לדלג לתוכן

תרומת הדשן/א/דיני שחיטה ושאר איסורי מאכלות

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קנט

[עריכה]

בסעודת ברית מילה מלחו בשר הרבה מבקר ומצאן בכלי מנוקב אחד ומלחו ג"כ בכלי אחר אווזות ואחר ששהו הכל שיעור מליחה ויותר כמו חצי יום לקחו [האווזות] המלוחות ושמו אותן על הבשר המלוח והפכו כל הבשר עם האווזות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה עד שנגעו הכל זה בזה ונמצא אח"כ שאווזה אחת טריפה היתה ואין ס' בכל הבשר אפילו כנגד אווזה אחת יש שום צד להתיר בכה"ג או לאו:

תשובה יראה דבכה"ג לעת הצורך לסעודת מצוה המקיל לא הפסיד כמו שאבאר התוס' פ' כל הבשר וכן אשירי שם כתבו לחד שינויא דהא דקי"ל דמלוח הרי הוא כרותח היינו בזמן שיעור מליחה אבל לאחר זמן שיעיר מליחה סבר כבר פסק כוחו של מלח ואינו חשוב עוד כרותח וכן כתב בסמ"ג הך שינויא וכתב עלה דטעם הגון היא דבהך טעמא מתרצינן מה שאנו מתירין הרבה פעמים שנמצא ציר בגומות בין חתיכה לחתיכה לאחר ששהה שיעור מליחה ופלט כל הדם והציר והמלח שהוא מלא דם מתמחה באותו ציר שבגומות ונעשה דם צלול ונבלע בבשר ואמאי לא אסרינן אלא משום דפלט כבר המלח והדם בשיעור המליחה לכך פסק וחשש כחו ואפילו מתמחה אינו חשוב כרותח ויבלע בבשר ומקשינן עלה מההוא יונה דנפלה לכדא דכותח דשרי תלמודא משום דהכותח לא היה נמלח כל הצורך הא אם לא היה נאבל מחמת מולחו היה אסור אע"ג דהכותח היה נמלח מימים רבים אלמא אפילו לאחר זמן שיעור מליחה מלוח הרי הוא כרותח ומתרצינן דשאני התם דהכותח לא פסק כחו שהרי לא פלט כלום ולכך אי הוי מלוח כל צורכו הוי חשובה כרותח לעולם ע"כ סיגנון תוס' והסמ"ג ואשירי לחד שינוי' ובמרדכי בשם ראבי"ה כתב נמי דהא דאמרינן מלוח הרי הוא כרותח זהו דווקא בעוד המלח בכוחו אבל לאחד שנתמלאה מן הדם שמשך לחוץ פסק כחו והויא ליה כצונן ולכך הורגלו להשים הבשר בכלי תחילה ושוב לשפוך המים עליו והמחמיר לתת המים תחילה מנהג כשר הוא ע"כ. מכל הני מילי נראה דיש להתיר בנ"ד רצוני לומר כל הבשר שנגעו באווזות לאחר ששהו האווזות והבשר כשיעור מליחה משום דהוי כצונן הנוגע בצונן דלא בעי רק הדחה. ואין לומר כלל דמה שכתבו הגאונים דלא חשיב כרותח לאחר שיעור מליחה היינו דוקא המלח עצמו לפי שפולט את הדם תשש כחו ורתיחתו אבל חתיכה עצמה שנמלחה כל הצורך נימא דנעשית רותח כ"כ שאין רתיחתו פוסקת כל זמן שהיא לחה מחמת מליחתו והכי מוכח מדברי הגאונים אחרים אי לא נימא דפליגי הגאונים אהדדי דכתב בספר התרומה ובשערי דור"א דבשר או גבינה מלוח חשובין רותח כל זמן שהוא לח עד שתייבש ובא"ז פי' יותר וכתב דאפי' יש זמן מרובה קצת שנמלח ועדיין היא לח ויש לחלוחית המלח והציר שעליו יש לחושבו כרותח עד שיהא יבש וניכר לעינים שאין בו לחלוחית ע"כ. הא קמן דכתב דחתיכה הנמלח בחזקת רתיחה טפי משיעור מליחה אך ע"כ אין לחלק בין המלח לחתיכה וצריכה לומר דהני גאונים לא סבירא להו ההוא שינויא ותוס' וסמ"ג ואשירי לעיל דאל"ת הכי מאי מקשה לעיל הגאון אשינוי' דידהו מההוא יונה שנפלה לכדא דכמכא ומאי קושיא התם הכותח היה גוף החתיכה שנמלח ולכך אי הוה מלוח כל הצורך הוה חשיב כרותח אפילו לאחר ימים רבים אע"כ אין לחלק. ותו דע"כ הני גאונים לא סבירא להו דגוף החתיכה חשוב כרותח אפילו לאחר שיעור מליחה דאל"כ איך הוא מתורץ מה שאנו מתירים כשנמצא ציר בגומות בין תרי חתיכה לחתיכה שנתמחה המלח באותו ציר והא אפי' אם אותו מיחוי לא חשיב כרותח מה בכך לא יהא אלא כצונן מ"מ הבשר המלוח אם יחשוב כרותח בולעת הוא דבר לח שמוציא אצלו כדאיתא בהדיא בשערי דור"א דאם היה הגוזל מלוח כל צורכו אפי' לא היה הכותח מלוח הוי אסור מהאי טעמא אע"כ צריכין לומר דלהך שינוי גם גוף החתיכה שנמלח לא חשיב כרותח לאחר שיעור מליחה ולכך נראה דאין למחות ביד המיקל בכה"ג לצורך סעודת מצוה ובדאיכא ג"כ הפסד מרובה כנ"ד. ואע"ג דסמ"ג כתב וכן התוס' דאין להקל מטעם זה שכבר נהגו העם לאסור נראה דלא קאי אלא אבשר שנמצא בתוך הציר לאחר ששהה שיעור מליחה בכלי אחד כההיא מעשה שאירע בביתו של רש"י וכן דקדק סמ"ג בהדיא בלשונו שבתחילה הביא ראייה להתיר בההוא מעשה של רש"י ממה שאנו מתירין ציר בגומות ולהניח הבשר בקערה להדיחה קודם שנותנים המים לתוכו והטעם הוא משום דלא חשיב כרותח אלא ככיעור מליחה ומסיק עלה וז"ל אמנם אין להקל בבשר שנמצא בציר שכבר נהגו העם לאסור מדפרט לכתוב בשר שנמצא בציר משמע בפשיטות דדוקא ההיא נהגו העם לאסור ואפשר הטעם משום דנראה כשיעור אחר שנמצא כ"כ ציר מרובה מוכח מילתא שלא פלט כבר כל צרכו אבל בעלמא לעולם סמכינן אאותו טעם כגון שכתבתי כדלעיל אפס אי קשה לן הא קשה לן דבסמ"ג גופיה כתב וז"ל ובשר וגבינה שנוגעים זה בזה כשהן לחים אם שניהם מלוחים ואינם יבישים שניהם אסורים משמע בפשיטות אפי' לאחר שיעור מליחה איירי מדלא מסיק אלא שהן יבשים הא קמן דסמ"ג גופיה לא ס"ל דאותו טעם הגון לכך אין נראה כלל להקל בענין זה אלא לצורך גדול כדפרישית דקשה ג"כ מאד לשבר דברי א"ז דכתב בהדיא דחשיב כרותח אפילו יש זמן מרובה קצת שנמלחה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קס

[עריכה]

בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה שרי לצלותו ומותר לבשלו אחר הצלי או לאו:

תשובה יראה דאסור לבשלו אח"כ וכן קבלתי מרבותי שכך כתב הר"ח א"ז ונראה דמשמע נמי הכי משום תשובת הרא"ש וז"ל ורבי מאיר ז"ל התירו לצלי ואף אם לא יצא הדם לחוץ הוי דם האיברים שלא פירש ומותר אבל לבשלו בקדירה אסור אעפ"י שאינו פולט ע"י מליחה פולט דמו לתוך הקדירה עכ"ל תשובת הרא"ש מדאמר דהא דשרי ע"י צלייה היינו משום דאפילו אם לא יפלוט הוי דם האיברים שלא פירש משמע בפשיטות דלא ברירא ליה שיפלוט הדם ע"י צלייה וא"כ אם יתבשל כ"ח שמא יפלוט אחר רתיחת המים בבישול מה שלא פלט ע"י צליה דאפשר הבשול פועל יותר מהצלייה שהמים הרותחים מרככין הדם שנתקשת בשהייתו ג' ימים ויפלו ויצאו טפי מע"י צלייה ואע"פ דמצאתי שהעתיק אחד מהגדולים בשם גדול אחד דשרי לבשל אחר צלייה וכן שמעתי שנוהגים כך במקצת ארצות ואני מה שקבלתי כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסא

[עריכה]

הלעיטו יונים עד שנעשו שמנים מאד ומחמת רוב שומנם השליכו נוצותיהם כולם עד שנעשו ערומים בכל גופם לגמרי יש לחוש לטרפות משום הכי או לאו:

תשובה יראה דאין כאן בית מיחוש דהא דתנן פ' אלו טריפות ר' יודא אומר נטילת הנוצה פסול נראה דלאו אליבא דהילכתא סלקא דתלמודא מייתי עובדא דרשב"ח שעשה מעשה והוכיח לעינים להוציא מדבריו של רבי יודא וכן בכל פסקי הגאונים לא כתבו ולא מנו טרפות זה כלל אך בא"ז כתב וז"ל נמרטו כנפיה דהיינו נוצה גדולה שעל גופה כשירה ר' יודא אומר אם נטלה הנוצה הדקה היא הסמוכה לבשר שאין לה קנים פסול עכ"ל. והשתא מדאייתי דברי ר' יודא ומפרש מה היא הנוצה משמע דס"ל כותיה ותו משמע קצת הכי מדכתב נמרטו כנפיה כשירה הא בנוצה פסולה. מ"מ נראה דאפילו לדברי רבי יודא בנ"ד כשר הוא כיון דהך נטילת הנוצה מחמת רוב שומנו אירע אית לן למימר דבמידי דמשתבחה בה לא מיטרפא וכעין זה אומר תלמודא אההיא עובדא דרבי שמעון בן חלפתא דאפי' למ"ד טריפה יולדת ומשבחת במידי דמטרפה בה לא משבחה וה"ה איפכא ונוכל לומר דרבי יודא לא פסל אלא כשנמרטה הנוצה דווקא דומיא דנמרטו כנפיה דמכשיר ת"ק והא דנקט איהו נטלה הנוצה ולא נקט נמרטה משום דאין דרכו למרוט מפני שאין לה קנים ומפני קוטנה ור"ל נטלה דומיא דנמרטה כגון ע"י נשיכת עופות אחרים או בידי אדם או כה"ג או מחמת חולי אבל בכה"ג מחמת שומנו לא. הנה חלקתי באיסור טריפות דאורייתא בלי ראייה ברורה משום דסמכינן אהא דלא אשכחן להאי טרפות בכל פסקי הגאונים ואף בא"ז דלעיל ליתא נמי בהדיא:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסב

[עריכה]

בשר מלוח שלא הודח אחר מליחתו שרי לחותכו בסכין או לאו:

תשובה יראה דשרי ואע"ג דכתבו הגאונים דאסור לתחוב הסכין בבשר הצלי קודם גמר צלייתו וכתב הסמ"ג הטעם משום דלפעמים מקום החתוך מלא דם כיון דלא נגמר צלייתו ואם יש גומא בסכין נכנס שם הדם רותח ולא מצי למשרק ואפי' אם אין גומות מ"מ אסור כמו סכין ששחט בה ע"כ. מ"מ נראה דבבשר מלוח שרי דאם אין גומות בסכין ודאי שרי דאין מליחה לעץ וכן למתכת ולא דמי לרותח דמחמת חמימות דמהניא אם דם בעין אף בעץ ומתכת ואפילו אית גומות בסכין דתיהוי ככלי שאינו מנוקב שנכנס בו דם מלוח מ"מ בנ"ד שאין כאן דם בעין אלא מה שנבלע במלח אינו נכנס בסכין כלל שאינו יוצא מן המלח ואדרבה המלח מושך הדם אליו כדאיתא בתוס' ובאשירי פ' כל הבשר וגם נראה לעינים כשחותכין הבשר מלוח בסכין אגב דוחקא דסכינא. והולכה והובאה נושר המלח מעל הבשר לארץ ואינו נכנס בגומות הסכין כלל במקצת טופסי דיורה דיעה מצאתי שכתב לאסור אבל במדוייקים ישנים ליתא התם:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסג

[עריכה]

סירכא נמצאת יוצאת מן הדקים ונסרכה לדופן או למקום אחר ובדקו המעים מבפנים ולא מצאו שום ריעותא יש לחוש משום טרפות או לאו:

תשובה יראה דהדבר נוטה לאיסור ולא מבעיא לרש"י וחביריו דסבירא להו דאין סירכא בלא נקב וכל סירכא בקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום ואינו מגין וסותם בריאה ובכל מקום שהנקב פוסל שם כדפרש"י שם בהדיא גבי קרום שעלה מחמת מכה בוושט וא"כ ה"נ הסירכא מוכח שניקבו הדקין וטריפה היא. וכעין זה מצאתי אח"כ הועתק כמדומה לי שהוא ממרדכי בני רינו"ס וז"ל יש לשאול לפי אותם שאומרים אין סירכא בלא נקב אם סירכא נמשכת מן המרה או מסומכיה דטחול וכה"ג אם יש לחוש לנקב או דילמא דווקא בריאה ששואבת כל מיני משקה עכ"ל. ונראה דאפילו לפי' ר"י והרמב"ם דסבירא להו דיש סירכא בלא נקב ולא מטרפינן הסירכא אלא משום דסופה להתפרק ותנקב וכיון דסופו לינקב טריפה ולפי טעם זה היה לחלק ולהתיר ונימא דדווקא לגבי ריאה שקרומיה רכים ודקים ודאי אמרינן דסופו לינקב אבל בשאר אבר אע"פ שנקובתו במשהו הואיל ועורו חזק ועב דילמא אין סופו לינקב וי"ל נמי אדרבה לאסור דדווקא סירכא דריאה סוברים ר"י והרמב"ם דבא בלא נקב כדכתבו התוס' הטעם ובסמ"ג והגה"ה במיימון בארו עוד יותר דלפי שהריאה שואבת כל מיני משקים היא לחה מבחוץ ונדבק בה קרום ונעשה סירכא ע"י כך אפילו בלא נקב ולפי זה בשאר איברים דליכא למימר הכי אית לן למימר דודאי ע"י נקב בא דאל"כ לא היה אפשר להיות נדבקת מבחוץ ואין נראה נמי לדקדק אדרבה מדברי רש"י דדווקא בריאה פסולה הסירכא שהרי כתב בהדיא דלפי שהריאה שואבת כל מיני משקים נעשים המשקים עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך נקב עד שנעשית הסירכא משמע לפום ריהטא דדווקא משום האי טעמא תלינן הסירכא בנקב. אמנם י"ל דאורחא דמילתא אמר רש"י ופירש לפי שהסירכות מצויין יותר הרבה בריאה מבשאר אברים קאמר טעמא עלה ומוכח ג"כ מאותו טעם דע"כ אין סירכא בלי נקב מדמצויות הן יותר בריאה וטעמא דר"י משום דלחה מבחוץ לא ס"ל דאפשר סבר דגם בני מעיים והטחול וכן הלב וכבד לחין הן בבהמה ובחיה מחוץ וא"כ כיון דיש לנטות הסברות לכאן ולכאן לית לן למיזל לקולא בספק טריפה דמחמירינן בהו טובא. וכ"נ להוכיח קצת מן המרדכי דבכל האיברים שהנקב מטריף בו סירכא נמי מטריפה ביה דכתב בשם גאונים דטרפשא דכבדא שנקבה נקב מפולש טריפה אבל אם נסרכה כשירה ומקשה רבינו ברוך עליה ממה נפשך אי סבירא להו דדינה כריאה למה ליה מפולש אפילו נסרכה נמי יהא טריפה ועמד בקושיא והשתא מאי קשיא ליה אפילו נסרכה נמי דילמא לעולם דינה כריאה להטריפה בנקב במשהו מ"מ בסירכא לא מטרפא מהאי טעמא דלעיל שהרי שואבת כל מיני משקים או משום דקרומית דריאה רכין ודקין הן משא"כ בטרפשא דכבדא אע"כ סבירא להו דכל מקום שהנקב מטריף. סירכא נמי מטרפת וטרפשא דכבדא לפי דברי הגאונים טעמא אחרינא אית ביה כדמפרש בתר הכי במרדכי וכן בהגה"ה באשירי שם דניקבה הטרפשא דטריפה אינה משום טרפשא עצמה אלא משום דאיכא הוכחה דסופו של הכבד כולו לינטל כדאמר גבי הוריקה כבדה כנגד בני מעיים ולכך י"ל דדווקא בנקב מפולש קים לן הכי שתינטל הכבד ולא באינה מפולש וכ"ש שלא ע"י סירכא אבל בכל מקום בכל אבר שמטעם עצמה הנקב מטרף בו ה"ה ע"י סירכא טריפה. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסד

[עריכה]

בהמה או עוף שנמצא רגלם שהיה שבור למעלה מן הארכובה שלא במקום צומת הגידים אבל חזר העצם ונקשר ונתרפא יפה יש להורות בה לאיסור או להתיר:

תשובה יראה אע"ג דהוראה זו נמצא בהדיא בפסקי הגאונים צ"ע מה להורות בו כמו שאבאר בסמ"ק כתב וז"ל ואם בא לפנינו בהמה או עוף שכבר נשבר רגליו למעלה מן הארכובה ונתרפא שקורין ריינ"ל בלעז כשירה דבידוע שלא יצא העצם לחוץ כך נהג הר"ר אברהם ז"ל ובדרך זה במרדכי כתב בשם רבינו תם ורבינו עזריאל ובסמ"ג כתב שר"י כתב שבא מעשה לפני רבינו תם והורה להתיר אבל בא"ז כתב שמעשה היה באווזא שנשבר העצם למעלה מן הארכובה בסמוך לה ולא יצא לחוץ וחזר השבר ונתרפא יפה והשיב ר"י שאם אין קלקול בבשר שלמעלה ולמטה מן השבר אלא שוה הוא לשאר בשר ואפילו אם לא בדקו הבשר אלא דומה בחוץ שנתרפא יפה יפה היה דומה קצת שמותר אלא לפי שלא היה קבלה בידו לא רצה להורות לא לאיסור ולא להיתר ע"כ ובאשירי כתב ענין זה בפנים הללו שאם נשבר העצם במקום צומות הגידין וחזר ונתרפא ונקשר יפה יש פנים לאסור או להתיר ור"י לא היה רוצה לומר בה לא לאיסור ולא להיתר כי אמר שמעשה אירע בצרפת לפני רבינו תם ולא ידע מה הורה בו וכמדומה לו שאלו יצא הדבר לאיסור היה נשמע בעיר והר' שמואל מאיי"ברא אמר שאם לא נשתנה מראית הבשר שעל הקשר ודאי נתרפא יפה אבל אם נשתנה יש לחוש ורבינו שמשון כתב שאם אירע הדבר בערבי שבתות שא"א להכין אחרים היה מתיר ולא בענין אחר ומסיק אשירי מאחר שהדבר מפוקפק בעיני הגדולים נכון להחמיר ע"כ בפ' בהמה המקשה. והשתא נראה דאהך דאשירי אין להחמיר בנ"ד דלית לן למימר דפליגי אדסמ"ק ובמרדכי בשם רבינו תם ורבינו עזריאל וכן בסמ"ג כתב בשם ר"י דר"ת הורה להתיר בלי ספיקא אע"כ אשירי מיירי שנשבר במקום צומת הגידין כדכתב בהדיא ושם ודאי יש לחוש טפי אעפ"י שחזר העצם ונתקשר ונתרפא יפה וגם מראית הבשר לא נשתנה מ"מ יש לחוש לפסיקת הגידין שבהן תולה הטרפות ואפשר דגריעותא דגידין אינו מזיק לעצם שלא יתרפא ויעלה ארוכה או שישתנה הבשר דגידין ובשר ועצם תלת מילי נינהו ואינה הוכחה גמורה לגידין אם נמצא העצם והבשר יפה אבל נשבר למעלה מצומת הגידין דאיירי ביה סמ"ק ואינך דלעיל הטרפות תולה רק בשבירת העצם וביציאתה לחוץ שאין עור ובשר חופין רוב השבירה אית לן למימר דכ"ע מודים אי חזינן דנקשר ונתרפא יפה ודאי יש הוכחה דלא יצא לחוץ דאם יצא ואירע קלקול בעצם גופה לא היה חוזר ונתרפא וק"ל. אמנם בההיא דא"ז דלעיל משמע קצת דר"י לא רצה להתיר בכל מקום שנשבר דהא לא מידכר מידי מנטילת ומפסיקת הגידין מ"מ כי דייקינן בדבריו ע"כ איירי נמי דווקא במקום צומת הגידין דהא קאמרינן למעלה מן הארכובה בסמוך לה והיינו במקום הגידין כדמפרש בגמרא עד היכן צומת הגידין מן הארכובה ולמעלה וקאמרינן נמי דבעובדא דהוי באותה אווזא שלא יצא העצם לחוץ וא"כ כיון דליכא לספוקי שיצא לחוץ אי לא הוי במקום צומת הגידין אין בו טרפות דבהדיא תניא בגמרא. והכי נמי מייתי לה החבורים דנשבר העצם למעלה מן הארכובה ויצא לחוץ דווקא הוא טריפה אבל במקום צומת הגידין אפי' לא יצא לחוץ אלא שנפסקו הגידין טריפה. לכך נראה שיש להורות אם נשבר ונתרפא כדלעיל למעלה שלא במקום צומת הגידין אבל במקום צומת הגידין יש להחמיר כדמסיק אשירי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסה

[עריכה]

מחט שנמצאת תחובה בקורקבן מבפנים ונקב הכיס. וגם הבשר עברה כולה כמעט רק מיעוט בשר נשאר כנגד המחט אינו עב כל כך משום ריעותא אינו נראה בבשר הקורקבן מבחוץ מי חיישינן כה"ג שמא ניקב כולו וטריפה או לאו:

תשובה יראה דאין לחוש להטריפו ולא מבעיא לפירוש ר"ת דפירש דמחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה ולאו דוקא בית הכוסות אלא אפי' בהמסס שדופנו דק אם תחובה המחט בו ולא עברה כל הדופן כשירה ולא חיישינן שמא הבריא אלא אפילו לפרש"י דפירש שם דבהמסס אפי' מצד אחד טריפה ופירש הטעם משום דחיישינן שמא הבריא הואיל ודופנו דק חזר ונסתם וחזרה המחט לאחוריה ונראה דיש להחמיר בהמסס כרש"י דבהגה"ה באשירי פ' המדיר איתא דר"י סובר כרש"י ולא כר"ת וכן בא"ז לא אייתי אלא פרש"י ותו דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ש טריפות מחמירין בהו טובא. אמנם בנ"ד אפי' לפרש"י שרי דהא כתבו התוס' וכן נמצא בשאר החיבורים שמעשה בא לפני ר"י במחט שנמצא בקורקבן וניקב הכיס וגם כל בשר הקורקבן רק שהיה השומן סותמו למעלה והכשיר וסתמו כתבו ולא פירש שהיה השומן עב או דק על פי המחט אע"ג דר"י סבר דחיישינן שמא הבריא בדופן דק כרש"י ועוד הא דתניא בברייתא בעובי בית הכוסות משני צדדין טריפה פירש שנראית המחט משני צדדין ואיתא התם בתוס' דאין בזה שום חידוש. וא"כ אמאי לא אשמועינן רבותא לפרש"י דאפילו אם לא נראית משני צדדין רק שנקבה כל כך שאין כנגד פיה רק בשר דק שהוא טריפה אע"כ כל שהוא בשר עב אפילו עבר המחט רוב עוביו ולא נשאר רק מעט בשר ודק כנגד פי המחט אין לנו למיחש שהוא הבריא דאמאי נימא שהבריא בשלמא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא משום דאין דרך המחט לינקב וליכנס רק מעט קצת לאורכו ובדופן דק בדבר מועט שתפש תעבור הדופן. אבל בדופן עב שיש לפניה ליכנס ולעבור הרבה ועדיין לא תעבור את כל הדופן לית לן למימר שמא הבריא ונראה קצת לדקדק דהכי הוא דקתני בברייתא בעובי (בית) הכוסות ומצד אחד כשירה משני צדדין טריפה פירש מצד אחד שאין המחט נראית רק בצד אחד משני צדדים שנראית משני צדדין טריפה ולא תני לה אלא איידי והשתא נימא דלהכי תני לה דדוקא משני צדדים לגמרי טריפה אבל אם ניקבה עד שלא נשאר על פיה רק בשר דק כשירה ולא חיישינן שמא הבריא דהא לר"ת אפי' בהמסס לא חיישינן שמא הבריא מסברת לבו מבחוץ נימא דבברייתא אתא לאשמועינן הא אע"כ בדופן עב מילתא דפשיטא היא דלא חיישינן שמא הבריא לכ"ע ולא הוי צריך לאשמועינן:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסו

[עריכה]

תולעת שנמצא בראש הבהמה לאחר שחיטה בחוטם סמוך למוח אבל חוץ לקדירה של מוח ופני התולעת כלפי חוץ יש לחוש להטריף או לאו:

תשובה יראה דאין להחמיר בדבר אי לא חזינן שום ריעותא בקרומא דמוח וגם לא שום רושם דהא אפילו כשנמצא התולעת על המוח ממש ולא חזינן שום רושם ולא ריעותא בקרום כתב בא"ז וכן במרדכי משום רבינו חננאל דכשירה אלא דאיהו לא קפיד רק בקרום התחתון ואהא כתב א"ז דטוב להחמיר כפירוש ה"ג דמטרפין מאחד מהקרומים אבל בהא דלא חזינן רושם וריעותא ליכא מאן דפליג אלא דמ"מ אנן לא בקיאין בבדיקת רושם וריעותא נהגינן להטריף והיינו בנמצא בקדירה של מוח משום דחיישינן הואיל וכבר הגיע לשם שמא ניקב אחד מהקרומים שהם דקים מאד אבל היכא דנמצא בחוץ לקדירה תלינן דלא הגיע למוח מעולם. ואע"ג דקבלתי דגדול אחד היה מחמיר כשנמצא פני התולעת כלפי חוץ משום דמוכח מילתא ונראין הדברים שהיה כבר על המוח ובקש לצאת. וקבלתי ג"כ דאחד מהגדולים אחריני לא רצה להחמיר מטעם זה ואמר דלא מוכח מילתא דאימר נתהפך התולעת כדרך השרצים בעלי חיים וכ"נ דתלינן לקולא כה"ג וראייה במחט שנמצא בעובי בית הכוסות לא מחלקינן בין קופא לגו ובין קופא לבר דמוכח מילתא דמחוץ אתא ותלינן דאוכלין ומשקין דחקוה ה"ה בעובדא דידן דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ואפילו את"ל דהוי מ"מ קצת הוכחה שהיה מן המוח מ"מ יש להתיר מטעם ס"ס דשמא נתהפך ולא הגיע לעולם על המוח ואת"ל הגיע על המוח שמא לא ניקב הקרום דאפילו רובא דרבנן לא מהני במקום ס"ס כדאיתא בתוס' פ"ק דכתובות בשמעתא דפתח פתוח:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסז

[עריכה]

מרגלא בפומיה דאינשי שצריך הבשר לשהות במלח שעה אחת יש שום סמך או ראייה על זה:

תשובה יראה דאין צריך כל כך סמך או ראייה לשיעור זה די"ל שנהגו העולם כדברי א"ז ושערי דור"א דכתבו דשיעור מליחה כשיעור צליית אותה חתיכה עצמה לפי גדלה ועוביה והואיל ואין שיעור זה שוה בכל החתיכות קבעו העולם להם שיעור מוגבל ותפשו שעה לשיעור זה כדאשכחן בכה"ג שתפס התלמוד שיעור שעה בלא טעמא בפ"ק דפסחים יהבו ליה רבנן שעה אחת ללקט עצים אע"ג דיש לוקט ברביעית שעה ויש צריך יותר משעה מ"מ תפשו חכמים שיעורה בשעה לפי שהוא חלק מבורר בעיתותי לילה ויום וכן נוכל לומר בנ"ד. אמנם נראה לרווחא דמילתא להביא סמך לנ"ד מן התלמוד מהא דאמרינן בפסחים פרק תמיד נשחט דבע"פ שחל להיות בע"ש דאיכא צליית הפסח בלא דחיית שבת ומוקמינן לה אדיניה בשש פי' שעה אחת ומחצה הקדימו התמיד כדי שיהא שהות לצלות הפסח מבעוד יום אלמא אפילו גוף שלה כמו הפסח סגי בשעה אחת לצלייתו ולכך סוברים העולם שאין לך חתיכה גדולה ועבה שלא יהא די בשעה אחת בצלייתו מכ"ש דגוף שלם דפסח ושיעור מליחה נמי יותר מההיא שיעור דצלייה אכן נראה בשעת הדחק כגון לכבוד שבת ולכבוד אורחים יש לסמוך אדברי הרמב"ם דכתב בסתם דשיעור מליחה היא כמהלך מיל דהיינו חלק שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה כמו שהוכחנו ממהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום בינוני שהוא י"ב שעות. ומרדכי כתב נמי בשם ראבי"ה דמצא בשם רש"י דשיעור מליחה היינו מיל כתב דלא נהירא ליה שיעור צלייה משום דצלייה תליא בגודל האש:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסח

[עריכה]

מה שלא נהגו בגבולינו להטמין התרנגולת ברמץ כדי להסיר הנוצה ואע"ג דהגאונים התירו בהדיא וברגלים אין מחמירין אלא חורכין אותן ברמץ בלי מליחה כבר מה טעם יש בדבריהם הללו:

תשובה יראה דיש לחלק שפיר בין תרנגולת ולרגלים דבתרנגולים איכא למיחש שמא לא יפתחנו להוציא בני מעיים מתוכם מפני שיחוש שרמץ ואפר יכנסו לתוכה וילכלכו אותן ואם יטמין אותן שלימה דודאי אסור הוא מחמת הכבד שהיא בתוכה דקיי"ל כבדא עילוי בישרא לכתחילה אסור אפי' בצלייה גמורה כ"ש כה"ג שהוא טמון בתוכה שאין הדם יכול להיות פולט לאחר שנבלע ולא למישרק שרוקי כי התם וכן מצאתי אח"כ תשובת המיימון דלספר קדושה מתשובת רבינו שמשון דלענין מליגת התרנגולת במים רותחין דיש לחוש לדם הכבד שבתוכה אבל לגבי רגלים ליכא האי חששא כל עיקר דאם נהגו ליזהר בתרנגולת מלהטמין מחמת איסור ולא משום נקיות נראה דטעמא דלעיל מספיק הוא:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קסט

[עריכה]

בשר ששהה כשיעור מליחה ולא הודח אחר כך ונצלה מה אידון ביה:

תשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דכתב בטור יורה דעה וז"ל כתב רשב"א רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה עושה ולא לחוש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונע המלח לבלוע הדם במה דברים אמורים כשמולחו וצולאו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע הדם ונאסר לפיכך מדיח יפה קודם ע"כ. מלשון זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ובפ' השוחט איתא בפיסקי מהרי"ח דבשר לצלי בעי הדחה אחרונה וכן מוכח התם מן התוספות שלנו מההיא דחותך בשר מבית השחיטה כו'. אמנם הגה"ה ישנה נמצאת בשערי דור"א ממהר"י טרוש"ן דאין לחוש אם לא הודח אחר מליחה לעניין צלייה משום דהאור שורפו אך י"ל דאיירי שלא שהה במליחה דהכי קאי התם. אפס במרדכי פ' כל הבשר בפסק צפנת פענח מוכח דאם שהה הבשר כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ועשה ממנו מולייתא דסמידא וצלו אותה בשר דשרי ונראה דכ"ש אם צלאו בלא מולייתא. וכן משמע קצת בספר התרומה דכתב דאין מניחין כלי תחת הבשר בשעת צלייתו לקבל השמנונית הנוטף אא"כ הודח הבשר הדחה אחרונה משמע דבלא הנחת כלי תחתיו לא בעי הדחה אחרונה לצלי ולכך נראה דלכתחילה ודאי צריך ליזהר למיעבד הדחה אחרונה לצלי ובסמ"ג נמי משמע דבעי הדחה אחרונה לצלי אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי דאין מבורר כלל בכל דברי המחמירין דלעיל דאסרו אף בדיעבד ואף כי יש לסמוך בדיעבד אדברי המתירין בכה"ג:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קע

[עריכה]

בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות בטילה היא ברוב לענין שיהיה כולן מותרות לבשל או צריכים לאוכלו כולו בצלי:

תשובה יראה דבטילה היא דשרי כולה לבשל וכן מצאתי בשם גדול דשרי משום דאין שייך כאן דבר שיש לו מתירין כך מצאתי ולא פירש טעם בדבר ונראה דהיינו דלא מיקרי דשיל"מ בצלייה משום דבצלייה לא נאסרו מעולם ולבשל עדיין הוא אסור ולא שייך לומר דשיל"מ אלא היכא שיש היתר לאותו צד הנאסר כבר ואע"ג דרב אלפס וראבי"ה פליגי בהך סברא כדאיתא במרדכי פ' גיד הנשה אההיא פת דנאפה עם הצלי דרב אלפס חשיב ליה דשיל"מ הואיל ויכול לאוכלו עם בשר ולראבי"ה לא חשיב דשיל"מ משום דלבשר לא נאסר מעולם ולכותח עדיין הוא אסור וכתב מהר"ם דנהגו לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' מ"מ נראה דדברי ראבי"ה כאן עיקר הוא מהא דפ' הערל דקאמר רב אשי סיפא היינו טעמא משום דהוי ליה דשיל"מ ולכך אין התרומה בטילה ויכול הכהן לאוכלה וקאמר תלמודא הא דרב אשי בדותא היא דממ"נ אי לכהן מישרא שרי אי לישראל מיסר קאסיר פי' לכהן הוא שרי אפי' בלא ביטול ולישראל עדיין הוא אסור היינו ממש כסברת ראבי"ה ואע"ג דאפשר הוא דיש לחלק מ"מ נראה דכיון דטעמא משום דשיל"מ וההיא אינו אלא מדרבנן לא דייקינן כולי האי להחמיר ונראה נמי דאפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד אפ"ה בטילה כיון דאינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת הדם הבלוע בה אע"ג דבכולי' משערין דלא ידעי כמה דם נפיק מיניה מ"מ חשיבות החתיכה אינה מחמת הדם אלא מחמת גוף הבשר שהוא התר והכי מחלקינן בהדיא לענין שאר איסורין:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעא

[עריכה]

חיטים שהתליעו ושטחום לפני השמש ורחשו מהם הרבה תולעים ואח"כ חתכו מהן הרבה חיטים לשנים שהיו שלמים מבחוץ ומצאו תולעים בהרבה מהן יש תקנה לאותו כרי של חיטים לטוחנן כדי לאכול ממנו הפת או לאו:

תשובה יראה דאין לנו תקנה מבוררת אבל יש תקנה לסמוך עליה בשעת הדחק כגון שבררו את כל הכרי יפה מכל החיטים הנקובים מחמת התולעים דבהנהו איכא למיחש שמא עדיין איכא התולעים בהן שפירשו כבר לאויר העולם וחזרו דהכי כתב ראב"ן וכן ראבי"ה בשם רבינו יואל דחיישינן הכי בפירות וכן בקטניות פולין ועדשים מסתמא ה"ה בחיטים דמ"ש ואע"ג דאיכא כמה גאונים דכתבו להתיר ולא חיישו בהכי מ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ת המחמירים נמי לא כתבו דחיישינן אלא היכא דנמצאו תולעים בפנינו אבל לחוש כולי האי שמא יש מתולעים ועוד חשש שמא אותם התולעים כבר פירשו מהן וחזרו נימא דלא חיישינן כ"כ. י"ל הואיל ואיכא ריעותא לפנינו שהרי רחשו הרבה תולעים מהן על פני השמש וגם אח"כ מצאו בהן תולעים הך חששא דאין בהן מתולעים כמאן דליתא הוא ולא מיקרי חששא אלא כמו ספק הרגיל דמוציא מידי ודאי ואדרבה היה נראה להחמיר דאפי' על ידי ברירה לא נתיר דקשה הדבר מאוד לברור כרי גדול בדקדוק אלא שמעתי דמקילים בדבר ותולים ההיתר בחד מרבוותא שהתיר בכה"ג מטעם שאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כאשר שופכים החיטים בתוך האפרכסת כל תולעים שיש נקב לפניהם שיכולים לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הריחים וכן אומרים כל הנכרים הטוחנים שאפי' אם יפלו זבובים או יתושים על אבן הריחים אינם טוחנים כלל אלא ממנו רוחשים חיין ונראין דאף את"ל דאין דבר זה ברור מ"מ אין להחמיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בששים בתוך הקמח ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוין לבטל וכה"ג כתב א"ח בהלכות פסח כדמבואר לעיל בתשובה על ברירת חיטים לפסח אפס נראה שצריך לרקד הקמח לאור היום כדי לראות יפה אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח בריחים:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעב

[עריכה]

גודגדניות שקורין ווייכשלי"ן שנתבשלו הרבה יחד ונמצא תולעים במקצתם ואין ס' בנותרים. וגם ברוטב לבטלם כל אותם שנמצאו בהן תולעים יש להם היתר או לאו:

תשובה יראה דדבר זה צריך דקדוק בשערי דור"א וכן במרדכי בשם ראבי"ה כתב וז"ל ואם נתבשלו הרבה פירות ביחד ונמצא תולעים באחת מהן אי הפרי שבו התולעת כ"כ גדול שיש בו ס' לבטל טעם התולעת אז גם אותו פירי מותר אלא שקולף מעט סביב התולעת ואוכל השאר וכ"ש שאר הפירות שנתבשלו עמו ואם הפרי קטן שאין בו ס' אז צריך ס' בשאר פירות ורוטב לבטל כל הפרי שבו התולעת עכ"ל. הרי כתב בהדיא שיש פירות שאין בהן ס' לבטל טעם התולעת שנמצא בו אבל בתשובת הרא"ש כתב שמהר"ם שיער שאין לך שום פרי שלא יהא בו ס' נגד התולעת שנמצא ואני קבלתי מאחד מהגדולים שקבל גם הוא מרבותיו הגדולים שאותם תפוחים הנמצאים בתחילת הקיץ וקורין אותם באושטרי"ך תפוחים הגריים אם נמצא תולעת באחד מהם אין אומרים שבודאי יש כאן ס' כנגד התולעים דדוקא בתפוחים גסים וכן שאר פירות הגסים סמכינן אשיעורה דמהר"ם דלעיל וכמדומה שכן ראיתי לחלק בספר המצות בקוצר באורך ואחד מהגדולים כתב שנראה לו שאפילו בגודגדניות יש לסמוך אשיעור דמהר"ם ואיהו ע"כ סבר שאין לחלק בין פירות גסים ובין שאינם גסים שהרי כתב שאין לך שום פירי שלא יהא בו ס' כנגד התולעת שבו ואין לתמוה על הדבר ואע"פ שעינינו רואות לפעמים התולעת גדול בפירי קטן דשמא מה שהוא נותן טעם מבשר התולעת דבר מועט הוא דרוב גופו סרוח ופגום ובאוש מעיקרא הוא כל זה כתב אחד מהגדולים אך אתמהה לפי זה היאך ידע מהר"ם לשער זה אם לא היה מקובל רב מפי רב עד חכמי התלמוד מה שהוא נותן טעם או מה שהוא סרוח מעיקרא בתולעת ואף כי לשון הרא"ש דלעיל משמע דמהר"ם מדעתו שיער לכך נראה לנהוג כמו שקבלתי דדוקא בפירות גסין. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעג

[עריכה]

דף פשוט שאינו מונח במדרון שרי למלוח עליו או לאו:

תשובה יראה דיש לחלק בדבר כמו שאבאר מצאתי במקצת טופסים דהגה"ה במיימון דף פשוט מותר למלוח עליו ספר התרומה והמצות אמנם ביש תופסים שלא מצאתי הגה"ה זו כל עיקר ואחד מן הגדולים העתיק הגה"ה זו וכתב בהלכות מליחה והדחה ובא"ז כתב המולח על גבי דף שאינו מדרון אסור ובספר המצות בדקתי ולא מצאתי אלא לשונו כך מה שנוהגין העולם למלוח על גבי קערה כפויה ואין הקערה נאסרת מפני שנשרק הדם ונופל ואם יש גומא בקערה ודאי נאסר עכ"ל מזה אפשר לדקדק דשרי למלוח ע"ג דף פשוט דנראה דר"ל דשרי למלוח על שולי הקערה דאי על שיפוע שלה פשיטא דשריק ונפל אך למדקדק שם אין נראה לו דיוק דאיכא למימר לעולם מיירי על גב שיפוע שלה ואפ"ה אצטריך לאשמועינן דאינו נאסרת כיון דשריק ונפיל וכדי דלא למיעבד דברים סותרים אלו את אלו נראה לחלק ולומר דההוא דא"ז איירי בדף שלא הוחלק ברהיטני וכה"ג הואיל ואינו מונח במדרון וגם אינו חלק אפילו מים אינם יכולים לזוב ממנו מיד וכן כתב באשירי כלל שכל דבר ששופך עליו מים והמים יוצאים לחוץ ממנו מולחים עליו וביורה דיעה הוסיף לבאר דבעינן שיצא המים מיד אבל אם הדף חלק אז נראה שאם שופכים עליו מים קצת בשפע זבין ויוצאים מיד לחוץ ובהכי איירי הגה"ה דבמיימון לעיל. הנלע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעד

[עריכה]

דגים מלוחים טמאים מונחים ושורים אצל הרינג"ש בעריבה אחת כשמוכרים אותם בשוק או דגים טמאים יבשים שמונחים בחבית אצל טהורים היבשים מותר לישראל לקנות מהן כה"ג או לאו:

תשובה יראה דצורך הוא לדקדק בדבר בשערי דור"א כתב דציר דגים אינו אלא מדרבנן ולכך קונים דגים מלוחים מן הנכרים משום דספק הוא אם נמלחו עם הטמאים וספיקא דרבנן לקולא אמנם תבא מאירה לפלוני אשר רואה בעיניו דגים טמאים וטהורים שורים יחד וקונים מהם לכתחילה ועליו הכתוב אומר ופושעים יכשלו בם ע"כ. ובא"ז כתב נכרים המוכרים דגים מלוחים כל זמן שאין אנו רואין ביניהם דגים טמאים הרי הן מותרים ועוד דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אפי' היכא דאיכא לברר ע"כ. ואשירי כתב נמי דציר דגים אינו אלא מדרבנן ועל זה סמכינן כשמביאים בקרון אחד או בחבית אחד דגים טמאים וטהורים דמותרים דספיקא דרבנן הוא שמא לא נמלחו בתחילה ביחד ואחר שפלטו כל צרכן עירבן ע"כ. ובסמ"ק כתב די"מ דגם ציר דגים היכא דאיכא שמנונית אסור מן התורה ובמרדכי פ' אין מעמידין כתב דהרינג"ש ומרקלי"ש אין דגים טמאים נמלחים עמהם. אמנם במרדכי פ' כל הבשר כתב דמותרים הן משום ספיקא דרבנן ע"כ דברי הגאונים. ועתה נבאר שאילתן נהי דמנהגא הוא בשערי דור"א כדמשמע בא"ז שאם אנו רואים בתוך החבית דגים טמאין וטהורים לאו דווקא בתוך החבית אלא אפי' הן מונחים ביניהם על שולחן החנות שמוכרים אותם שם אינו קונים מאותם דגים כלל ולא תלינן לומר כאשירי שכתב דשמא לאחר שפלטה כל צירן עירבן יחד אמנם אין אנו צריכים למשמש ולפשפש בתוך דגים אם יש ביניהם דגים טמאין כדכתב בהדיא בא"ז דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אפילו היכא דאיכא לברר וההערינג"ש אם אנו רואים דגים טמאים מונחים אצלם נראה דאין בהן בית מיחוש בכל ארצותינו דודאי הוא שלא נמלחו הטמאים עמהם כי מביאות אותם בחביות מיוחדות ממרחקים ובודאי לאחר ימים רבים ממליחתם הניחו אילו אצלם וההיא דמרדכי פרק כל הבשר דלעיל אפשר איירי במקומות הקרובים לצידת הערינ"ג אכן במדינתינו רגילין הוא שדגים טמאים שקורין אלין שורין ומניחים עם ההערינג"ש בעריבה במי שרייה ואותם מי שרייה עזין הן מחמת מלח וציר הדגים וכה"ג נמנעים א מלקנות מהן מפני שנאסרים עתה מחמת ציר הטמאין דמה שכבוש בתוך הציר חשיב כמבושל. וכתב במרדכי פ' כל הבשר דצריך ליזהר כשמדיחים הבשר לאחר מליחה שיתן מים הרבה בכלי עד שיהו המים ראויין לשתייה מפני הציר שנתערב בהן משמע הא לאו הכי חשיבי כל המים כמו ציר לאסור ונהי נמי דכתב בהדיא בפירקין בהגה"ה באשירי בשם ר"י מים שנטף בהן ציר וקלטו טעם הציר הרבה אין חשובין כרותח בשביל כך הואיל והציר מעורב במים הרבה וכן כתב בסמ"ג ונראה דהכי קי"ל מ"מ שריית ההערינ"ג עינינו רואות דעזין וחזקות הן מפליטין ומבליעין בודאי ובדגים יבשים שמניחים עם הטמאים בחבית אחד העולם נזהרים לקנות מהן אכן אי לא דמיסתפינא היה נראה להתיר כי שמעתי שרגילות הוא כשצודים הדגים לרוב קורעים כל אחד מיד ומולחים אותו בפני עצמו וזורקין אותו על הארץ על פני השמש זה אחר זה שטוחים ומפוזרים קצת זה מזה כדי שישלוט חום השמש בכל אחד על פני כלו ויתייבש יפה ולאחר שנתייבשו מאספים אותם ומניחים יחד ולפי זה לא קלטו כלום זה מזה שהרי לא הונחו יחד רק לאחר היבישות ושוב לא חשיב כרותח אפס אחרי דכתב סמ"ק דציר דגים דאורייתא היכא דאיכא שמנונית דאולי מש"ה לא מקילינן ומ"מ אי אשכחן מדינא דלא נהגו להחמיר בדגים יבשים לקנות בכה"ג אין למחות בידם. הנלע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעה

[עריכה]

חתיכה הראויה להתכבד של נבילה או טריפה שנתערבה בחתיכות אחרות כשרות שאינה בטילה האכילו חתיכה אחת לבן ברית בשוגג מן התערובת מי שרי האחרות או לאו:

תשובה יראה דשרי האחרות והכי איתא בספר יורה דעה בדברים שאינם בטלים מחמת חשיבותם שנתעכבו באחרים ונאכל אחד או נפל לים בענין שהוא נאבד מן העולם הותרו כל האחרות שאנו אומרים ותולין דהאיסור הלך לו ודווקא לאכול האחרים שנים שנים ביחד דממ"נ איכא חד דהיתרא או שיאכלום שני בני אדם כה"ג דווקא שרי וכתב עוד בשם ר"י דדוקא אם נפל מעצמו אבל הפיל אפי' בשוגג לא מהניא משום דקנסינן שוגג אטו מזיד ונראה דאפילו לדברי ר"י אם האכילו בשוגג לבן ברית שרי האחרות ולא קנסינן כה"ג שוגג אטו מזיד דדוקא הפילה שוגג שייך לקנוס שוגג אטו מזיד שאם נתיר לו שהפילה בשוגג מטעם דתלינן האיסור שנפל אתי לאקולי ולומר הואיל וסברא הוא לתלות שנפל האיסור א"כ אפילו אחד במזיד ומסתמא נמי יפול האיסור. אבל אחד שהאכיל בשוגג ודאי לא שייך לקנוס אטו מזיד כלומר שיאכיל אחת מהן במזיד כדי להתיר האחרות ולתלות דהאיסור יהא נאכל א"כ לפי דעתו זאת יאכיל הוא האיסור בודאי לבן ברית ודוקא האכיל לבן ברית בשוגג שרי אבל האכיל בשוגג לבהמה לכלב ולנכרי קנסינן אטו מזיד שמא יאכיל להם מזיד דליכא להו איסור והוי כמו הפילה בשוגג וק"ל. ובא"ז פ' גיד הנשה כתב דשרי כשנפלה מעצמו לים הגדול או לאור ונשרף שנאבד מן העולם אבל ליקח בידים ולהפילה לאבוד מן העולם לא ע"כ ושצריך לאכול שנים שנים או שני בני אדם מזה לא כתב כלום. אבל הא דלא נקט נאכל נראה דהיינו בכלל נפל לאור ונשרף דהיינו הך אם נאכל בשוגג ולפי סברתי דלעיל איכא למימר דכל שכן נאכל על ידי בני ברית שרינן שהרי אפילו האכיל שרי דליכא למיגזר דילמא אתי למיעבד בידים אבל אין נראה סברת דכל נאכל אסור ואפי' על ידי ב"ב ואפי' בשוגג משום דנעשה איסור ונאכל דלעיל איירי דווקא על ידי נכרי כלב דמנין לנו לחלק כה"ג. הנראה לעניות דעתי כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעו

[עריכה]

נר שהוא דולק מחלב מהותך וקערה או כף מונח תחת הנר ונפלה טיפה מפי הנר בשעה שהוא דולק בקערה או בכף צריכין הגעלה או סגי בגרירא בעלמא:

תשובה יראה דיש לחוש ולהצריך הגעלה כה"ג ואע"ג דמצאתי הועתק בשם תשובת מהר"ם שאם נפלה טיפה רותח על סכין או כלי אחד שהוא צונן א"צ רק לגרר במקום שנפלה הטיפה הואיל ופסקה הטיפה כשנפלה עליו והא דאמרינן עירוי ככלי ראשון היינו דווקא כשנפלה בקלוח אבל בכה"ג לא ע"כ. מהכא הוי משמע דבנ"ד נמי הוי סגי בגרירה אמנם נראה לחלק דהתם איירי בחלב רותח שנרתח בקדירה אצל האש אבל נדון דידן חשיב רותח על ידי האור והכי מוכח בתוס' פ' קמא דחולין ובאשירי פ"ב דע"ז דכתבו בשם הרמב"ם דסכינים של נכרים צריכין ליבון מפני שרגילין לתקן בהם נר הדולק בו חלב. אלמא חשיב כה"ג רותח ותשמישו על ידי האור דרותח הוא טפי מרותח דכלי ראשון והא קמן דהך סגי בהגעלה והך בעי ליבון וא"כ לענין נדון דידן נמי יש לחלק ולומר דנהי נמי דמתקררת הטיפה כשפסקה מכלי ראשון וסגי בגרירה אבל טפה שנפלה מרותח על ידי האור דרתח טפי אינה מתקררת כל כך בנפילתה ופסקה שלא תחשוב כרותח דכלי ראשון אלא דיינינן לה דלכל הפחות עדיין הוא רותח כעירוי דמכלי ראשון דבעי הגעלה. אכן נראה דאותן נרות שמתקנין על ידי שהחלב קרשו וכרוך סביב הפתילה כמו שעושין פתילה של שעוה אם אותו נר דולק ונופלת טיפה על הכלי אין צריך רק גרירה שהרי ידוע ומורגש לנו שטיפה רותחת שנופלת מכלי ראשון על בשר האדם שרפתו הרבה יותר מטיפה הנופלת מנר של חלב שסביב הפתילה והטעם הוא שהחלב הכרוך סביב הפתילה ברתיחה מועטת נמחה הוא שנופל ומטפטף ממנו. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעז

[עריכה]

בהמה שנשחטה ונמצאו לה שתים עשרה צלעות גדולות שיש בהן מוח מצד אחד. ובמנין זה נמצאו גם כן מצד השני חשיבא הוא טריפה בכך או לאו:

תשובה יראה דהא בהמה כשירה היא ואע"ג דסתם בהמות אין להם רק י"א צלעות גדולים שיש בהן מוח מצד אחד וכן מצד השני כדבעי למימר לקמן. מ"מ טבחים בקיאים הגידו לי שלפעמים נמצאו להם בהמות מקצתם היה להם צלע אחת יתירה בכל צד ולא שמעו פוצה פה ומצפצף לאסור הבהמה כולה רק מקצת בני אדם נמנעים מלאכול צלע היתרה מפני שקרובה היא לחלב הכליות. אמנם צריך דקדוק בתלמוד על זה דתנן פ' אילו טריפות נשתבר רוב צלעותיהן ומייתי עלה בגמרא ת"ר אילו הן רוב צלעותיהן שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן וא"ר יוחנן ובצלעות גדולים שיש בהן מוח אלמא דאורתא דבהמה דמהויא להם כמנין הזה ואמרינן נמי התם שאם נתעקר צלע אחת מעיקר בוכנא ואסיתא טריפה ולעניין חוליא מייתי נמי התם כמה חסרות בשדרה פי' שלא תטמא באהל ב"ש אומר שתי חוליות וב"ה אומר חוליא אחת ובגולגולת ב"ש אומר כמלא מקדח וב"ה אומר כדי שינטל מן החי וימות ואמר שמואל וכן לטריפה ולב"ה אם נחסר חוליא אחת ואפילו בחוליות קטנות טריפה דבשילהי אילו טריפות הכי מסיק בהדיא התם בתלמוד. וא"כ הואיל וטריפה היא בחסרון חוליא ואפי' בצלע אחת היכא דנמצא ב' צלעות וחוליא אחת יתירה כל יתר כנטול דמי והוי כאלו נטול ב' צלעות וחוליא אחת והכי פרש"י גבי בעלת ה' רגלים דכל יתור כנטול דמי והוי כאילו חסר לה רגל אחד ואין לה אלא ג' רגלים וכ"כ במרדכי דקבלה כך הוא לפרש כל יתור כנטול דמי בכה"ג ובחוליא נמי יש מניין קצב שהן לעולם י"ח גדולים וקטנים כדתנן במס' אהלות. אמנם נראה כי דייקינן שפיר אשכחן דהאי טריפות דחסרות צלעים וחוליות לא פסלי אלא כשהיה לה צלע ונתעקרה או חוליא ונתעקרה וכה"ג מיירי לעניין אהלות דלאחר שמת נחסר החוליא מן השדרה ואין נראה כלל שאם היה אדם שנברא רק בי"ז חוליות שלא תטמאה שדרתו באהל אם לא נחסר ממנו כלום אלא ודאי לא איירי אלא כשהיה שם מניין החוליות ונחסרו ואהא קאמר שמואל וכן לטריפה וה"ה לענין עקירה לא מיירי אלא בנעקרה מברייתה אבל אם חסרים בתחילת ברייתה לאו טריפה היא וכ"ש יתיר דלא פסול והכי מוכח בהדיא מדברי הרמב"ם שכתב ומנה במנין כל אבר ואבר והטריפות שבו ומנה רק ב' איברים שאם נחסרו בתחלת ברייתה שהן טריפה והן אונות הריאה והרגלים אבל הכבד וצומת הגידים ולחי העליון אפי' שאם נטלו ביד או ע"י חולי טריפה אם [לא] נבראו בתחילתם לא פסלו וכתב שזה החילוק יש בין חסירה לנטילה שכל אבר שנאמר בו אם חסר טריפה אפילו אם נבראו מתחילתם חסירה טריפה וכל אבר שנאמר בו נטולה טריפה היינו דווקא שהיה אבר כאן וניטל אבל אם היה חסר מתחילת ברייתה לא ואח"כ כשמנה ע' מיני טריפות פרט את כל אבר ואבר שניקב במשהו פוסל בו וכתב עלה שאם אותו אבר נברא בבהמה חסר או שנברא בשנים טריפה ומנה הנקב והחסר והיתור באבר אחד לג' טריפות בכל אחד ואחד ובצלע ובחוליא לא מנה אלא נעקרה צלע ונעקרה חוליא כל אחת רק לטרפות אחד ותו לא כדמנה בכבד ובצומת הגידין ובלחי העליון דלא מנה נמי בכל אחד רק באחת הא קמן דחסיר ויתיר בתחילת ברייתו לא פסלי בחסרון צלע או בחוליא ואי תקשה לן כיון דנקט הרמב"ם כללא דכל אבר שנאמר בו חסירה טריפה היינו אפי' אם חסירה מתחילה וא"כ גבי חוליא נמי תנן כמה חסירה לטריפה וכן בשדרה ועלה קאמר שמואל לא קשה מידי חדא דהא הוכחנו לעיל מתוך סברא דההיא חסרון התם היינו שנחסרה השדרה לאחר מיתה ולא מתחילת ברייתו וכדמשמע בחסרון גולגולת דכייל בהדיא דקתני בה כדי שינטל מן החי וימות ותו דמסיק פ' אילו טריפות דההוא דב"ש וב"ה לעניין טומאה איתשול אלא דשמואל הוי גמיר דלענין טריפה נמי הכי סבירא להו ואיכא למימר דכללא דרמב"ם לא קאי אלא במה שנאמר בו חסר או נטול לענין טריפה גופא. הנלע"כ:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעח

[עריכה]

הדוב שקפץ עלהשור של ישראל וראו בני אדם ורמו ביה קלא וחזר וקפץ עליו ואף בשעה שרבץ עליו לא שמע כלל שצעק לא השור ולא הדוב כלום ואין ידוע אם דרך שחוק קפץ עליו כי היה לו תרבות קצת עם בני אדם כי היו רגילים לשחוק בו מרחוק כשהיה קשור בשלשלאות או שמא היתה דעתו לדרוס ואם עשה ודרס מותר השור לשוחטו לאכילה או אם מותר לכל הפחות למוכרו לנכרים חי או לאו:

תשובה יראה דלכתחילה צריכין לבאר הלכות הדריסה במיני החיות ואח"כ נבאר שאילתינו רב אלפס והרמב"ם פסקו דאין דריסה בבהמה גסה אלא לארי בלבד וגם בהגה"ה במיימון וגם ר"י פסק כן ובספר התרומה פסק דיש דריסה לזאב אפילו בבהמה גסה ובסמ"ג כתב דברי כולן ולא הכריע ע"כ ובאשירי מסיק כרב אלפס והרמב"ם וכתב עוד דאין דריסה לחיה שהיא מן הזאב ולמעלה רק הארי והזאב בלבד והדוב אע"פ שהוא שכול מ"מ אינו דורס וגם אין לו צפרנים לדרוס וגם הנמר אע"פ שהוא עז טמא אינו דורס ובא"ז כתב להפך כל חיה שהיא מן הזאב ולמעלה כגון האריות ונמרים דובים ודכוותייהו כשדורסים בהמה גסה וחיה גסה כ"ש דקה ועופות טריפה ודריסת הזאב בדקה אבל לא בגסה והשתא לענין שאילתינו בדריסת הדוב בשור דהיינו בהמה גסה לדעת א"ז יש דריסה ולדעת אשירי אין דריסה ולדעת ס"ה אינו מוכיח מאי ס"ל בדריסת הדוב ואע"ג דפסק דזאב יש לו דריסה אפילו בבהמה גסה איכא למימר דווקא זאב דאיכא מ"ד בגמרא דסבר הכי ופסק כוותיה אבל בדוב נוכל לומר דסבר כאשירי דאע"ג דהוא שכול אינו דורס דאין לו צפרנים. אמנם מדברי רמב"ם משמע קצת דלא כאשירי דכתב וז"ל אין דריסה לבהמה גסה אלא מן הארי בלבד ובבהמה דקה מן הזאב ולמעלה משמע דכל שהוא למעלה מן הזאב יש לו דריסה בבהמה דקה והיינו דלא כאשירי דמשמע בפשיטות מדבריו דאין דריסה כלל לא לזאב ולא לשום חיה שהוא מן הזאב ולמעלה רק הזאב והארי וא"כ כ"ש דבשל תורה יש להלוך אחר המחמיר והיינו א"ז דכתב בהדיא יש דריסה לדוב אפי' בבהמה גסה ומדברי רב אלפס ורבינו יצחק נמי לא מוכח דסבר דדוב לא דרסה בבהמה גסה דאינהו לא איירי אלא בהא דפליגי אמוראי אזאב אי דריס בבהמה גסה או לו והא פסקו דהלכה כמ"ד לא דריס אבל בחיה שהיא מן הזאב ולמעלה יכולים לסבור כמו הא"ז דאיהו נמי פסק דזאב דווקא בדקה ואפ"ה סבר דדובים דורסים אפי' בבהמה גסה. אמנם בנ"ד היה נראה להכשיר מטעם אחר אפילו נאמר דודאי יש דריסה לדוב בבהמה גסה דכיון דחזינן דשתקו תרווייהו הדוב והשור ע"כ דרך שחוק קפץ עליו דהכי אמרינן בתלמוד על ושתק ויתיב בינייהו אימור שלמא שוו ולא חיישינן לדרוסה אלא היכא דאיהו שתק ואינהו קצוחו אפס נראה לומר דהאי טעמא דאימור שלמא שוו לא אמרינן אלא היכא דלא חזינן דנגע בהו אלא דעל ויתיב בינייהו ושתיק איהו ואינהו אמרינן דמדשתקי אינהו לא מבעתו מיניה דשלמא שוו והרגישו בו דדרך תרבות על לגבייהו אבל היכא דחזינא דקפץ עליה כדרך הדורסים והטורפים לא תלינן דדרך שחוק ותרבות עשה מדשתק השור ואדרבה אומר מחמת רוב ביעתותא שתק השור וסברא גדולה הניכרת אמת היא זאת ולכך נראה דאין להכשיר השור לשוחטו לאכילה בכה"ג כלל אך למוכרו לנכרים נראה דשרי בכה"ג אע"פ דבפ' כל שעה בההיא ארבא דטבעה בחישתא אסר רבא לזבוני לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל הכא לא גזרי דאיכא תרי שמא חד שמא לא ימכרנה לישראל ואת"ל שימכרנה לישראל שמא קי"ל כאשירי דפסק דדוב אין לו דריסה בבהמה גסה וכה"ג איתא במרדכי בהדיא בשם א"ז פ' כל שעה על החיטים שנשרו במים ולא נתבקעו דפליגי בהו מר עוקבא ושמואל ויש פוסקים כמר עוקבא ויש פוסקים כשמואל וכתב א"ז דשרי למכרו לנכרים דשמא לא ימכרם לישראל ואת"ל שימכרם לישראל שמא הלכה כשמואל דשרי לגמרי ונראה דטעמא דא"ז דר"ל כיון דאיכא פלוגתא בדבר אי שרי לגמרי אי אסור ואיסור מכירה לנכרים אפי' אסור הפשוט לכל אינו אלא גזירה דרבנן שמא ימכרם לישראל ובדרבנן הלך אחר המיקל אע"ג דעיקר הפלוגתא בשל תורה היא מ"מ לענין מכירת הנכרים דהוי הפלוגתא בשל סופרים ואזלינן בתר המקיל ולא דמי להא דכתב במרדכי פ' השוחט דהשוחט את העוף וחתך מעט עד שיצא מעט דם והגביה סכינו יזהר שלא יגמור שחיטתו משום דשמא שחט מעט מן הוושט אע"ג דהקנה רוב פעמים למעלה כו' עד ימכור העוף לנכרי שימיתנו לפניו אבל לא בע"א שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל והתם נמי תרי שמא נינהו שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנה הנכרי לישראל אכתי שמא לא חתך כבר בושט כלום ולא הוי העוף טריפה מעולם דהנהו תרי שמא ודאי גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאיסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת של ישראל שאפאה נכרי שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית ביה פלוגתא דאמוראי או דרבוותאה לעולם אמרינן לעניין מכירת נכרים דמדרבנן היא הלך אחר המיקל דלא דמיא ספיקא דפלוגתא לספיקא דבגוף המעשה וק"ל. וצ"ע בהרבה מקומות בתלמוד בעניין זה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעט

[עריכה]

ראש של כבש אחד נמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש הוא והקיפו הראש לשל צוארו של אחד מן הכבשים ונמצא החתיכות דומים ומכוונים יפה יש לסמוך על זה להתיר האחרות או לאו:

תשובה יראה דיש לסמוך על דמיון החתיכות אפילו באיסור דאורייתא וראייה מבוררת מפ"ב דע"ז גבי חתיכת דג דמספקינן בהו דשמא מדג טמא הוא קאמר תרגמא רב פפא כשהחתיכות שוות אי הכי מאי למימרא מ"ד דילמא איתרמי קמ"ל והתם נמי איסור דאורייתא הוא וסמכינן על חיתוך החתיכות כשהוא שוה. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קפ

[עריכה]

נשבר הגף סמוך לגוף כמה שיעורו לטרוף בכך:

תשובה יראה דאם רחוק השבר מן הגוף כרוחב גודל בצמצום כשר וכן קבלתי שיעור זה מחד מרבוותא ונראה דאין להקפיד אם השיעור בצמצום משום דיש גאונים דמתירין לגמרי בנשבר ולא אסרו אלא בנשמט הגף כדאמר תלמודא שמוטת גף בעוף טריפה ובין כך ובין כך לעולם צריך לעיין בצלעות מבפנים אם נצרר שם הדם או לאו כדאיתא בה"ג במיימון. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קפא

[עריכה]

קדירה מליאה חלב רותח שפותה אצל האש על הכירה ומחמת הרתיחה יצא החלב למעלה מאוגני הכלי והיה נזחל ונמשך בקילוח בלי הפסק דרך דופני הקדירה ע"ג הכירה עד שהגיע אצל בשר שהיה ג"כ על גבי הכירה מי חשבינן האי קילוח עדיין כעירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר או נימא כיון דנזחל ע"ג הכירה נתקרר ולא היה רותח:

תשובה יראה דחשיב כה"ג כעירוי מכלי ראשון אם היתה היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר ולא אמרינן שנתקרר ע"ג הכירה וראייה מדאמרינן פ' כירה אר"י בר רב דימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ כו' עד טול בכלי שני ותן פי' רצה להפשיר פך שמן באמבטי שנאספו שם מים מחמי טבריא שהיתה בריכה משויה בקרקע ואסר לו להניח הפך בתוך האמבטי בשבת משום דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו אע"פ שהעבירו מעל האש מבשל כל זה מפרש רש"י התם. הא קמן דאע"ג דנמשכו הרותחיה ע"ג קרקע כמו הני חמי טבריא שהיו נמשכין דרך קרקע חשיבי עדיין ככלי ראשון. וא"ת שאני חמי טבריא שאין בטבע שלהן שקרקע מקררתן שהרי כל רתיחתן עולה ונובע מן הקרקע ולא דמי לחמי האור מטעם זה נראה דאין לחלק דהא אמרינן התם בההיא סוגיא אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת חייב דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי וא"ל טול בכלי שני ותן פי' כיון דלאחר גזירה שגזרו עלה רחיצה כחמי האור הוא א"כ ע"כ בחמי טבריא רחץ ואפ"ה הוצרך לכלי שני דאי הוי ראשון הוי מבשל והשתא מדמוכח משום דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי משמע דאי הוי קודם גזירה הוי מצי לאוקמי בחמי האור ואע"ג דבהדיא קאמר התם ובקשתי להניח לו פך שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן וע"כ המים חמין שהן באמבטי לא נרתחו בתוך האמבטי אלא נמשכו לתוכה מן היורה ע"ג קרקע כי כן דרך האמבטי להיות כדמוכח מתוך פרש"י דאל"כ מי הזקיקו לפרש שנמשכו מים מן המעיין לתוך האמבטי נימא דאמבטי היתה ממש על ניקבי הנביעה של חמי טבריא מתוקנים כמו בריכה אע"כ לא מיקרי אמבטי אלא הנמשך לה מים ממקום אחר שהוחמו שם א"כ חזינן אע"ג דהוי בעי לאוקמי בחמי האור ונמשכין ע"ג קרקע חשיב כרותחים דכלי ראשון מדקאמר טול בכלי שני כדפרישית אף את"ל דהראייה קצת דחוקה מ"מ הדעת נוטה בנ"ד אם נראה לנו שהיתה היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר הואיל והיה הקילוח נוזל והולך מתוך הרתיחה העומדת אצל האש כל טיפה וטיפה אחרונה אינה מנחת את הראשונה שלפניה להתקרר שהרי פירשו התוספות פ' כירה דהא דיד סולדת בו בכלי שני אינו מבשל היינו משום דאינו עומד אצל האש מחזיק חומו והולך ומתקרר משמע דאם עוד היה כח האש שולט שם אינו מתקרר. הנעד"כ:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קפב

[עריכה]

כחל לאחר שקרעוהו שתי וערב וחתכוהו לחתיכות קטנות וצלו אותו שרי מאז להניח על לוח של בשר או לא ואם יש מנהג שלא לעשותן כלל בפשטיד"ן או לאו:

תשובה יראה דלפי משמעות כל הגאונים אין שום קפידא בכה"ג להניח על לוח של בשר וכ"ש לחותכו בסכין של בשר שהרי כתבו כל הגאונים דבקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לחותכו בסכין של בשר אף כשהוא רותח לאחר הצלייה ואפילו סמ"ק דמחמיר טובא בבישול כחל בקדירה בלא בשר מ"מ כתב דפשט היתר לחותכו בסכין של בשר ונראה דקריעה שאנו עושין שחותכין כמה חתוכות ש"ו לאורך ורוחב על פני כולו וחותכין אותו אח"כ לחתיכות קטנות ושופדין אותו בשפוד כה"ג עדיף טפי משתי וערב וטחו בכותל דנקט תלמודא כי ע"י רוב החתיכות כל הגומות שהחלב כנוס בהן נפתחות ונחתכות וכיון דשרי לחותכו בסכין בשר נראה דה"ה דשרי לאנוחי על לוח של בשרו אין לומר דאיכא למיגזר דילמא אתי לאנוחי בשר על הלוח עם הכחל רותח ובלע מינה כמו בבישול נראה דכולי האי לא גזרינן דהא דמחמרינן טפי מבכחל לבשלו עם בשר מבלא בשר אע"ג דבשר הכחל בשר גמור הוא היינו משום דאין הטעם של חלב משתנה מכמה שהיה הכחל בתחילה דבשר הכחל נמי טעמו כטעם של החלב הוא ולא אתי למשרי בשר בחלב גמור דחלב שחוטה אינה אסורה אלא משום גזירה דרבנן ולכך עם בשר אחר שישתנה טעם החלב שבכחל מחמת הבשר אחר החמירו טפי כן מפרשין התוספות לפי פירוש רבינו תם ולרש"י נמי חמיר עם בשר דבישול מבלא בשר מהאי טעמא וכיון דהכי הוא טפי איכא למיגזר בבישול בקדירה משום דהטעם משתנה בהרגש על ידי בישול. אבל בנגיעה בעלמא ע"ג הלוח אפילו כשהוא רותח נהי נמי דמדאורייתא מבליע כמו בישול מ"מ אין הטעם משונה ומורגש ולא אתי למישרי בשר בחלב כדכתבינן לעיל לענין בשר הכחל עצמו וכן נוהגין רוב העולם להניחה אחר הצלייה על הלוחות שהן מתוקנות להניח עליהם בשר צלי ולהביא על השלחן הלוחים אך נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים שהיה נזהר להניחו על הלוחים גם לחותכו בסכין של בשר כשהוא רותח. ונראה דחומרא יתירא היא כי התוספות כתבו דמנהג הבל הוא מי שנמנע מלחותכו בסכין של בשר אפילו כשהוא רותח כיון דקרעו שתי וערב וטחו בכותל דהא שרי לכתחילה בשפוד אחד תותי בישרא כ"ש כה"ג דכבר כתבינן דחתיכה שלנו שאנו עושים לכחל כדפי' לעיל עדיפא מקריעת ש"ו וטחו בכותל דמפרש בתלמוד לכך נראה דאין למחות כלל ביד הנוהגים היתר לחותכו בסכין של בשר. וגם מנהג הוא ברוב בני אדם שחותכין הכחל כדפרישית לעיל לענין הצלייה ועושין אותו בפשטיד"א ואע"ג דבכה"ג דמיא טובא לבשול דהנהו חששות שאנו גוזרין בבישול הקדירה משום שמא יבשלנו עם הבשר ואידך נמי לפי ס"ד דסמ"ק דיש לחוש שמא יבשל אח"כ בשר בקדירה ה"נ איכא למיחש בפשטיד"א שמא ישים בשר גמור שומן עם הכחל בפשטיד' כי כן רגילות הוא לשום כמה מיני בשר בפשטיד"א וכן נשאלתי כמה פעמים מן הנשים ועמי הארצות אם היתר הוא להניח בשר שומן עם הכחל בפשטיד"א וג"כ רגילות עתה במדינותינו שאופין הפשטיד"א במחבת שקירין בעקי"ן וא"כ יש לחוש ג"כ שיאפה אח"כ באותו מחבת פשטיד"א של בשר ובשערי דור"א נמי נקט להו כחדא בשול הכחל בקדירה ולעשות פשטיד"א משמע דדין אחד להם אמנם אחד מהגדולים דקדק מתשובה ישנה דמנהג הוא לאכול הכחל כל כך בפשטיד"א כמו בצלי וכן ראיתיהו שהיה נמנע בעצמו לאכול הכחל בפשטיד"א וראה את תלמידיו שהיו אוכלין אותו פשטיד"א לפניו ולא היה מוחה בכלום והיה מחשיב המניעה לחומרא יתירא מ"מ נראה דאין להקל כלל לאפות במחבת וגם שלא לאפותה עם פשטיד"א של בשר תוך תנור אחד אם לא בפי התנור:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קפג

[עריכה]

תחב כף של חלב בקדירה של בשר שתי פעמים קודם ששאל לחכם צריך שתי פעמים ששים כנגד הכף או לאו:

תשובה יראה דלכאורה שאלה זו לא צריכא רבה דבהדיא איתא בסמ"ק ובהגה"ה דצריך שתי פעמים ששים וכ"כ ביורה דיעה בשם רבינו פרץ והיינו ההיא דסמ"ק ומ"מ כי דייקינן שפיר צריכא רבה וניחזי אנן פ' כל הבשר גרסינן כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואמר עלה ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא כו' ואיתא שם בתוספות דכתב ר"י דאפילו מאי דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב מ"מ היה לנו לאסור החלב שנבלע בחתיכה משום שקבלה טעם מן הבשר שנאסר וא"כ החלב נעשה חתיכת נבילה כמו שאר היתר שקבל טעם מן האיסור ובעינן ששים לבטל כנגד כל אותו החלב ע"כ מהכא רצה אחד מן הגדולים לאיתויי ראיה לדברי סמ"ק דלעיל להצריך שתי פעמים ששים אפי' בכף של שאר איסורים משום דחיישינן שמא לא פלט הכף מתחילה כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכו חלקים ונכנס בתוכו מן ההיתר שבקדירה נ"ט חלקים ונאסרו בתוך הכף ונעשו הכל נבילה כדכתב ר"י לעיל מה שבולע בתוך התחיבה וצריך עוד ששים כנגד זה שנתחדשה בכף מתחיבה ראשונה שפולט תוך הקדירה בתחיבה שנייה וכ"ש אם הכף של החלב נתחב בקדירה של בשר שתי פעמים דיש לחוש טפי דהוי ממש איסור חדש בכף ובתחילה לא פלט רק טעם חלב ועכשיו בתחיבה שנייה פולט טעם בב"ח שכנוס בו ע"י בליעתו מן הקדירה בראשונה וכדפרישית לעיל. אמנם לא חזינא לרבנן קשישא דהוי דייקי לדרוש בשואלי הוראה אם נתחב הכף פעם אחת או שתים אלא היו משערין בסתם בששים ומתוך כך קרוב בעיני שאפי' הוו ידעי בודאי שנתחב שתי פעמים לא היו מצריכינן יותר מששים ומפני שדומה לי שלא נהגו להקפיד ולהחמיר דקדקתי למצוא ראיות להיתר כדי ליישב הקדמונים ונראה דסמכינן אהא דכתב במרדכי סוף פ' גיד הנשה בשם ראב"ן בההוא עובדא דאירע במגנצ"א בקדירה שהיתה שפותה אצל האש וניתז עליה חלב וכתב ראב"ן דאין לומר דהחלב הנבלע נותן טעם ברוטב הנבלע בקדירה ונאסר אותו רוטב וחוזר אותו הרוטב ונותן טעם בקדירה ואוסר הכל מטעם מין במינו הא לא אמרינן אלא ברוטב שבקדירה בחוץ והרוטב הנבלע הכל אחד הן לבטל החלב והביא ראיה לזו דלא מחלקינן להו מעירוי שלשה ימים דכלי יין נסך ומקדירה שבשל בשר לא יבשל בה חלב כו' ובשערי דורא כתב נמי הנהו דברי ראב"ן אההוא עובדא דאירע במגנצ"א ומסיק שם בוודאי בראיות וטעם אחר דאיסור הבולע אינו אוסר היתר הבלוע כמו טומאה בלועה שאינה מטמאה טהורה בלועה והשתא בנ"ד נמי יש להתיר מהני תרי טעמי דאם נאמר שהתיר מבחוץ אינו מצטרף עם מה שהכף בולע מן הקדירה א"כ לא יאסר כלל מה שהכף בולע דאין בחלב או בשאר איסור הבלוע כבר בכף לאסור את מה שבקדירה שהרי יש כאן ששים כנגד כל הכף. וא"ת שאני נ"ד מההיא דהראב"ן דהתם ודאי מה שבקדירה ושבדופני הקדירה חשיב הכל אחד דנגעי ומחברי אהדדי אבל כאן יש לחוש שלאחר שהוציא הכף מן הקדירה בעודו חם פלטי ובלעי מהדדי מה שבתוכו ולהא לא מצטרף מה שבקדירה לבטל. י"ל דלאחר שהוציאו הכף מן הרותחים כל הבלוע בתוכו חשיב כמו בכלי שני ולא פלט ולא בלע וכ"ש לטעמא דבלוע אין אוסר בלוע דלא נאסר כל עיקר ומן התוספות דלעיל אין להוכיח דלית לן הני טעמי דיש לחלק שפיר בין חלב לרוטב הנבלע בכלי ובין הנבלע בחתיכת בשר דלא חשיב בלוע ה"כ כשנבלע בחתיכת בשר משים דתרווייהו מיני אוכלין נינהו ובתרווייהו אית ביה טעמא ולא מיקרי בלוע אלא מעורב ולאידך טעמא נמי אין מה שבחוץ ומה שבחתיכה הכל אחד דאדרבה הוא וחתיכה הכל אחד הואיל ומין אוכלין הן תרווייהו לא שרינן לה למה שבחוץ משא"כ הנבלע בכלי. וע"כ צריכין לחלק הכי דאי לאו הכי תקשה לראב"ן הא דלעיל דמקשה תלמודא ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא פי' מה שנבלע בבשר הכזית והא לראב"ן אין מצטרפין החלב שביורה לחלב נבילה ולא נעשה נבילה דאין הכזית בשר לאסור כל החלב אע"כ צריך לחלק בין הנבלע באוכל ובין מה שנבלע בכלי וההיא דסמ"ק ורבינו תם דלעיל ע"כ טעמא משום דקאי אכף של חלב שנתחב בקדירה של בשר פעמים ולא נודע בנתיים וחשיב ליה כתרי איסורי שבתחילה פולט הכף רק החלב ואח"כ בתחיבה שנייה פולט בשר בחלב כדפרשינן לעיל והוי איסור חדש ובתרי איסורי רוצה לומר שני כזית אסור שנפלו שתי פעמים זה אחר זה לקדירה ולא נודע בנתיים בעינן שני פעמים ששים כדאיתא במרדכי פ' הגוזל קמא דאי תימא סבר רבינו תם דאפילו מחמת כזית אחד בעי שני פעמים ששים הואיל ונתחב שני פעמים קודם שנודע הוי מילתא בלא טעמא ואין שום ראייה לזה ממס' תרומה דמייתי מיניה ראייה ברורה פ' הגוזל לעיל וביורה דיעה נמי גופיה כתב וכן במרדכי פ' גיד הנשה דהיכא דידוע לנו האיסור שבכף לא משערינן אלא כנגד אותו איסור שידוע לנו ולא כנגד כל הכף וא"כ מאיזה טעם נצרך שני פעמים ששים אלא משום שנתחדש בו איסור אחר על ידי בליעתו ואהא כתבינן לעיל מה שדקדקתי. והנראה לעניות דעתי כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קפד

[עריכה]

אחד שחט לעצמו לצורך סעודה גדולה הרבה אווזות ותרנגולין וטורח עליו לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת ואמר בטוח אני שלא אמצא סכיני פגום לא אבדוק רק אחר שחיטה אחרונה אם תמצא פגום יטרפו הכל אין ההפסד רק לעצמי מצי למיעבד הכי או לאו:

תשובה יראה לכאורה משמע לשון התלמוד דצריך בדיקה בין כל חד וחד. אפילו אם רוצה ליכנס בספק הפסד אין רשאי דקאמר תלמודא בפ"ק דשחיטת חולין רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא וקאמר עליה כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא וה"פ תלמודא בעי הבדיקה שהצריך רב כהנא בין שחיטה לשחיטה היינו כרב הונא שאם נמצא פגום מתפסל הראשונה ודחי לא כרב חסדא. כלומר הראשון לעולם כשירה דלא חיישינן דבעור נפגמה אלא חיישינן דילמא במפרקת הראשון נפגמה ולכך בדקינן אחר שחיטה קמייתא כדי להכשיר בתרייתא כמו שצריכינן לעולם לבדוק קודם כל שחיטה ופריך עליה א"ה דהך בדיקה משום דקודם שחיטה תיבעי ביקור חכם כדין כל בדיקה דקודם שחיטה. ומשני דלא אמרינן להראות לחכם אלא משום כבודו ופרש"י וכיון דמשום כבודו היא סגי בתחילת השחיטה ופסק רש"י דמסקנא היא דהצריכה בדיקה משום קמייתא כרב הונא דפסקינן התם הילכתא כוותיה ע"כ שיטת התלמוד ופרש"י. והשתא נראה דאי הוי מסקנא כדדחי תלמודא דהצריך בדיקה כרב חסדא א"כ ודאי לא יוכל ליפטר מהני בדיקות דבין כל חדא וחדא אפי' אם ירצה ליכנס בספק הפסד כי היכי דלא שרי לשחוט לכתחילה בלא בדיקת סכין על סמך שיבדוק לאחר השחיטה דחיישינן דילמא מישתלי ולא יבדוק לאחר השחיטה והויא שחיטה פסולה אפי' דיעבד כדפסק אשירי בהדיא ולפי מאי דס"ד עתה דצריך בדיקה לאכשורי בתרייתא משמע נמי דאי לא בדק בנתיים ולא בדק נמי בסוף פסולה בדיעבד דאל"כ לא הוי פריך מידי תיבעי ביקור חכם לישני דלא בעי ביקור חכם אע"כ דבלא בדיקה פסולים אפי' בדיעבד וכיון דבדיעבד פסול חיישינן דילמא מישתלי כדאיתא בתוס' לגבי משומד דאוכל נבילות לתיאבון דלא שרי למסור לו לשחוט בלא בדיקת סכין על סמך שיבדקו הסכין אחריו וכן מוכח באשירי גבי בודקים אותו אי מומחה הוא אי לאו דאם הוי שחיטתו פסולה בדיעבד בלא בדיקה לא הוי שרי להניחו לשחוט על סמך שיבדקוהו אחר השחיטה דחיישינן דילמא מישתלי. ונהי נמי דמסקנא היא דרב כהנא מצריך בדיקה כרב הונא מ"מ דוחק לומר דלרב הונא דמחמיר דחיישינן טפי מרב חסדא דלא צריכינן לבדוק אחר שחיטה קמייתא להכשיר בתרייתא משום דלא חשו חכמים דילמא איפגם סכין בשחיטה קמייתא ואי הוי סבר רב כהנא כר' חסדא אמרינן דחשו חכמים להכי. וכ"ת אדרבה מוכח דהבעיין והדחיין פליגי בהאי חששא דהבעיין אין נראה לו סברא דחשו חכמים להם להצריך בדיקה בין כל חדא וחדא כמו שאר בדיקה דלפני שחיטה ותדע מדפריך ליה לדחיין אי הכי תיבעי ביקור חכם משמע דלדידיה לא קשה הך כלל משום דאיהו סבר דאין הבדיקה כלל משום דלפני השחיטה אלא משום לאחר שחיטה להוציא הראשונה מן הספק ופסק רש"י דהמסקנא סלקא כדעת הבעיין וא"ר לא סבירא ליה דחשו חכמים דילמא איפגם הסכין בשחיטה קמייתא ולהצריך בשביל כך בדיקה לאכשורי בתרייתא. י"ל דלעולם גם הבעיין סבר דיש להצריך בדיקה משום דיש לחוש דילמא איפגם בשחיטה קמייתא במפרקת אלא דסבר דצריך נמי לבדוק משום קמייתא להוציא מן הספק כרב הונא דסבר דחיישינן שמא בעור נפגם וכיון דבדיקה אינה משום לפני שחיטה לחודיה אלא גם משום לאחר שחיטה לא קשה ליה כלל תיבעי ביקור חכם דלא דמי לתחילת שחיטה דהתם הבדיקה אינה אלא משום להכשיר לכתחילה ולכך בעי ביקור חכם ותו דלישנא דתלמודא משמע דאין לפטור מבדיקות הללו כלל מדקאמר רב כהנא מצריך בדיקותא ולא קאמר טריף אי ליכא בדיקה בין כל חדא וחדא כדקאמר התם לעיל מיניה רב יוסף טריף עד תליסר חיותא. אמנם דע"כ נראה דאך דיקא דדייקינן לעיל מדפריך תיבעי ביקור חכם שמעינן דאם לא בדק בין כל חדא וחדא ולא בדק גם באחרונה דשחיטה פסולה היא ע"כ הא ליתא לפי המסקנא דהא כתב אשירי בהדיא משמיה דנפשיה ומשם בעל המאור דכה"ג כשירה א"כ נוכל לומר דאפי' לדעת הדחיין נמי לא פסלה שחיטה אי לא בדק בנתיים ולא בסוף אי חשבינן הא לדוחק דנחמיר טפי לפי מאי דמוקמינן דאצריך בדיקה כרב חסדא ממאי דמוקמינן דמצריך בדיקה כרב הונא וצ"ל דאפ"ה פריך ותיבעי ביקור חכם הואיל והבדיקה היא כדי להכשיר שחיטה דלהבא תהא דינה כשאר בדיקה דלפני שחיטה ואכתי י"ל דנהי דבדיעבד לא פסלינן מ"מ מדנקט מצריך בדיקותא שמעינין לכתחילה מיהא חשו חכמים שמא איפגם בשחיטה קמייתא וצריך לבדוק להכשיר בתרייתא ואפילו אי סבר כרב הונא ולא הצריך בדיקה אלא משום קמייתא מ"מ נימא דלישנא דתלמודא דווקא דקאמר מצריך בדיקותא לשון חובה והטעם כדי להוציא את הראשונות מספק שמא יאכלו מהן קודם בדיקת אחרונה ושלא תפול ספק בכמה שחיטה וזימנין אתי לידי קלקול. אכן נראה דאדרבה איכא לדקדק מלישנא דתלמודא אם ירצה ליכנס בספק הפסד רשאי מדקאמר כמאן כרב הונא ולמיפסל קמייתא ולא נקט ולאכשורי קמייתא כדנקט במילתא דרב חסדא אי הוי סבירא לן דהצריך רב כהנא לעולה בדיקה וחובה היא כדי להוציא השחוטות מידי ספק אע"כ להכי נקט למיפסל לאשמועינן דלפי דמוקי כרב הונא אין הבדיקה חובה כדי להכשיר אלא כך י"ל דרב כהנא הצריך בדיקה בין כל חדא וחדא כלומר שאם לא בדק פסולה אפילו שחיטה קמייתא אבל אם ירצה ליכנס בספק רשאי שלא הצריכו חכמים אלא הזהירו שלא יזדמן לו הפסד שתפסל שחיטה ראשונה: וליכא למימר דלהכי לא נקט ולאכשורי קמייתא משום דרוצה לאשמועינן דאפילו היכא דשחט הרבה בהמות ולא בדק בנתיים גם בסוף כגון שנאבד הסכין אפ"ה כשירות כולן כדפסק אשירי בהדיא ולהכי נקט ולמיפסל קמייתא כלומר אם ימצא הסכין פגום כולן פסולות אבל אם לא ימצא שום פסול כגון שנאבד לא חיישינן לפסול הא ליתא דאי להכא אתי דנקט ולמיפסל קמייתא א"כ אמאי כתב אשירי פסק זה מהסברא ודימה למקום אחר כדאיתא שם הו"ל להוכיח אותו מלשון התלמוד אע"כ לא אתי לאשמעינן אלא כדפרישית וא"ת מי מזקיקני לדקדוקים קלושים הללו י"ל מפסק הגאונים משמע דאין חובה בבדיקות הללו דכתב רב אלפס וז"ל קי"ל כרב הונא בדלא שבר הילכך צריכה בדיקה בין כל חדא וחדא דאי לא בדק ונמצא סכין פגומה כולן אסורות אפי' קמייתא כרב הונא ע"כ וכ"כ הרמב"ם ופסק כרב הונא וכתב עלה וז"ל לפיכך השוחט בהמות הרבה ועופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצא סכין פגום הכל ספק נבילה אפילו הראשונה עכ"ל. מדקאמרו הגאונים דאי לא בדק ושאם לא בדק משמע שפיר שאין הבדיקה חובה אלא הבדיקות הן שאם נמצא הסכין פגומה יצאו הראשונות מידי ספק דאי תימא הבדיקות חובה הן משום דחיישינן שמא איפגם סכין בשחיטה קמייתא וזמנין דאתי לידי קלקול הכי הוי לן לרב אלפס ורמב"ם למימר צריך לבדוק בין כל אחד ואחד ואם לא בדק כו' ובלשון הזה משמע שפיר דהבדיקה חובה הן ואם לא עשאן פסל אפי' דיעבד ומדקאמר דאי ושאם משמע דהבדיקה אינה אלא משום ההיא חששא וק"ל:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קפה

[עריכה]

שחט אווזא אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב אורכו לאורך הוושט ונשחטה הקנה ההוא עם הוושט יפה גם הסכין נמצא יפה כשירה השחיטה או לאו:

תשובה יראה דאין להכשיר שחיטה זה כלל משום דקי"ל שהיית העוף במשהו כמו שחיטתה שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו כשר ובנ"ד א"א בלא שהייה משהו שהרי בשעה שחתך הגמי הפסיק בשחיטת הסימן ואע"ג שכל זמן שעסק בשחיטה הוליך והביא עד שגמר מ"מ איקרי שהייה כה"ג וראייה פשוטה מהא דפרק השוחט שהה במיעוט הסימנים מהו ורבו הפתרונים אהך בעיא והפירוש שהוא עיקר פירש הר' אושעיא הלוי דבעי כגון ששחט בהמה בסכין רע וכשנחתך רוב סימן הראשון מאריך הוא בחתיכת מיעוט הסימן כשיעור שהייה קודם שמתחיל לחתוך בסימן השני אי אמרינן דמה שהוא שוהה בחתיכת מיעוט סימן הראשון הוי כאילו שוהה בחתיכת יד או רגל דבהמה שמכוין לשחיטה או לא אמרינן הכי וסלקה בתיקו. הא קמן אע"ג דעוסק כל זמן בשחיטה ומוליך ומביא אם שיהה בחתיכה שאין תורת שחיטה הוי שהייה וכ"ש בחתיכת גמי דאפילו מגוף הבהמה אינו וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דילמא לעולם חתך הוושט והגמי בבת אחת ושוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפי' רגע אחת מן הסימן. נראה דע"כ אין לומר הכי שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חידוד סכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואיננו מתוח ע"כ חידוד הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכת הסימן ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה ממש. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קפו

[עריכה]

טבח אומן שהוא שוחט בשכר וקלקל השחיטה בדבר שאין אנו מחמירים בו רק בשביל החומרא יתירה כגון שהייה כל דהו בבהמה וכמו שאנו מחמירים כמה וכמה חומרות בהלכות שחיטות דמדאורייתא היתר גמור הן חייב הטבח לשלם כה"ג או לאו:

תשובה יראה דכל חומרא כה"ג שהיא מפורש בהדיא בהלכות שחיטות שביד הטבחים שלומדים מהן הלכות שחיטה הטבחים שבגבולינו אם קלקל בהן חייב לשלם שהרי ידע שאם נעשה קלקול זה תיאסר השחיטה והיה לו ליזהר בכה"ג והכי מוכח פ' הגוזל קמא מן התוספות בההיא מוגרמת דאתי לקמיה דרב בטבעת הגדולה היתה ולפי שבעל הבהמה היה עם הארץ לכך החמיר עליו כדי שלא יבא להקל בשאר טבעות ולהכי קרי ליה התם ספק גזילה ולא ודאי גזילה אם היה מחוייב הטבח משום דאותו טבח היה לו לאסוקי אדעתיה שיחמירו כיון ששחט לע"ה ע"כ פירש ר"ת. והשתא הא חזי דמשום דהוי ליה לאסוקי אדעתיה חומרא רחוקה דמחמירים דווקא לע"ה הוי חזי לחייבו כל שכן חומרא המפורש וברירא לן דודאי מחייבים משום דהוי ליה לאסוקי אדעתיה והא דפטרי' רב לטבח לפי האמת נראה בפשיטות משום דלא הוי ברירא ליה כלל דהו"ל לאסוקי אדעתיה חומרא רחוקה כזאת שאינה אלא לע"ה ואע"ג דרש"י ור"י מפרשין התם דבשאר טבעות הוי מעשה ורב הוי מסופק אי קי"ל כרבי יוסי בשאר טבעות אי לאו ולכך אסרה מספק לחומרא ופטר אפ"ה את הטבח מספק דשמא כשירה היא הא קמן דלא מחייבים אפילו בספיקא דאורייתא ואמאי פטור נימא דהוי לאסוקי אדעתיה דיאסרו לו מספק. י"ל דלא ברירא נמי הך הוי ליה לאסוקי אדעתיה דבימי רב היו הרבה מורים להתיר בשאר טבעות דכמה אמוראי פליגי ביה כדאיתא פ"ק דחולין ואמרינן נמי רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ושמא היה סובר הטבח שיתיר לו רב ג"כ. וכן ההיא דכתב כה"ג באשירי התם בשם מהרי"ח דהיכא דנעשה ספק נבילה אע"ג דאסור באכילה לא מחייבינן לטבח לשלם ע"כ משמע דכתב פסק זה אפילו לדידן דבכל ספיקות אסרינן י"ל נמי דאיירי בספיקא דלא הוי ליה לטבח להסתפק בה כדאשכחן כמה ספיקות שאינם מבוארות בהלכות הטבחים אבל היכא דמבואר לו האיסור אע"פ שאינה אלא חומרא בעלמא הואיל והו"ל לאסוקי אדעתיה שתיאסר שחיטתו חייב לשלם דבהך סברא לא פליגי אר"ת כלל אלא אפשר דהא נראה להם דוחק דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיחמיר לע"ה וק"ל:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קפז

[עריכה]

השוחט תרנגולת מחמת רוב חידוד הסכין חותך המפרקת עם הסימנים בבת אחת חייב לכסות או לאו:

תשובה יראה דמילתא דפשיטא היא דחייב לכסות בכה"ג ואע"ג דמחמירין לפסול שחיטה בכה"ג בחד לישנא דלא לישוויי גיסתרא פי' שלא יחתוך כל המפרקת לשנים אפילו בהולכה ובהובאה חומרא יתירה היא לפסול בלא מתכוין כדמייתי שם במרדכי ותוספות ומהר"ם נמי מפרש פרש"י דר"ל שלא יצטרך לחתוך כל המפרקת לשנים אבל אינו ר"ל שאם חתכו לשנים תהא פסולה. וכן מוכח מן התוס' שם שמבינים פי' רש"י הכי דאל"כ לא הוי מקשה עליו מידי דאמאי איצטריך קרא להכי דפסול השחיטה ודאי איצטריך וא"כ כיון שאינן אלא חומרא בעלמא פשיטא דלא דחינן מצות כיסוי דאורייתא מטעם דילמא מאן דחזי ליה דמחייבא לה בכיסוי אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל מיניה כדאמר פ' כיסוי גבי שחיטת חש"ו דפטרינן לה מכיסוי מהאי טעמא דהתם מוכח בתוס' דהטעם הוא משום דרוב מעשיהם מקולקלים ואי אתי למיכל מיניה הוה כדאוכל נבילה גמורה משא"כ בנ"ד דמן הדין כשירה היא אלא שאנו מחמירים לאוסרו באכילה אבל מ"מ מצות כיסוי לא דחינן בשביל כך דליחוש דילמא אתי למיכל מיניה. וכן נראה נמי דאפילו בספק גמור של פסול שחיטה כגון בדק סכינו ונמצא אחר שחיטה פגומה דקי"ל כרב הונא דחיישינן שמא בעור נפגמה וספק נבילה היא והכי כתב הרמב"ם בהדיא אפ"ה חייב בכיסוי ודוקא בחש"ו דרוב מעשיהם מקולקלים פטרינן לה מכיסוי משום דילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא אבל בספק השוה להכא ולהכא נראה דלא גזרינן ופטרינן וראייה מדקאמר פ"ק דביצה דכוי אם שוחטין אותו בחול מכסין את דמו ולא גזרינן דאי מחייבת לה כיסוי אתי למימר חיה מעליא היא ואתי להתיר חלב שלה משום דמימר אמרי אינשי רבנן מספקא להו ולכך מחייבים לה בכיסוי ה"נ מימר אמרי רבנן מספקא להו אי לאו שחיטה היא ולכך לחומרא מחייבים לה בכיסוי. ואע"ג דיש לחלק קצת בין חששא דדילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובין חששא דדילמא אתי להתיר חלבו דהתם בעי נמי סימני חיה בקרניה וטלפיה מ"מ הואיל ולא אשכחן ההיא חששא דדילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא אלא גבי חש"ו והתם רוב מעשיהם מקולקלים כדפרישית לא גמרינן מיניה לספיקי אחריני:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תרומת_הדשן/א/דיני_שחיטה_ושאר_איסורי_מאכלות"