הוא כאילו הוא ארון של אבן, ושם אמרו "ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה, הנוגע בו בכל מקום טהור, ואינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד", הא למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו.
ולזה השורש אמרנו כי כאשר היתה רחבה מלמטה וצרה מלמעלה כזה:
הנה אשר יגע במקום המקשי מהאבן אשר תחת המת טהור.
ואם היפך העניין, והיה על זאת הצורה:
הנה אשר יגע במקום המקשי מהאבן אשר תחת המת טמא, לפי שאותו החלק הוא כיסוי הקבר והרי הוא כאבן שעל פי הבאר. וכבר קדם לך לשון התוספתא "כנגד כיסויה טמא".
ואם היה החלק העליון נוכחי לשפל המקשי, אמר רבי יהושע שהוא לא טמא מהמקשי אשר תחת המת זולת טפח ממה שימשך, וכל מה שתחת הטפח ממה שימשך לארץ, על זאת הצורה:
כמין קמטרא - כזה:
כבר קדם לנו ביאור "קמטרא" שהיא המפורסמת אצלנו רוצה לומר במצרים כ"אל-קמטרא", ותרגום (מ"ב י) "המלתחה"(מלכים ב י, כב) "קמטרא", והוא אשר יחזיקו בו הבגדים בארון.
ואמרו גלוסקוס - הוא כמו נגר, וצורתו מפורסמת אצלנו. אבל אשר יתאמת אצלי לפי העניין, שזאת התמונה היא כמו תיבה ופיתחה מן הצד כאילו הוא נקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת, ונועל זה השער, ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים, לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה, וזה צורתו:
ארון שהיא רחבה. בלשון מקרא ארון לשון (נקבה) [זכר] ולאו בארון של עץ אלא בחקוק בסלע מששת ימי בראשית כדמשמע בתוספתא שנחצוב בצור: רחב מלמטה וצר מלמעלה הנוגע מלמטה טהור דלאו כנגד פיו הוא ושמא משום דמה שכנגד פיו נחשב כארון אבל שבצדדין לא ותימ' אי מיירי במכוסה כדקתני בתוספתא וכדמוכח סיפא דעשויה כמין קמטרא א"כ נחזייה כמאן דמלי טומאה ותהא טומא' בוקעת עד התהום כנגד כל החלל ואי הוה מיירי בארון החקוקה בשן סלע שהסלע בולט מן ההר לאויר העולם הוה ניחא דמאחר דאין נחשב כארון אין הטומאה בוקעת מידי דהוה אמעזיבה שבין בית לעלייה דאין בוקעת אלא בחציה שכלפי הטומאה כדתנן לעיל פ"ו (מ"ד) אבל רחב מלמעלה וצר מלמטה או שהיה שוה הנוגע בה מכל מקום טמא לרבי אליעזר שהכל נחשב כארון והכסוי מבקע הטומאה בכולה שעולה עד הכסוי וחוזרת ויורדת על פני כולו ורבי יהושע מטהר מטפח ולמטה דאין נחשב כארון אלא טפח הסמוך לחלל הארון לפיכך אינה בוקעת מטפח ולמטה.
תניא בתוספתא (שם (ע"ש).) ארון שהוא חקוק בסלע ומכוס' הנוגע בו מ"מ טהור ואינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהוא לתוך הנפש הנכנס לתוכה טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד. בנה הנפש על גבה הרי היא כקבר סתום ומטמא' מכל סביבותיה: העשויה כמין דלוסקוס הנוגע בה מ"מ טהור. הנוגע בשעוה שלה רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא שאין מעלין עולות גבוהה מן הארץ טפח: פי' חקוק בסלע צור שמששת ימי בראשית שאינו מיטלטל. בכותלה של נפש שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על לבה: אם הית' נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש הנכנס לתוכה של נפש טמא: ואם לאו שנשאר על פי הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור: בנה הנפש על גבה על הארון עצמה שכולה כנפש: הרי היא הנפש כולה כקבר סתום: העשויה כמין דלוסקוס שזאת הנפש בנויה על פי הארון מכוון כנגד פיו ודפני הארון מבחוץ הילכך הנוגע בדופני הארון מכל צד טהור כיון דנפש בנוי עליו: הנוגע בשעוה שלה בשעוה כמו בשוה שהדלוסקוס שלה בשוה ומכוון כנגד דופני הארון ובזה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע רבי יהושע מטהר מטפח ולמטה דלאו כארון דמי שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח במסכת זבחים פרק קדשי קדשים (דף נח.) דרשינן מזבח שיהא מחובר שלא יבננו לא על גבי כפין ולא על גבי מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמילתא אחריתא ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה:
קמטרא. כלי הוא כדמשמע פרק מי שמתו (דף כו.) לאשר על המלתחה לדי ממנא על קמטרא (מלכים ב י) וכיסוי שלה מכסה עובי הדפנות וכ"ש שכנגד כסויה טמא משום הכי הנוגע בה בכל מקום טמא אבל גלוסקוס אין כיסוי שלו אלא כנגד חללו כיתד הנכנס בפי הנקב בדוחק הילכך הנוגע בה בכל מקום טהור חוץ ממקום פתיחה דהיינו בכיסוי שכנגד חללה. וגלוסקוס דמתני' הוא דלוסקוס דברייתא דלעיל והוא דלוסקמא הנזכר בהש"ס וקוברין בו מת כדאשכחן פרק ואלו מגלחין (דף כב.) בן שלשים יוצא בדלוסקמא וההיא דבריית' דלעיל נמי הכי הייתי יכול לפרש אלא משום דמשמע דקאי אנפש שהנפש עשוי כמין דלוסקמא:
ארון שהיא רחבה - האי ארון הוא שן סלע שבולט מן ההר, ונחצב בו קבר רחב מלמטה וצר מלמעלה ופיו למעלה:
הנוגע בה מלמטן טהור - דמה שכנגד פיו נחשב כארון, אבל שבצדדים לא לז:
רחב מלמעלה וצר מלמטה - או שהיה שוה, הנוגע בו מכל מקום טמא לח, דברי ר' אליעזר. שהכיסוי מבקע הטומאה בכולו, שהטומאה עולה עד הכיסוי וחוזרת ויורדת על פני כולה:
רבי יהושע מטהר מטפח ולמטה - דאין נחשב כארון אלא טפח הסמוך לחלל הארון, הלכך אינה בוקעת מטפח ולמטה:
העשויה כמין קמטרא - הוא כלי שכיסויו מכסה עובי הדפנות מ. תרגום לאשר על המלתחה (מלכים ב י כב), לדי ממנא על קמטרא:
הנוגע בה מכל מקום טמא - דכל שכנגד הכיסוי טמא, וכיסויו מכסה את כולו:
כמין גלוסקוס הנוגע בה מכל מקום טהור - אין כיסוי שלו אלא כנגד חללו מא כיתד התחוב בנקב בדוחק:
חוץ ממקום פתיחתה - בכיסוי שכנגד חללה:
ארון שהיא רחבה. בלשון מקרא ארון לשון זכר. ובלשון משנה ארון לשון נקבה. כ"כ מהר"ם. וכך צריך להגיה בלשון הר"ש. ולשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כמ"ש במשנה ב פי"א דחולין [ד"ה ברחילות]. וכתב עוד מהר"ם ושמא משום דבארון החקוק בשן סלע מיירי [כמ"ש הר"ב. ובדבור דלקמן אפרשנו] מש"ה נקט לשון נקבה. דמיירי באבן גדולה הבולטת מן ההר וחקוק בה ארון. ואבן לשון נקבה. כלומר ארון החקוק באבן שהיא רחבה מלמטן כו' [*ע"כ. וכן אומר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. והאבן גדולה על פי הבאר. שניהם בפרשת ויצא. על האבן האחת על האבן השנית דבפרשת תצוה. וזולתם. אבל מן התימה. שבארון ג"כ נמצא בכתוב לשון נקבה. וארון האלהים נלקחה שמואל א' ד [טז] ושם הביא הרד"ק מן ד"ה ב' ח [יא]. אשר בא אליהם ארון ה'. ולפי זה אפשר שאין להגיה בדברי הר"ש אלא שבכל מקום שסותם מהר"ם דבריו ולא כתב. נ"ל. הם לקוחים מפירוש הר"ש. גם לשון הר"ש בלשון המקרא ארון לשון נקבה. ע"כ. ומשמע דוקא ל' נקבה. וזה אינו. כי רבים הם בלשון זכר. ובאותה פרשה עצמה דשמואל. וארון אלהים נלקח. לכן הנכון להגיה בפי' הר"ש כאשר כתבתי. ואשתמטתינהו ליה הנך קראי. דבלשון נקבה]:
הנוגע בה מלמטן טהור. לשון הר"ב דמה שכנגד פיו נחשב כארון. אבל שבצדדים לא. וכן ל' הר"ש. וז"ל מהר"ם. הנוגע בה מלמטן שלא כנגד פיה טהור. ולפי שהטומאה יוצאה דרך פיו. אין טמא אלא כנגד פיו. דלא נחשב ארון אלא כנגד פיו. אבל שבצדדין לא. ותימה אי מיירי במכוסה כדקתני בתוספתא וכדמוכח סיפא דעשויה כמין קמטרא. א"כ כמאן דמלי טומאה דמי. ותהא בוקעת עד התהום כנגד כל החלל. מיהו כיון דאיירי בארון החקוק בשן סלע בולט מן ההר ניחא דכל מה שאינו כנגד פיו חשוב הוא כאילו הוא מן ההר ולא מן הארון. מידי דהוה אמעזיבה שבין בית לעלייה שאינה בוקעת. אלא בחצי שכלפי הטומאה. כדאמרינן לעיל פ"ו [משנה ד] וכל מה שכנגד פיו חשוב מן הארון וטעמא משום גולל ודופק. טפי לא. כיון דהטומאה כנגד פיו ואינה בוקעת לחללו שלא כנגד פיו הלכך הנוגע למטה בחללו שלא כנגד פיו טהור. ובסיפא דקתני העשויה כמין קמטרא הנוגע בה מ"מ טמא. מיירי שנוגע בחוץ בדפנות וטמא דאפי' עובי הדפנות מטמא טומאת גולל ודופק. כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. אמרינן דשייכו לארון ולא אמרינן דשייכי להר. עכ"ל. ובדברי הר"ש לא נתבאר כל הצורך. ובסמוך אכתוב דעת הרמב"ם בזה:
רחבה מלמעלן כו' היתה שוה כו' דברי ר"א. מדברי הר"ב והר"ש שחברו יחדיו אלו שתי הבבות דרחבה מלמעלן והיתה שוה ומסיימי בהו דברי ר"א וכן עשה מהר"ם נראה מזה דס"ל דאף רחבה מלמעלה לר"א היא ולא לר"י. וטעמא דמסתברא היא. דצרה מלמטן לא עדיפא מהיתה שוה. וקשה לי דאי הכי לא ה"ל לתנא לחלקו לשתי בבות. אלא הכי הל"ל רחבה מלמעלן וצרה מלמטן או שהיתה שוה הנוגע בה וכו'. אבל להרמב"ם רישא ד"ה ולא פליגי ר"א ור"י אלא בהיתה שוה. ובפ"ו מהט"מ [הלכה ח'] מפרש הכ"מ דס"ל להרמב"ם דמיירי שאין הארון פתוח מלמעלה. אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם. והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה. ולעולם למעלה טמא מפני שהוא כגולל. וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון. וכשהיא צרה למטה מיחשב למטה כארון. וכשהיא שוה. מטפח ולמעלה מיחשב כארון מטפח ולמטה לא מיחשב כארון אלא כקרקע עולם. לר"י דהלכתא כוותיה ע"כ. [*וכן בתוספתא הביאה הר"ש. לא נזכרו הבבות דרחבה וצרה וקתני פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע בנוגע בשוה]:
ר' יהושע אומר מטפח ולמטן. כלומר מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמטה ממנה טהור. ומטפח. כלומר וכל אותה טפח דהיינו מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמעלה שהוא כל הטפח הסמוך לקרקעית הארון טמא. [*וכ"ש למעלה הימנו שהוא צדי הארון] וכיוצא בזה [*הלשון]. עוד לר' יהושע בספי"ב. ובתוספ' דהכא מסיים. שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח. וכתב הר"ש במס' זבחים פרק קדשי קדשים [דף סא] דרשינן מזבח [אדמה]. שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע"ג כיפין ולא ע"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמלתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה:
העשויה כמין קמטרא כו'. פי' הר"ב הוא כלי שכסויו מכסה רוב הדפנות כו'. וכ"פ הר"ש ואפי' רחבה מלמטן וצרה מלמעלן כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. כמו שכתבתי לעיל בשם מהר"ם ז"ל. ונראה ודאי דד"ה היא. [*והכתוב שכתב הר"ב הוא במלכים ב י] [כב]:
כמין גלוסקוס כו'. פי' הר"ב אין כסוי שלו אלא כנגד חללו וכו'. וכ"כ הר"ש ומהר"ם. ונראה דזו נמי ד"ה היא. וכן בהדיא בתוספתא דקתני העשויה כמין *)דליסקא. הנוגע בה מ"מ טהור. והדר קתני הנוגע בשעוה שלה פי' בשוה שלה. ר"א מטמא. ורבי יהושע אומר מטפח וכו' וצריך לומר דקמטרא הכסוי על כל עובי הדפנות. וגלוסקוס הכסוי על החלל בלבד. כיתד תקוע בו ואין ממנו כלום על הדפנות. ורישא שמקצת הכסוי על מקצת הדפנות ול' הר"ש הכי דיוק **)דבדלסקו' דבברייתא מפ' מכוון כנגד פיו ודופני הארון מבחוץ. ובשעוה שלה פי' ***)שהדלסקו' שלה בשוה ומכוון כנגד דופני הארון ע"כ. וא"ל כנגד כל דופני הארון. דא"כ היינו כקמטרא. ואע"ג דבברייתא לא קתני קמטרא. מ"מ מתניתין מוכחא דקמטרא לאו היינו שוה. ועוד דבקמטרא דייק מהר"ם לכתוב מכס' כל עובי הדפנות. כמ"ש לשונו לעיל. כך נ"ל לשטה זו. ועדיין קשיא לי אמאי קתני הכא בגלוסקו' חוץ ממקום פתיחתה. ולא קתני מלמעלן כמו ברישא. אבל הרמב"ם [בפירושו] כפי שיטתו. מפרש לגלוסקוס בענין אחר שכתב שהוא כמו תיבה [ופתח] מן הצד כאילו הוא נקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער. ולזה כנגד פתחה טמא:
(לז) (על הברטנורא) וקשה אי מיירי במכוסה כדמוכח סיפא העשויה כמין קמטרא, א"כ כמאן דמלי דמיא ותהא בוקעת עד התהום כנגד כל החלל. ואפשר, כיון דאיירי בארון הבולט מן ההר, חשיב זה שאינו כנגד פיו כאילו הוא מן ההר, מידי דהוה אמעזיבה דפרק ו' משנה ד', וכנגד פיו חשוב מן הארון, וטעמא משום גולל ודופק, וטפי לא. ובסיפא [דקתני העשויה כמין קמטרא הנוגע בה מכל מקום] טמא, מיירי שנוגע בחוץ בדפנות, וטמא משום גולל ודופק, כיון דהכיסוי מכסה כל עובי הדפנות, שייך לארון ולא להר. מהר"מ:
(לח) (על הברטנורא) הר"ש. נראה מדבריהם דר' יהושע פליג אף ארחבה מלמעלה. והכי מסתבר, דצרה טלמטן לא עדיפא מהיתה שוה. וקשה, דלא הוה ליה לתנא לחלקו לב' בבות. ולפירוש הר"מ, רישא דברי הכל היא [וכן פירש הרא"ש]. ועתוי"ט:
(לט) (על המשנה) מטפח כו'. כלומר, מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמטה ממנה, טהור. ומטפח פירושו וכל אותה טפח דהיינו מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמעלה שהוא כל הטפח הסמוך לקרקעית הארון, טמא, [וכל שכן למעלה הימנו שהוא צדי הארון]. וכיוצא בזה הלשון עוד לר' יהושע בסוף פרק י"ב. ובתוספתא מסיים, שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח. וכתב הר"ש במסכת זבחים, דדרשינן מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה כו', ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמלתא אחריתי ולא כמחובר:
(מ) (על הברטנורא) ואפילו רחבה מלמעלן כו' וכמ"ש [אות ל"ז]. ונראה דדברי הכל היא. וכן ההיא דגלוסקוס:
(מא) (על הברטנורא) ורישא מיירי שמקצת הכיסוי על מקצת הדפנות. וקשה לי, אמאי תני הכא חוץ ממקום פתיחתה ולא תני מלמעלן. ועתוי"ט:
ארון שהיא רחבה. בלשון מקרא ארון לשון זכר ובלשון משנה ארון לשון נקבה ולאו בארון של עץ אלא בחקוק בסלע שמששת ימי בראשית פי' שאינו מיטלטל כדמשמע בתוספתא. הר"ש ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל אבל שבצדדין לא. אמר המלקט שהרי אינו נוגע כנגד הכסוי אבל כשהיא רחבה למעלה כל מקום שהוא נוגע הוא כנגד הכסוי ומש"ה טמא:
היתה שוה וכו'. ר' יהושע אומר מטפח ולמטן טהור. דקרקע עולם הוא ור' יהושע אהיתה שוה לבד פליג מדפלגינהו לתרי באבי הרא"ש ז"ל וכן מוכח ג"כ מן הרמב"ם שפסק כר' יהושע בהיתה שוה אבל ברישא פסק כסתמא דמתני' דליכא מאן דפליג עלה אבל רעז"ל תפס לעיקר פי' הר"ש ז"ל. ר' יהושע אומר מטפח ולמטה טהור דאין נחשב כארון כל האבן שתחת המת והלכה כרבי יהושע כדכתבינן:
גלוסקוס. בברייתא קרי ליה דלוסקוס והכל אחד והיא דלוסקמא הנזכר בפרק ואלו מגלחין בן שלשים יום יוצא בדלוסקמא הר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' גלוסקוס הוא כמין נגר אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזו התמונה כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס בו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה ע"כ:
יכין
ארון שהיא: אף דארון בתנ"ך נזכר בל' זכר. לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד [כחולין קל"ז ב'] ובל"ז כבר יסוד מוסד בלה"ק דכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו [כרש"י בראשית ל"ב פ"ט]. ודע דכל קבר אע"ג שהמת בתוכו אין דינו כקבר סתום. לטמא גם צדדי כותלי הקבר מבחוץ והאהלים הסמוכים לכתליו [כרפ"ז] רק אם הוא בנין שבולט מהקרקע והמת תחתיו או תוך הבנין. ואויר טפח ממעל להמת תוך החלול שמונח שם. זה לבד נקרא קבר סתום לטמא כותליו שמן הצד [וכרמב"ם פ"י ה"ח ועמ"ש בס"ד לעיל בקרית ארבע סי' ג]. וכפי הנראה קברים שבמדינותינו שעושין גבשושית על הקבר. אם יש בתוך הארון למעלה מהמת. דהיינו בין המת לכסוי של הארון חלול טע"ט אויר. יש לו דין קבר סתום לטמא כל סביביו. אפי' מה שאינו כנגד המת שתחתיו. מיהו כל קבר אף שאין בליטה ע"ג כל זמן שהטומאה בתוך הקבר. כל שיש חלול טע"ט בין המת להכסוי שע"ג תוך הקבר. מטמא כל חללו ונגדו למעלה. אפי' נגד הריקן שבקבר. למעלה עד לרקיע. ולמטה עד התהום. ורק מדאינו קבר סתום. אינו מטמא בצדדי כתלי הקבר מבחוץ. וכל זה בשיש כסוי ע"ג חלול הקבר. אבל מת המונח בתוך גומת הקבר. והוא מגולה למעלה הרי הוא כמונח על קרקע שוה שאינו מטמא נגד כל חלול הגומא. רק נגד המת ממש למעלה או למטה עד הרקיע ועד התהום [וכמבואר בה"ד במקום הנ"ל סי' א]. אמנם כסוי שע"ג קבר נקרא גולל. וכשהעמיד ד' דפנות תחתיו הדפנות אלו נקראים דופק. ובין גולל ובין הדופקין. כל א' מהן מטמא ג"כ למעלה עד לרקיע ולמטה עד התהום. ומיירי הכא לא בארון שעשאו בתלוש אלא שחצבו בקרקע ולא היה שם גולל על הקבר. דאל"כ אפי' לא היה המת מונח בתוך הקבר היה הגולל מטמא למעלה ולמטה. אלא מיירי שחקק חור בשפוע של סלע. ולא שחפר ממעלה למטה אלא שחתר הקבר מן הצד בשפוע השן סלע באופן שב' שפועי ההר הן כותלי החור וראש ההר הוא עליונו של החור. והכניס המת לתוך החור. וסתם אח"כ החור מן הצד של החור:
רחבה מלמטן וצרה מלמעלן: ר"ל שהחלול של החור שהמת מונח בתוכו הוא רחב למטהו צר למעלה כזה:
והמת בתוכה: דאל"כ אין הקבר מטמא:
הנוגע בה מלמטן: ר"ל אם נגע הטהור בשפוע ב' הצדדים מבחוץ ולמטה דהיינו במקום שאין הדפנות מאהילין על המת
ומלמעלן טמא: דרק עליונו של שפוע ההוא שהוא למעלה ממקום המת דינו כעליונו של קבר. שמטמא בחוץ במגע ובאהל. דשפוע אהלים כאהל דמי [כפ"ז מ"ב]. אבל מה שלמטה בהצדדים המשופעים הנ"ל דהיינו למטה מהרווח שהוא ממעל להמת. ככתלי הקבר נחשבים שאינן מטמאין להנוגע בהן בחוץ. מיהו מתחתית ועליונו של הקבר בעצמו לא איירי תנא. דפשיטא דמטמא ככל תחתית ועליונו של כל קבר פשוט. מיהו כל זה כשחור הקבר מחודד כלפי מעלה. וכציור הנ"ל. אבל כשהחור רחב בראשו כזה בזה לא איירי תנא. אבל נראה שכך דינו. דאם מקום הרחב שבראש הקבר אינו רחב כרוחב המת שמונח תחתיו אז ג"כ דינו כלעיל. דכל שפוע הכותלי' שהן למעלה מהמת טמאין. ואם מקום הרחב שבראש הקבר רחב יותר מרוחב המת. הנוגע בכסוי טמא. ובכותלים טהור. וזהו הדין שנזכר בתוספתא:
רחבה מלמעלן: שצדדי הקבר מתרחבים כלפי מעלה כזה:
הנוגע בה מכל מקום טמא: דכשנוגע בהכסוי או בהכותלים שמשתפעים לתחתיו אפי' בכל מקום שבהן שאינו למעלה מהמת כיון שהוא תחת הכסוי טמא וכ"ש בנגע תחת המת ממש:
היתה שוה: שכותלי הקבר עומדים שוה בזקיפה כזה:
הנוגע בה מבל מקום טמא: ר"ל הנוגע בהקבר מבחוץ בכ"מ מהכותלים [וכ"ש בעליונו של קבר או בתחתיתו טמא] דס"ל דחשבינן להעליונו של קבר כאילו מתפשט להלן מחלל הקבר עד קצה החיצון של ראש הדפנות של הקבר. נמצא שהדפנות עומדין תחת עליונו של קבר. ונטמאו גם הם:
רבי יהושע אומר מטפח ולמטן: ר"ל אם נגע הטהור בכותלי הקבר מבחוץ למטה מטפח העליון של הדופן ממקום חבור הדופן לעליונו של קבר:
טהור: דבטל לקרקע עולם:
מטפח ולמעלן: ר"ל אבל אם נגע בהטפח שסמוך לעליונו של קבר:
טמא: דס"ל דדוקא כשהכותלים משתפעין לחוץ כלעיל סי' ע"ד אז כל השפוע שלמעלה מהמת נדון כעליונו של קבר וכולו טמא. אבל כשהכותלים עומדין בשוה. אז רק טפח העליון שסמוך לעליונו של קבר מחשב כעליונו משא"כ למטה ממנו. וטעם הדבר משום דהא דקיי"ל דכל קבר שהמת בתוכו מטמא בעליונו גם נגד הריקן שבתוך הקבר ולא דיינינן להמת כטומאה רצוצה. דמטמא רק נגד הטומאה. היינו רק בשיהיה אויר טע"ט תוך הקבר למעלה מהמת. ולפיכך גם בדפנות הקבר עד קצה טפח ההוא מבחוץ מחשב כעליונו של קבר. אבל מהטפח ולמטה כבר ניכר יפה שהם רק כותלי הקבר. ואמ"ט בנגע בהן בחוץ.
העשויה כמין קמטרא: הוא תיבה שהכסוי והדפנות שלה עשויין בעיגול. קאפפער בל"א. ור"ל ואם חלול הקבר פשוט במושבו ועגול למעלה כזה:
טמא: דמדאין שם שום זוית ניכר בין עליונו של קבר לכותליו להכי מחשב כל העיגול כעליונו של קבר ומטמא בכ"מ שנגע בו בחוץ:
כמין גלוסקוס: שדפנותיו ג"כ עגולין אבל בראשו ובתחתיתו הוא שוה כזה:
טהור: בעגלילותה שלא למעלה מהמת. אף שהוא למעלה מהחלול שבתוך הקבר למטה בצד המת:
חוץ ממקום פתיחתה: דשם הוא שוה. ועי"ז ניכר יפה שהוא הוא עליונו של קבר. ואצ"ל תחתית הגלוסקוס כל שממנו נגד הפתיחה טמא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת