פסיקתא רבתי כב ה
<< · פסיקתא רבתי · כב · ה · >>
ה. [ עריכה ]
א"ר ביבי אם בשבועת שוא הכתוב מדבר והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יב): "לא תשבעו בשמי לשקר" מה תלמוד לומר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", שלא תהא תפילין נושא וטלית עוטף והולך ועובר עבירות, אמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי. מפני מה לא החזיקו בהם בני ישראל, מפני הרמאים,
עובדא הוה בחדא גברא דהוה טעין ממוניה בערבות, באפי רומשא על בי כנשתו, אשכח גברא מצלי ותפילים על רישיה, אמר ליה לית לי מפקיד הדין ממונא אלא גבי הדין דהוא עטר מצוות דברייא שיצותיה, נשא ואפקדיה לגביה, בא לאפוקי שבתא כפר ביה, אמר ליה לא לך הימנית אלא להדא שמא קדישא דהוא על רישך, נתעטף טליתו ועמד ונתפלל באותו מקום, אמר לפניו רבונו של עולם לא הימנית אלא לשמך קדישא דהיה על רישין, מקום צלי נח ודמך ליה, איתגלי אליהו זכור לטוב על ההוא גברא, אמר זיל אמור לאיתתא דההוא גברא סימן דהוה לך עמיה אכלין בלילי פסחא חמיר ובלילי צומא רבה מן ההוא מינא (יבולי) [ויהב ליה רד"ל] מקמת פלן, נשתה ויהבה ליה, כיון דאתא שרי חביט עלה אמרה ליה מה את חביט עלי סמנא דהוה ביני לביניך יהב לי ויהבת ליה, אמר הואיל ונתפרסמו נחזור (לאסורינו) [לסורינו], מכאן אמרו אל תאמין בגר עד עשרים ושתים דורות.
ר' ינאי הוה לובשן אחר חוליו שלשה ימים, (כ)לומר שהחולי ממרק, (תהלים קג, ג): "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי".
ר' יוחנן בן זכאי לא הוו תפילין זייעין מיניה לא בקייטא לא בסיתוא, כך נהג רבי אליעזר תלמידו אחריו, רבי יוחנן בסיתוא חזיק רישין ולביש תרויהון וקייטה לביש דעדרעיה, ואינו אסור משום ערוה, אמר רבי חייא בר אבא אפיקריתים הוה לביש מבפנים, כד נחית מיסחי וכיון שהיה מגיע אצל האולייר היה חולצן, אמר רבי יצחק עד יעקר תורמוסא לבשן, כיון דהוה סליק מיסחי הוי יהבין ליה, וכיון דהוי מעניי (מן לחיתן) [מלמיתן הגרא"ז] ליה הוה אמר הדא מילתא, שני ארונות היו עם ישראל במדבר, ארונו של חי העולמים ואחד ארונו של יוסף, והיו אומות העולם שואלים להם לישראל, מה טיבם של ארונות הללו, וישראל אומרים זה ארון המת וזה ארון חי עולמים, ואומות העולם אומרים וכי היאך לארון המת להיות מהלך עם ארון חי עולמים, וישראל היו אומרים המת בארון, קיים כל מה שכתוב ומונח בארון זה, ומה הוה ליה למימר הדא מלתא, (אלא רז"ו) אמר רבי חנינא בגין למימר היא דאורייתא מימר, אלא קנטירים הויין, כלומר יוסף לא זכה למלוכה אלא על שקיים מצותיו של הקב"ה ואתון בעייה מבטלא מצוותיה מיני. כיצד מברך עליהם, רבי זריקא בשם רבי יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין [וכשהוא נותן על הראש היה אומר ברוך אקב"ו על מצות תפילין רז"ו] וכשהוא חולץ אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו, ואתיא כמאן דאמר בחוקת תפלין הכתוב מדבר, בר ממאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא ברה. רבי אבהו בשם רבי יוחנן הנותן תפילין בלילה עובר בעשה, מאי טעמא, דכתב (שמות יג, י): "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" [ימים] ולא בלילות [ימימה רז"ו ע"פ ירושלמי ברכות ב ג] פרט לשבתות וימים טובים, והא רבי אבהו יתיב ומתני ברומשא והינון עליו, (מצדיק) [מצדדן] היה וכמין פקדון היו, ואית דאמרין לא אמר אלא נותן אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר, ואית דאמר מצוותן עד שתסתלק רגל מן השוק, ואית דבעי נשמעינה מן הדא (שם, ט) "והיו לך לאות" פרט לימים טובים ולשבתות שכולם אות, אמר רבי אבהו ולהכין כתב מימים ימימה, ואתייא דאמר ר' יוחנן כל מילא דלא מחוורה מסמכינן לה מן (היגים אחריו) [סגין אתרין רד"ל]. נשים מניין, (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם" ולא את בנותיכם, כל שהוא בתלמוד תורה חייב בתפילין נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבות בתפילין, התיבון והרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילים ואשתו של יונה היתה מעולי הרגלים ולא מיחו בידן חכמים, ר' חזקיה בשם רבי אבהו אמר אשתו של יונה הושבה ומיכל בת כושי מיחו בידה חכמים.