ברכות יט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
העומדים בשורה וכו':
ת"ר אשורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין מחמת עצמן חייבין:
אמר רב יהודה אמר רב בהמוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ"ט (משלי כא, ל) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כ"מ שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב מתיבי גקברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר שמואל דמנפח אדם בית הפרס והולך ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב הבית הפרס שנדש טהור ת"ש דאמר ר' אלעזר בר צדוק ומדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו (דברים יז, יא) דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ומשום כבודו שרו רבנן ת"ש (דברים כב, א) והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם הא כיצד זאם היה כהן והיא בבית הקברות או היה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב והתעלמת מהם וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן ת"ש (במדבר ו, ז) ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא
רש"י
[עריכה]
הרואה פנימה - את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם:
מחמת עצמן - ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע:
אין חכמה - חשובה נגד ה':
אחת טמאה - שיש בה קבר:
בא בטהורה - האבל:
בבית הפרס - דלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל:
מנפח אדם - לפניו שאם הי' שם עצם יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:):
שנדש - ברגלים:
לקראת מלכי ישראל - הרי לכבוד הבריות עוברים על נפש לא יטמא (ויקרא כא) דהא ר' אלעזר בר צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות (דף לו.):
מדלגין - מארון לארון:
דבר תורה - הלכה למשה מסיני:
אינו חוצץ בפני הטומאה - דנקראת טומא' רצוצה ובוקעת ועולה:
את לא תעשה - קס"ד כל ל"ת קאמר:
בלאו דלא תסור וגו' אחיכו עליה - אינהו סבור דאפי' אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא האי נמי דאורייתא הוא:
כל מילי דרבנן וכו' - והכי קאמר להו דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל"ת משום דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא. רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:) או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות דף לח.):
והיא בבית הקברות - האבדה:
ואינה לפי כבודו - אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה:
או שהיתה מלאכתו מרובה - שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד:
ונגמר מינה - לגבי כלאים דאמרן פושטן אפילו בשוק:
ממונא - קל מאיסורא:
ולאחותו מה תלמוד לומר - בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ"ג והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה:
ושמע שמת לו מת - מקרוביו יכול יטמא להם:
אמרת לא יטמא - הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת היא. ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח:
תוספות
[עריכה]
מדלגין היינו על גבי ארונות. תימה לפ"ה דפי' גולל כיסוי של ארון דתני' כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגין עליו וי"ל דלא קשה דהא תני' בשמחות (פ"ד הלכה כא) כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כדתנן במס' נזיר פרק כהן גדול (דף נד.) והיה אומר ר"ת דליתי' להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפילו הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.) דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וי"ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו אי נמי הא ברייתא סברה כזקנים הראשונים [נזיר נג.] שהיו אומרי' רביעית דם גם בתגלחת נזיר ומיהו תימא אמאי אין המת מטמא באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל טומאה דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא באהל וי"ל דאין מטמא אלא צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור כדתנן במסכת אהלות בפט"ו (משנה ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה מטמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין לפי שצד פנימי כולו טהור ומיהו תימה לפ"ה דפירש בפרק קמא דערובין (דף טו) גבי אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק לקבר ואי גולל היינו כסוי הארון וכי עושין מבעלי חיים כסוי לארון ע"כ פר"ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן עד שיתנו עליו מצבה):
רוב ארונות יש להם חלל טפח. וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן במסכת אהלות בפרק ז (משנה א) נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פי' בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח ע"ט על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף ק:) יש להאריך:
ולאחותו מה ת"ל. גבי נזיר כתיב על (כל נפשות) [נפש] מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא וכולהו יתירי נינהו דמנפש מת נפקא ודרשינן לאביו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך דהא מנפש מת נפקא כולהו ולא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר לטמא בו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה דמלאביו נפקא אלא להביא שאם היה נזיר וכהן שיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו מלטמא אלא לאמו אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה כהן גדול ונזיר דקדושתו חמור דגם בלא נזירות אסור לטמא לקרוביו אעפ"כ לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תנהו ענין לכ"ג נזיר ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שאם היה כ"ג ונזיר והלך לשחוט פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה:
אמרת לא יטמא. מפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכהן גדול ועושה פסח משמע דעושה פסח גרידא רשאי לטמא לקרובים ותימה דבזבחים (פי"ב דף ק.) גבי מעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו אחיו בע"כ ופריך מהא ברייתא דהכא דקאמר לא יטמא ומאי פריך דילמא שאני הכא דמיירי דכל קדושות האלו בו כדפרישי' אבל עושה פסחו גרידא אימא רשאי לטמא על כן נראה לפרש אמרת
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
יט א מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה ו', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ב סעיף ה':
כ ב מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה כ"ט, סמג לאוין רפג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"ג:
כא ג מיי' פ"ג מהל' אבל הלכה י"ד, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ב סעיף א':
כב ד ה מיי' פ"ו מהל' קרבן פסח הלכה ח':
כג ו מיי' פ"ג מהל' אבל הלכה י"ד, טור יו"ד סימן שעב:
כד ז מיי' פי"א מהל' אבידה הלכה י"ח [והלכה יג ושם פי"ב], סמג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ב סעיף ב' וסעיף ג:
ראשונים נוספים
וזה שאמרו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכ"מ ראיתי בו ב' תשובות האחת כי בת קול לא אמרה שהלכה כמותו בדבר זה אלא בכל מקום סתם הוא שאמרה ואיפשר לומר כי בכל מקום זולתי זה המקום היתה כוונתה או מה שדומה לו שטעמו שאין הלכה כר' אליעזר בזה הדבר ויהיו דברי בת קול נכוחים וקיימים והשנית שלא היתה הכונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו ודומה למה שכתב (דברים יג ד) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם והנה נודע עם כל זאת בירור קבלתם וזה שאמר ר' יהושע (דברים ל) לא בשמים היא כלומר כי תורת ה' תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד ואין בתורתנו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים וכל מקום בתלמוד שיש בו ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול מיכן היא עיקרו והברכה שבירכוהו לר' אליעזר שהיא כינוי לנידוי פירשו במסכת סנהדרין בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח) כי בשעת פטירתו התירוהו כמו שאמרו עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר:
העומדים בשורה הפנימיים פטורין. במס' סנהדרין בפרק כהן גדול (די"ט) אמרינן אמר ר' מנשיא בר עות שאילית את ר' יאשיה רבה מבית עילמין דהוצל ואמר לי אין שורה פחותה מיו"ד בני אדם ואין אבלים מן המנין:
תרגמה ר' אבא בבית הפרס דרבנן. איתיה לפירושא דבית הפרס במס' אהלות (פרק יח מ"ב) במתניתין ובתוספתא (פרק יז) ובפרק משקין בית השלחין (מו"ק ד"ה) תניא ג' בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושדה שנחרש בה קבר ושדה בוכין מאי שדה בוכין א"ר יהושע בר אבא משמיה דעולא שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ופרישו קמאי ומאי היא בית הפרס שדה שנחרש בה קבר ועד כמה [אהלות פי"ז מ"א] ק' אמה לכל רוח ורוח דקבר משוי בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא היאך דנחרש טומאה דרבנן דלמא איכא עצם כשעורה אי נמי אית ביה עפר בית הקברות לפי שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נישוף ברגל עיקרה בסיפרי (פ' חקת) וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה וכך העתיקו משמו של נביא עליו השלום כדאמרינן [נזיר נז] עצם כשעורה הלכה ואמרינן תו (עירובין ד) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה ומפרשי לה שעורה עצם כשעורה (דמסקי) [ומסקינן] הילכתי נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואיתה נמי בסדר טהרות במתני' דפירקא קמא באהלות [משנה ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וכו' מכלל דאי לא הוה ביה כשעורה אינו מטמא ובפרק יום הכפורים (יומא דע"ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה שאמרו בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבשה ואמר רב פפא לחה שיבולת מיקריא בלא קליפתה (עי' נדרים דף מ"א) ערסן מיקרי:
ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו.
פושטו ואפילו בשוק: ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טוו ונוז, הא לאו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן.
רוב ארונות יש להן חלל טפח: ואם תאמר, רש"י ז"ל שפירש גולל דהיינו דף העליון שבארון, כי איכא חלל טפח מאי הוי? תיפוק לי משום גולל ודופק שמטמאין באהל במת. תירץ הראב"ד ז"ל וגם בתוספות דאין כהן מוזהר אלא על טומאות שהנזיר מגלח עליו דתנן בנזיר פרק כהן גדול ונזיר (מט:) "על אלו טומאות הנזיר מגלח וכולי ועל אלו אין הנזיר מגלח: הסבכות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלית הנוגעים במת". ותניא במסכתא דמכות "כהן גדול שפרע או פרם או שנטמא לאחד מן הקרובים- הרי זה חייב. זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו לוקין עליו את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו אין לוקין עליו". ואינו דומה לדם רביעית הבאה משני מתים שמטמא באהל וכהן מוזהר עליו כדנפקא לן מ"על כל נפשות מת לא יבא" ואף על פי שאין הנזיר מגלח עליו - דהתם דם מיהא הוי טומאה שהנזיר מגלח עליו כגון חצי לוג כדאיתא התם בנזיר פרק כהן גדול ונזיר, אבל גולל ודופק כלל לא, דאין אותה טומאה כלל בנזיר לגלח עליה.
ואם תאמר מכל מקום כיון שהגולל טמא היאך הוא חוצץ, והא קיימא לן "כל דבר שהוא מקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה"? תירצו בתוס' שהגולל אינו מטמא מבפנים כנגד המת וכדתנן במסכת אהלות פר' חמשה עשר "שבית שהיתה מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל, ועשאוה גולל לקבר- הנוגע בה טמא טומאה שבעה, והחבית והמשקין טהורין" - אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה. וטעמא לפי שאינו טמא אלא צד החבית שהוא לצד חוץ כדין גולל.
ויש מי שפירש בשם רש"י ז"ל שהארונות היו טמונין בכוכין, ורוב ארונות יש להן חלל טפח בינם ובין הכוך, והשתא אין שם טומאה גולל כלל.
יכול יטמא אמרת לא יטמא: ולא בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אבל בכל אדם קאמר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקי לה בזבחים (דף קא) מקשי'(?) דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם בקודם חצות, והא דהכא בלאחר חצות, דלא חלה עליו אנינות. אמרת לא יטמא. כלומר אדרבה כיון דלאחר חצות הוא אינו בדין וידחה מצות הפסח שכבר קדמה וחלה עליו.
ת"ר שורה הרואה את הפנים פטורה: פירוש פני האבל והיינו הפנימיים פטורים דקתני במתניתין:
הבאים מחמת האבל: פירוש קרוביו פטורים ואפי' הם חיצונים:
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה וכו': כלומר אין חכמה חשובה במקום שיש חילול השם ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והיינו לאו דלא תסור דכל מילייהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ולאו דקרא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא בעלמא הוא:
בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו: כך גרסת הספרים ומפרשים אותה כשיש כהן לשם עם הצבור ומטמא עצמו בשביל כבודו של אבל והראב"ד ז"ל כתב ה"ג לה במסכת שמחות באין בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהם בטמאה ועל כהן אבל קאמר ומשום כבוד צבור מטמא עמהם, וכתב שזה הלשון ערב עליו יותר מאותו שכתוב בספרים כי כמה כבוד או בזיון יש לאבל בהפרד בהן אחד מתוך הצבור הבאין עמו:
תרגמה ר' אבא בית הפרס דרבנן דא"ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך: פי' שדה שנחרש בו קבר ואמרו חכמים דכל חמשים אמה יש לחוש לעצם כשעורה שהמחרישה מוליכה אותו והיא מטמאה במגע וכשהוא מנפח והולך אם היה שם עצם נדחה הוא על ידי נפיחתו. ומאי דמשמע הכא דבית הפרס אסור להלוך בו בלא נפוח, ובנפוח מיהת סגי זהו דוקא לענין עושה פסח. דאע"ג דאיכא כרת לעושה אותו בטומאה כיון דאיכא כרת במי שחדל לעשותו וטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן סמכו על הבדיקה ולא העמידו דבריהם במקום כרת וזה במי שהולך לשחוט את פסחו אבל כהן אינו סומך בבדיקה. וא"ת הכא אמרינן דבדיקת בית הפרס הויא בניפוח ובמס' אהלות תנן כיצד בודקין פירוש בית הפרס מביא כל עפר שיכול להסיטו ונותן לתוך הכברה אם מצא בו עצם כשעורה טמא ואם לאו טהור, יש לומר דכאן לכתחלה וכאן לדיעבד כלומר דלכתחלה כיון דאפשר לו לבדוק קודם שיעבור סמכו על בדיקת ניפוח ומנפח והולך אבל אם עבר בלא נפוח ותו לא איפשר לבדוק בניפוח שאם היה העצם נדחה מה יועיל לזה שעבר תקנו לו בדיקה אחרת לידע אם נטמא אם לאו דהיינו כוברו בכברה:
בית הפרס שנידש טהור: שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל, פירוש בשיש שם דרך קבועה לרבים וכיון דליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דיותר מכשעורה ניכר ונראה הוא אותו שכשעורה על ידי דריסת הרבים הוא נפחת משיעורו ושוב אינו מטמא אפילו במגע:
תא שמע ולאחותו מה ת"ל: האי קרא גבי נזיר כתיב ומייתר כוליה דמקמיה כתיב על נפש מת לא יבא והכל בכלל, ואח"כ כתב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם וכולהו דריש להו במס' נזיר לאביו ולאמו אמרינן דחד מינייהו לנזיר גופיה דמטמא למת מצוה והאי דכתיבי תרווייהו צריכי דאי כתב אביו בלחוד הוה אמינא דוקא אביו דספק אבל אמו דודאי יכול יטמא קמ"ל, ואי כתב אמו ה"א דוקא אמו משום דלא מיחס בתרה אבל אביו דמיחס בתריה יכול יטמא קמ"ל דלא ואע"ג דכתב כללא ברישא על נפש מת לא יבא אפילו הכי כיון דכתב חד מיניהו אי לאו דכתב אידך הוה ממעטנא ליה, ולאחיו כגון שהיה כהן גדול ונזיר ולאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ולאו בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר והכי מוכח בזבחים בהדיא דהתם מייתינן לה להאי דרשא דקרא ודרשינן ברישא האי ולאחותו מה תלמוד לומר לכדאמרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכיון דדרשינן ליה קודם לכולהו אידך משמע דלא קיימינא אדלעיל מינה דהוא ולאחיו דדרשינן מיניה כגון שהי' כהן ונזיר דאם איתא דאדלעיל קיימינן הוה לן למדרשיה בתרא אלא ודאי באינש דעלמא דלאו כהן ונזיר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו והכי מוקים לה בזבחים פ' טבול יום מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות, יכול יטמא פי' שהרי מוטל עליו לקברו ופטור מן המצות אמרת לא יטמא פירוש דכיון דלאחר חצות הוא מצות הפסח קודמת עליו והיא פוטרת אותו מטומאת קרוביו ועוד דלא אתי עשה דטומאת קרובים שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת, אבל מטמא הוא למת מצוה פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכש"כ לא תעשה, אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אעפ"י שמבטל פסחו, ומשני שב ואל תעשה שאני פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות. וא"ת והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו. י"ל דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפי' הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא ש"מ משום דאלים כבוד הבריות הוא:
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק. בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן כבוד הבריות דוחה את [הלאו] דלא תסור.
מנפח אדם בית הפרס והולך. ופרש"י דוקא לעשות פסח אבל לא לאוכלי תרומה והכי אמרינן בפסחים פרק האשה (צ"ל כתובות דף כח:) בית הפרס דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת, פי' בטלו דבריהם שלא למונעו מלעשות פסח דאיכא כרת. תימא מאי רבותא דפסח משום דאיכא כרת והא הכא דשרינן ליה ולא העמידו דבריהם לכבוד האבל והכי נמי אמרינן בעירובין בפ' בכל מערבין דמערבין לכהן בבית הקברות ומוקי לה בבית הפרס ומשום דאין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או לבית המדרש התירו לו לילך דרך בית הפרס, וי"ל דהכי דשרינן ליה לילך בדרך בית הפרס מ"מ העמידו דבריהם [והוא טמא, משא"כ לעושה פסח לא העמידו דבריהם] וטהרוהו לעשות פסחו.
רוב ארונות יש בהן חלל טפח. פי' הארונות שלהם היו נתונים בכוכין והכוכין היו פתוחים לתוך המערה והיה חלל טפח בין הארון לגג הכוך הילכך לא הוי טומאה רצוצה והם היו מדלגין על המערות מלמעלה והיו הארונות תחתיהן, אבל אין לפרש שהיו הקברות ע"ג קרקע כעין שלנו דא"כ מה מועיל שיש פותח טפח בין הארון לגג הקבר מ"מ הוי קבר סתום ומטמא כל סביביו.
ולאחותו מה ת"ל. פרש"י אם אינו ענין לכה"ג ונזיר תנהו ענין להולך לשחוט את פסחו, ובסנהדרין {דף לה.} פי' הרי שהיה כה"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו ובזבחים פ' טבול יום {דף ק.} חזר מאותו פי' ופי' כמו שפי' כאן בהולך לשחוט את פסחו גרידא משום דקשיא ליה (על ההוא) [מההוא] דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ופריך מהא ברייתא דאמרינן לא יטמא ומאי פריך והא מיירי הכא שהוא נזיר וכה"ג אלא ודאי מיירי בכהן גרידא, וריב"א מיישב פרש"י דאף על גב דאיירי בכה"ג ונזיר פריך שפיר התם מסיפא דולאחותו דאצטריך קרא להולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה אלמא שחיטת פסחו דוחה טומאת קרובים ומשום הכי אצטריך קרא דאע"ג דאיתוספא שחיטת פסחו שדוחה טומאת קרובי' על נזירותו מיטמא למת מצוה דאי אמרת טומאת קרובים דוחה שחיטת פסחו מאי קדושה איתוספא ביה דאצטריך קרא למשרי ביה מת מצוה כיון שכבר שרא ליה בנזיר הילכך פריך שפיר על יוסף הכהן היאך טמאוהו לאשתו, וקשה לפירושו א"כ אמאי אצטריך לאמו למימר הרי שהיה כהן ונזיר שמיטמא למ"מ כיון דשרא ליה בנזיר מאי קדושה איתוספא ביה דאצטריך קרא למשרי ביה מ"מ והלא טומאת קרובים דוחה כהונה אלא כיון דאיתוספא ביה קדושת כהונה אע"ג דקילא צריך קרא למשרי ליטמא למ"מ ה"ה נמי שחיטת פסחו דקילא דטומאת קרובים דוחה אותו בעי קרא למשרי כיון דניתוספת עליו חובת שחיטת פסחו, וי"ל דהך דרשא דלאמו אסמכתא בעלמא הוא, [דהא] אצטריך לדדרשינן בנזיר {דף מח:-מט.} כה"ג לגז"ש דרבי אליבא דר' ישמעאל ולר' עקיבא אי לא כתיב אלא אביו הוה אמינא [היינו טעמא דלא מטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו דידעינן דילידתיה ליטמא לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו לא ליטמא לה] משום שאינו מתיחס אחריה אבל אביו שמתיחס אחריו יטמא הילכך ליכא אלא חד קרא מיותר למימר דנזיר מטמא למת מצוה ודרשה דכהן אסמכתא בעלמא היא ומסברא ידעינן לה כיון דטומאת קרובים דוחה כהונה כי הוה נמי בהדי נזיר לא עדיף טפי שנאמר לא יטמא למת מצוה.
יכול [יחזור] ויטמא. דאתי עשה דקרובים וידחה עשה דפסח. אמרת לא יטמא. דלא אתי עשה שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת, וא"ת ואימא דלאחותו אצטריך לדחיית מילת בנו דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת לא דחי, וי"ל כיון דגלי קרא לעשה דמ"מ דדחי דחמיר מיניה כגון מילה שיש בה צד כרת ה"ה שחיטת פסחו דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא, א"נ יש צד חומרא במילה מה שאין כן בפסח שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. ורש"י פי' דלמול את בנו מיירי בערב הפסח שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח, ולפי' היל"ל למול את בנו ולשחוט את פסחו.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
הגיעו לשורה וישבו לפניו שורות שורות ונתברר הדבר איזה מהן יושב בשורה הפנימית לפני האבל ואיזה בשורות החיצונות שאינו במקום מוכן לו לנחם, הפנימיים ר"ל שורות הסמוכות לאבל פטורים הם, הם הצריכים לנחם והיא היא הקרויה רואה את הפנים ר"ל שסמוכה לשורה הפנימית, ויש גורסים בגמ' ראוה את הפנים בקמ"ץ הפ"א ר"ל פני האבל, וכן כל שורה המנחמת ושדבריה נשמעין לאבל והחיצונית חייבין, ומכל מקום חיצונות שאין דבריהם נשמעים לאבל חייבים שאין הדבר תלוי אלא לפטור הראוי להתעסק בתנחומים, ואפילו היו כל הצבור בשורה אחת סמוכה לאבל פטורים, ומה שאמרו בתלמוד המערב היו כלם בשורה אחת הבאים משום כבוד חייבים ר"ל שבאים ללוות ולא לנחם, משום אבל ר"ל לנחמו פטורים ר' יהודה היא שאף בשורה פנימית אומר כן, אבל לרבנן הואיל והם ראוים לנחם ר"ל שדבריהם נשמעים לאבל פטורים וכל אלו דוקא ביום ראשון אבל משם ואילך אפילו היו עסוקים בהספד ובתנחומים לא, והוא ששנינו בתלמוד המערב העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תנינן אם יכולים להתחיל ולגמור וכו' מתני' ביום ראשון והא דתני הכא ביום שני, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, והתבאר במס' מגלה (דף כב.) על שורות אלו שאין בפחות מעשרה:
ודינים שבאו עליה בגמ' אלו הן, כבוד הבריות חביב עד מאד אין לך מדה חביבה ממנה כלל גדול אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שהוא מדברי סופרים לעבור עליה בקום עשה מכבוד הבריות, לפיכך קברו את המת וחזרו והיה האבל כהן והיו שם שני דרכים אחת ארוכה וטהורה ואחת קצרה וטמאה אלא שאין בה טומאה מן התורה אלא מדברי סופרים כגון בית הפרס והוא שדה שהיה שם קבר ונחרש ונתדקדקו העצמות עד שלא נשאר שם המטמא באהל וחכמים אסרו לעבור בו מחשש שמא נשאר שם עצם כשעורה המטמא במגע ויגע בו כמו שיתבאר במקומו, והיה הצבור חוזר דרך אותה שביל אף האבל בא עמהם מפני כבוד הצבור שלא להטריחם, וגרסת הספרים לשטה זו באים בטמאה בא עמהם, ומכל מקום יש גורסים בא בטמאה באין עמו כלומר שאף אם האבל בא לו בטמאה ויש בתוך הצבור כהנים שהצבור באים עמו משום כבודו, ואין הדברים נראים שאין כבוד רבים נדחה מפני יחיד או יחידים, ובאבל רבתי שנו לה בהדיא כדעת ראשון, ואף בתלמוד המערב אמרו היו שם שתי דרכים מתאימות אחת רחוקה וטהורה, ואחת קרובה וטמאה היו רבים הולכים ברחוקה הולך עמהם ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים, ונראה לומר שאפילו היו הכהנים מועטים אין להם לילך בטמאה אלא אם כן התחילו הצבור בכך ושיהיו נמשכים אחריהם לכבודם:
מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלים ואין לו דרך לשם אלא אם כן עובר במקום שיש לו טומאת סופרים כגון בית הפרס זה שהזכרנו מתוך שהפסח מניעתו בכרת, הקלו על זה לבדוק לשם ולעבור על ידי בדיקה, וכיצד הוא בודקו מנפח את העפר לפניו במפוח ומעיין בה אם אין בה עצם כשעורה הולך, ואם מוצא עצם כשעורה פוש ומנפח במקום אחר, ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אחר חרישה טהור הוא לעושה פסח, ולענין תרומה מכל מקום הואיל ואין עונש שלה בכרת אלא במיתה העמידו חכמים בה את דבריהם והוא שאמרו במסכת חגיגה (דף כה:) בודקים לעושי פסח ואין בודקים לעושי תרומה, ובית הפרס שנידש טהור שהדיקה מדקת מה שהשאירה המחרישה:
ארון שהמת בתוכו ואינו גנוז בתוך הקבר אם יש חלל טפח בין גב המת לגב הארון יש מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה ואין המתאהל על אותו ארון טמא ושאין שם חלל טפח אין מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה והרי היא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה והמתאהל על הקבר טמא, וענין זה הלכה למשה מסיני ורוב ארונות מן הסתם יש בהן חלל טפח ומכל מקום חכמים גזרו על כל ארונות שהמת בתוכן שלא להתאהל עליהן מחשש שמא יתאהל על אותו ארון שלא יהא בו חלל טפח ומאחר שאין טומאה זו אלא מדברי סופרים התירו לדלג על ארונות אלו לכבוד הבריות כגון לראות פני מלכים וכיוצא בזה ולא יצטרך לעקם את הדרך.
יש מפרשים שמועה זו בשיש שם פותח טפח שלא כנגד הטומאה שאם אין שם פותח טפח אך בשיש שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה כנגד כל חלל הארון אף שלא כנגד הטומאה כגון שהיה הארון גדול מן המת אבל בשיש שם חלל טפח ופותח טפח אינה בוקעת אלא דרך הפותח, ואם אין שם חלל טפח טומאה בוקעת כנגד המת בין יש שם פותח בין אין שם פותח וכן מוכיח במשניות, שמא תאמר והלא נוגע בכסוי הארון שהוא הגולל כשהוא עובר עליו שכך אנו מפרשים גולל הנסר שהארון נסתם בו ודופק נסר שבצד הראש וכן פרשוה גדולי הרבנים ואם תפרשה בקופץ מכל מקום הרי הוא מתאהל על הגולל ומטמא באהל מן התורה, אפשר שטומאת גולל אע"פ שסמוכה מן המקרא כמו שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מדברי סופרים היא, וקרא אסמכתא בעלמא היא או שמא אין הכסוי נקרא גולל אלא בקבר של קרקע אבל ארון המוטל על גבי קרקע אין כסויין מטמא באהל, וכן כתבו גדולי המחברים וכדומה לזה תירצו קצת רבנים שארונות אלו לא היו עשויין לקברן בהם אלא להביאם לארץ ישראל וכשהגיעו לשם לא היו קוברים אותם בהם ומתוך כך אין להם דין גולל ודופק, ויש שפרשוה כארונות של אבנים שאין כסויין מטמא משום גולל, ואחרוני הרבנים בביאור גולל ודופק לומר שהגולל הוא מלשון אבל גלל והוא דבר הכבד שמתוך כבדותו אי אפשר להניחה אלא דרך גלילה מלשון וגללו את האבן והיא האבן שמשימין בשני קצות הקבר והגולל נשען עליהם כדי שלא תכביד האבן על המת אבל ארון עצמו אין בו דבר הנקרא גולל ואינו מטמא אף במגע אלא אם כן יש בו טומאה רצוצה והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במס' סוכה (דף כג.) כל שיש בו רוח חיים אין עושים ממנו דופן לסוכה ולא גולל לקבר ואין הדבר מצוי לעשות כסוי לארון מבהמה, אלא שפעמים אחר שסתמו את הקבר ומסתתין את האבן קושרין את הבהמה שנשאה אותה אבן על הקבר לסימן שיבינו את הקבר עד שיניחו המצבה לשם, ועוד שהרי הגולל נתרבה מעל פני השדה והיאך יתרבה מעל פני השדה מה שהוא טמון בעפר, ועוד שהרי במשנת אהלות אמרו אי זהו דופק זה שהגולל נשען עליו הוא דופק דפקיה טהור ודופק דפקיה לשטה זו הוא שלפעמים משימים באותן הקצוות שהזכרנו שתי אבנים זו סמוכה לזו לסבול יותר כח האבן, ואתה שנייה נקראת דופק דפקיה הא לענין פי' ראשון מהו דופק דפקיה, אלא שמכל מקום קושיות אלו יש לתרץ בראשונה שאע"פ שאין מצוי כן הודיע הדין אם יארע כן לפעמים לפי שעה שהרי אף האחרת אינה מצויה, ובשניה אפשר שרגילים היו לגלות הארוניות והרי הוא על פני השדה דופק דפקיה פירושו נסרים שבצדדים.
ואף הקושיא הראשונה שהקשינו למעלה היאך היו מדלגים על הארונות והרי הדף עצמו שמדלגים עליו מטמאה באהל אע"פ שכבר תירצנוה כתבו בו גדולי המפרשים דרך תירוץ שמכל מקום הואיל והיא מן הטמאות שאין הנזיר מגלח עליה ואין לוקין עליה כמו שיתבאר במס' נזיר אע"פ שמטמאים בה באהל לכבוד הותרה בטומאת סופרים, ולענין הפירושים מיהא מה ששיערו זמן אבלות משעת סתימת הגולל מוכיח כפי' גדולי הרבנים שאין ראוי לומר שלא יתחיל זמן אבילות עד שיניחו האבן או לכשיניחוה תכף לקבורה, שהאבלות ודאי עם סוף קבורה הוא חל והיינו סתימת הגולל, וכן קשה לנו לדברי המפרשים אותה במגע תיפוק ליה אף משום כלים במת וכלים באדם שמטמאים טומאת ז' אלא שבזו תירצו דארון אין מטמא משום כלים במת הואיל ואינו עשוי לטלטל:
אע"פ שכבוד הבריות חביב, כבוד תורה אינו נדחה מפניו ואין דוחין לא תעשה של תורה לעבור עליו בקום עשה בשביל כבוד הבריות לפיכך היה בשוק ומצא בבגדו כלאים האסורים מן התורה כמו שיתבאר ענינם במס' יו"ט פושטו לאלתר אע"פ שהדבר מזולזל אצלו להיות פושט בגדיו בשוק, כלל גדול אמרו כל מקום שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב אבל אם היו כלאים אלו כלאים האסורים מדברי סופרים אינו פושטם עד שיגיע לביתו:
יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך לדחות מצות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות וכגון שהעברתם בשב ואל תעשה והוא שבהשבת אבדה אמרו והתעלמת ואמר בו גם כן לא תוכל להתעלם הא כיצד פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה הוא כהן והאבדה בבית הקברות זו אינה צריכה קרא שאין עשה של השבה דוחה עשה דקדושים יהיו ולא דלא יטמא ואע"פ שבהשבה כתיב לא תוכל להתעלם מוטב שיעבור ממילא ואל ידחה בידים, וכן אם היה בטולו בהשבה גדול מן האבדה אינו צריך קרא דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם הא לא אצטריך קרא אלא לזקן ואינה לפי כבודו, כגון שהיתה האבדה חמור והוא זקן וצריך לחמר אחריו בזו וכיוצא בה אנו דוחין לא תעשה גמור האמור בלא תוכל להתעלם שלא אמרה תורה כבד אחרים בקלון עצמך, ומה שתירצו כאן איסורא ממונא לא ילפינן יכול היה לתרץ שב ואל תעשה שאני, אלא דעדיפא מינה משני שאם חסה על כבודנו שלא לזלזל עצמנו לממון אחרים, אין ללמוד הימנה לאיסורין:
מת מצוה והוא מת שאין לו קוברין ראשי הכהן אף בקום עשה לדחות לא תעשה האמור בתורה בטומאה כדי ליטמא לו ולקברו מדין כבוד הבריות אפילו היה כהן הדיוט ונזיר ושהגיעה שעת הפסח והיה הולך לשחיטת פסחו ולמול את בנו שהרי מילת זכריו מעכבתו הכל נדחה מפני מת מצוה, שמא תאמר מה נשתנית מצות טומאה התורה [אולי צריך להוסיף שהותרה, המעתיק] בקום עשה ואי אפשר להעמידה בטומאה דרבנן שהרי טלטול המת דאורייתא הוא, אינה שאלה, דהא מכל מקום משום קרא הוא דכתיב ולאחותו, ואם תאמר אף התורה היאך התירה, יש מפרשים מפני שהוא לאו שאינו שוה בכל ולא עוד אלא שיש גורסים כן בהדיא, וגדולי הרבנים כתבו הטעם שכמו שאין לאו של טומאה לכהן הדיוט לקרובים כך אין לאו של טומאה נאמר כלל אף לכהן גדול במקום מת מצוה, וראיה אצלי לדבר זה שלא הקשה מן הטומאה אלא מביטול שחיטת הפסח, והוא שתירץ שב ואל תעשה שאני, אבל לא הקשה מן הטומאה שאילו כן לא היה מתרץ כן והדברים ברורים, ושמא תאמר היאך אתה מוצא כהן גדול ונזיר והלא זה אסור בגידול פרע, ואם תאמר בנודר נזירות לפחות מל' יום אין זה כלום שאפילו נדר נזירות ליום אחד הרי הוא נזיר ל' כמו שיתבאר במקומו שמא יום ל' עולה לכאן ולכאן, או שמא מנה נזירות ואין לו להשלים בהם ל' ונתמנה כהן גדול, שאר מקומות אין מצות התורה נדחות בקום עשה מפני כבוד הבריות ומכל מקום כל שהוא מדברי סופרים נדחה מפניו כמו שביארנו, ומכאן למדו רוב פוסקים למי שמת בי"ט ראשון שאע"פ שחפירת קברו על ידי עממין הוצאתו וטלטולו לרחיצה והבאה ולגניזתו בקבר הכל על ידי ישראל, ויש מתירים אף בהחזרת עפר לקבר, ובזו ודאי לא יראה כן כמו שיתבאר במקומו בראשון של י"ט, ולפי דרכך למדת שכבוד הבריות לא סוף דבר לכבוד החיים כמו שחשבו שקצת מפרשים אלא אך לכבוד המת כמו שכתבנו במס' שבת פרק כירה ובפרק המצניע:
זה שפירשנו שמועת היה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ופרשוה גדולי המפרשים על כל אדם ומחצות היום ולמעלה דמחצות ולמטה מיטמא אף לקרוביו ונדחה לפסח שני כמו שאמרו מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו על כרחו הואיל וקודם חצות חלה בו אנינות, אבל זו אמרה אחר חצות יכול יטמא הואיל ומוטל עליו לקברו פטור הוא משאר מצות אמרת לא יטמא הואיל ואחר חצות הוא מצות פסח קדמה ופוטרתו מטומאת קרובים יכול אף מת מצוה כן תלמוד לומר ולאחותו והביאוה ממה שאמרו בזבחים פרק טבול יום (דף ק.) מעשה ביוסף הכהן וכו' הקשה לו משמועה זו ר"ל היה הולך לשחוט את פסחו ואוקמה בקודם חצות ואם בכהן גדול ונזיר מיירי היאך הקשו ממנה שלא ליטמא לכהן הדיוט אלא אף בישראל נאמרה לגבי כהן הכי נמי פסח לישראל ואע"ג דעשה דטומאה גבי ישראל ליכא מיהא איכא עשה דקבורה שאי אפשר לו בלא טומאה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פטורה - פירוש פני האבל והיינו הפנימיים פטורים דקתני במתניתין:
הבאים מחמת האבל – פירוש קרוביו פטורים ואפילו הם חיצונים:
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה וכו' - כלומר אין חכמה חשובה במקום שיש חילול השם. ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. והיינו לאו דלא תסור דכל מילייהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ולאו דקרא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא בעלמא הוא:
בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו כך גרסת הספרים - ומפרשים אותה כשיש כהן לשם עם הצבור ומטמא עצמו בשביל כבודו של אבל. והראב"ד ז"ל כתב הכי גרסינן לה במסכת שמחות באין בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהם בטמאה. ועל כהן אבל קאמר ומשום כבוד צבור מטמא עמהם. וכתב שזה הלשון ערב עליו יותר מאותו שכתוב בספרים כי כמה כבוד או בזיון יש לאבל בהפרד בהן אחד מתוך הצבור הבאין עמו:
בית הפרס שנידש טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל - פירוש בשיש שם דרך קבועה לרבים. וכיון דליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דיותר מכשעורה ניכר ונראה הוא אותו שכשעורה על ידי דריסת הרבים הוא נפחת משיעורו ושוב אינו מטמא אפילו במגע:
תא שמע ולאחותו מה תלמוד לומר - האי קרא גבי נזיר כתיב ומייתר כוליה דמקמיה כתיב על נפש מת לא יבא והכל בכלל ואחר כך כתב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. וכולהו דריש להו במסכת נזיר לאביו ולאמו אמרינן דחד מינייהו לנזיר גופיה דמטמא למת מצוה והאי דכתיבי תרווייהו צריכי דאי כתב אביו בלחוד הוה אמינא דוקא אביו דספק אבל אמו דודאי יכול יטמא קא משמע לן. ואי כתב אמו הוה אמינא דוקא אמומשום דלא מיחס בתרה אבל אביו דמיחס בתריה יכול יטמא קא משמע לן דלא. ואף על גב דכתב כללא ברישא על נפש מת לא יבא אפילו הכי כיון דכתב חד מיניהו אי לאו דכתב אידך הוה ממעטינא ליה. ולאחיו כגון שהיה כהן גדול ונזיר ולאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאו בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר. והכי מוכח בזבחים בהדיא דהתם מייתינן לה להאי דרשא דקרא ודרשינן ברישא האי ולאחותו מה תלמוד לומר לכדאמרן שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. וכיון דדרשינן ליה קודם לכולהו אידך משמע דלא קיימינא אדלעיל מינה דהוא ולאחיו דדרשינן מיניה כגון שהיה כהן ונזיר דאם איתא דאדלעיל קיימינן הוה לן למדרשיה בתרא. אלא ודאי באינש דעלמא דלאו כהן ונזיר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקים לה בזבחים פרק טבול יום מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות. יכול יטמא פירוש שהרי מוטל עליו לקברו ופטור מן המצות. אמרת לא יטמא פירוש דכיון דלאחר חצות הוא מצות הפסח קודמת עליו והיא פוטרת אותו מטומאת קרוביו ועוד דלא אתי עשה דטומאת קרובים שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת. אבל מטמא הוא למת מצוה. פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה. אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה. אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו. ומשני שב ואל תעשה שאני. פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה. אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות. ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו. יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם. אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה