טור אורח חיים עב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן עב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הפטורים מקריאת שמע

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

נושאי המיטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, בין שלפני המיטה בין שלאחר המיטה, את שלמיטה צורך בהן לשאת אותה פטורין, ואת שאין למיטה צורך בהן חייבין.

לפיכך אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע, אם הוא בענין שאין יכולין לקברו קודם. ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין כדי לקרות. והרמב"ם ז"ל כתב: אין מוציאים המת סמוך לקריאת שמע אלא אם כן היה אדם חשוב. ואדוני אבי ז"ל לא חילק בין אדם חשוב לאחר:

העם העוסקין בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטים אחד אחד וקורין. אין המת מוטל לפניהם, הם יושבין וקורין והאונן יושב ודומם. ודוקא העם הבאים לשמוע ההספד, אבל החזנין המספידין פטורים. ודוקא ביום הראשון, אבל משם ואילך גם החזנין חייבים.

קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומים, וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר אל מקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין, אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה, יתחילו. ואם לאו, לא יתחילו העומדים בשורה לנחמו. שורות הפנימים שרואין פני האבל, פטורין. החיצונים שאינן רואין פני האבל, חייבין:

בית יוסף[עריכה]

נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן וכו' — משנה ריש פרק מי שמתו (דף יז.): נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שהמטה צריכה להן פטורים, ואת שאין המטה צריכה להן חייבים. ופירש רש"י: וחילופיהן. שכן דרך שמחלפין לשאת, לפי שהכל חפצים לזכות בו. את שלפני המטה. שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם: ושלאחר המטה. הואיל ואין צריכה להם – חייבים, שכבר יצאו ידי חובתם מן המת. נראה מדבריו שהוא סובר, דהא דקתני את שלמטה צורך בהם, היינו שלפני המטה, והא דקתני את שאין למטה צורך בהם, היינו שלאחר המטה. והכי קאמר: נושאי המטה וחילופיהן וכו' שלפני המטה ושלאחר המטה זהו משפטם, דשלפני המיטה כיון שיש למיטה צורך בהם פטורין, ושלאחר המיטה כיון שאין למיטה צורך בהם חייבים. וכפירוש רש"י כתב ה"ר יונה בשם הירושלמי. והמרדכי כתב, "הכי גריס רש"י: שלפני המטה צורך בהם פטורים, ושלאחר המטה אפילו צורך בהם חייבים לקרות. והיינו טעמא, דכיון שנשאו אותו אין טרודין כל כך במצוה". ומדברי רבינו כאן ובסימן ק"ו נראה, שהוא מפרש נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה, אם יש למיטה צורך בהם, אלו ואלו פטורים; ואם אין למיטה צורך בהם, אלו ואלו חייבים. ומדברי הרמב"ם בפרק ד מהלכות קריאת שמע נראה שהוא מפרש דהכי קאמר: נושאי המטה וחילופיהן וכו', בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה, מאחר שלמיטה צורך בהם פטורים. ומאי דקתני סיפא: ואת שאין למטה צורך בהם חייבים, הכי קאמר: ושאר המלוין את המת שאין למיטה צורך בהם, חייבים. ולעניין הלכה נקטינן כדברי הרמב"ם ז"ל. וכתב ה"ר יונה על חילופי חילופיהן: ואף על פי שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השניה, אפילו הכי פטורים, מפני שפעמים נמלכין, שאותה כת שלישית בשנים יסעו, ומשום כך אין להם להתחיל:

לפיכך אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע וכו' — שם (דף יט.), תנו רבנן: אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע, ואם התחילו אין מפסיקין. וכתב ה"ר יונה, שיש מפרשים דסמוך לקריאת שמע מיקרי חצי שעה, כמו סמוך למנחה דפרק ערבי פסחים (דף צט:). אבל מהירושלמי נראה דאין השיעור חצי שעה, אלא היינו לומר שאין מוציאין אותו אלא שישערו שיוכלו להוציאו ולקוברו קודם זמן קריאת שמע; וכן פירש הרא"ש, וכיון שהרא"ש מסכים לדברי הירושלמי, הכי נקטינן.

וכתב עוד ה"ר יונה: ואם כבר הגיע זמן קריאת שמע, יש להם להתאחר זמן שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל. וכתב עוד, דלכאורה נראה דהוא הדין לקריאת שמע של ערבית, אין מוציאין את המת סמוך לה. אבל אפשר שאין להחמיר בקריאת שמע של ערבית, כיון שזמנה כל הלילה:

ועל מה שכתב רבינו: אם הוא בעניין שאין יכולים לקרות קודם — כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: נראה שפירוש זה הלשון כמו שאומר בירושלמי: אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע, אלא אם כן הקדימו שעה אחת או איחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. שהנה פירוש "סמוך" משמע קודם הגעת זמן קריאת שמע או לאחר שהגיע. והנה לאחר שהגיע זמן קריאת שמע, למה לא נוציא אותו אם כבר קראו קריאת שמע? לפיכך אמר, שאם יהיה זה הסמיכות לאחר זמן קריאת שמע כל כך סמוך, שלא היה להם מקום לקרות קודם, לא נוציא אותו; אבל אם הוא מופלג, נוציא, עכ"ל. נראה שהוא ז"ל מפרש, דאין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע דקאמר, אחר שהגיע זמן קריאת שמע הוא. ולישנא לא משמע הכי, אלא קודם לזמן קריאת שמע קאמר דאין מוציאין. ולי נראה שיש להגיה בדברי רבינו ולכתוב "לקוברו" במקום "לקרות". וכן מצאתי בספר ישן, וכן כתב הוא ז"ל בטור יורה דעה סימן שנ"ח. ועכשיו אין צריך לידחק במה שנדחק בו רבינו הגדול ז"ל:

והא דאמרינן: שאם התחילו אין מפסיקין — היינו לומר שלא יפסיקו מלהוליכו עד שיקראו כולם, אלא יוליכוהו ולא יפסיקו את שלמיטה צורך בהם. אבל אותן שאין למיטה צורך בהם הא תנן דחייבים, וכמו שנתבאר בסמוך:

והרמב"ם כתב: ואין מוציאין את המת וכו' אלא אם כן היה אדם חשוב — בפרק ד מהלכות קריאת שמע. ומה שכתב: ואדוני אבי ז"ל לא חילק וכו' — דברי הרמב"ם פשוטים הם בגמרא, דפריך אהא דתניא, "אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע": איני, והא רב יוסף אפקוהו סמוך לקריאת שמע? אדם חשוב שאני. והשמיטוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל, וצריך טעם למה. ואפשר דמשום דטעמא דאדם חשוב, משום דאין כבודו שיתעסקו בשום דבר ואפילו בקריאת שמע עד שיקברוהו בכבוד, כמו שכתב הרמב"ן בתורת האדם; ואדם חשוב כי האי, שיהא ראוי שלא יתעסקו אפילו בקריאת שמע עד שיקברוהו, לא שכיח בדורותינו, לפיכך השמיטוה:


העם העוסקים בהספד וכו' עד והאונן יושב ודומם — ברייתא בריש פרק מי שמתו (דף יט:). ופירש רש"י: אין המת מוטל בפניהם. שהמת בבית אחר והם מספידין אותו כאן. ויש מפרשים שנתון לצד אחר. וכתבו תלמידי ה"ר יונה: בזמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטין אחד אחד וקורין. אית דאמרי דווקא קורין, משום דקריאת שמע דאורייתא, אבל תפילה שהיא מדרבנן אין צריך. ואומר מורי דהוא הדין לתפילה נמי נשמטים אחד אחד ומתפללין, ומביא ראיה מהתוספתא, עד כאן. ואף על פי שהרמב"ן כתב שאין מתפללין, כיון דה"ר יונה מביא ראיה מהתוספתא, כוותיה נקטינן:

ומה שכתב רבינו: ודווקא העם הבאים לשמוע ההספד אבל החזנים המספידים פטורין ודוקא ביום הראשון וכו' — הוא מדכתב הרא"ש בפרק מי שמתו: ירושלמי: כל העוסקים בהספד פטורין מן הקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לקריאת שמע ולתפילה. והתנן: אם יכולים להתחיל ולגמור? מתניתין ביום הא', ומה דתני תנא – ביום השני. וסובר רבינו, ד"כל העוסקים בהספד" היינו החזנים המספידים. ואף על גב דההוא ירושלמי א"קברו את המת וחזרו" קאי, למד משם רבינו במכל שכן להיכא דלא נקבר המת שהספדנים עצמם פטורים; ומה שאמרו "ומשם ואילך", היינו מיום שני דקבורה ואילך.

אבל קשה, שכיון שהחזנים אינם מפסיקים, היכי אמרינן בגמרא: "כשאין המת מוטל לפניהם, הם עומדין ומתפללין, והוא מצדיק עליו את הדין ואומר: רבון העולמים" וכו'; ומשמע דביום ראשון הוא, שעדיין לא נקבר המת. וכיון שהחזנים עוסקים בהספד, למה יאמר "ריבון העולמים" וכו' עכשיו יותר מכשאינם מתפללים? ועוד, היאך אפשר שהחזנים יעסקו בהספד בעוד שהעם קורין? שנמצאו מבטלין את העם מכוונתם.
ועוד, שרבינו כתב ברמזים כלשון הזה: כל העוסקים בהספד פטורים מקריאת שמע, והחזנים הסופדים ביום ראשון פטורים, מכאן ואילך חייבים, עכ"ל. ואם "כל העוסקים בהספד" האמור בירושלמי פירושו דווקא החזנים המספידים, היאך כתב: "כל העוסקים בהספד פטורים והחזנים הסופדים" וכו', דמשמע שכל העם העוסקים פטורים? ועוד, דהיאך סתם וכתב: "כל העוסקים בהספד פטורים"? דאי קודם שנקבר המת, הא בהדיא תניא: "בזמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטין אחד אחד וקורין" וכו'. ואי אחר שנקבר, הא תניא: "שורה הרואה את הפנים פטורה, ושאינה רואה את הפנים חייבת", וכמו שכתב הוא בעצמו שם בסמוך, והיאך חזר וכתב סתם: "כל העם העוסקים בהספד פטורים"? אלא שבזו יש לומר, דלא קרי "עוסקים בהספד" כי אם לשורה הרואה את הפנים, וסמך על מה שכתב כבר.
אבל עוד קשה בדבריו, ד"בכל העם העוסקים בהספד" כתב סתם "פטורים", ולא חילק בין יום ראשון ליום שני, ומשמע דגם ביום שני פטורים; ובחזנים המספידים כתב דאינם פטורים אלא ביום ראשון דווקא, והוה ליה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! ועוד, דפשט הירושלמי משמע דאמאי דקתני דהפסיקו לקריאת שמע פריך מדתנן: "אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו", אלמא אין מפסיקין מן ההספד לקריאת שמע, ושני דמתניתין דקתני "אין מפסיקין מן ההספד לקריאת שמע" מיירי ביום ראשון, והא דקתני דהפסיקו לקריאת שמע מיירי ביום שני. ומאחר דמתניתין דקתני "אם יכולים להתחיל ולגמור" וכו' דאוקימנא דווקא ביום ראשון לא בחזנים דווקא מיתניא אלא בכל העם, וכמו שכתב רבינו עצמו כאן, אם כן היאך בחזנים חילק בין יום ראשון ליום שני ולא בשאר העם?
ואין לומר שרבינו מפרש, דכי פריך מ"אם יכולים להתחיל ולגמור" אמאי דתני "כל העוסקים בהספד פטורים מן הקריאת שמע" פריך, שהרי שנינו: "אם יכולים להתחיל ולגמור יתחילו", ושני דמתניתא דקתני "כל העוסקים בהספד פטורים מקריאת שמע" ביום ראשון, והא דתני מתניתין "אם יכולים להתחיל ולגמור" מיירי ביום שני, ואף על גב ד"קברו את המת וחזרו" קתני, איכא למימר דמיירי בקברוהו בעיר אחרת ושהו מלחזור עד יום שני. ומפרש רבינו, ד"כל העוסקים בהספד" היינו החזנים המספידים, וקתני בהו דביום ראשון פטורים. דאכתי קשה, היאך כתב ברמזים: "כל העוסקים בהספד פטורים, והחזנים הסופדים" וכו', דמשמע שכל העם העוסקים פטורים? וגם יקשו עליו כל הקושיות שהקשיתי בסמוך. ועוד, דאם כן מאי פריך מדתנן: "אם יכולים להתחיל ולגמור" וכו'? דאדרבה מהתם משמע דהעוסקים בהספד פטורים, דקתני סיפא: "ואם לאו לא יתחילו", וכשהם הולכים בדרך ואינם עסוקים בהספד הוא דקתני "אם יכולים להתחיל ולגמור יתחילו". ועוד, דלישנא ד"מתניתא" בדברי הירושלמי נאמר על המשנה, ולישנא "דתני תנא" נאמר על הברייתא, והיינו כפירושא קמא. ועוד, דאם כן שקיל וטרי הירושלמי על דברי תנא קמא ופסק רבינו כוותיה; ואמאי? והא כיון דתנא בתרא מעשה קתני, הוה ליה למיפסק כוותיה, דהא קיימא לן בכל דוכתא "מעשה רב". הילכך פירושא קמא עיקר. אבל קשה כל הנך קושיות.
ויש לדחוק וליישב דברי רבינו כאן, דהחזנים המספידים, בשעה שהעם קורין, כשאין המת מוטל לפניהם הם דוממים, ואפילו הכי פטורים מפני שהם טרודים להרהר בעניין ההספד לראות באיזה עניין יספידו. אך על מה שכתוב ברמזים קשה. והרמב"ם לא הזכיר דברי הירושלמי הזה כלל:


קברו את המת וחזרו וכו' — משנה וגמרא בריש פרק מי שמתו (דף יז:). ומה שכתב רבינו: אל מקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה — פירוש, היה להם מקום מיוחד, והוא רחוק קצת מבית הקברות, ובשובם מלקבור המת היו הולכים האבלים והקהל עד המקום ההוא, ועומדים שם האבלים ומנחמים אותם. ואם יכולים להתחיל ולגמור קודם שיגיעו לאותו המקום, יתחילו וכו'.

כתב רבינו הגדול מה"ר יצחק אבוהב ז"ל, שנראה מפירוש רש"י דהכי קאמר: אם יכולים להתחיל ולגמור פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה, יתחילו ויגמרו כולה. ובאמת לישנא ד"יתחילו" הכי משמע. וכתב הרמב"ם: קברו את המת וחזרו וכו' ואם לאו לא יתחילו, אלא ינחמו את האבלים, ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות. נראה מדבריו דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו את האבלים עסקינן, הא לאו הכי בכל גוונא יתחילו:

העומדים בשורה לנחמו שורות הפנימים וכו' — משנה שם (דף יז:): העומדים בשורה, הפנימים פטורים והחיצונים חייבים. ובגמרא, תנו רבנן: שורה הרואה את הפנים פטורה, ושאינה רואה את הפנים חייבת. רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האבל פטורים, מחמת עצמם חייבים. ופסק כתנא קמא, וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

נושאי המטה וכו' משנה ריש פ' מי שמתו וע"פ גירסת התוס' והרא"ש דאין חילוק בין שלפני המטה ובין שלאחר המטה דאת שאין המטה צורך בהם לעולם חייבים ואת שהמטה צורך בהם לעולם פטורין דלא כגירסת רש"י ופירושו דמחלק בין לפני המטה דאינן חייבין אלא א"כ דאין למטה צורך בהם אבל לאחר המטה אפילו המטה צורך בהם חייבים לפי שכבר נשאוה ושוב אין טרודין כ"כ במצוה משא"כ בשלפני המטה שלא נשאוה וממתינין עד שתגיע המטה אצלם דלא קי"ל הכי אלא אין חילוק דאף שלאחר המטה שכבר נשאוה אם המטה צורך בהם חייבין וכ"כ הרמב"ם בפ"ג אלא דמפרש דדוקא באותן המלוין את המת ונושאין אותו וכדקתני נושאי המטה וחלופיהן וכו' אבל שאר המלוין שאין למטה צורך בהן כי לא באו לשאת את המטה אלא ללוות חייבין לקרות לעולם אפילו הן לפני המטה ונכון הוא וכן פסק בש"ע:

ומ"ש לפיכך אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אם הוא בענין שאין יכולין לקוברו קודם כצ"ל וכ"כ בי"ד סימן שנ"ח והוא ברייתא ר"פ מי שמתו וע"פ פי' ה"ר יונה והרא"ש דפי' סמוך לק"ש הוא בענין שאין יכולין לקברו קודם:

והרמב"ם ז"ל כתב וכו' וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בין אדם חשוב לאחר כך הוא במקצת ספרים ור"ל דכתב הברייתא בסתם אין מוציאין את המת סמוך לק"ש ולא הזכיר שום חילוק בין אדם חשוב לאחר משמע דסובר דאין לחלק ואע"ג דבגמ' מותבינן איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש ומשני אדם חשוב שאני פי' ב"י דסבירא ליה להרא"ש דאדם חשוב כי האי שיהא ראוי שלא יתעסקו אפי' בק"ש עד שיקברוהו לא שכיח בדורותינו לפיכך לא כתבו הרא"ש וזה ג"כ דעת האלפסי שהשמיטו ולא כתבו ובמקצת ספרי רבינו כתב אחר דברי הרמב"ם וז"ל ובגמרא ג"כ חילק בין אדם חשוב לאחר וא"א הרא"ש לא הביא זה בפסקיו ואיני יודע למה עד כאן וזה הלשון כתב ג"כ בי"ד סי' שנ"ח. ולפעד"נ שדעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטוהו הוא משום דקי"ל המדחה מטתו על אביו ואמו ה"ז מגונה לפי שנראה שאינו חושש לכבודן להספידן כל כך ולכן ממהר להוציאן ולקוברם אם כן כ"ש באדם חשוב שאין להדחות מטתו להוציאו סמוך לק"ש וההיא דרב יוסף דאפקוהו סמוך לק"ש ודאי לכתחלה לא היה להם להוציאו אלא שאירע כך אפשר דטעו שהיו סבורין דיכולין לקוברו קודם או לאיזה סבה אחרת ותלמודא דקא משני אדם חשוב שאני אינו אלא נדחות הקושיא כלומר דאף לסברת המקשה איכא לשנויי אדם חשוב שאני דזהו כבודו שלא יתעסקו אפי' בק"ש עד שיקברוהו אבל לקושטא דמילתא איפכא הוא אדם חשוב אין למהר להוציאו כ"ש בסמוך לק"ש ובכה"ג אמרינן בדוכתי טובא אשינויא לא סמכינן דאינה אלא לדחות הקושיא זה נלע"ד לדעת הרי"ף והרא"ש:

העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם וכו' עד יושב ודומם ברייתא ריש פרק מי שמתו (דף יט):

ומ"ש ודוקא העם הבאין לשמוע וכו' הוא על פי הירושלמי שהביא הרא"ש וז"ל כל העוסקים בהספד פטורין מקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לקריאת שמע ולתפלה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' מתניתין ביום ראשון והא דתני תנא ביום שני עכ"ל ונראה דרבינו מפרש בה כך כל העוסקים בהספד פטורים מן הקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה תרתי קתני וה"ק חדא כל העוסקים בהספד הם החזנים פטורים מן קריאת שמע אידך ואם אינן עסוקים בהספד דחייבין בק"ש אפילו הכי פטורין מן התפלה והא דקתני מעשה היה וכו' חולק את"ק דסובר בחזנים דעוסקים בהספד דפטורים מן הק"ש וקאמר תנא בתרא דאינן פטורין אלא מפסיקין לק"ש ולתפלה ומקשה את"ק דקאמר באינן עסוקים בהספד דחייבים בק"ש ואינן מפסיקין לתפלה דהא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' והתם דאינן עסוקין בהספד אלא לנחם בשורה ואפילו הכי פטורין מק"ש ומשני מתניתין ביום ראשון הלכך אפילו לנחם בשורה פטורין מק"ש מאי דתני תנא באין עסוקין בהספד דחייבים בק"ש ואין מפסיקין לתפלה ביום שני השתא כיון דת"ק מחלק ביום שני בין חזנים העוסקים בהספד דפטורין מק"ש ובין שאר העם הבאים לנחם או לשמוע ההספד דחייבין בק"ש ופטורין מן התפלה אם כן תנא בתרא נמי ביום שני קאמר וקתני מעשה היה והפסיקו לק"ש ולתפלה ופליג את"ק דאף החזנים העוסקים בהספד חייבין להפסיק ביום שני והלכה כתנא בתרא דמעשה רב ואין החזנים פטורין מק"ש אלא ביום ראשון אבל ביום שני חייבים ואותן שחזרו מבית הקברות לשורה לנחם נמי פטורין מק"ש ביום ראשון דמדאורייתא היא לנחם אבילים ואם כן הא דתניא העם העוסקין בהספד בזמן שהמת לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין וכו' אין פירוש העוסקין בהספד דברייתא זו כפירוש העוסקים בהספד דירושלמי דבירושלמי פירושו החזנים המספידים ואומרים קינות בקול רם ומספרים בשבחים של מת ובמעלותיו ובברייתא פירושו העם העוסקין בהספד הם העם הבאים לשמוע ההספד ואינן לא מספידין ולא מנחמין אלא שומעין ולפיכך אפילו ביום ראשון חייבין בק"ש אלא דבמוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין וכו' והחזנים ביום ראשון פטורים אפילו בשעה שהם יושבין וקורין ואין המת מוטל לפניהם לפי שהחזנים טרודים טובא ביום ראשון להרהר בענין ההספד לראות באיזה ענין יספידו וזה שכתב רבינו העם העוסקים בהספד וכו' ודוקא העם הבאים לשמוע ההספד חייבין אבל החזנים המספידים פטורים ודוקא ביום ראשון וכו' פסק כתנא בתרא דמעשה רב דאף החזנים מפסיקין לק"ש ולתפלה ביום שני וכדפי' והא דקאמר בתר הכי קברו את המת וחזרו וכו' מפורש מדבריו שכתב הולכין אחריהם ממקום הקבר אל מקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה ופו' דביום ראשון קאמר אבל ביום שני פשיטא דחייבין כיון דאפילו החזנים העוסקים בהספד חייבים ביום שני כ"ש הבאים לנחם ביום שני דחייבין ולא היה צריך לפרש כך בהדיא. וב"י ג"כ הבין דכל העוסקים בהספד פטורין מן הק"ש דתני בירוש' היינו החזנים המספידים אלא דהקשה על זה דהיכי אמר בגמרא כשאין המת מוטל לפניהם הם עומדים ומתפללים וכו' דכיון דהחזנים עסוקים בהספד למה יאמר רבון העולמים עכשיו יותר מכשאינם מתפללים ועוד היאך אפשר שהחזנים יעסקו בהספד בעוד שהעם קורין וכו' ושרא ליה מאריה הא פשיטא היא שהחזנים אינן מספידין כיון שאין מי שישמע להם ועוד אי אפשר שיהא מספיד ומבטל הקריאה והתפלה אלא החזנין פוסקים מלהספיד בשעה שקורין העם ומתפללין ואפי' הכי החזנים עצמם פטורין מק"ש ומן התפלה מפני שהם טרודים כדפי' וכן פי' ב"י בעצמו בסוף דבריו וברמזים נמי ה"ק כל העוסקים בהספד שמרימים קול אפילו אינן חזנים פטורין מק"ש וכן החזנים הסופדים כולם פטורין ביום ראשון מכאן ואילך חייבין וכל הקושיות שהקשה ב"י על הרמזים לא קשה כלל למאי דפי' גם מ"ש ב"י שני פירושים בפשט הירושלמי דפריך והתנינן וכו' לעד"נ דאינן אמת כמ"ש הוא עצמו דעל כל פירוש קשיא ולא ראיתי להאריך במה שקשה על פירושיו ועל שאר דבריו והעיקר דקשה על פי שכתב דכל העוסקין בהספד היינו העומדים בשורה וכו' דשורה לחוד לנחם האבלים והספד לחוד לומר קינות ולספר בשבחי המת אבל הנכון כדפי' ואין בו ספק:

העומדים בשורה לנחמו שורה הפנימית כו' משמע מלשון רבינו דשורה אחת הפנימית לבדה היא פטורה וכל השורות האחרות כולם חיצונים הם וחייבים אבל לשון משנתינו היא העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים משמע ששתי שורות הפנימים פטורים וכ"כ הרמב"ם פ"ד והכי מוכח להדיא מפירש"י בברייתא דתניא שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת כתב רש"י הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם עכ"ל דלכאורה הוא תמוה אבל לפעד"נ נכון והוא דקשיא ליה דה"ל למימר שורה הפנימה פטורה ועוד דבמשנתינו תני הפנימיים פטורים וליישב זה אמר רש"י דגם על בני אדם העומדים בהיקף השני היא השורה השנייה הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית נמי פטורים לפי שגם הם רואים את האבל והוא דבני אדם העומדים אחורי שורה הפנימית רואים את האבל דרך האויר שבין שתי כתפות של שני בני אדם העומדים בשורה הפנימית זה אצל זה וכן כל אחד ואחד מאותן העומדים בהיקף השני רואה האבל דרך האויר של שתי הכתפות של שני בני אדם אחרים אבל שאר בני אדם העומדים בהיקף השלישי וכ"ש רביעי ויותר אי אפשר להם לראות את האבלים ולפיכך כולם חייבים זולת שתי שורות הפנימים: ומ"ש בספרי רבינו הפנימית ט"ס הוא וצ"ל הפנימיים כצ"ל:

ומ"ש אם יכולין העם להתחיל כו' יתחילו כתב ב"י ע"ש הר"י אבוהב דמפי' רש"י משמע דיתחילו ויגמרו כולה ע"כ אבל בי"ד סי' שע"ז כתב ויקראו מה שיוכלו ע"ש: