1. פירשנו שהפרק נאמר מפיו של אדם שחטא וחזר בתשובה.

ישנו מאמר חסידי ידוע, שאינני יודע את מקורו המדוייק:

"כשאדם עומד לפני פיתוי לעבור עבירה, יצר הרע מנסה לשכנע אותו שהעבירה קלה, כדי שיחטא;

אך לאחר שהאדם התפתה ועבר עבירה, יצר הרע מנסה לשכנע אותו שהעבירה כבדה, כדי שייכנס לדיכאון ולא יהיה לו כוח לעשות תשובה". הפרק שלנו נועד להתמודד עם אותו יצר ערמומי: הוא מעורר את האדם לשמוח, לא מתוך זלזול בחומרתו של החטא, אלא מתוך הכרה בחסד הגדול שה' עשה עמנו, לתקן ולהתחדש.

כך פירש הרב קוק: " "אדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו, ומצטער על אשר נוקש בפח החטא. ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית, ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה, הנעימה מאד לנפשו הנהלאה, והוא הולך ומתרפא. וזהרי אורה של שמש החסד, חסד עליון, שולחים אליו את קויהם, והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי,  יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה, שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו, הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמתית. הולך הוא ומרגיש שהוא מתקרב למקור החיים, לאל חי אשר זה לא כבר היה כל כך רחוק ממנו. נפשו הכמהה זוכרת כששון לב את עניה ומרודה הפנימיים, והיא מתמלאת רגשי תודה, בהלל וזמר היא נושאת קול: "ברכי נפשי את ד', ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי, עושה צדקות ד' ומשפטים לכל עשוקים" "..." " ( אורות התשובה ג )

ובדומה לכך פירש מלבי"ם: " "ידבר על השגחת ה' וחסדיו עם נפש האדם הרוחנית, איך חושב מחשבות בל יידח ממנו נדח" ".

2. אולם, בתלמוד מצאנו פירוש שונה לגמרי, לפיו חלק מהפסוקים בפרק נאמרו מפיו של עֻבָּר או תינוק: " "דוד... דר בחמשה עולמים, ואמר שירה: דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו; יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (בפסוקים כ-כב) ברכו ה' מלאכיו... ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו (מאי 'כל גמוליו'? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה; טעמא מאי? אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת)..." " ( בבלי ברכות י א ) .

פסוק א, ברכי נפשי את ה' וכל קרביי את שם קדשו, מתאר את שמחתו של העובר המרגיש את כל איבריו הפנימיים נוצרים והולכים;

פסוק ב, ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, מתאר את שמחתו של התינוק לאחר שסיים לינוק והוא מתרפק על אמו, (תהלים קלא ב): "כגמֻל עלי אמו, כגמל עלי נפשי".

אפשר לדרוש לפי אותו רעיון גם את הפסוקים הבאים:

פסוק ג, הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואייכי, מתאר את שמחתו של התינוק על כך שהוריו סולחים לו על כל הצרות שהוא עושה להם, על הרעש, הלכלוך וכו'; ועל כך שהם דואגים לבריאותו ומרפאים אותו מכל מחלות הינקות.

פסוק ד, הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, מתאר את שמחתו של התינוק על כך שניצל ממוות בלידה - אחד מגורמי המוות העיקריים בעת העתיקה; ועל כך שהוא כל כך חמוד, עד שכל רואיו עושים איתו חסד ומרחמים עליו.

פסוק ה, המשביע בטוב עדיך, תתחדש כנשר נעורייכי, מתאר את שמחתו של התינוק על כך שהוא שבע, ועל המראה החדש והרענן שלו.

ומסתבר ששני הפירושים משלימים זה את זה, שהרי אדם שעשה תשובה מרגיש תחושה של התחדשות, כמו תינוק שנולד; לכן באנגלית הוא נקרא born again.

גם מלבי"ם פירש את מדרש חז"ל, המדבר על תינוק היונק משדי אמו, למשמעות הפשוטה של הפסוקים, העוסקים בתשובה: " ""ברכי נפשי את ה'" - היא ברכה פרטית על החסד שעושה עמה בייחוד, "ואל תשכחי כל גמוליו" - שהגמול הוא מה שעושה מפני התפעליות של אהבה שיש לו אל הנפש, שעל ידי זה הוא מקבלה בתשובה וסולח לעוונה, כמו שיפרש. וחז"ל אמרו (ברכות י, א): "שעשה לה דדים במקום בינה" (כי התשובה יונקת מבינה, כנודע, וכמו שנאמר (ישעיהו ו י): "ולבבו יבין ושב ורפא לו"). "טעמא מאי? חד אמר: שלא יסתכל במקום ערוה" (תשובה מן העיניים אשר זונים אחרי מינות), "וחד אמר: שלא יינק ממקום הטינופת" (תשובה על חטא הבא על-ידי כוח התאוה)." " ( מלבי"ם ) .

ישנם פסוקים נוספים המדברים נגד שכחת חסדי ה' .

מה הקשר בין פסוק זה, המדבר לכאורה על תמיכתו של ה' באנשים מסכנים הנעשקים על-ידי זולתם, לקטע כולו?

1. ייתכן שהפסוק בא להדגיש, שה' עושה צדקה עם האדם ומוותר לו רק במצוות שבין אדם למקום; אך במצוות שבין אדם לחברו, ה' נוהג במלוא חומרת הדין, עד שהפוגע מרצה את חברו (מלבי"ם) .

2. וייתכן שה עשוקים הם כוחות הנפש, הנמצאים בתוך גוף חוטא, ואינם מקבלים את המגיע להם, עד שהאדם עושה תשובה: " "עושה צדקות ד' ומשפטים לכל עשוקים" ": הוי! כמה עשוקה היתה הנפש, בעוד משא החטא, קדרותו, גסותו וסבלו האיום מונח עליה! כמה היתה ירודה וסחופה, גם אם עושר וכבוד חיצוני נפל לה לחבל! מה יועיל כל הון, אם התוך הפנימי, תוך החיים, הוא מדולדל ויבש? ומה מאושרה היא כעת בהרגישה בקרבה כי כבר נרצה עונה, כי קרבת אלהים חיה ומאירה בקרבה, כי הוקל משאה הפנימי, כי היא כבר שלמה נשיה, ואינה עוד מעושקה בעושק וטרוף פנימי, מלאה היא מנוחה ושלוה כשרה: "שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי" (תהלים קטז ז)" " ( אורות התשובה ג )