בבא בתרא קמ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בת אשתו מהו שתמעט בנכסים אלמנתו מהו שתמעט בנכסים אלמנתו ובת אי זה מהן קודמת אמר ליה זיל האידנא ותא למחר כי אתא אמר ליה פשוט מיהת חדא דאמר רבי אבא אמר רבי אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטין מה בת אצל אחין הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אאלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים:
אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי וכו':
מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לעסוק בתורה הפסדתי אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דעסיק בתורה הוא דירית דלא עסיק בתורה לא ירית אלא אמר רבא הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובין הפסדתי בנכסים מועטין:
מתני' בהניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל נקבות נכסים מועטין הנקבות דוחות אותו אצל זכרים גהאומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אינו נוטל אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול ה"ז יטול ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל:
גמ' דוחין אותו ושקיל כבת הא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל אמר אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר דדוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרבן שמעון בן גמליאל (דתניא) ילדה טומטום ואנדרוגינוס רבן שמעון בן גמליאל אומר האין קדושה חלה עליהן מיתיבי טומטום יורש כבן וניזון כבת בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטין וניזון כבת בנכסים מרובין
רשב"ם
[עריכה]בת אשתו מהו - את"ל בעל חוב ממעט ה"מ דאע"ג דאילו מיית אית ליה אבל בת אשתו דל"ל אי מייתא מי ממעטא:
אלמנתו ובת - ואין כאן אלא מזון אחת מהן ושתיהן תובעות מזונות בתנאי כתובה הלכך כיון דתרוייהו בתקנתא דרבנן אכלי איזו תקדום:
תפשוט מיהא חדא - אלמנתו ובת:
מאי קאמר - מאי יפוי כח יש לזכר במזונות במקום אחר יותר מנקבה דקאמר בשביל שאני זכר וזכותי גדול הפסדתי:
מאן דעסיק כו' - כלומר מי שיש לו שני בנים אחד עוסק בתורה ואחד אינו עוסק וכי אבד זכותו בירושתו בשביל שאינו עוסק:
ויפה כחי בנכסים מרובין - שאני יורש הכל אפילו מאה מנה ואין לנקבה כי אם מזונות:
מתני' וטומטום - אטום אינו ניכר בו לא זכרות ולא נקבות וספק זכר ספק נקבה הוא ואיכא למ"ד נמי ספק בריה הוא ודוחין אותו ואין לו לא כזכר ולא כנקבה:
הזכרים דוחין אותו - ליזון ולא לירש דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ותירש עמנו לך אצל נקבות ומיהו איכא למ"ד בגמרא דאפילו כנקבות לא שקיל דאינו לא זכר ולא נקבה והאי דנקט לישנא דזכרים דוחין היינו משום דבעי למישקל בזכרים להיות ידו על העליונה ואינהו דחו ליה מינייהו לומר לך אצל נקבות אע"פ שגם הנה ידחוהו:
האומר אם ילדה כו' - מחלק נכסיו היה ומצוה לקיים דברי המת א"נ בריא וזיכה לו ע"י אחר ואע"ג דאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה הא פרכינן לה ממתני' בגמרא ולא מתרץ ליה:
האומר ילדה אשתי זכר יטול מנה - אותו הזכר לכשיולד ואירע המעשה שילדה זכר נוטל כדקאמר אביו:
נקבה מאתים - ובגמ' פריך למימרא דברתא עדיפא ליה מברא: ה"ג אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים. יש מפרשים שילדה שניהן ביחד הזכר והנקבה ויטול הזכר מנה והנקבה תטול מאתים כדקאמר האב אם זכר מנה אם נקבה מאתים ולאו מלתא היא שהרי לא אמר האב אם ילדה זכר ונקבה ולא אסיק אדעתיה בלידת תאומים אלא הכי קאמר אם זכר מנה אם נקבה מאתים דמשמע אם זכר לבדו בלא נקבה או נקבה בלא זכר וכיון דהכי הוא לא יטול כלום הבן והבת אם נולדו תאומים כדאמרינן בגמרא והא זכר ונקבה לא קאמר שמא לא היה חפץ בלידת תאומים א"נ אין לידת תאומים בכלל אם זכר אם נקבה דמשמע אם זכר לבדו אם נקבה לבדה אלא ה"פ האומר אם זכר ילדה אשתי יטול אותו העובר מנה אם נקבה ילדה אשתי תטול מאתים וילדה זכר ונקבה כלומר זכר או נקבה כדקאמר האב זכר נוטל מנה אם יולד זכר נקבה נוטלת מאתים אם יהיה העובר נקבה ולאשמועינן אתא שאילו לא פירש אלא אחד מהם כדקתני רישא או זכר בלא נקבה או נקבה בלא זכר וילדה אשתו מה שלא אמר לא יטול העובר כלום אלא השתא שגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד האשה יטול בין זכר בין נקבה ומיהו אם ילדה זכר ונקבה תאומים לא יטלו כלום כדמוכח בגמרא וכדפרישית לעיל כן נראה בעיני ועיקר:
ילדה טומטום אינו נוטל - דבריה בפני עצמה חשיב ליה לא זכר ולא נקבה כדמפרש בגמרא:
ה"ז יטול - הטומטום:
ואם אין שם יורש אלא הוא - אותו הטומטום:
יורש את הכל - ואף על גב דבריה הוא ה"מ היכא דאיכא בנים ובנות ודוחין אותו בנים אצל בנות והבנות אצל בנים ואין לו לא כבן ולא כבת כדאמר אביי בגמרא משום דבריה הוא אבל היכא דליכא יורש אלא הוא לא נפיק מכלל בן אין לו עיין עליו אם אין לו בת עיין עליה א"נ משום דקרינא ביה הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה:
גמ' ושקיל כבת - בתמיה דקתני דוחין אותו אצל נקבות ומשמע דשקיל מזונות כבת נקבה:
והא קתני סיפא - גבי האומר אם ילדה אשתי כו' ילדה טומטום אינו נוטל לא כבן ולא כבת דבריה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה וה"ה לענין ירושה:
אמר אביי דוחין אותו - אצל נקבות ואין לו עם נקבות שגם הן ידחוהו אצל זכרים:
רבא אמר דוחין אותו ויש לו - ממה נפשך דספק זכר ספק נקבה הוא ויטול כפחות שבהן דלא בריה הוא וסיפא דקתני נכסין מועטין נקבות דוחין אותו אצל זכרים על כרחין דוחין אותו ואין לו קאמר וסיפא דמקשת לי מינה דחשיב ליה בריה אתאן לרשב"ג דתנן במסכת תמורה בפרק כיצד מערימין כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה אם נקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיהן חולין ילדה שתי נקבות אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים ודמיה חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רבן שמעון בן גמליאל אומר אין קדושה חלה עליהן דבריה הוא דאינו לא זכר ולא נקבה והלכך לא יחול עליהן קדושת שלמים ועולה במעי אמן ולא קדושת בכור בפטירת רחם דלא קרינא ביה הזכר תקדיש ומתניתין נמי דקתני ילדה טומטום אינו נוטל לרשב"ג הוא דחשיב ליה בריה:
מיתיבי טומטום יורש כבן וניזון כבת - מי שמת והניח נכסים:
יורש כבן כו' - כדמפרש ואזיל:
בשלמא לרבא - דחשיב ליה ספק הכי פירושה בזמן שהנכסים מועטין יורש כבן כאחד מן הבנים שלא יטול כלום דכיון דספק הוא לא עדיף מבנים דשואלין על הפתחים שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים ואין לו דאמרי ליה אייתי ראיה דנקבה את ושקול כמונו:
וניזון כבת בנכסים מרובין - ממה נפשך שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויש לו מזונות ממה נפשך כרבא:
תוספות
[עריכה]דמיחסרא גוביינא ואי מינסבא לית לה אבל לאלמנה אצל הבנים או אצל בנות לא רצו חכמים לתקן דין נכסים מועטים אצל האלמנה שלא רצו לעקר דין ירושה מן הבנים אצל האלמנה והשתא מיבעי ליה כשיש בנים ובנות שיש כבר דין נכסים מועטין בשביל בנות אם ממעטא נמי אלמנה (הג"ה. וכן כתוב בתוס' ותיזון האלמנה עם הבנות או דלמא כיון דאי מינסבא לית לה מזוני השתא נמי לית לה אלא הכל יהיה לבנות ואי ממעטא מ"מ לא תיזון האלמנה עמהן אלא עד שיבגרו הבנות. ע"כ הג"ה) והא דקאמר בסמוך דאלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים היינו שיש שם בנים עם הבנות שיש כאן דין נכסים מועטים אצל בנות אבל אי ליתנהו לבנים לא תטול האלמנה כלום יותר [מהבת] (הג"ה. ולכאורה היה נראה לפרש דאי ממעטין אין לבנים כלום כיון שאין שם עודף על מזונות אלמנה ובנות עד שיבגרו הבנות אבל אי לאו ממעטין ניזונות שלשתם אבל בתוס' כתוב כאשר כתבתי בפנים. ע"כ הג"ה) ואור"י שכן משמע בירושל' כדקאמר התם אלמנה ובנות שתיהן שוות אלמנה ובנים שניהם שוים פירוש לענין מזונות אין האלמנה דוחה את הבנות ולא בנות דוחות את האלמנה ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות ע"י הבנים וכשם שדוחה האלמנה את הבנות ע"י הבנים כך דוחה את הבנים על ידי בנות כו' ויש לדקדק על לשון הירושלמי ומ"מ משמע שרוצה לומר כן:
אלא מעתה מאן דעסיק באורייתא הוא דירית. ואף על פי דאמרינן לקמן (דף קמא.) מצוה לזון את הבנות וק"ו הבנים העוסקין באורייתא היינו לענין מצוה אבל לענין דינא אין לחלק בין עסקי באורייתא ללא עסקי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]ו א מיי' פי"ט מהל' אישות הלכה כ"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ד', וטור ושו"ע אה"ע סי' קי"ב סעיף ט"ז:
ז ב מיי' פ"ה מהל' נחלות הלכה ב', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"פ סעיף ח' וע"ש בהג"ה, וסעיף ט:
ח ג מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה ו', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"י סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ו וסעיף כז:
ט ד מיי' פ"ה מהל' נחלות הלכה ב', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"פ סעיף ט':
י ה מיי' פט"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ח':
ראשונים נוספים
אם תמצא לומר [בת אשתו] כיון אף על גב דאינסבא אית לה וממעטא. אלמנתו מהו שתמעט מי אמרינן כיון דאילו אינסבא לית לה מזוני לא ממעט. או דלמא כיון דהשתא אית לה מזוני ממעט. אם תמצא לומר כיון דאית לה מזוני (לא) ממעטא [אלמנתו] ובת אם אין שם אלא כדי שיעור מזונות של אחת איזו קודמת. מי אמרינן הואיל ובת אע"ג דמינסבא אית לה קודמת לאלמנה. או דלמא כיון דהשתא כי הדדי נינהו. וכ"ז שלא נשאו קרובה דעתו דבעל טפי לאשתו מבתו בדין הוא דקדמה:
פשוט מינייהו חדא. מכל הני בעיין דלעיל:
אלמנתו תזון. משום דניחא לבעל שלא תזלזל אלמנתו והני נכסין מועטין נינהו:
מאי קאמר. כלומר מאי חשיבות לבן כאן הכא בנכסים מועטין יותר מבת שהבן מתרעם כלומר מפני חשיבותי הפסדתי. אמר אביי לא בשביל שיהא לו כח בנכסים מועטין יותר מבת קאמר אלא מפני שראוי לעסוק בתורה קאמר:
פיס' זכרים דוחין אותו אצל הנקבות. שלא יירש עמהן דאיכא למימר נקבה היא:
נקבות דוחות אותו אצל הזכרים. שלא יזון אלא ישאל על הפתחים כשאר אחין דאיכא למימר זכר הוא:
מדקתני רישא דמתני' דזכרים דוחין אותו אצל נקבות מכלל דשקיל במזונות כבת. והא קתני בהא מתני' האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה כו' ילדה טומטום אינו נוטל כלום. אלמא דלא שקיל כלל:
אמר אביי הא דקתני זכרים דוחין אותו אצל הנקבות. לאו משום דשקיל מזונות אלא דוחין אותו אצלן ולא יהבי ליה כלום דכי אזיל הכא מדחי ליה ואי אזיל הכא מדחי ליה ואין לו כלום:
לעולם אימא לך רישא דוחין אותו לנקבות ויש לו מזונות. וסיפא דקתני ילדה טומטום אין לו כלום אתאן לרשב"ג דתנן במס' תמורה בפ' כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה ונקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהן יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמי' חולין ילדה שתי נקבות אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים ודמיה חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן ולא יתן כלום. הכי נמי משום הכי אינו נוטל כלום. מאי טעמא מצי להתנות על בכור כל זמן שהוא במעי אמו משום דאין הבכור מתקדש אלא בשעת לידתו בפטר רחם. בשלמא רבא דאמר דוחין אותו ויש לו משום הכי קתני הכא דיורש כבן בנכסים מועטין. והבן בנכסי' מועטין אין לו אלא ישאל על הפתחים ה"נ האי טומטום יורש באותה ירושה של בן דישאל על הפתחים וניזון כבת בנכסים מרובין כדרבא דיש לו:
הא דאמר ר' אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים וכו'. לפי הטעם הנראה כ"ש אלמנה ובן דאמרינן אלמנה ניזונית והבן ישאל על הפתחים וקל וחומר הדבר השתא בת דעדיפה מבן דחי' בן לא כל שכן.
אבל בירושלמי (ה"א) גרסינן הכי:אלמנה ובנים שניהם שוין אלמנה ובנות שניהן שוות אין האלמנ' דוחה את הבנות ולא הבנות דוחין את האלמנה פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כשם שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כך תדחה את הבנים ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. פי' אלמנה ובנות בלא בנים שתיהן נזונות בשוה וכן אלמנה ובנים אבל בשיש בן ובת ואלמנה האלמנה דוחה את הבנים ע"י הבנות.
וטעמא דהא מילת' דכיון דבן ירית מדאורייתא לא אתיא תקנת אלמנה ועקרה ירושה דאורייתא אבל בת לא קא עקר' לגמרי דהא ראויה היא לירש שלא במקום בן ובמקום שיש שם נמי אלמנה מוציאין מן הבת לאלמנה ואין זו עקירה גמורה הואיל ואינם ברשות היורש אותם מן התורה אלא ברשות בת שבאת בתקנה אבל אלמנה שאינה ראויה לירת מן התורה אם אתה מוצי' מיד בן עקירה גמורה היא ובכי האי גונא לא תקון רבנן ועוד כטעמא דמפרש התם דאלמנה לא דחיא ירושה דאורייתא הואיל ואינה תקנה גמורה שהרי היא ראויה להפסיד מזונותיה.
ולא ידעתי אם ראוי לסמוך על הירושלמי בזה, שהיה להם לפרש כן בגמרא שלנו, אבל רבותי סומכין עליו, ובודאי לא מצינו אף בגמרא שלנו מפורש שיהו מוציאין הנכסים מרשות הבנים משום מזונות אלמנה אלא הבנים ירשו והאלמנה ניזונית, ונראה שהרב ר' משה הספרדי ז"ל לא סמך על הירושלמי בכאן ודעתי נוטה לו.
ואלמנה ובנים ובנות כשדוחה את כולן מוציאין לה מזונות כדי פרנסתה כל ימי חייה והשאר לבנות ומפרנסים את האלמנה אחד לשלשים יום כדאמרינן בכתובות (צ"ז א') ומשמע דלפום מאי דאמרינן שאלמנה קודמת פשיטא דאלמנתו ממעטת בנכסיה שכיון שמוציאין לה מעכשיו כל מזונותיה ממעטת ואע"ג דבעל חוב לא ממעט אע"פ שתובע חובו וגובין לו מעכשיו התם הוא משום דנכסי קמי יתמי רמו ואינהו הוא דמגבו ליה חוביה והוה ליה כמרובין ונתמעטו אבל אלמנה ביון דנכסי ברשותיה קיימי ודאי ממעטת דאיהי נמי בתקנתא דרבנן איתא והויא לה כבת שכל אחת ואחת מתמעטת בנכסים לגבי חברתה ואע"ג דאי מינסב' לית (ליה) [לה].
ובהלכות רבינו הגדול ז"ל לא גרסינן אלמנתו מהו שתמעט בנכסים בלישנא בתרא אלא בלישנא קמא משום דקס"ד שאין מוציאין לה מזונות אלא ברשותן של בני' עומדין והן זנין אותה לפיכך אמרו מהו שתמעט בנכסים אבל בלישנא בתרא דמספקת ליה אלמנה ובת ופשט ליה אלמנה קודמת ודאי ממעטת דהא עדיפ' מבנות גופייהו דשקלן.
והוי יודע דכי איבעיא לן אלמנתו מהו שתמעט בשיש שם כדי כתוב' ומזונות הבנים והבנות עד שתבגרו דאי לא משום כתובה תמעט דהויא לה כבעלת חוב ועדיפ' מינה ובירושלמי אמרו שפרנסת הבנות ממעטת.
הא דאקשי' אדאדמון מאי קאמר. הכי פירוש': בשביל שהוא זכר ודאי ראוי להפסיד שהוא יורש ומזונות הבת כעין חוב הן עליו ופריק אביי דה"ק ודאי לא תקון רבנן שישאל מי שעוסק בתורה על הפתחים.
ורבא דאקשי וכי מי שאינו עוסק בתורה ראוי להפסיד יותר והלא בכל עניני ירושה שוי' ובמתני' נמי קתני בשביל שאני זכר וכל הזכרים בכלל בין עוסק בתורה בין שאינו עוסק ופריק דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין וכל הנכסים שלי לגמרי ואינן יוצאין מרשותי אלא שאני נותן להם מזונות הפסדתי בנכסים מועטין הוה להו לרבנן למימר שיזונו הבנות ולא להוציא הנכסים מיד הזכר שהנכסים שלו לעולם ואינו חייב אלא שיזונו מהן הבנות בכל עת שיהו שם נכסים.
עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים: יש מפרשים דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, קל וחומר מבת, ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בן שנדחה מפני הבת אינו דין שידחה מפני האלמנה (אלא על ידי הבת וכן בת שלא במקום בן אינה נידחת מפני האלמנה שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה).
ויש אומרים שאין (הבת) [הבן] נדחה לעולם מפני האלמנה אלא על ידי הבת, וכן בת שלא במקום בן אינה נדחת לעולם מפני האלמנה, שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה אלא הבת בזמן שאוכלת מן התקנה דתנאי בית דין. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה ובנים שניהם שוים, אלמנה ובנות שתיהן שוות, אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה, פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים [כשם שהאלמנה דוחה לבנות על ידי בנים] כך תדחה את הבנים [אמר] ראוי הוא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. עד כאן.
וטעמא דמילתא כדאמרן, דאלמנה אינה דוחה לא הבנים לבדן ולא הבנות לבדן שלא במקום בנים, לפי שאין בדין שתהא האלמנה האוכלת מן התקנה דוחה לא את הבנים ולא הבנות היורשות, כדי שלא תעקר ירושה דאורייתא מפני התקנה, ואף על פי שהבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים שאני בנות דהן ראויות לירש שלא במקום בן הילכך לא חשבינן לה לירושה כעקירה לגמרי, וכן כל שיש אלמנה ובנות במקום בן כל שהבת דוחה את הבנים אף על פי שהאלמנה דוחה הבנות אין נראה כעקירת נחלה, הואיל ועכשיו אין הבנות יורשות.
וכשהאלמנה דוחה את הבנות במקום שיש בן מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומרים בית דין שראויה לחיות (את) [אם] זקנה ואם ילדה, ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחת לשלשים יום כדרך שאמרו בכתובות (צז, א) למוכרת למזונות.
והשתא דאפשיט דאלמנה דוחה את הבנות, ממילא אפשיטא דאלמנה ממעטת בנכסים, ואפילו הכי לא איפשיטא בעיין דבעל חוב, אפילו דטפי הוה משמע דהוה ליה לבעל חוב למעוטי, דאית ליה אפילו מית, מה שאין כן בבת אשתו ובאלמנתו. ותדע, מדאמר ליה פשוט מינה [חדא] ולא אמר תרתי.
כתב הראב"ד ז"ל: מאי שנא בת אשתו ואלמנתו דאיבעיא להו, ומשום דאי מייתי אי נמי מנסבן לית להו, ומאי שנא בנות עצמן דממעטי חדא אחברתא אף על גב דאי מתה או מינסבא לית ליה. ותירץ דבנות כיורשות שוינהו בנכסים מועטין הילכך ממעטי, דהשתא מיהא הא איתנהו ויורשות הן ואלמה מלתייהו דלאו בנות אחולי נינהו, אבל אלמנתו ובת אשתו לאו יורשות הן ובעלות חוב הן ובנות מחילה הן, וכיון דאיכא דוכתא דלית להו [לא] (ו)ממעטי. וכל הנך סלקן בתיקו ולא ממעטי.
אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי מאי קאמר: כלומר, אדרבא [היא] הנותנת, שהזכרים הן שנדחין. ופרישנא דהכי קאמר, וכי בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין הפסדתי הכל בנכסים מועטין, דין שניזון שנינו יחד.
ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל דלית הלכתא כאדמון, משום דסוגיין כתנא קמא אזלא. כלומר, כל אותן הבעיות אליבא דתנא קמא איתנהו. ואף על פי שאמרו (כתובות קט, א) כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות (איתא בעירובין כז, א).
ויש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל, דכיון דאמרי כל מקום שאמר רבן גמליאל במשנתנו רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו, למה נדחה אותו הכלל כאן. ואי משום סוגיא דלעיל, אין דוחין הלכה משום סוגיא. ועוד דהא שקלי וטרו אביי ורבא ואדמון, ומשמע מדשקלו [וטרו] דכותיה סבור להו. ויש אומרין דאדמון אינו חולק אלא מתמיה ונפקא מינה להיכא דתפסי בנים דלא מפקינן מנייהו, וממנה [למד] רבי יוחנן ליתומים שמכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכל זה שלא לשבור אותו הכלל שאמרו דכל מקום ששנה רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו.
האומר אם ילדה אשתו זכר יטול מנה וכו': כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל: האי מתניתין בשכיב מרע הוא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אבל בבריא לא משכחת לה, דאי פי' דאמרינן קנו מידו, הא קיימא לן (ב"מ מו א) דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד דאסמכתא היא, דהא אם ילדה קאמר, ועוד דקנין דברים בעלמא הוא (לעיל ג, א), (דלא) [דהא] יטול ואין דבריו מחוורין בעיני במקום זה, ובודאי אי בלא קנין קאמר ואי נמי בקנין ובמנה טבוע, בשכיב מרע דוקא היא, דאי בבריא לא קני בדבורא בעלמא, ואי מעות טבועין נינהו ודאי לא קנו ואפילו בקנין, כדברי הרב ז"ל, אבל אפשר באגב, והכי נמי אפשר דמקרקעי נינהו ושוה מנה קאמר ובבריא ובקנין, ומנה מאתים דקאמר לאו דוקא, ודכותה שנינו לעיל (קלה, ב) בברייתא (בדוקא) [דדוקא] שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו, הא לא מת כותבין ונותנין לו, ועל כרחין לא מנה טבוע קאמר אלא או שוה מנה קאמר או קרקע (שהיה) [שהיא] שוה מנה, ודכותה בנדרים (סה, ב) (והא) [בהא ארבע מאות זוז, וכל שכן לדעת (ד)רב דאית ליה בפרק שבועת הדיינים (שבועות לט, ב) דהאומר מנה לי בידך או שתי כסף יש לי בידך לאו דוקא אלא שוה קאמר. ועוד דקתני יטול לאו למימרא דלא אמר אלא יטול, דאם כן ממאן קאמר דיטול, דילמא מאחרינא קאמר, אלא לישנא קיטא הוא ויטול מנכסי קאמר, וכל דקאמר יטול מנכסי לכולי עלמא שוה קאמר.
ומה שאמר הרב ז"ל דאסמכתא הוא, דאם ילדה קאמר, אינו מחוור כלל, חדא דאי אסמכתא קונה בשכיב מרע יותר מבריא, דענין האסמכתא אינו אלא משום שאינו גומר ומקנה, והילכך מה לי בריא מה לי שכיב מרע. ועוד דאם זה אינו לאסמכתא, דלהרוחת הבנים נתכון ולחלק ביניהם נכסיו לזכר מנה ולנקבה מאתים ואיפשר לו בלא אם, נראה לי שאין אמסכתא אלא באם שהוא כעין קנס, שאינו רוצה שיתקיים הדבר שהתנה עליו באם, כגון אם לא נתת לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, שאין בעל השדה מתנה בדוקא, אלא דעתו היתה סמוכה שיפרע תוך השלש, וכן אם נתתי לך איתפרע מהאי חמרא ואם לא נתתי לו עד יום פלוני החזר לו את שטרו, אם אני חוזר כי אכפול לך ערבונך, אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני ליבטל זכוותיה, (או) [אם] אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, וכן כולן לפי דעתי שמתנה באם כעין קנס וגוזמא בעלמא, אבל זה בדוקא אומר ורוצה בקיום הדבר שמתנה בו באם, וכמוהו כתנאי בני גד ובני ראובן דמיניה ילפינן לכל התורה כולה, אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם להם וכו' (במדבר לב, כט) הרי באם, ואפילו הכי לאו אסמכתא מיקרי וקנו, לפי (שהציץ) שרוצין היו בקיום התנאי ולא בביטולו, וכמדומה לי שזו דרך ישרה בדיני האסמכתות.
גם מה שאמר הרב ז"ל דיטול קנין דברים בעלמא הוא, אינו, דהא אמרינן לעיל בפרק המוכר את הבית (סג, א) יחלוק פלוני בנכסי פלגא. ועוד דהא גרסינן לקמן (קמה, ב) אמר רב ששת יטול ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן, ואי אפשר לומר דהתם דוקא במתנת שכיב מרע, חדא (דיניה) [דיגיד] עליו רעו מדקתני בהדייהו יקנה, ועוד שלא מצינו שיהא הפרש בין שכיב מרע לבריא במה שאין לו גוף, ולא במה שאינו אלא דברים בעלמא, דמילתא דאיתא בבריא (אינה) [איתא] בשכיב מרע מלתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע. ותדע לך, דהא שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר ולא כלום, ולא אמרינן כיון דשכיב מרע הוא ליהוי כאילו אמר בית זה לדירה ו(ב)דקל [זה ל]פירותיו. ועוד דיטול לא מיקרי קנין דברים, אלא (באומר אעשה ואחלוק יטול לי שלי) [האומר יזכה יחלוק ויטול כולן] לשון מתנה הן אפילו בבריא. [ולא מיקרי קנין דברים אלא באומר אתן, כדאיתא] (בפ"ק) [בפ"ד] דגיטין (מ', ב), ויש מן הגדולים שאמרו דאפילו (נותן) באתן] לך כך וכך לא קרי קנין דברים. וכן נראה עיקר, כנ"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(א) פיסקא רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס ואין קדוש' [חלה] עליהן פי' דקסבר רשב"ג טומטום ואנדרוגניס ברי' בפ"ע הן ואינן לא זכר ולא נקבה ואינן כשרין לזבחי שלמים דכתיב בהו ואם זכר ואם נקבה והני לאו זכר ולאו נקבה נינהו אלא הן ברי' בפ"ע ולא יקראו לא זכר ולא נקבה ורבנן סברי ספק זכר ספק נקבה נינהו הילכך כשרין לשלמים דאו זכר או נקבה הן ודוקא במקום דכתב זכר או נקבה פליג רשב"ג אבל לגבי ירושה לא דלא כתב אלא בן או בת ירית כדתנן אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל ולגבי בנין נוקבין נמי משום דכתב בנן נוקבין פליג רשב"ג דהני לא מיקרי נוקבן וכן נמי כשאמר אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה טומטום אינו נוטל דאין אלו לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפ"ע. אבל אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל דלגבי ירושה לא כתב לא זכר ולא נקבה אלא בן או בת והני או בן או בת הם:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט (עריכה)
יט. איבעיא להו בעל חוב מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים אלמנה ובת איזה מהם קודמת. והכי פי' דהני בעיי, בעל חוב מהו שימעט בנכסים. היכא דלא אתא וקא גבי, לא קא מיבעיא לן, דאכתי מרובין נינהו וכמרובין דיינינן להו לכל מילי. כי תבעי לך לבתר דאתא, מי אמרינן כיון דבשעת מיתה הני נכסים מרובין הוו והוה בהו כדי שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגורו כמרובין דמו ומההיא שעתא זכו להו בנים בחולקיהו, והשתא אע"ג דאתא בעל חוב וגבייה לחוביה מכלל נכסי הוו להו כמרובין ונתמעטו וכי אימעוט לכולהו אימעוט, ושקלי כולהו משאר כל חד וחד לפום מטו מנתיה כדפרישנא לעיל. או דילמא כיון דהוה איכא בעל חוב מעיקרא ולא סגיא דלא הוה שקיל ליה לחובו, כמאן דגבייה מעיקרא דמי ומעיקרא הני נכסי מועטין הוו, ודינא הוא דמפקינן להו לבנות משאר נכסי מזונות עד שיבגורו ואי פייש מידי יהבינן ליה לבנים ואי לא ישאלו על הפתחים.
ואם תמצא לומר בעל חוב כיון דכי מיית נמי גבי ממעט וכמועטין מעיקרא דמו והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, בת אשתו שקבל עליו הבעל לזונה מהו שתמעט בנכסים, כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאלו מיתה לית לה לא מ (ת) מעטא וכמרובין ונתמעטו דמו. אם תמצא לומר כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, (אלמא) אלמנתו שניזונית מנכסיו (כתנאי) [בתנאי] בית דין מהו שתמעט בנכסים. כיון דאית לה מזוני ממעטא וכמועטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאי מתה או מינסבא לית לה לא ממעטא, ואע"ג דאתיא וגביא בתר הכי ואימעוט כמרובין ונתמעטו דמו. אלמנה ובת בנכסים מועטין איזו מהן קודמת.
אמר ליה פשוט מיהא חדא דא"ר אבא אמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטין מה בת אצל האחים הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, דלא כאדמון, אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. ואינך כולהו לא איפשיטו אי ממעטי בנכסים והוו להו כמועטין מעיקרא ואי לא ממעטי והוו להו כמרובין ונתמעטו. ומספיקא לא ממעטי, והוו להו כמרובין ונתמעטו, דהא אסיקנא לעיל מדרב אסי א"ר יוחנן דאפי' בנכסים מועטין נכסי בחזקת יתמי קיימי, הילכך לגבי הני בעיי נמי בחזקת יתמי קיימי, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ומספיקא כדינא דמרובין ונתמעטו דיינינן להו.
וש"מ דמזונות אפילו כמלוה על פי נמי לא דמו לכל מילי, אלא רמו רבנן עלייהו קולא דירושה וקולי דמלוה על פה. קולי דירושה דאי הוו מעיקרא מרובין ונתמעטו שקלי יורשין משאר נכסי לפום מטו מנתיהו מכלל נכסי מעיקרא, דכי אמעוט נכסי לכולהו אימעוט, ואי כמלוה על פה דמו אשתכח דלא אמעוט להי לבנות ולא מידי, אלא משום דחשבינן לכולהו כיורשין, דכי אמעוט ממונא לכולהו אמעוט. מיהו לאו יורשין ממש שוינהו רבנן, אלא מלוה דדמיא כירושה דלית לה אחריות. וקולי דמלוה על פה, דאי קדמו יתומים ומכרו אפי' בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכן היכא דהוו מועטין ונתרבו כי אתרבו ליורשין אתרבו, ואי מזונות הבנות כירושה דמו לכל מילי כי איתרבו לבנות אתרבו. ועוד אי כירושה דמו לגבו ממטלטלין. אלא לאו ש"מ דרמו רבנן עליהו מקולי מלוה על פה ומקולי ירושה. ועיקר הא מילתא ממדרש כתובה, דתנן (כתובות מט,א) זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהם. אלא לא שנא כתובת בנין דכרין ולא שנא מזונות הבנות רמו רבנן עלייהו קולי דירושה כדברירנא:
ב. הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות הנכסים ממועטין הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. הא דקתני רישא בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, אסיקנא דוחין אותו ושקיל כנקבות. נכסים ממועטין, הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים ושקיל כזכרים:
ג. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אינו נוטל אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול הרי זה יטול ואם אין שם יורש אלא הוא הוא יורש את הכל. הא מתני' לא מיתוקמא אלא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא, ומהני בהו האי לישנא דאי ילדה יטול. אבל בבריא אי נמי שכיב מרע במקצת היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, אסמכתא הוא, ואסמכתא לא קניא. ואפי' היכא דלא אמרה בלשון אסמכתא, באמירה בעלמא לא מקני עד דקנו מיניה, ואי מטבע הוא לא מיקני בחליפין אלא אגב ארעא. ואפי' בש"מ נמי דמהני ביה האי לישנא, א"נ בבריא היכא דאמרה בלשון הקנאה וקנו מיניה, דוקא בבנו ובבתו, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו אפי' קודם לידתן, אבל בעובר דעלמא לא קני. ואפי' בנו ובתו נמי, דוקא עובר, אבל למאן דלא אתא לכלל עובר לא כדבענן למימר קמן.
וכי תימא מאי שנא שכיב מרע מבריא, בשלמא לענין מקנא באמירה בעלמא רבנן הוא דתקינו ליה כדי שלא תטרוף דעתו עליו, אלא לישנא דאסמכתא מאי טעמא מהני ביה. איבעי תימא הא נמי כדי שלא תטרף דעתו עליו תקינו ליה רבנן לאקנויי באמירה בעלמא, ולמהוי כמאן דאימסיר ליה ממונא למקבל מתנה, כדאמרי' דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דאמו, אע"ג דאמר בלשון אסמכתא נמי קני, דהא אסמכתא נמי כי לא קניא בבריא הני מילי היכא דלא מטי ממונא לידא דמקבל מתנה, אבל היכא דמטי ממונא לידא דמקבל מתנה בתורת מתנה אע"ג דאקני ליה בלשון אסמכתא נמי קני. וה"ה גבי שכיב מרע, ואע"ג דלא מטא ממונא לידיה דמקבל, דהא דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכמאן דמטא לידיה דמי. ועוד מאי טעמא אמור רבנן אסמכתא לא קניא, דסמכא דעתיה דלא מקיים תנאה ולא גמר ומקני, הכא גבי ש"מ כיון דמצוה מחמת מיתה הוא מגמר גמר ומקני, דאין אדם משטה בשעת מיתה.
והא דקתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל אסיקנא רשב"ג היא דסבר לא זכר הוי ולא נקבה הוי אלא בריה בפני עצמה היא. ולית הלכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם כי טעמיה דת"ק דקתני הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות כדבענן למימר קמן:
כ. הרי אמרו הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, ודיקינן בגמרא דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קאתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל, אלמא לא כזכר הוי ולא כנקבה הוי דא"כ לישקול כפחות שבשניהם. אמר אביי דוחין אותו ואין לו רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו, סופא, דקתני ילדה טומטום אינו נוטל, אתאן לרבן שמעון בן גמליאל דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. ועיקרה במסכת תמורה בפ"ד (כד,ב) כיצד מערימין על הבכורה מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים ילדה טומטום ואנדרוגינוס ר"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם, דקסבר לא עולה הוי ולא שלמים הוי, אלמא לא זכר הוי ולא נקבה הוי. ולית הילכתא כוותיה..כעידרמה וקי"ל כרבא דאמר דוחין אותו ויש לו, דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם.
אלא מיהו צריכינן לברורי דהאי דוחין אותו ויש לו דקאמר רבא, למימרא דכי הוו נכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות, לאו למימרא דממעט מידי בחולקא דנקבות, דכי היכי דדחו ליה זכרים אצל נקבות דחן ליה נקבות נמי אצל זכרים. ועוד מכדי טומטום ספיקא הוא אי זכר הוי אי נקבה הוי, ואם כן היכי מצי ממעט בחולקא דנקבות, נהי נמי דיכלת למימר דילמא נקבה הוא, כיון דאיכא בנכסי כדי לאיתזוני כולהו הא לא ממעט ולא מידי, דכי מפקינן מזונות לבנות לכלהי בנות מפקינן. אלא האי דוחין אותו אצל הנקבות דקתני, למשקל כנקבות הוא, ולעולם כי שקיל מחולקא דזכרים שקיל. וכי אהני להו לזכרים למדחייה אצל הנקבות לאו למעוטי להו לנקבות מחולקייהו הוא דאהני להו, אלא למעוטי ליה לטומטום גופיה מחולקיה הוא דאהני להו. כגון דאיכא בנכסים יתר מכדי שיזונו מהן אלו ואלו, דאי אמרת שקיל כזכרים אשתכח דקא שקיל טפי ממאי דחזי ליה למזוני, ואי אמרת שקיל כנקבות אשתכח דלא שקיל טפי ממאי דחזי למזוני עד שיבגור.
מיהו בזמן שהנכסים מועטין דקתני הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים, דקימא לן דוחין אותו ושקיל כזכרים, התם ודאי כי ממעט מחולקא דזכרים קא ממעט ולאו מחולקא דנקבות, ממה נפשך, אי נקבה הוא כיון דכי מפקינן להו מזונות לבנות לכולהי מפקינן, אשתכח דלית להו לבנים מידי אלא ממאי דמשתייר מנכסי לבתר דמפקינן להו מזונות לכולהי בנות, ואמר להו לבנים לית לכו למשקל מידי עד דמפקיתו נמי מזוני לדידי, ואי זכר הוא אומר להו הבו לי חולקא בהדייכו, אבל בחולקא דבנות לא מצי ממעוטי. ולא מיבעייא היכא דאיכא גבי זכרים כשיעור מאי דמספיק ליה להאי טומטום למזוני, דאמרן ליה בנות זיל גבי זכרים דמזונן גבייהו נינהו, דאפילו תימא נקבה את הא איכא בנכסים כשיעור מאי דחזי לכלהי נקבות, ואנן אכתי לא שקלינן מיניהו טפי ממאי דחזי לן זיל גבי זכרים דשקלוה לחולקך, אלא אפילו היכא דליכא בשאר נכסי כשיעור מזוני דחזו ליה לטומטום, לא ממעט בחולקא דנקבות, דאמרי ליה אי זכר את (ו) לית לך מזוני בהדן אלא חולקא בעלמא הוא דאית לך בשאר נכסי בהדי זכרים. וזכרים לא מצו מדחו ליה דאתי עליה ממה נפשך. הילכך שקיל חולקא בהדי זכרים במאי דאשתייר להו לזכרים. וכן הילכתא:
כא. ושמעינן מיהא דסופא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רבן שמעון בן גמליאל היא. ולית הילכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם. וה"מ בטומטום, אבל באנדרוגינוס מודו רבנן דלא שקיל, דבריה בפני עצמה הוא:
כב. וכיון דליתיה לרשב"ג שמע מינה לענין מבכרת שהיתה מעוברת ואמר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים וילדה טומטום, קדושה חלה עליו מספק, ספק עולה ספק שלמים, כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג. הילכך ירעה עד שיסתאב, או עד שיתברר אם זכר הוא ואם נקבה. ואע"ג דבכור הוא, היינו טעמא דיכול לאתנויי עילויה, דקדושת בכור בפטר רחם תליא רחמנא, דהיינו משעת לידה, וכתיב נמי (דברים טו,יט) כל הבכור אשר יולד, והאי כיון דאקדשיה במעי אמו לעולה חילה עליה קדושת עולה, ואע"ג דאיתיליד בתר הכי לא חיילה עליה קדושת בכור שהיא קלה. ומסתברא דכי פליג הני מילי גבי טומטום, אבל ילדה אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו דבריה בפני עצמה הוא, ובהא אפילו רבנן מודו:
אלמנה ובת איזה מהם קודמת. לפי השאלה בבת אצל האחים קבעי דתרווייהו בתקנתא דרבנן קא אכלי וקבעי איזה מהם קודמת בנכסים מועטים. ולפי התשובה משמע בבת יורשת שעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטים מה התם אף על פי שהם יורשים הם ישאלו על הפתחים והבת נזונת אף זו הבת אף על פי שהיא יורשת האלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים הילכך בין הכא ובין הכא האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. הראב"ד ז"ל.
מתניתין: האומר אם ילדה אשתי זכר כו'. כתב הרא"ם ז"ל דהא דתנן המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה הכי נמי מתוקמא בש"ס כגון שצוה המבשרני קודם מיתתי אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אבל בבריא לא משכחת לה מהני טעמי דאמרינן. עד כאן.
ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל. מכאן יש להוכיח דטומטום פוטר מן היבום אפילו אם הוי בריה דכי היכי דלענין נחלה יורש כבן ובת כשאין יורש אלא הוא לענין יבום נמי כי הדדי נינהו. ונראה דהוא הדין דשקיל כבת בנכסים מרובים אם אין שם יורש אלא טומטום ובת דכיון דיורש הכל כשאין שם אלא הוא אם כן חשוב זרע המת כמו בת שקודמת לאחי המת והא דאמר אביי דלא שקיל כבת אלא דוחים אותו ואין לו הני מילי גבי תקנת מזון הבנות דהויא דרבנן אבל היכא דליכא בנים אלא טומטום ובת לא גרע מבת לענין ירושה דאורייתא כיון דהוי כבת לקדם לאח והא דנקט אם אין שם יורש אלא הוא משום דבהכי פסיקא ליה דבין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים הוא יורש את הכל אבל כי איכא בת ואין שם אלא כדי מזון הבת עד שתבגר היא נוטלת הכל להכי לא פסיקא שיורש במקום בת. תוספי הרא"ש ז"ל.
אמר אביי דוחים אותו כו'. וזה לשון האר"י בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: רבי שמעון בן גמליאל אמר אין קדושה חלה עליהם. פירש הריב"ם דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל לאו משום דחשיב ליה בריה דאם כן הא דפריך בבכורות למאן דאמר טומטום ספק הוי ודחיק למימר סמי מכאן טומטום לימא רבי שמעון בן גמליאל היא ואנא כרבנן סבירא לי. ועוד מדלא קאמר רבא תברה לא משמע דמוקי מתניתין כתנאי. ועוד דמוקי התם בתמורה מילתא דרבי שמעון בן גמליאל בולדות קדשים ואם איתא דסבר בריה הוי הוה ליה לאוקמה בחולין ובמבכרת כו'. ופירש דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל משום שכל מה שמזכיר זכר ונקבה אין דעתו על הספק ובהא פליגי אביי ורבא אביי סבר דבתנאי כתובה נמי לא תקנו על הספק והוי רישא וסיפא בחד טעמא כרבי שמעון בן גמליאל. ורבא סבר ודאי מה שאדם מוציא מפיו זכר ונקבה אין דעתו על הספק אבל חכמים שתקנו בנן נוקבן לא הוציאו את הספק. ועוד נראה לי דוחק לומר דוחין אותו ואין לו דלישנא דמתניתין לא משמע הכי הילכך קאמר ברישא דוחין אותו ויש לו ובסיפא מודינא לך דהוי טעמא כרבי שמעון בן גמליאל. מיהו קשה לי כיון דאביי פירש טעמא דמתניתין דילדה טומטום אינו נוטל משום דאין דעתו על הספק ורבא לא נחלק על אביי אלא בפירושה דרישא דמסתבר ליה למימר דוחין אותו ויש לו וסיפא מפרש כמו שפירש אביי אם כן לא הוה ליה למימר סיפא אתאן לרבי שמעון בן גמליאל כיון דלא חידש רבא בפירושא דסיפא כלום. עד כאן.
והרא"ם ז"ל פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו: דייקינן בגמרא דוחין אותו ויש לו מזונות כנקבות אלמא ולד הוא או בן או בת מיקרי והא קתני סיפא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים כו'. ילדה טומטום אינו נוטל מדקתני ילדה טומטום אינו נוטל אלמא לא מיקרי לא בן ולא בת כלל וכיון שכן אמאי יש לו מזונות כבת. ואוקמה אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר לעולם יש לו מזונות כבת וסיפא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל הא מני רבן שמעון בן גמליאל היא דתניא במסכת בכורות רבן שמעון בן גמליאל אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם כלומר אין קדושת בכור חלה עליהם דאלמא טומטום אינו לא בן ולא בת אלא בריה שאילו היה ספק הוה חיילא עליה קדושה מספק. תנן טומטום יורש כבן וניזון כבת בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטים כלומר הנקבות דוחין אותו ואומרות לו זכר אתה ואין לך אלא ירושה אלו היו כאן נכסים שתירש אבל עכשיו שהנכסים מועטים אין לך עמנו מזונות ונזון כבת בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות אלא לאביי מאי ניזונת כבת. אמר לך אביי ולטעמיך מאי יורש כבן והרי אין שם נכסים לירש לא הוא ולא הבן שהרי נכסים מועטים הם אלא מאי יורש כבן ראוי לירש ואין לו הכא נמי ראוי ליזון ואין לו כלומר נדחה הוא מן הירושה אל המזונות עם הנקבות וגם מזונות אין לו מפני שאינו ולד כלל לא זכר ולא נקבה עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה