עיקר תוי"ט על אהלות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה אהלות ט: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ולכך חוצצת בפני הטומאה. מהר"מ:

(ב) (על הברטנורא) ברשות הרבים או בחצר. מהר"מ. וכתב עוד, וד' חילוקים תני בה במוטה על צדה בפתח ופיה לחוץ, אחד בשלימה ומחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. ב' בשלימה ומחולחלת וגבוהה טפח. ג' בפחותה ואינה מחולחלת ואינה גבוהה טפח. ד' בפחותה ואינה מחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. ואח"כ שונה ד' בבות כאלו בפיה לפנים, (ובבא אחת בממלאה כל הבית ואחת בעומדת בתוך הפתח. תוי"ט) וד' בבות במוטה על צדה באויר. וד' בבות ביושבת על שוליה:

(ג) (על הברטנורא) כדקתני הכא בסיפא טומאה בבית אין טמא אלא הבית ולא הכוורת. מהר"מ. והכא אע"ג דאינה צמודה פתיל, הואיל ואין לה אהל מאהיל על פיה ועל הטומאה, מצלת כמו בצמיד פתיל:

(ד) (על הברטנורא) ותנן נמי לעיל פרק ה' משנה ה', הכלים מצילין עם דפנות אוהלים, אבל בלא דפנות לא. הר"ש. וסיים מהר"ם, כגון זאת הכוורת שמונחת בתוך הפתח ולא אצל הדופן. וכל שכן כשאינה גבוהה מן הארץ טפח. דאפילו אצל הדופן לא מצלת דאין אוהל פחות מטפח. ולדעת הר"מ [עיין ריש פרק ו' אות ה']. דבאין במדה מצילין בלא דפנות אוהלים, צריך לחלק דהכא שהיא מחולחלת מגרע גרע ונשתווה לכלי גללים שאינם במדה. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) משמע דכלים שתחתיה בתוך הבית טמאים, ואפילו הטומאה שלא תחת הכוורת, דכיון דטומאה מתפשטת בבית ע"ג כל הכוורת שבפנים, בוקעת כל תחתיה שבפנים, דאדם וכלים נעשים אוהלים לטמא ולא לטהר. ואע"ג דתנן בפרק ד' משנה א', דכלים שתחת המגדל כו' הכלים טהורים, דשאני הכא שהכוורת מונחת בפתח וכיון שסוף טומאה לצאת דרך שם ויש פותח טפח בין הכוורת לקורות הוי ליה כאילו הטומאה על הבוורת. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) ודייק לכתוב הנקבים כו', הכל בלשון רבים, דמחולחלת פירושו שנקובה לפחות משתי רוחותיה זה כנגד זה כדאיתא בתוספתא. ונראה לי דהכי גמירי לה הלכה למשה מסיני. ועתוי"ט:

(ב)

(ז) (על הברטנורא) ועיין מה שכתבתי בריש פרק ו' [אות ב']:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) כלומר ובהכי מיירי מתניתין. ולשון מחולחלת פירש הר"ש כמו מחולחלת דפרק י' משנה ג' דכלים. וכתב מהר"ם דאתיא אפילו כרבנן דהתם, דעד כאן לא אמרי רבנן התם דאינה מצלת אלא בהבית של חרס שכולה בבית ואין לה פתח אלא דרך המגופה, הלכך לא חשיבא סתומה מלהיות טומאה קודמת לפתחה כיון דמחולחלת היא, אבל הכא מודו כיון שיש לו פתח אחר שהוא עיקר. אי נמי, שאני חרס דיש בו גומות ואין פי המגופה חלק כמו כוורת שהוא כלי עץ שנסתמים יפה ומצלת לכולי עלמא:

(ט) (על המשנה) פחותה. בשוליה. מהר"ם:

(י) (על הברטנורא) וקשה, מאי נפקא מינה במאי שהדפנות שלימות, אכתי נפקא הטומאה בפקק שבשוליה דהא לא מיהדק, דמיהדק אפוצה מקרייא, ואם כן היכי קתני בתוכה אין טמא אלא תוכה. כו'. ויש לומר לפי מה שכתבתי לעיל [אות ו'] דצריך שיהא לפחות שני נקבים זה כנגד זה, ובשוליה אין ב' הנקבים זה כנגד זה דהפה הוא לחוץ ואינו מכניס הטומאה אדרבה פיה לחוץ מהניא לשלא תכנוס, ולפיכך סגי הכא בפקק בעלמא אע"ג דאינו מיהדק, ואין הטומאה נכנסת ממנה לבית:

(יא) (על הברטנורא) הר"ש. וקשה, דזה לא נזכר במשנה. ולפי מה שכתבתי לעיל (אות ד') דהחלחול מפקא לה מתורת אוהל, אתי שפיר, דהכי קאמר, במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי מחולחלת, אבל פחותה דלאו כלי היא, יש לה דין אוהל, ומ"מ דפנותיה שלימות בעינן, שלא תבנס הטומאה מתוכה לבית. וקאמר או אפוצה, כלוטר אי נמי שאינה פחותה והיא כלי אבל אינה מחולחלת אלא פקוקה, דהשתא הדרא לדין כלי הבאה במדה שיש לה דין אוהל. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) וצריך טעם למה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה. ויש לומר, דהוי דומיא דאדם, שצד העליון מאהיל כיון שיש בחללו טפח והוא הדין הבא. ואע"ג דבאדם אינו חוצץ, היינו משום דיש לו דין כלי גללים דלא נעשו אוהל לטהר, משא"כ בכוורת פחותה דהבא, דהואיל ופחותה נעשית אוהל אף לטהר, ומ"מ לא נפקא מידי מה שהיתה כשהיא כלי שהיתה מצלת על מה שבתוכה. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) לפי מה שכתבתי לעיל [אות ד'] אין צריך לזה, דבי הויא נמי כלי יש לה כל הדינין הללו. וכן בכל דוכתא דתנינן כהאי גוונא:

(יד) (על המשנה) הבית. אפילו מה שתחת הבוורת. והכא לא שייך הטעם דלעיל אות ה', ד. הכא לאו בלי הוא. אלא הטעם, שתחתיה שבבית בטל לגבי הבית והוי כמו ביב שהוא קמור תחת הבית דאין בו פותח טפח ואין ביציאתו טפח, במשנה ז' פרק ג'. מהר"מ:

(טו) (על המשנה) תוכה. עיין מה שבתבתי לעיל אות י'. ומהר"ם הוסיף וזה לשונו תחתיה וגבה טהורין כטו ביב שיש בו וביציאתו פותח טפח, דהבית טהור, ותחתיה שאין גבוהים מן הארץ טפח נמי טהורין. ולא דטי [פירוש, טה שתחת הכוורת] לביב [פחות מטפח] דטומאה בבית מה שבתוכו טמא, שבטל לגבי בית הקבוע, אבל הכא לא אמרינן דליבטל לגבי תוכו של כוורת המיטלטלת:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

(טז) (על הברטנורא) הר"ש. לישנא דמתניתין ז' נקטי. ועיין שם דמחולחלת לאו דוקא. ועיין מה שאכתוב אות ט"ז:

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(יז) (על הברטנורא) וממילא דבחינם נקט נמי או אפוצה. ולמה שכתבתי דמחולחלת מוציאו מדין תורת אוהל דאי לאו הכי היתה חוצצת, א"כ בדוקא קתני טחולחלת, וכן או אפוצה שע"י שהיא אפוצה יש לה תורת אוהל וחוצצת. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) הר"ש. והוה ליה למימר נמי וכן בטומאה בתוכה כו':

(ח)

(יט) (על המשנה) גבה. מה שהוא מבחוץ:

(כ) (על הברטנורא) או תחתיה:

(ט)

(כא) (על המשנה) היתה כו'. הכא ומתניתין דלקמן בין בשלימה בין בפחותה בין גבוהה מן הארץ טפח בין אינה גבוהה. ועתוי"ט:

(י)

(כב) (על הברטנורא) ועיין מה שכתבתי סוף פרק ד' בכיוצא בזה. וה"ה הכא. וכן כתב הכ"מ:

(יא)

(כג) (על הברטנורא) ולא קתני נמי הכא תוכה והאויר טהור, דהא פשיטא, כיון דליכא התם אוהל. מהר"מ:

(כד) (על המשנה) תוכה. פירוש, ותוכה:

(כה) (על המשנה) הכל. כל מה שהוזכר ברישא. אבל האויר שלא כנגד הכוורת לא הוי בכלל. מהר"ם:

(יב)

(כו) (על הברטנורא) ולפי מה שכתבתי לעיל דמחולחלת דוקא, הכא נמי דוקא. ולא תנייה כיון דכבר שנה לעיל. והר"מ גרס ליה במשנתינו גם כן. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) ופקוקה. אין חילוק בין פקוקה או לא, כיון שמונחת באויר. אלא לרבותא נקט דאפילו הכי לא חזרה להיות לה תורת כלי. הר"מ. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) וזה לשון הר"ש, כוליה פרקין נמי במחזקת ארבעים סאה איירי, אלא דהשתא אשמעינן דרבנן פליגי וסברי כו'. ויש לדקדק, מאי שנא דתנא הכא ובסמוך כדברי חכמים, ובכל הני דלעיל לא תני. ע"כ. ותירץ הכסף משנה בשם הרא"ש, דהתם בלאו הכי תני תרתי, פחותה ואפוצה, והכא דלא תני אפוצה תנא מחזקת למתני תרתי דומיא דלעיל. אבל מהר"ם כתב, דדוקא כי מנחא באויר פליגי חכמים, אבל בבית לא. ועתוי"ט:

(יג)

(כט) (על המשנה) כלי. אין רוצה לומר שהיא שלימה, דהא קתני בסיפא במה דברים אמורים שהיא כלי, ולא איצטריך תו למתני הכא כמו בבבי דלעיל, אלא כלי דהכא פירוש שיכולה לישב שלא מסומכת, אבל אם אינה יכולה לישב אז דינה כמוטה על צדה ואין טומאה נכנסת לה. מהר"ם. וקשה, דעד השתא נמי לא איירינן אלא ביש לה שולים דהא הכי קתני בריש פרק דלעיל בכולהו כלים הבאים במדה, וכן בריש פרק ט"ו דכלים, ושם פירש הר"ב שיכולין לישב כו'. אבל בהר"מ משמע דבשידה כו' לא בעינן אלא שיחזיקו ארבעים סאה לפי שהן עשויין לנחת ולא הוי דומיא דשק דמיטלטל כו'. ותנאי דיש להן שולים הוא בסתם כלים שכשיש להם שולים ומחזיקים ארבעים סאה חזקתן שעשוים לנחת ואי לאו הכי לא:

(ל) (על הברטנורא) ולקמן גבי הבית וגכ. קדרה. הר"ש:

(לא) (על הברטנורא) הר"ש ומהר"ם. וקשה דבפרק ה' משנה ו' תני וכוורת פחותה וכפישה כו' טמא, משמע דבשלימה מהני כפישה, והא הכא מיירי בשלימה ולא מהני הכפישה. ולפי מה שפרשתי דהכא מיירי במחולחלת ובהכי נפקא. מדין תורת אוהל, ניחא, דהא דתני התם פחותה לאפוקי שלימה לגמרי אבל לא לאפוקי שלימה בשוליה ומחולחלת בדפנותיה:

(לב) (על המשנה) מכוסה. ואע"ג דלעיל בכוורת שמוטה על צדה ואין גבוהה מן הארץ טפח לא אמרינן דדופן העליון חשוב אוהל היכא דהכוורת שלימה. יש לומר, דהתם כיון דדופן התחתון פחות מטפח מן הקרקע חשיב נמי דופן העליון כאילו הוא פחות מטפח, כיון דשניהם מכלי אחד, אבל הכא הכפישה אינה מן הכוורת. וכפויה על פיה נמי אע"פ שפיה פחות מטפח מן הקרקע, מ"מ שוליה הם למעלה מטפח ומביאין הטומאה. וכן כשהטומאה על גבה בוקעת תחתיה ומתפשט מתחתיה תחת כל האוהל, דנעשית אוהל לטמא וחחרת ובוקעת כנגד כולה, דאינה מפסקת דאינה נעשית אוהל לטהר. מהר"מ:

(יד)

(לג) (על המשנה) בד"א כו'. לא נקטיה לרבנן משום דינא דהך בבא, דלדידהו באינה גבוה שוה פחותה ופקוקה לבזמן שהיא כלי, אלא משום דפליגי הכא ר' אליעזר ור' שמעון, נקטיה. אי נמי, משום דבהיתה גבוהה יש חילוק כדתני באידך בבא. הר"ש:

(לד) (על המשנה) אין כו'. בין בפחותה ובין בשלימה ומחזקת ארבעים סאה. מהר"ם. ועתוי"ט שהאריך בטעמייהו:

(לה) (על המשנה) גבוהה. לת"ק בפחותה, ולר"א ור"ש אף בשלימה. מהר"מ:

(לו) (על הברטנורא) כיון דיש אוהל טפח. ואפילו פחותה, כיון דפקוקה בקש, קש נמי חשיב אוהל כמו כוורת הקש, ריש פרק ח', וכן העושה מקום לבינה בשבלים. מהר"מ:

(טו)

(לז) (על הברטנורא) וקשה אי מיירי במכוסה כדמוכח סיפא העשויה כמין קמטרא, א"כ כמאן דמלי דמיא ותהא בוקעת עד התהום כנגד כל החלל. ואפשר, כיון דאיירי בארון הבולט מן ההר, חשיב זה שאינו כנגד פיו כאילו הוא מן ההר, מידי דהוה אמעזיבה דפרק ו' משנה ד', וכנגד פיו חשוב מן הארון, וטעמא משום גולל ודופק, וטפי לא. ובסיפא [דקתני העשויה כמין קמטרא הנגוע בה מכל מקום] טמא, מיירי שנוגע בחוץ בדפנות, וטמא משום גולל ודופק, כיון דהכיסוי מכסה כל עובי הדפנות, שייך לארון ולא להר. מהר"מ:

(לח) (על הברטנורא) הר"ש. נראה מדבריהם דר' יהושע פליג אף ארחבה מלמעלה. והכי מסתבר, דצרה טלמטן לא עדיפא מהיתה שוה. וקשה, דלא הוה ליה לתנא לחלקו לב' בבות. ולפירוש הר"מ, רישא דברי הכל היא [וכן פירש הרא"ש]. ועתוי"ט:

(לט) (על המשנה) מטפח כו'. כלומר, מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמטה ממנה, טהור. ומטפח פירושו וכל אותה טפח דהיינו מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמעלה שהוא כל הטפח הסטוך לקרקעית הארון, טמא, [וכל שכן למעלה הימנו שהוא צדי הארון]. וכיוצא בזה הלשון עוד לר' יהושע בסוף פרק י"ב. ובתוספתא מסיים, שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח. וכתב הר"ש במסכת זבחים, דדרשינן מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה כו', ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמלתא אחריתי ולא כמחובר:

(מ) (על הברטנורא) ואפילו רחבה מלמעלן כו' וכמ"ש [אות ל"ז]. ונראה דדברי הכל היא. וכן ההיא דגלוסקוס:

(מא) (על הברטנורא) ורישא מיירי שמקצת הכיסוי על מקצת הדפנות. וקשה לי, אמאי תני הכא חוץ ממקום פתיחתה ולא תני מלמעלן. ועתוי"ט:

(טז)

(מב) (על הברטנורא) כי ההיא דתנן בפרק ב' דכלים מ"ג הטהורים שבכלי חרס כו'. אי נמי, בסתם הבית שלא הוסקה. הר"ש:

(מג) (על המשנה) מכוסה. פירוש, כמו במשנה י"ג דהיינו בכפישה, והכא נמי אף דבהבית שאינה מקבלת טומאה איירי, מכל מקום אין לה דין אוהל הואיל ואינה באה במדה:

(מד) (על הברטנורא) ותימה, דהא כבר פירש דאין כלי מציל, ואם כן אין צריך לטעמא דבחיבורין. ועל המהר"ם קשה יותר, שמסיים ודוקא כלים בתוכה שלא כנגד הטומאה שנוגעות בה, אבל שאין נוגעין בגופה של הבית אלא בכלים שנוגעין בה טהורים כו'. וקשה, אמאי אין כל הכלים מקבלים טומאה מפני שהטומאה עצמה מתפשטת עליהם שנכנסת לתוך פיה:

(מה) (על הברטנורא) כמו שכתב הר"ב לעיל משנה ב':