ביאור:משלי יא כב
משלי יא כב: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם."
תרגום מצודות: כמו אִלּוּ ישימו נזם זהב באף חזירה, הנה לא תשמור העדי הזה להתקשט בה אבל תלכלך אותה בצואה; כן דרך אשה יפה אשר סר ממנה טעם (עצת החכמה), כי לא תשמור יפיה להמותר לה כי-אם להנאסר לה. ונאמר למשל על מי שמצא חכמה ואינו משתמש בה לחכמת התורה כי-אם לרמות הבריות וכדומה.
תרגום ויקיטקסט: כמו נזם עשוי זהב באף של חזיר, המדגיש את כיעורו ולכלוכו של החזיר ומעורר גועל - כך גם אשה יפה אשר הטעם (האופי והשכל) סר והתרחק ממנה, יופיה החיצוני רק מדגיש את כיעורה הפנימי ומעורר גועל.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יא כב.
דקויות
[עריכה]טעם הוא התכונות הפנימיות המתגלות כלפי חוץ, ובמיוחד - השכל וההגיון של האדם. מטרת הפסוק היא להדגיש את מעלת הפנימיות (טַעַם) על החיצוניות (יופי): "הודיענו המקרא הזה, כי כאשר העדיים" [התכשיטים] "טפלה לגופים, כן הגוף טפל לנפש החכמה. וכאשר לא יתייפה הגוף המשוקץ בעדיים, כן לא תתייפה נעדרת השכל ביופי הגוף. ואמר 'אשה יפה', מפני שיבחנו בני האדם היופי מן הנשים" [אנשים בדרך-כלל מייחסים חשיבות רבה יותר לתכונת היופי כאשר הם מסתכלים על נשים] ", על כן הודיע, כי אישה סרת טעם לא תתייפה ביופי המראה והתואר, כאשר לא יתייפה גוף החזיר בנזם הזהב. כי כשהעיקר גרוע ופחות, לא יתעלה בטפלה" (ר' יונה). כפי שניקיון הגוף חשוב יותר מיופיים של התכשיטים החיצוניים לו, כך טוב-טעמו של השכל חשוב יותר מיופיו של הגוף החיצוני לו. יחס החשיבות בין חיצוניות לפנימיות הוא כיחס הגדלים בין נזם אחד לבין כל הגוף.
על-פי הפשט, היופי בפסוק הוא גופני, והפסוק פונה לאיש ולאשה:
1.לאיש : כשאתה פוגש אישה, שים לב לאופי ואל תישבה בקסמי היופי - אם האופי שלה מקולקל אתה צריך להיגעל ממנה כמו שהיית נגעל מחזיר עם תכשיטים.
2. לאשה: השקיעי בתיקון האופי יותר מבטיפוח היופי. אם אופייך יהיה מקולקל, היופי עלול להכשיל אותך כמו חזיר המתפלש בבוץ.
ועל-דרך הדרש, היופי בפסוק הוא תורני - גם יופייה של התורה מתלכלך כאשר לומדיה הם בעלי מידות רעות:
3. "כי בהיות מידות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר נזם זהב באף חזיר וגו', כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות; וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עה:): "זכה - נעשית לו תורתו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם המות"" (שערי קדושה א ב, וראו גם משנה אבות ו ב).
4. "אם אתה נותן כל כסף באף חזיר, הוא הולך ומלכלכו בטיט ובצואה, ואם אינו מדיחו - מורח; כך, אם הולך תלמיד חכם אצל זונה ועושה צרכיו עמה, מקלקל תורתו, לכך נאמר: נזם זהב באף חזיר. אשה יפה וסרת טעם - אמר רבי אלכסנדרי: שמסירה תורה ממנו. אבל כל מי שעובר על פתח ביתה ואינו מתאוה ליפיה, הקב"ה קורא לו צדיק, שנאמר (בפסוק הבא): תאוות צדיקים אך טוב" (מדרש משלי (בובר) יא כב). מדרש זה מעניין במיוחד, כי הוא הופך את כיוון המשל. כשתלמיד-חכם הולך אל זונה, היינו יכולים לחשוב שהזונה היא "אישה יפה וסרת טעם" הנמשלת לחזיר; אולם לפי המדרש, התלמיד-חכם הוא "אישה יפה וסרת טעם", טעמה של התורה סר ממנו, והוא הנמשל לחזיר.
הקבלות
[עריכה]1. מדוע נבחר דווקא החזיר כמשל ל"אשה יפה וסרת טעם"?
(ויקרא יא ז): "וְאֶת הַחֲזִיר - כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר - טָמֵא הוּא לָכֶם"
החזיר הוא אחת מהחיות הטמאות, ויש לו סימן אחד של טהרה וסימן אחד של טומאה. סימן הטהרה הוא חיצוני - מפריס פרסה; וסימן הטומאה הוא פנימי - לא מעלה גרה (יש מפרשים, שחיות שאינן מעלות גרה נחשבות לטמאות, כי הן מעכלות את מזונן על-ידי שרצים שנמצאים במעיים שלהן; הרב אברהם קורמן, "הטהור והמותר"). אם כך, החזיר מסמל שילוב של חיצוניות יפה עם פנימיות מקולקלת. כך הבינו גם חכמי המדרש את משמעותו הרוחנית של החזיר, בביקורתם על מלכות רומי: "למה הוא מושלה לחזיר? אלא, מה חזיר הזה, בשעה שהוא רודף הוא מפשיט את טלפיו, כלומר שאני טהור, כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת, ונראית כאלו מצעת את הבימה" (בראשית רבה סה א).
ועוד: המילה גֵּרָה באה מהמילה גרון (החיה מעלה את מזונה אל פיה דרך הגרון), אך על-דרך הדרש ייתכן שהיא מסמלת גֵּרוּי יצרים: החיות הטהורות הן מעלות גרה, מעלות את גירוי היצרים לקדושה, כדרכן של נשות ישראל הצנועות והטהורות; אך החזיר אינו מעלה גרה, הוא מסמל גירוי לשם גירוי בלבד, ללא שום קדושה, כדרכה של אשה יפה וסרת טעם.
2. אביגיל הכרמלית היתה אישה יפה ובעלת טעם (שכל):
- (שמואל א כה ג): "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו[כָלִבִּי]"
- (שמואל א כה לג): "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ, אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי"
לאישה כזאת היופי הוא דבר טוב ורצוי, כמו תכשיט המעטר ומדגיש את חכמתה (ע"פ רמ"ד ואלי). וכך פירשו המפרשים על (משלי לא ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל"*.
3. הגוף נחשב כתכשיט לנפש גם ב(תהלים קג ה): "הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ, תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/11-22