תרומת הדשן/א/קעח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · א · קעח· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קעח[עריכה]

הדוב שקפץ עלהשור של ישראל וראו בני אדם ורמו ביה קלא וחזר וקפץ עליו ואף בשעה שרבץ עליו לא שמע כלל שצעק לא השור ולא הדוב כלום ואין ידוע אם דרך שחוק קפץ עליו כי היה לו תרבות קצת עם בני אדם כי היו רגילים לשחוק בו מרחוק כשהיה קשור בשלשלאות או שמא היתה דעתו לדרוס ואם עשה ודרס מותר השור לשוחטו לאכילה או אם מותר לכל הפחות למוכרו לנכרים חי או לאו:

תשובה יראה דלכתחילה צריכין לבאר הלכות הדריסה במיני החיות ואח"כ נבאר שאילתינו רב אלפס והרמב"ם פסקו דאין דריסה בבהמה גסה אלא לארי בלבד וגם בהגה"ה במיימון וגם ר"י פסק כן ובספר התרומה פסק דיש דריסה לזאב אפילו בבהמה גסה ובסמ"ג כתב דברי כולן ולא הכריע ע"כ ובאשירי מסיק כרב אלפס והרמב"ם וכתב עוד דאין דריסה לחיה שהיא מן הזאב ולמעלה רק הארי והזאב בלבד והדוב אע"פ שהוא שכול מ"מ אינו דורס וגם אין לו צפרנים לדרוס וגם הנמר אע"פ שהוא עז טמא אינו דורס ובא"ז כתב להפך כל חיה שהיא מן הזאב ולמעלה כגון האריות ונמרים דובים ודכוותייהו כשדורסים בהמה גסה וחיה גסה כ"ש דקה ועופות טריפה ודריסת הזאב בדקה אבל לא בגסה והשתא לענין שאילתינו בדריסת הדוב בשור דהיינו בהמה גסה לדעת א"ז יש דריסה ולדעת אשירי אין דריסה ולדעת ס"ה אינו מוכיח מאי ס"ל בדריסת הדוב ואע"ג דפסק דזאב יש לו דריסה אפילו בבהמה גסה איכא למימר דווקא זאב דאיכא מ"ד בגמרא דסבר הכי ופסק כוותיה אבל בדוב נוכל לומר דסבר כאשירי דאע"ג דהוא שכול אינו דורס דאין לו צפרנים. אמנם מדברי רמב"ם משמע קצת דלא כאשירי דכתב וז"ל אין דריסה לבהמה גסה אלא מן הארי בלבד ובבהמה דקה מן הזאב ולמעלה משמע דכל שהוא למעלה מן הזאב יש לו דריסה בבהמה דקה והיינו דלא כאשירי דמשמע בפשיטות מדבריו דאין דריסה כלל לא לזאב ולא לשום חיה שהוא מן הזאב ולמעלה רק הזאב והארי וא"כ כ"ש דבשל תורה יש להלוך אחר המחמיר והיינו א"ז דכתב בהדיא יש דריסה לדוב אפי' בבהמה גסה ומדברי רב אלפס ורבינו יצחק נמי לא מוכח דסבר דדוב לא דרסה בבהמה גסה דאינהו לא איירי אלא בהא דפליגי אמוראי אזאב אי דריס בבהמה גסה או לו והא פסקו דהלכה כמ"ד לא דריס אבל בחיה שהיא מן הזאב ולמעלה יכולים לסבור כמו הא"ז דאיהו נמי פסק דזאב דווקא בדקה ואפ"ה סבר דדובים דורסים אפי' בבהמה גסה. אמנם בנ"ד היה נראה להכשיר מטעם אחר אפילו נאמר דודאי יש דריסה לדוב בבהמה גסה דכיון דחזינן דשתקו תרווייהו הדוב והשור ע"כ דרך שחוק קפץ עליו דהכי אמרינן בתלמוד על ושתק ויתיב בינייהו אימור שלמא שוו ולא חיישינן לדרוסה אלא היכא דאיהו שתק ואינהו קצוחו אפס נראה לומר דהאי טעמא דאימור שלמא שוו לא אמרינן אלא היכא דלא חזינן דנגע בהו אלא דעל ויתיב בינייהו ושתיק איהו ואינהו אמרינן דמדשתקי אינהו לא מבעתו מיניה דשלמא שוו והרגישו בו דדרך תרבות על לגבייהו אבל היכא דחזינא דקפץ עליה כדרך הדורסים והטורפים לא תלינן דדרך שחוק ותרבות עשה מדשתק השור ואדרבה אומר מחמת רוב ביעתותא שתק השור וסברא גדולה הניכרת אמת היא זאת ולכך נראה דאין להכשיר השור לשוחטו לאכילה בכה"ג כלל אך למוכרו לנכרים נראה דשרי בכה"ג אע"פ דבפ' כל שעה בההיא ארבא דטבעה בחישתא אסר רבא לזבוני לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל הכא לא גזרי דאיכא תרי שמא חד שמא לא ימכרנה לישראל ואת"ל שימכרנה לישראל שמא קי"ל כאשירי דפסק דדוב אין לו דריסה בבהמה גסה וכה"ג איתא במרדכי בהדיא בשם א"ז פ' כל שעה על החיטים שנשרו במים ולא נתבקעו דפליגי בהו מר עוקבא ושמואל ויש פוסקים כמר עוקבא ויש פוסקים כשמואל וכתב א"ז דשרי למכרו לנכרים דשמא לא ימכרם לישראל ואת"ל שימכרם לישראל שמא הלכה כשמואל דשרי לגמרי ונראה דטעמא דא"ז דר"ל כיון דאיכא פלוגתא בדבר אי שרי לגמרי אי אסור ואיסור מכירה לנכרים אפי' אסור הפשוט לכל אינו אלא גזירה דרבנן שמא ימכרם לישראל ובדרבנן הלך אחר המיקל אע"ג דעיקר הפלוגתא בשל תורה היא מ"מ לענין מכירת הנכרים דהוי הפלוגתא בשל סופרים ואזלינן בתר המקיל ולא דמי להא דכתב במרדכי פ' השוחט דהשוחט את העוף וחתך מעט עד שיצא מעט דם והגביה סכינו יזהר שלא יגמור שחיטתו משום דשמא שחט מעט מן הוושט אע"ג דהקנה רוב פעמים למעלה כו' עד ימכור העוף לנכרי שימיתנו לפניו אבל לא בע"א שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל והתם נמי תרי שמא נינהו שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנה הנכרי לישראל אכתי שמא לא חתך כבר בושט כלום ולא הוי העוף טריפה מעולם דהנהו תרי שמא ודאי גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאיסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת של ישראל שאפאה נכרי שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית ביה פלוגתא דאמוראי או דרבוותאה לעולם אמרינן לעניין מכירת נכרים דמדרבנן היא הלך אחר המיקל דלא דמיא ספיקא דפלוגתא לספיקא דבגוף המעשה וק"ל. וצ"ע בהרבה מקומות בתלמוד בעניין זה: