שערי אורה (ג'יקאטיליה)/השער השני

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שערי אורה (ג'יקאטיליה) · השער השני· >>

<< · שערי אורה (ג'יקאטיליה) · השער השני · >>

השער השני - הספירה התשיעית:

צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים (תהלים מב, ג):

השם השני משמות הקודש על דרך המעלות הוא הנקרא אל חי. יטעם הנקרא אל חי, לפי שהוא סוף ט' המעלות הנקראות ט' אספקלריאות. והוא המושך מכל הספירות מידת החסד והחיים למידת אדנ"י, כמו שהודענוך. ולפי שמושך ממידת החסד נקרא אל, ולפי שמושך ממידת החיים נקרא חי, וכשיתחבר ביחד החסד והחיים נקרא אל חי. וכשהוא ממשיך הכוח הזה במידת אדנ"י נקראת גם היא ארץ החיים, כלומר הארץ שבה מתקבצים החיים העליונים. ומכוח שם זה מושך שם אדנ"י החיים בכל הנבראים אשר בעולם למיניהם, במלאכים, ובכל צבא השמים וכוכביהם, ובכל צבא הארץ וצאצאיה, וזהו סוד: תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית, כד). כי הפסוק הזה כולל בדרך החכמה העליונה נפש כל מתנועע וכל רומש באדמה, נפש כל מיני דגים ועופות וחיות ובהמות, והנפש הבהמיית אשר באדם, ובכלל זה גם כן הנפש העליונה אשר באדם הנקראת נשמה. ולפיכך דרשו בפסוק זה 'תוצא הארץ נפש חיה למינה', וזו נפשו של משיח ימה נפלאו דבריהם ומה עצמו ראשיהם. ומנין לנו לכלול בפסוק זה נפש כל בעלי חיים וכל רומש באדמה ונפש דגים ועופות וחיות ובהמות ונפשות האדם, ואפילו נפש המלאכים וכל צבא השמים והכוכבים, ואפילו נפש של משיח? תדע לך שהכול נכלל בפסוק זה בדיבור אחד שאמר, וזהו סוד 'למינה'. מאי למינה? כלומר, נפש כל מין ומין מבעלי חיים, כל אחד לפי מינו, אם עליון עליון, אם אמצעי אמצעי, ואם תחתון תחתון, ואפילו נפש של משיח. והכול נכלל במילת 'למינה' שאמר. ואל יתפסו בעלי הפלוסופיא עלי לומר שאין נפש למלאך; שאין לך נברא בעולם שאין לו נפש חיים למינו, והכול כפי הראוי. וכפי החומר כך היא הנפש: אם עליון עליון, ואם תחתון תחתון. וכל הנפשות, העליונים והתחתונים, נמשכו להם משם אדנ"י, הנקרא ארץ חיים, בכח אל חי יתברך אשר משפיע בשם אדני כוח החיים ממקור החיים באמצעות עץ החיים. ולפי שתמצא כי כל בעלי חיים אשר בעולם מקבלין חיים מאל חי על ידי אדנ"י, לפיכך אנו שואלין בראש השנה 'זכרנו לחיי"ם'. ולמי אנו מתכוונים? לאל חי ומגן:

ועל דרך זה התבונן כי הרוצה להשיג חיי עולם ידבק במידת אל חי, וימשיך לאדני בתפילתו א"ל ח"י. ועל עניין זה היה חושק ומתאווה דוד עליו השלום ואמר צמאה נפשי לאלהים לא"ל ח"י (תהלים מב, ג). ובהיות המידה הזאת הנקראת א"ל חי נקשרת עם אדנ"י, אז יפיקו ישראל כל צרכם ושאלתם וינצחו כל אויביהם ואיש לא יעמוד לפניהם. ועל זה רמז יהושע עליו השלום ואמר: בזאת תדעון כי אל ח"י בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני וגו' (יהושע ג, י). ולפי שאנו צריכין לקשור קשר הספירות והמעלות במידת אדנ"י, אנו אומרים בברכה הסמוכה לפסוקי דזמרה; הבוחר בשירי זמרה מלך אל חי העולמים. וכל הרוצה לבקש חיים טובים יתכוון למידת א"ל ח"י. ובהיות האדם נדבק בשם אדנ"י בטהרה אז הוא נדבק בא"ל ח"י, ועל זה נאמר:

ואתם הדבקים בי"י אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד). ולפעמים נקראת מידה זו אלהי"ם חיי"ם, באומרו: הוא אלהים חיים ומלך עולם (ירמיהו י, י). והסוד, בהיות א"ל ח"י מריק חיים בבריכת אדנ"י הנקרא אלהי"ם, וכשממלא אותה חיים נקראת כל אחת משתיהן אלהי"ם חיי"ם, ואז בדרך הצינורות יתמלאו חיים כל בעלי חיים. ומשה רבנו עליו השלום כשעלה למרום המשיך מידת א"ל ח"י לאדנ"י, באומרו: ועתה יגדל נא כוח אדני (במדבר יד, יז). מאי כוח אדנ"י? הוא סוד החיים הנמשכים אליה מא"ל ח"י. מה כתיב בתריה? סלחתי כדברך ואולם ח"י אני (שם, כא), זהו סוד שהמשיך חיים מא"ל ח"י למידת אני, ואלמלא כן מתו כולם לפי שעה. ולפיכך המתין להם בחיים עד שעשו פירות ופירי פירות ואח"כ נפרע מהם. והמשכיל דבר זה יבין כמה הוא כח המשכת מידת א"ל ח"י באדנ"י. ומה שאמר הכתוב 'אלהי"ם חיי"ם', גם מידת אדנ"י נקראת אלהי"ם חיים. והטעם, לפי שאינו נותן חיים בלתי על פי הדין, ואין שם משוא פנים, ולפיכך הזכיר אלהי"ם חיים שהוא מידת הדין עם חיים. ולפיכך אנו מזכירים בראש השנה, שהוא יום הדין, שתי אלה המידות, אלהי"ם חיי"ם וא"ל ח"י ומגן, בברכה ראשונה, כמו שאנו אומרים: זכרנו לחיי"ם אל מלך חפץ בחיים כתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים, א"ל ח"י ומגן. הלא תראה שתי אלו המידות נכללות בברכה זו:

ואחר שהודענוך עיקר זה, דע כי מידת אל חי נקראת לפעמים אל שדי. והטעם, לפי שממנו נמשך הכוח והשלימות והשפע והאצילות בשם הנקרא אדנ"י, עד שיאמר די. ולפיכך ארז"ל במסכת חגיגה: שד"י, שבו אמר לעולמו די. ואף על פי שמשמע, כמו שאמרו שם, שהיה העולם מרחיב עצמו והולך עד שאמר לו די, העיקר הפנימי הוא כי במידת א"ל שד"י הוא נותן מזון לכל בריה ובריה ומשלח ברכותיו לאדנ"י, עד שיבלו שפתותיהם מלומר די. וכשמידת אדנ"י מתמלא מכוח א"ל שד"י אז גם היא נקראת על שמו שד"י וא"ל שד"י, כמו שכבר הודעתיך. וכל הברכות והטובות הנשפעות באדנ"י למלאות צורך כל בריה, על ידי אל שדי הם, כאמרו: ואל שדי יברך אותך ויפרך וגו' (בראשית כח, ב). גם המידה הזאת היא האומרת די לכל צרה שלא תבוא על האדם, ולפיכך התפלל יעקב אבינו עליו השלום באל שד"י. ולפעמים נקראת מידה זו מקור מים חיים. והטעם לפי שהמים האלה נובעין מעדן העליון, מן המקור הנקרא אין סוף, אשר מאותו המקור החיים נמשכים לכל חי ונקרא מקור מים חיים. ולפי שיש מים אחרים רעים, ונקראים מים מתים, והם המים העכורים הבאים מתמצית מים הזדונים, שהן בארות נכריות שיש בהן כמה מיני מים הרעים, ומהם יצאו מי המרים המאררים, ולפיכך הוצרך י"י יתברך להתרעם על כל ישראל ואמר: כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים (ירמיהו ב, יג), וכתיב: כל עוזביך יבושו וגו' כי עזבו מקור מים חיים את י"י (שם יז, יג). והטעם היותו נקרא מקור מים חיים מכמה פנים. האחד, שהמקור הזה יוצא מעדן העליון ובו יחיו כל בעלי חיים, ובהיותם שותים מן המים האלה לא ירעבו ולא יצמאו, ותמיד יהיו חיים וקיימים לעולם; השני, כי כמו שהחי מתנועע לכאן ולכאן ועושה פעולות, כך המים הללו מתנועעים והולכין תמיד להשקות נחלות שדות וכרמים ופרדסים וליטול מהם בני אדם לכל צרכיהם, ופועלים כל הפעולות בהיותם מתנועעים ממקום למקום; השלישי, כי המבקש את החיים האמתיים לפני י"י, אלו המים יודיעוהו מקומו, והוא בהיות האדם הולך על שפת הנחל הזה ולא ייפרד משפתי הנחל, יודיעוהו המקום שממנו נמשך ויוליכוהו עד המקור שממנו יוצאין החיים, וסימן: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות (במדבר כח, ח) ולפי דרך זה צריך האדם להתבונן מה שאמר יתברך בתורה; ראה נתתי לפניך היום את החיי"ם ואת הטוב ואת המו"ת ואת הרע (דברים ל, טו), לפי שהדיבוק במידת אל ח"י ימצא חיים וטוב, והמתרחק מאל חי ימצא כנגדו מות ורע, שהרי אלו כנגד אלו נערכות כל המערכות, וסימן: גם את זה לעומת זה עשה האלהים:

והמידה הזאת נקרא יסוד, כלומר כמו שהבית נשען על היסודות, כך מידת אדנ"י נשענת על מידת יסוד. לפי שאין למידת אדנ"י שפע וקיום זולתי על מידת יסו"ד הנקרא א"ל ח"י. ובגמרא דחגיגה אמרו: העולם על מה הוא עומד? על עמוד אחד שהוא צדי"ק, שנאמר וצדי"ק יסו"ד עולם. ומה שאנו צריכין לעוררך עליו הוא שאין כל היסודות שווין. כי יש יסוד שהוא למעלה ובניינו למטה, ויש יסוד שהוא באמצע בניינו, ויש יסוד שהוא למטה ובניינו למעלה, וסימן: עולם עליון, עולם תיכון, עולם תחתון. וסימן בתוך סימן: עליון עליון, תיכון תיכון, תחתון תחתון. והסוד: חול"ם, שור"ק, חיר"ק. וכבר רמזו רז"ל: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, בשר ודם הוא למטה ומשאו למעלה אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא למעלה ומשאו למטה הימנו, שנאמר כה אמר י"י רם ונשא (ישעיה נז, טו).

ולפי עניין זה יש לך להתבונן כי מידת א"ל ח"י הנקרא יסו"ד הוא למעלה, ואדנ"י הנקרא בנינו היא למטה הימנו. וזהו הסוד המופלא בהיות אדנ"י משתוקק ונכסף להתעלות בעלוי אל ח"י, ומתאווה לעלות אליו תמיד. ואל תתמה, שהרי יש דוגמא בעולם הזה: הלא תראה האבן השואבת מושכת אליה, והיא למעלה, ומה שהיא נושאת, למטה ממנה. וגם יסוד האש ויסוד הרוח ויסוד המים, שלושתן עדים נאמנים על אלו הדברים:

והמידה הזאת נקראת צדיק בכל התורה כולה. ולפי שנקרא יסוד ונושא כל הדברים אשר תחתיו בכל הנמצאות, נקרא צדיק יסוד עולם. ועניין שנקרא צדיק הוא סוד השפע שמשפיע כל טוב וברכה ונותן במידת אדני, כעניין שנאמר וצדיק חונן ונותן (תהלים לז, כא). וצריך אני לעוררך על עניין גדול ונכבד. דע כי שלושה שמות הם: צדי"ק, צד"ק, וצדק"ה. ומידת אל ח"י נקראת צדיק; ומידת אדני נקראת צד"ק; ובהיות צדיק משפיע ברכתו בצדק, אותו השפע והאצילות נקרא צדקה. נמצאו שלושת שמות הללו מתאחדים כאחד: צדיק לתת, צדק לקבל, צדקה הוא סוד המתנה והדיבוק והחיבור. ולפי סוד זה נאמר: זכר צדיק לברכה (משלי י, ז). ועתה יש להאיר פניך בעיקר גדול. דע כי בהיות צדי"ק משפיע ברכתו וטובתו על צד"ק, נקראת אר"ץ החיים והיא מיטיבה לכל הנבראים; ואם חס ושלום ייפסקו צינורות זה הצדיק, ולא יבואו אל מידת צד"ק, אז היא מתמלאת מאותן הבורות הנקראות מוות, והיא ממיתה ועושה כל מיני מגפה והשחתה בעולם. ובהיות הצדי"ק מתחבר עם צד"ק ונותן לו מתנה מברכותיו, אז באותו החיבור הנקרא צדק"ה מביא למידת צדק חיים תחת מוות, וזהו סוד: וצדקה תציל ממוות (שם, ב). בוא וראה כמה היא סגולת הצדק"ה. כי כמו שהאדם עושה צדק"ה, כך ממשיך מידת צדי"ק במידת צד"ק ומביא חיים אל העולם ומציל אותם מן המוות. ואם את העולם הוא מציל מן המוות, כל שכן את עצמו. ולא תאמר ממיתה משונה, אלא אפילו ממיתה עצמה. ובשעה שצדי"ק נפרד מצד"ק, ונשארת מידת צדק ריקנית, אז תקום להמית ולהשחית, לעקור ולשרש, ומביאה על הבריות כמה מיני מיתות; מהם מיתה טבעית, ומהם מיתת מגפה, ומהם מיתה משונה, ושאר כמה מיתות.

ולפי דרך זה יש לך להתבונן כי הרוצה לירש ארץ החיים צריך להידבק במידת צדי"ק, כי כל הדבק במידת צדי"ק נקרא צדיק על שמו, ונוחל ארץ החיים, ועל זה נאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיהו ס, כא), וכבר ידעת מה שדרשו בו חז"ל: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ועתה יש לנו לעוררך על עיקר גדול, שהוא יסוד ושורש להיות אדם יודע כמה הוא גודל כל עובר עבירה. הנה הודענוך בספר זה כי בהיות מידת אדנ"י מתמלאת מן המקור העליון הנקרא אל ח"י וצדי"ק, היא מתברכת ועומדת במלואה והיא מספקת צורך כל הנבראים, ונמצא כל העולם כולו עומד במלואו ובשמחה ובכל מיני מעדנים ותענוגים. ולפעמים מסתלק אל ח"י ממידת אדנ"י ואז היא נשארת יבשה, ריקנית וחסרה כל טוב. ולפיכך צריך אני להודיעך היאך דבר זה אפשר להיות. דע כי מידת אל ח"י הנקראת צדי"ק עומדת להסתכל ולראות ולהשקיף על בני אדם, ובראותה בני אדם שהם עוסקים בתורה ובמצוות, והם חפצים לטהר עצמם ולהתנהג בטהרה ונקיות, אזי מידת צדיק מתפשטת ומתרחבת ומתמלאת מכל מיני שפע ואצילות מלמעלה, להריק על מידת אדנ"י, כדי לתת שכר טוב לאותם המחזיקים בתורה ובמצוות ומטהרים עצמם, ונמצא כל העולם מתברך על ידי אותם הצדיקים וגם מידת אדנ"י מתברכת על ידיהם, וזהו סוד 'זכ"ר צדי"ק לברכה'. ואם ח"ו בני אדם מטמאים עצמן ומתרחקין מן התורה ומן המצוות ועושין רשע ועוול וחמס, אזי מידת צדיק עומדת להביט ולהסתכל ולהשקיף במעשיהן וכראותה בני אדם שמטמאים עצמן, מואסים בתורה ובמצוות ועושים עוול וחמס, אזי מידת צדיק מתאספת ומתכנסת ומסתלק למעלה למעלה, ואז ייפסקו כל הצינורות וההמשכות, ונשארת מידת אדנ"י כארץ יבשה ריקנית וחסרה מכל טוב. וזהו סוד 'כי מפני הרעה נאסף הצדי"ק (ישעיהו נז, א). ושלמה עליו השלום צווח ואמר יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו (קהלת ז, טו) והסוד הזה כולו רמוז בפסוק: י"י משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים הכל סר יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד (תהלים יד, ג). הלא תראה היאך רמז הפסוק 'אין עושה טוב' כי כוח יש ביד התחתונים לבנות כמה עניינים למעלה, או להרוס ולהשחית, והסוד: עת לעשות לי"י הפרו תורתך (שם קיט, קכז), וכתיב: או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (ישעיהו כז, ה) והמבין זה הסוד, יבין כמה כוחו של אדם לבנות ולהרוס. ועתה בוא וראה כמה הוא כוחן של צדיקים המחזיקים בתורה ובמצוות, שיש להם כוח לחבר כל הספירות ולהטיל שלום בעליונים ובתחתונים, בהיות האדם הישר והטהור מחבר מידת צדי"ק למידת צד"ק ואז נקרא יהו"ה אחד, ונמצא מטיל שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. נמצאו שמים וארץ אחדים על ידי אדם זה, אשרי חלקו ואשרי יולדתו, ועליו נאמר: ישמח אביך ואמך וגו' (משלי כג, כה) '!י ואומר ישמח י"י במעשיו (תהלים קד, לא). ואם ח"ו נמצא אדם רשע וטמא ובליעל, חורש מחשבות אוון, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, מאוס בטוב ובחור ברע, מאוס בתורה ובמצוות, בהיות מידת צדי"ק עומדת להביט במעשיו הרעים, אזי המידה הנקראת צדיק מתקבצת ומתאספת למעלה, ונמצא אדנ"י נשאר לבדו יבש וחסר מכל טובותיו של צדיק. ומי גרם זה? רשעו של אותו רשע, ועליו נאמר: ונרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח). נמצא מחריב העולם ומקלקל סדר כל הנבראים, ועל זה הזהירו חז"ל במסכת קידושין פ"ק ואמרו: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וכו'. ר"א בר"ש אומר לפי שהעולם נדון אחר רובו, עשה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לזכות. ועל דרך זה יש לך להתבונן מה שאמרו רז"ל העולם על מה הוא עומד, על עמוד אחד שהוא צדיק, שנאמר וצדיק יסוד עולם:

ודע כי המידה הזאת נקראת בכל התורה טו"ב, וסימן: אמרו צדיק כי טו"ב (ישעיה ג, י). ועתה יש לנו לעוררך על הדבר. דע כי כל ההמשכות היורדות מלמעלה מאת כל הספירות העליונות, כולם פועלות על דרך הטוב והשלמות. ואפילו ירד דין לעולם במידת הפחד והגבורה, אם בא הדבר על ידי צדיק, הכול בא על דרך הטוב הגמור ואין רעה פועלת בדבר לעולם, כי אם לטובת אותו הנפגם, לפי שהדבר בא לו על ידי הצדיק, והכול לטובה. וזהו סוד מה שאמרו ז"ל: אין דבר רע יורד מן השמים ואם כן מה זה שאמר הכתוב כי ירד רע מאת י"י? (מיכה א, יב). דע, כי יש חוץ למחיצות הספירות נגעים הנקראים רע, והם חוץ לספירות סביב, ולפעמים נטפלים למידת אדנ"י ויורדים לעולם, וזהו סוד 'כי ירד מאת י"י', ולא מי"י. ועל דרך זה נאמר במעשה בראשית: וירא אלהים כי טוב, ובסוף נאמר: והנה טוב מאוד (בראשית א, לא). ואמרו בבראשית רבה; והנה טוב זה יצר טוב, מאוד וכו' מאוד זה המוות. כי אפילו המוות כשבא על ידי מידת צדיק, נקרא המוות חיים וטוב, וזהו סוד שאמר שהצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים ועל זה נאמר: ועץ הדעת טוב ורע (שם ב, ט), כשמידת אדנ"י הנקראת עץ הדעת שואבת ממידת טוב, כל מעשיה נקראים טוב, וכל חיים וכל מוות הבאים לעולם, הכול טוב. ועל דרך זה אמר נחום איש גם זו, בכל נגע ובכל מחלה הבאים עליו, 'גם זו לטובה' ורבי עקיבא עליו השלום היה אומר תמיד: כל דעביד מן שמיא לטב עביד, כההוא מעשה דברכות דפ' הרואה.   אבל אם ח"ו ייפסקו צינורות צדי"ק מלכא ממידת צד"ק הנקרא עץ הדעת, אזי מידת צדק מושכת אליה מן הדברים החיצונים, הנקראים רעה חולה, כמה מיני משחית וכמה מיני פורעניות, ומשלחת לכל בני העולם כפי חיוב משפטיה, ואז יתחדשו בעולם כל נגע וכל מכה, וזהו 'עץ הדעת טוב ורע', וזה לעומת זה הם עומדים.

אבל מה שאתה צריך שתתבונן בעניין משה רבינו עליו השלום, שאמר בו ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב) שהיה דבק במידה זו, ולפיכך נתמלא כל הבית כולו אורה. וצריך אתה להתבונן בברכת הטוב והמיטיב, שתקנוה ביבנה על הרוגי ביתר: הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה. ודע והאמן כי מידת צדיק עומדת תמיד להפיק רצון כל שואל ולרחם, בהיות האדם מתכוון לתקן ולהיטיב דרכיו, ועליו נאמר: טוב י"י לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט). והוא המורה דרך לחטאים בתשובה, ועליו נאמר; טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (שם כה, ח), ופירושו כך: מביא יסורים ונגעים ומחלות על בני אדם, הכול לטובתם, כדי שיחזרו בתשובה. ונמצאים כל אותם היסורים והנגעים טוב גמור, שהם סיבה שיחזור האדם בתשובה ויזכה לטוב העליון ולחיי העולם הבא, וזהו פירוש של פסוק 'טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך'. ודע והבן כי מידת אדנ"י, שנקראת לפעמים אלהי"ם, כשבאה לברוא כל הנבראים, במידת טוב נסתכל ונתייעץ והיה בורא כל הנבראים ומצייר כל הצורות, כאמרו בכל מעשה בראשית: וירא אלהי"ם כי טו"ב (בראשית א, י). כלומר, במידת טוב נסתכל ונתייעץ אלהים וברא העולם, וזהו העיקר והאמת. ואלמלא מידת טוב אין אדנ"י, הנקרא אלהים במעשה בראשית, יכול להשלים סיפוק כל הנבראים וצרכיהם. ולפי שנחתמו כל מעשה בראשית במידה זו הנקראת טוב, כתיב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (שם, לא):

ולפעמים נקראת מידה זו שכל טוב, לפי שמן המידה הזאת ייכנס אדם לאספקלריא המאירה, ובמידת אל ח"י ישכיל אדם דרך להיכנס ולדעת ולהתבונן ולהתחכם באמיתת י"י יתברך. ומידה זו הנקראת שכל טוב עומדת עם האדם בהיותו מקיים התורה והמצוות, וסימן: ראשית חכמה יראת י"י שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא, י), והסוד הגדול: משכיל על דבר ימצא טוב (משלי טז, כ). ולפי שהיה דוד עליו השלום דבק במידה זו היה אומר 'לדוד משכיל', וכל לשון משכיל במקום הזה תלוי. והיודע סוד החן, ידע 'שכל טו"ב יתן ח"ן' ודע כי יש הפרש בין משכיל ובין מבין; כי סוד מבין הוא מהמשכת מקור הבינה, והמשכיל הוא מהמשכת הטוב תחילה וסוף. והנה המידה הזאת נקראת בכל התורה כולה שלום. והטעם, כבר הודענוך, בהיות ישראל צדיקים וטובים אזי מידת אדנ"י במילוי ובשלימות ובכל מיני שפע וברכה, ואם ח"ו יצאו ישראל מחפץ השם יתברך אזי מידת רחמים הנקראת יהו"ה מסתלקת מהיכל אדנ"י, ואז נשארת ריקנית ושפלה. ובהיות צדי"ק מתעורר בעולם לשוב בתשובה או לתקן הקלקול אזי המידה הזאת, הנקראת שלום, מליץ טוב בין יהו"ה ובין אדנ"י, והוא המטיל שלום ביניהם ומקרב אותם לשכון ביחד בלי פירוד וקיצוץ בעולם, ונמצא יהו"ה אחד באותה שעה. ודע והאמן שאי אפשר לבא ברכה לעולם זולתי על ידי המידה הזאת הנקראת שלום, ועל זה נאמר: י"י יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). ואמרו ז"ל אין לך כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ודע כי לפי שהשלום הוא סוף תשע אספקלריאות עליונות, והוא המריק ברכה בשם אדנ"י, לפיכך נקבע בסוף ברכת כהנים ובסוף ברכה אחרונה של תפילה. והטעם, כי על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל הבאים להידבק באור העליון הנקראת חיי העולם הבא ויש לי לעוררך על הסוד הפנימי. דע כי אמרו ז"ל:

כשעלה משה למרום אמר לו הקב"ה, משה אין שלום בעירך; אמר: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? א"ל: היה לך לסייעני; באותה שעה פתח משה רבינו עליו השלום ואמר:

ועתה יגדל נא כח אדנ"י (במדבר יד, יז) מה כתיב בתריה? סלחתי כדברך ואולם חי אני, כלומר החייתני בדברך. והסוד הזה, כי המידה הנקראת שלום מריק חיים במידת אדנ"י בהתחברם כאחד, וגדול כוח השלום שאפילו העליונים צריכים לו, דכתיב: עושה שלום במרומיו (איוב כה, ב). וכשהאדם מחזיק בתורה ובמצוות, כביכול כאילו מטיל שלום בפמליא של מעלה, והסוד: או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (ישעיהו כז, ה):

ודע כי המידה הזאת נקראת זכרון, ובמקום הזה נזכרים כל בני העולם לכל מעשיהם, לטוב ולמוטב. וכפי הזכרון הבא מן המקום הזה כך הדין נגמר על כל בני העולם. ולפיכך נקרא יום ראש השנה זכרון, והסוד: ראש השנה הוא סוד אדנ"י, ויים הזכרון הוא סוד אל ח"י; לפי שאנו עומדים בראש השנה לדין וכל מעשינו באים לחשבון ולזכרון לפני אדנ"י, וזהו סוד שאנו אומרים: זכרנו לחיים, אל מלך חפץ בחיים כתבנו בספר החיים וכו' אל חי ומגן. והמידה הזאת זוכרת כל הנשכחות, לפיכך אנו חותמים בראש השנה 'זוכר הברית', לפי שהוא סוד הזכרון וסוד הברית אנו חותמים בשני אלו העניינים, 'זוכ"ר הברי"ת'. ולפי היות דוד עליו השלום רוצה להתחבר ולהידבק במידה הזאת, היה אומר: מזמור לדוד להזכיר (תהלים לח, א) וזהו סוד אזכרתה של מנחה וסוד מנחת וכרון מזכרת עוון, שהחטא של אשה סוטה במקום זה תלוי להיפרע, 'כי מנחת קנאות היא' (במדבר ה, יח) ובמקום זה היא הקנאה, וסימן: קנאת י"י צבאות (ישעיהו ט, ו). ופקדונות הרי הן כזכרונות, אלא שהפקדונות על ידי אדנ"י והזכרונות על ידי אל ח"י. ולפי ששתי אלה המידות, שהם אל ח"י ואדנ"י, בהתאחדם זו בזו אזי כל העולם כולו בשלמות, נתן י"י יתברך לישראל יום השבת כנגד שתי מידות הללו: זכור ליום, כנגד אל ח"י, ושמור ללילה, כנגד אדנ"י. ולפיכך נאמר בעשרת הדיברות זכור ושמור. ודע והאמן קבלה אמתית, כי מעיין כל הברכות הבאות למידת אדנ"י לברך את ישראל הוא המקום הזה הנקרא זכרון, והסוד:

בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ, כד), וכתיב: זכר צדי"ק לברכה (משלי י, ז). והסוד הגנוז: י"י זכרנו יברך (תהלים קטו, יב):

וכנגד המידה הזאת נתן י"י יתברך לישראל סוד השבת, ויש לי להודיעך כיצד. דע כי שלושת הספירות העליונות, שהם כת"ר חכמ"ה ובינ"ה, מתאחדות למעלה, ובהיות הספירות נקשרות אלו באלו מתאחדת בינה עם שש ספירות שתחתיה עד ספירה זו הנקראת אל ח"י ונקראת שבת. ועל עיקר זה היתה בריאת העולם ששת ימים וביום השביעי שב"ת. והנה השבת הוא כנגד ספירת יסוד שהיא ספירת א"ל חי, ולפיכך נקרא יום השבת מקור הברכות והקדושות, כאמרו: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שב"ת (בראשית ב, ב). נמצא יום השבת מקור כל הברכות והמשכת הקדושה למטה. ודע כי האדם השומר שבת כהלכה, נעשה אותו אדם כמו כיסא למרכבה לשם יתברך ולפיכך נקרא השבת מנוח"ה, וכתיב: זאת מנוחתי עדי עד (תהלים קלב, יד), כאילו י"י יתברך נח על בני אדם ושוכן עליו כמלך על כסאו, וסימן: וינח ביום השביעי (שמות כ, יא), הוא בעצמו נ"ח. נמצא כל שומר את השבת כהלכה, כאילו מקיים את התורה כולה. ואמר הנביא: אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיהו נו, ב). ודע והאמן כי המשמש מיטתו מלילי שבת ללילי שבת זוכה לבנים צדיקים, כי השבת היא מידת צדי"ק, ראויין לחיי העולם הבא, כי שבת היא סוד א"ל ח"י, ועליו נאמר אשר פריו יתן בעתו (תהלים א, ג). ולפיכך אמר הנביא: כי כה אמר י"י לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי (ישעיהו נו, ד). וכי הסריסים הם המשובחים בישראל, והסריסים לבדם הם שומרים השבת? אלא פי' הפסוק כן הוא; אותם הצדיקים שכל ששת ימי החול אינם משמשים מיטותיהם אלא הם כדמיון סריסים, ובלילי שבתות משמשים מיטותיהם. כי לשון ישמרו לשון אשה הוא, כד"א: מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר (שופטים יג, יג). וסימן 'זכור' ליום 'ושמור' ללילה. וכשעושים כך, מה כתיב - והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי (ישעיהו נו, ז). 'הר קדשי' זה אל ח"י, 'בית תפלתי' זהו סוד אדנ"י, והלשון ממש מוכיח על שתי מידות, זכור ושמור. ואם ח"ו אדם מחלל את השבת כאילו כפר בעיקר, לפי שהשבת הוא עיקר האילן מלמטה למעלה. ולפיכך נקראת מידה זו יסוד עולם, כי הוא הנושא עליו כוחות אדני, והוא עיקר העיקרים ועיקר ידיעת השם יתברך לשער הסמוך לכל הנבראים, והוא סוד עיקר אות וא"ו התחתון, כדמיון יסוד ממטה למעלה.ולפי שהשבת הוא סוד המשכת הכוח מהספירות העליונות בשם אדני, והוא סוד התאחדות כל הספירות, כי א"ל ח"י נח בשם אדני בסוד 'וינח ביום השביעי', בסוד 'ויכל אלהי"ם ביום השביעי' (בראשית ב, ב), ארז"ל: אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם:

הלא תראה כי השבת יושבת בבית גנזיו יתברך, וכבר ידעת כי בית גנזיו היא אדנ"י. ולפיכך כל שומר שבת כהלכה מקרב ב' השמות הללו ומייחדם זה בזה, ובהתקרב אלו שני השמות נמצאו כל הספירות כולן מתאחדות, והוא סוד מנוחה שהוא נח תוך אדנ"י, כאמרו: נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים, ב, טו). ואומר: וינח ביום השביעי (שמות כ, יא), ולפיכך נאמר זכו"ר ושמו"ר. ולפי שהנשמות על ידי א"ל ח"י פורחות משם אדני, הוצרך לומר כי נפש יתירה נתוספת בו באדם בשבת וניטלת במוצאי שבת בסוד: וביום השביעי שבת וינפש (שם לא, יז) ומי שיש לו עיניים יראה הדבר מפורש. נמצאת השבת קושרת ספירה אחרונה שהיא אדנ"י עם כל הספירות העליונות, ולפיכך נקרא השבת יום השביעי, שהיא ספירה שביעית מבינ"ה ולמטה. ונמצאת בינה קושרת שתי ספירות שעליה עם שש ספירות שתחתיה, והיא גם כן שביעית ממטה למעלה. נמצאת אומר כי אל ח"י הוא סוד השביעית בעולם הזה, ובינ"ה היא סוד השביעית בעולם הבא, ובבינ"ה נקשרות כל הגאולות וכל מיני חירות:

וצריך אני לעוררך על עיקר גדול: דע כי בהתאחד מידת אל ח"י במידת אדנ"י אזי מידת אדנ"י יושבת על כיסא המלכות ומושלת על כל הנבראים, וכשא"ל ח"י נבדל ומסתלק ממנה אזי מידת אדנ"י, שנקרא שכינה, הולכת בגלות תחת שאר ממשלות וכוחות נכריות, והסוד: ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג). לפיכך אמרו: צריך לסמוך גאולה לתפילה, כי סוד גאולה, אל ח"י, וסוד תפילה, אדנ"י ובהיותם שניהם סמוכים זה לזה אזי הכול בייחוד בשלימות ובברכה, וסימן: סומך ה' לכל הנופלים (תהלים קמה, טו). ואומר: נפלה לא תוסיף קום (עמוס ה, ב). ולפיכך צריכים ישראל להתכוון בכל יום כוונה גדולה לסמוך גאול"ה לתפיל"ה, כדי שיתחברו ויתאחדו שני שמות הללו. וכשמגיע אדם בברכת אמת ויציב לגאל ישראל, צריך להתכוון בלבו סוד גאולה זו מה היא, והיאך סומך אותה לתפילה כשמתחיל 'אדנ"י שפתי תפתח', כי בכאן הוא העיקר הגדול. ואותו חכם שהיה משתבח שפעם אחד סמך גאולה לתפילה, אל יעלה בדעתך כי שאר הימים היה מפסיק ומספר בין גאולה לתפילה והיה עובר עבירה; חלילה חלילה לה' אלהינו, וחלילה לחסידיו ועבדיו הקדושים מעשות כדבר הזה. אלא סוד סמיכות גאולה לתפילה, שהיה מתכוון בברכת אמת ויציב להמשיך כל הצינורות ולייחד כל הספירות עד שתגיע המשכות כל הצינורות אצל חתימת גאל ישראל, וכשהתחיל אדני שפתי תפתח, נח כוח א"ל חי במידת אדנ"י ונתאחדו הספירות על ידי חכם זה:

וזהו דבר גדול שצריך מחשבה נכונה, להמשיך כל הצינורות ולסדר כל הספירות עד שיגיעם כולם למידת אל ח"י, ויריקו כולם במידת אדנ"י. ולפי שדבר גדול כזה אין כוח ביד האדם להתכוון בו ולעשותו בכל יום, הוצרך לומר 'פעם אחת סמך גאולה לתפילה'. לפי שהסמיכה הזאת בדיבור ובמעשה היתה, שהיה יודע לכוון אל הכוחות ולהמשיך השפע דרך הצינורות עד שהגיעם כולם לאל מ"י, ומשם הריק בשם אדנ"י. וזהו סוד סמיכת גאולה לתפילה, וסימן: סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר (תהלים קיא, ח). ולפי שסוד גאולה ותפילה הוא סוד אל ח"י אדנ"י, והוא סוד זכור ושמור, אמרו ז"ל: אילו שמרו ישראל שבת אחת כהלכה מיד נגאלין. וזהו טעם ברור שיהיו סומכים כל ישראל זכור אצל שמור, שזהו סוד סומך גאולה לתפילה. ואם תאמר:

מדוע לא נגאלו ישראל אותו היום שסמך אותו החכם גאולה לתפילה? דע כי אדם אחד אינו יכול לסמוך אלא כפי שיעור אדם, אבל אם כל ישראל היו סומכין כפי שיעור כל השלמות והמילוי המספיק להתחבר ולהתאחד גאולה בתפילה, אז היו נגאלין כולן. וסוד סמך גאולה לתפילה בסוד אל ח"י אדנ"י הוא סוד הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך, תתחדש כנשר נעורייכי (שם קג, ה):

ואחר שעוררנוך על העיקר הגדול הזה, דע כי ה' יתברך ויתברך כשרצה לגאול את ישראל ממצרים חיבר מידת אל ח"י הנקרא גאולה, למידת אדנ"י הנקרא תפילה, והסוד:

ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה (שמות ב, כג), וכתיב: וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שם) והסוד הגדול:

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי (שם ו, ה). ואחר שידעת זה, דע כי לפעמים נקרא בלשון גואל. והטעם, דע כי בהתחבר אל ח"י עם אדנ"י, שהוא סוד הגאולה ותפילה, הרי אדנ"י מתמלא משפע הגאולה, וגם מידת אדנ"י פועלת גאולה בשליחות אל ח"י ומצלת את הצדיקים וגואלת אותם מכל פגע ומחלה ומכל מיני משחית ופורעניות, ונקראת באותה השעה המלאך הגואל. ולפי שמידת אדנ"י, הנקראת שכינ"ה, היה הולכת עם יעקב בשליחות אל ח"י, כאמרו: אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהו"ה לי לאלהים (בראשית כח, כ), והיתה המידה הזאת הולכת עם יעקב לגאול אותו מכל מיני משחית, אמר יעקב:

המלאך הגואל אותי מכל רע (שם מח, טז). והטעם שקרא למידה זו מלאך, לפי שאינה פועלת גאולה אלא בשליחות אל ח"י, שהרי היא עצמה צריכה גאולה, כאמרם ז"ל 'גלו למצרים שכינה עמהם'. ולפיכך כשאדני פועל גאולה, הוא בשליחות אל ח"י. ולכן נקרא המלאך הגואל, כלומר נקרא בשם המשלחו. וביאור העיקר הזה: דע, כי מידת היוב"ל למעלה היא שביעית, היא עליונה, והיא סוד הגאולה השלמה והחירות; ומן היובל, שהיא סוד הגאולה השלמה, מקבלת מידת אל ח"י שפע הגאולה ומביא גאולה לעולם, כמו שמקבל מן היובל כוח החיים ונקרא על זה אל ח"י. ודע כי בכוח ספירת היובל, שנמשכת באל חי, נגאלו ישראל ויצאו ממצרים, שנאמר: וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (שמות יג, יח); אל תקרי וחמושים אלא וחמישים. וכן הוא אומר:

יובל היא שנת החמישים שנה, וכתיב: גאולה תהיה לו וביובל יצא, וכתיב: ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ (ויקרא כה, כד). והכלל הגדול הוא שכתוב: בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (שם, יג) ודע כי מן היובל מושך אל חי הגאולה וגואל את הצדיקים, בשעה שהוא סומך לאדנ"י. נמצא היובל, שביעית עליונה, והשבת שהוא סוד אל חי, שביעית תחתונה. ואנו סופרים ליובל שבע שבתות שנים, ולשבת ששת ימים וביום השביעי שבת. ואם תאמר: היובל היא תחילת השמינית כאמרו 'שנת החמישים'? דע כי בעזרת השם בעניין זה נרמוז לך עיקרים גדולים, בהגיענו לביאור שם יהו"ה יתברך, שהוא סוד היובל וסוד בינה, ושם אתן את דודי לך:

ועתה דע והאמן כי השבת היא מעיין כל הטובה ומקור כל האצילות לשם אדנ"י ולישראל הדבקים במידה הזאת. ומן השבת אדם נכנס לחיי העולם הבא, שהוא סוד היובל, כמו שהודענוך. והעולם הבא נקראת שבת הגדול שהיא שביעית עליונה, ואל ח"י הוא סוד השבת שהיא שביעית של מטה; ומן העולם הבא מושכת השבת כל האצילות והטוב הגדול והחיים והגאולה. ואם כן פקח עיניך וראה היאך תשמור השבת, אם אתה חפץ לזכות לחיים ולגאולה ולהיכנס לחיי העולם הבא. והנה השבת שלנו בדמיון בית שער להיכנס לטרקלין הגדולים לחיי העולם הבא הנקרא שבת הגדול, והתקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין. וכשתבין דבר זה, אז: 'וקראת לשבת עונ"ג', זו היא שבת שלנו, 'ולקדוש י"י מכובד', זו שבת עליונה שנקראת יובל. ולפיכך דרשו רז"ל: ולקדוש י"י מכובד, זה יום הכיפורים. ודע והאמן. כי הכיפורים כולם, מן היובל הם יוצאים, ומשם הסליחה נמשכת לשם אדנ"י, ואז נאמר: כי לי"י אלהינו הרחמים והסליחות (דניאל ט, ט), ואומר: אדנ"י שמעה, אדנ"י סלחה, אדנ"י הקשיבה (שם, יט). ובעזרת השם במקומו נבאר לך הטעם שנקראת מידת יובל שביעית ושמינית. נמצאת אומר כי כל אדם השומר שבת כהלכה, אז מתאחד בשביעית התחתונה הנקראת שב"ת, ומשם זוכה לשביעית העליונה הנקראת עולם הבא. ואם ח"ו אדם מחלל את השבת הרי הוא רחוק מן החיים; ומחלליה מות יומת, שהרי נסגר לפניו הפתח מלהיכנס לחיי העולם הבא. ולפיכך אמרו רז"ל בעניין שבת: אע"ג דאיהי עבידא לאגלויי, מתן שכרה לא עבידא לאגלויי ז, לפי ששכר העולם הבא גנוז הוא, וטובו, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיהו סד, ד) וכתיב: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת למוסים בך (תהלים לא, כ). ולפי עיקר זה יש לך לדעת שאף על פי שהשבת גלויה לפנינו, מתן שכרה אינו גלוי אלא חתום וסתום הוא, ואפילו אחד מהנביאים לא נתנבא עליו מה הוא, לפי שהוא הטוב הגדול והאור הגנוז מששת ימי בראשית שאין כל בריה יכולה להסתכל בו זולתי י"י יתברך. וצריך אתה להיות זריז בקיום שלוש סעודות בשבת, שהם סוד קשר הייחוד וסוד קשר השבת הגדול ביום השבת שאנו עושים. ובהיות אדם מקיים שלוש סעודות בשבת הרי הוא כאילו מייחד י"י יתברך בסוד י"י אחד ושמו אחד, כלומר בשלוש ושבע. וזו היא ראוי להינצל משלוש פורעניות ושלוש סעודות הללו, אחד, כנגד אדנ"י שמתאחדת ביום השבת, וזהו סוד התאחדות השבע; שנית, כנגד יהו"ה; שלישית, כנגד בינה הקשורה בסוד אהי"ה, וזהו סוד התאחדות השלוש, וסוד 'וקראת לשבת עונ"ג'. וסוד עונ"ג הוא סוד נה"ר יוצא מעד"ן להשקות את הג"ן, כי זהו סוד הייחוד האמיתי השלם, בסוד עד"ן, נה"ר, ג"ן. וכל המקיים שלוש סעודות בשבת כאילו מייחד עשר הספירות בייחוד שלם, בסוד אדנ"י יהו"ה אהי"ה, וכולן מתאחדות על ידי אל חי למעלה ולמטה: למעלה נקשר בבינה שהוא סוד קשר אהי"ה, שהרי הבינה נקשרת באהי"ה בסוד שלוש ספירות; למטה נקשר באדנ"י, שהוא סוד קשר שבע ספירות תחתונות. נמצאת השבת קושרת כל הספירות למעלה ולמטה, ולפיכך השבת זכו"ר ושמו"ר. ועתה דע והתבונן כיצד תשמור את השבת, וכיצד תתנהג בעניין שמירה ממלאכה ודיבור, ועניין מנוחה ועונג וכבוד, ואשריך בהיותך שומר שבת שתיקרא אכסנאי לעשר ספירות:

ולפעמים נקראת מידת אל ח"י בתורה ברית. ודע והבן כי כל לשון ברית שבא בתורה הוא לשלוש מיני עניינים נחלק במשמעותו, והכול הוא אחד בחיבור. ואותן הג' מיני עניינים נחלקים לג' שמות אלו, שהם אדנ"י, אל ח"י, בינ"ה. וברית בינה הוא ברית הפה וברית הלשון וברית השפתים, שנאמר; על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז). וברית אל ח"י הוא הנקרא ברית שלום, שנאמר: הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יג). וברית שבת וברית הקשת; וי"י יתברך נתן לנו ברית מיל"ה לזכותינו לאל ח"י. וברית אדנ"י הוא כנגד ברית התורה, שהיא נקשרת בין ברית אל ח"י ובין ברית אדנ"י. ובהיות אדני נקשר באל חי ובבינה, אזי גם הוא נקרא בלשון ברית על שם שניהם, והסוד: ברית הלשון וברית המעו"ר. וזהו סוד ברית מילה בפריעה, מה שאמרו רז"ל: מל ולא פרע כאילו לא מל. כלומר, שהפריעה הוא סוד אדני, וכשלא פרע הרי הוא חסר הספירה הראשונה שבה ייכנס להיכל יהו"ה יתברך. כי מאדני יכנם לאל חי, ומן אל חי לשם יהו"ה יתברך; ואחרי שלא פרע, אפילו לשם אל חי לא יכנס, כי חסר הפריעה שהיא שם אדני. ואחרי שהודענוך זה, דע כי י"י יתברך רצה להשלים לאברהם אבינו עליו השלום בכל הספירות ואמר לו: התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א) ולמען תהיה נאחז במרכבה שלי אני נותן רושם בבשרך ונקרא ברית בשר, כאמרו: ואתנה בריתי ביני ובינך (שם, ב), וכתיב: והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם (שם, יג). בריתי בבשרכם, זו ברית בשר; לברית עולם, זו ברית הלשון, שהוא סוד התורה שנמשכה מן הבינה, בסוד ספירת חמישים יום כנגד ספירת חמישים של יובל. ואלמלא שקיבלו ישראל ברית בשר, לעולם לא זכו לקבל תורה שהיא ברית הלשון. וזהו שאמרו בספר יצירה: כשבא אברהם אבינו והביט וחקר והבין וחקק וחשב ועלתה בידו, נגלה אליו אדון העולם וקראהו אוהבו, וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו וזהו ברית הלשון, ובין עשר אצבעות רגליו וזהו ברית מילה. וא"ת: פריעה לא נתנה לאברהם אבינו? אותה המידה ממש שלו היתה, והיא מידת אדני, שהוא היה ראשון שקרא זה השם. נמצאת למד כי שלוש מיני ברית הם: האחד, ברית הלשון, שהוא ברית הפה, שהוא ברית התורה, שהוא ברית עולם, שהוא ברית הבינה והב' שהוא ברית מילה, שהוא ברית בשר, שהוא ברית הקשת, שהוא ברית שבת. ובתוך שתי בריתות אלו נאחזת ברית אדני, שהוא ברית תורה שבעל פה, שהוא ברית הפריעה. ולפי דבר זה נאמר: על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז), שזו היא ברית תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ושלוש בריתות אלו: ברית ראשונה, בינה יהו"ה ז, אחרונה, מלכות אדנ"י, ברית אמצע, שבת אל חי. נמצאת ברית שבת קושרת בין אדני ובין יהוה. ואלמלא ברית מילה, שהיא ברית שבת, לא זכינו לתורה שבכתב ולא לתורה שבעל פה, שהם סוד יהו"ה אדנ"י. ודע כי שם אל חי הנקרא ברית הוא בית שער להיכנס למידת התפאר"ת, שהיא סוד תורה שבכתב הנאצלת מאת הבינה בסוד חמישים יום, כמו שביארנו. ואילו לא ייכנס אדם בשער זה שהוא ברית, מניין ישיג התורה שהיא לפנים למעלה? ולפי שברית מילה הוא סוד אל חי, והוא סוד שבת, קבעו רז"ל בברכת מילה: אל חי חלקנו צורנו, צווה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית. הלא תראה כי שם אל חי קבעו בברכת ברית מילה, ועל זה נאמר:

ואתם הדבקים בי"י אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד):

ודע כי ברית מילה הוא סוד שבת, בסוד מילה ופריעה, בסוד זכו"ר את יום השבת ושמו"ר; זכור ליום ושמור ללילה, כנגד אל ח"י אדנ"י ולפ, שברית מילה כוללת ברית שתי ספירות הללו, אמר הכתוב: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו לג, כה). וסוד חוקו"ת הם אל ח"י אדנ"י, בסוד חק וחק"ה, וסימן:

את חקותי תשמורו (ויקרא יט, יט), וסוד חקותי הם אל ח"י אדנ"י. ודע כי הברית הנקרא יומם ולילה הוא סוד מילה ופריעה, זכו"ר ושמו"ר, אל ח"י אדנ"י, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם סוד חקו"ת שמים וארץ, זה כנגד זה. וזהו סוד:

ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב). יומם הוא תורה שבכתב, וסוד אל ח"י, וסוד זכור, וסוד מילה; ולילה הוא סוד תורה שבעל פה, סוד אדנ"י, סוד שמור, סוד פריעה. ולפיכך אין התורה מסורה אלא למי שקיבל ברית בשר, ומתוך ברית בשר ייכנס אדם לברית הלשון, שהוא קריאת התורה. וצריך אני להאיר עיניך היאך חתם י"י יתברך שמו הגדול יהו"ה יתברך באברהם אבינו ובזרעו, אותם שקיבלו את התורה. כיצד? אמר בספר יצירה: כרת לו ברית בעשר אצבעות ידיו, וזה הוא ברית לשון. וחותם י"ה, בסוד י' עשר אצבעות, ה' חמש מקורות בלשון התורה; בסוד אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ. אחה"ע, בגרון. בומ"ף, בשפתים. גיכ"ק, בחיך. דטלנ"ת, בלשון. זסשר"ץ, בשינים. נמצא חותם י"ה, ברית הלשון שהוא ברית הפה. וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו, זהו ברית מילה וחותם ו"ה, חצי השם, בסוד עשר אצבעות וברית מילה שהוא אחד, הרי י"א, וחשבון י"א כנגד ו"ה. ועוד, סוד ו"ה:, תורה שבכתב, - תורה שבעל פה. והכול תלוי בברית מילה, שהוא השורש התחתון של אות ו'. וה' היא סוד התורה שבעל פה, שהיא סוד הפריעה. ולפיכך אין התורה מסורה לכותי לפי שהוא ערל, וזהו שאמרו בברכת המזון: צריך שיקדים ברית לתורה, באומרו: שהנחלת לאבותינו וכו' ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו. וזהו שאמר: מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז, יט), למי שהוא מהול כיעקב עליו השלום. וכותי, שהוא ערל, שעסק בתורה היה חייב מיתה. ולפי שברית מילה ופריעה הוא סוד השבת בזכור ושמור, לפיכך המילה דוחה את השבת, והיא ביום השמיני שהיא סוד אדנ"י, שהיא סוד הפריעה הנעשית אחר המילה, והסוד: אדנ"י יהו"ה, נמצאת למד שברית מילה דוחה את השבת, שהיא היא המידה עצמה. ועתה התבונן בכל מה שתמצא לשון ברית, לאיזה צד נזכרה, אם לברית לשון, אם לברית בשר, או לפריעה. ואחר שעוררנוך על העיקרים האלו, יש לך לשמור עצמך ולהיזהר מאוד לבל תהיה מאותם המטמאים אות ברית קודש, שהרי כל הפרשיות הכתובות בעניין העריות בכל התורה, באלו שתי ספירות תלויות: באל ח"י ובאדנ"י; וקצת מהם בשתי ספירות הדבקות עמהם, הנקראות אלהים צבאות יהו"ה צבאות. ובעזרת השם עדיין ניתן לך דרך שתבין כמה מעלות טובות וכמה עניינים נוראים נקשרין במילת ברית, וכן תבין מה הוא דין המגלה עריות, או המקשה עצמו לדעת, או האוחז באמה ומשתין. וכמה עניינים סתומים וחתומים תבין עדיין בעזרת השם מתוך אל הדברים שרמזנו בכאן:

ולפעמים נקראת בתורה בלשון אות, לפי שבמידה זו תלויים האותות והמופתים, בסוד אל חי בהתחברו לשם אדנ"י, אזי מתחדשים אותות ומופתים בעולם. וכשנסמך גאולה לתפילה ביציאת מצרים נתחדשו כמה אותות וכמה ניסים ונפלאות, בסוד: וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהי"ם (שמות ב, כג) ובסוד: ואזכור את ברית"י. ועתה יש לנו להודיעך כי השבת שהיא מידת אל חי נקרא אות, כאומרו: ביני ובין בני ישראל או"ת היא לעולם (שם לא, יז). וברית מילה נקרא גם כן אות, כאומרו: ונמלתם את בשר ערלתכם והיתה לאו"ת ברי"ת ביני וביניכם (בראשית יז, יא). והסוד הזה רמזו אותו בברכת ברית מילה: ברוך אתה ה' אשר קידש ידיד מבטן, וחק בשארו שם, וצאצאיו חתם באו"ת ברית קודש, על כן בשכר זו אל ח"י חלקנו צורנו, ציווה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית. והקשת נקרא אות, כאמרו: את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ (שם ט, יג). וכבר הודענוך כי ברית הקשת הוא ברית אל ח"י. ולפיכך דע כי בכל מקום שתמצא בתורה אות, הוא סוד אל ח"י, שהוא סוד זכרון שמזכיר אדנ"י לכל בני עולם; ואות ברי"ת שבת וברית מילה היא מיוחדת בינו ובין כל בשר אשר על הארץ. ודע כי לפעמים נכלל אדנ"י במילת אות. כבר ידעת שיום השבת נקרא אות, והרי השבת כלולה בזכור ושמור, וברית מילה נקראת אות, והרי היא כלולה במילה ופריעה. וסוד פירוש מילת אות, על דרך הפשט, הוא כי סוד ין"ך קטנה הידועה לבעלי חכמה, שהוא הקצה התחתון של וא"ו, נקראת אות קטנה ונקראת אות ברית קודש. ועתה דע והבן כל הדברים הללו וכתבם על לוח לבך ואל יליזו מעיניך:

ודע כי על יסוד הספירה הזאת נתייסדה בתורה לשון שבועה. והנני מפרש. דע כי כל שבועה שאדם נשבע תלויה במידה זאת הנקראת אל ח"י. והטעם, לפי שכל לשון שבוע"ה היא מלשון שבעה, וסוד העניין הוא מה שאמר אברהם אבינו לאבימלך; כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (שם כא, ל). הלא תראה ג' לשונות שהזכיר במקום הזה, כל אחד מהן לשון נופל על הלשון. אמר בתחילה 'כי את שבע כבשות תקח מידי לעדה על הבאר', ואמר אחריו 'על כן קרא למקום ההוא באר שבע', ומה כתיב אחריו? 'כי שם נשבעו שניהם'. ופירוש הדבר הרי ג' לשונות שבע: כבשות, באר שבע, ושם נשבעו, כל אלו ג' לשונות נתאחדו באותה השבועה. ולפיכך אמר: על כן קרא למקום ההוא באר שבע. מאי על כן? כלומר, על טעם שבע כבשות והשבועה. כי על שני טעמים קרא אותו באר שבע, על שבע כבשות והשבועה. ובמקום אחר כתיב: ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע (שם כו, לג). הלא תראה כי על שם שבעה קרא שם העיר באר שבע ולא הזכיר בכאן שבועה, והסוד העיקר תלוי בסוד שבעה, ומקום הבאר תלוי בשבועה. ועכשיו יש לנו לברר. דע כי כל הנשבע הוא נשבע בסוד שבע הספירות, שהם סוד שבעת ימי עולם, והכול תלוי במידת אל ח"י שהוא השבת, שהוא יום השביעי, וכל שבועה תלויה בשביעי, והסוד: וביום השביעי שבת וינפש (שמות לא, יז). ולפיכך הנשבע, נשבע בנפש ונשבע בחיים כשהוא אומר נשבע בשם י"י י, והסוד; חי י"י וחי נפשך (שמואל, כה, כו). כי סוד 'חי נפשך' הוא סוד אל חי, שממנו נמשכים החיים וכל הנפשות הפורחות מארץ אדנ"י, כאמרו: תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א, כד) והוא סוד השבת שהוא יום השביעי שממנו נמשכים חיי הנפש, כאמרו: וביום השביעי שבת וינפש. הרי חיי הנפש תלויים בשביעי, שהוא סוד השבועה. וכל הכופר בשבועתו כאילו כופר באל חי ובו' ספירות, שהם סוד שבעת ימי עולם. ואם ברב פשעו וכחשו כפר בשביעיות, מאין לו חיים וטובה? שהרי לא נברא העולם אלא על ידי אלו שבע ספירות ובהן מתקיימים כל הנבראים, ז' ימים בסוד ז' ספירות, בסוד שבועה. ואם חס ושלום ישקר אדם בשבועתו הרי הוא נעקר מאלו שבע הספירות שהם סוד קיומו, ונמצא נעקר מן העולם. נמצאת למד כי השבועה היא באל חי שהוא סוד השביעי, שהוא סוד השבת, שהוא סוד חיי נפש, שהוא סוד 'שבת וינפש'. ולפי שהשבועה היא באל חי אומר בעניין: וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל יב, ז). הלא תראה השבועה שהיא בחי העולם, שהוא אל חי. ובשאר מקומות: חי י"י אשר עמדתי לפניו (מלכים, יז, א). חי י"י וחי נפשך אם אעזבר, חי נפשר אדנ"י (מלכים, ב; שמואל, א). ולפיכך אמרו רז"ל: שבועה כנשבע במלך, לפיכך אין נשבעין לבטל את התורה או אחת ממצוותיה, ואם ישבע לוקה ומקיים את המצווה, שאין שבועה חלה לבטל דברי תורה, שהרי הם סוד שבעה קולות יצאו משבע ספירות במתן תורה, ואין אדם נשבע לבטל דברי תורה וכל שבועה, בי"י, וכל נדר, לי"י, וסוד נדר לי"י עדיין נפרש אותו במקומו בעזרת השם, כי הנדר הוא סוד השבת הגדול, שהיא סוד השביעית העליונה. ואם תמצא כתוב אשר נשבע לה' (תהלים קלב, ב) ולא אמר נשבע בי"י, פי' הפסוק כן הוא: שדוד המלך עליו השלום נשבע לעשות דבר זה לי"י, כלומר שלא ישקוט וינוח עד אשר ימצא מקום מנוחה לשכינה לבנות בו בית המקדש. נמצאת אומר כי כל הכופר בשבועתו נעשים לו שבעת ימי בראשית, שהם סוד כל ימי העולם, כמו אויבים ומבקשי רעתו, שהרי כשכפר בשבועה, כפר בשבעה; וכשכפר בשבעת ימי בראשית, נמצא כל יום ויום משבעת הימים אצלו כאויב, וכל יום ויום מקלל לזה הכופר. ולפיכך כל הנשבע בארץ ישבע באלהי אמן (ישעיהו סה, טז), ויש להיזהר מאמונת אלהי אמן. ועונש השבועה כבר גילו אותה במסכת שבועות כאמרם ז"ל: דברים שאין האש מכלה אותן, שבועת שקר מכלה אותן. וטעם זה טעם ברור בדרך היצירה. כיצד? הרי בטבע האש היא שורפת כל מיני עצים ובגדים ושאר כיוצא בהם ומכלה אותם, אבל האבנים והעפר אין האש מכלה אותם, שאין האש מכלה את העפר, שאפילו ישרפו האבנים, חוזרות עפר ואינן כלות. אבל שבועת שקר מכלה האבנים והעפר, והטעם כי כל הנבראים כולן לא נבראו ואין להם קיום אלא בשבע ספירות הנקראות שבעת ימים, ובאותן ספירות תלויים שמים וארץ וכל צבאותם, וגם האש והמים והרוח והעפר, והרים וגבעות וימים ונהרות, וכל מיני צמחים וכל בעלי חיים למיניהם וכל בני אדם. ולפיכך כשאדם כופר בשבועה, הרי הוא ככופר בשבע הספירות שחייו וקייומו ואשתו ובניו וממונו וכל מה שיש לו תלויים בהם. וכשכופר באלו שבע ספירות, שהם סוד השבועה, הרי אלו שבע ספירות מכלות גופו חייו וממונו קרקע ומטלטלין, לפי שהכול תלוי בהם מאחר שבהם נבראו כל היצורים, והם היו כמו האומן העושה את המלאכה, שהוא יכול להרוס ולהשחית המלאכה שעשה. כן הכופר בשבועה כופר באומן שעשה את העולם. וכשכפר באומן שעשה את העולם, יכול האומן להחריב את ביתו ואותו ואת כל אשר יש לו, אפילו העפר והאבנים, לפי שהאומן שעשה את האבנים יכול למחות זכרם מן העולם. וסוד האומן הוא סוד אמן, ולפיכך העונה אמן כנשבע. וזהו סוד:

ישבע באלהי אמן (שם). כלומר, הנשבע, באומן שברא העולם נשבע. וזהו סוד שדרשו בפסוק ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל), אל תקרי אמון אלא אמן. ולפיכך ארז"ל שעניין שבועה ואמן, אחד הוא בעת שמשביעין אותו. ובעזרת השם עוד נבאר לך סוד מילת אמן, על דרך המשכת השפע בדרך הצינורות. ולפי שהשבועה היא כלל שבע ספירות שהיו האומ"ן לכל הנבראים, אמר: דברים שאין האש מכלה אותם שבוע"ת שקר מכלה אותם. והטעם, שהשבועה היא האומן שברא את האש ואת האבנים ואת העפ"ר ואת כל היצורים, ולפיכך אין האש יכולה לאבד ולכלות את האבנים ואת העפר, לפי שהעפר אחד מן היסודות הוא כמו האש, ושניהם נבראים. אבל השבועה, שהיא סוד האומן והבורא, היא יכולה לכלות האש והאבנים ואת שאר כל היצורים, לפי שהכל ביד האומן שעשה היצורים כולם יתברך ויתברך. וזהו שאמר: לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו (תהלים קב, כו). וזהו סוד שאמר: דברים שאין אש ומים מכלין אותם, שבועת שוא מכלה אותם; לפי שהשבועה היא האומן והכל תלוי ביד האומן, כאמרו 'ישבע באלהי אמן', וכאמרו 'ואהיה אצלו אמון', ואחז"ל: אל תקרי אמון אלא אומן, והסוד הגדול הזה: כבר ידעת כי סוד שבועה היא סוד אל ח"י, והיא סוד כי טוב, ולפיכך אמרו בכל הנבראים שנעשו במעשה בראשית: וירא אלהים כי טוב (בראשית א, יב), וסימן: ואהיה אצלו אמון, וסוד ואהיה, ו' הדבקה עם אהיה, היא סוד שש ספירות, והאחרונה מן השש היא סוד 'כי טו"ב'. ולפיכך כל הפעולות שעשה אלהים, שהוא אדנ"י, במעשה בראשית על כל פעולה ופעולה נתיעץ ב'כי טוב'. ביום הראשון מה כתיב? וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א, ד); ביום השני לא נאמר בו כי טוב לפי שהוא סוד ההבדל והפירוד, כאמרו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים (שם, ו), ובכל מה שיש בו חילוק ופירוד אין טוב מצוי בו, כי אין טוב בא אלא להביא שלו"ם ולחבר כל הדברים:

ולפיכך כשמסתלק ונפרד ונבדל 'כי טוב', שהוא סוד אל ח"י, ממידת אדנ"י אזי העולם כולו חרב ואין טוב מצוי בעולם, שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נז, א) ואמר: אמרו צדיק כי טוב (שם ג, י). ולפיכך כשהצדיק נמצא בעולם אז מטיל שלום בין שני חולקים, נמצא צדיק מכריע. וזהו סוד שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. והסוד; נצח, ימי"ן, הוד, שמא"ל, כי טוב, צדי"ק, הוא כתוב שלישי מכריע ביניהם. ולפיכך לא נאמר ביום השני כי טוב, אבל נאמר ביום השלישי שתי פעמים כי טו"ב. והטעם, 'כי טוב' ראשון כנגד אל חי, 'כי טוב' שני כנגד אדני שהוא סוד אדנ"י הארץ. וסימניך: אמרו צדי"ק כי טו"ב (שם), ואומר בברכת המזון: ארץ חמדה טוב"ה. והסוד הזה, כי אלהים כולל בכל מעשה בראשית 'כי טוב' בכל דבר ודבר, שהוא סוד האומן. ובהבדל הדברים לא נמצא טוב, אלא בשעת חיבורן. הלא תראה כשהיה אדם הראשון לבדו נפרד, בלי חבור בת זוגו, מה כתיב בו? כי לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח); וכשנתחבר אצל אשתו, מה כתיב ביה? מצא אשה מצא טו"ב (משלי יט, כב). כלומר, מצא אותו הטוב שהיה אבד ממנו. ואם באדם ואשה כך, כל שכן בשאר המעלות העליונות; כי בשעת חיבור נמצא 'כי טו"ב', ובשעת הפירוד לא נמצא 'כי טו"ב'. ועל דרך זה דע, כי שלוש הספירות, שהם נצ"ח והו"ד וטו"ב, מתאחדות תמיד, נצ"ח והו"ד זה לעומת זה, וטוב הוא הכתוב השלישי שהוא מכריע ביניהם. ולפי סוד זה תמצא כי טו"ב הוא שורש תחתון של וא"ו, שהוא קו האמצעי והוא שלישי. כיצד? ו' הוא סוד שש ספירות - שלוש למעלה ושלוש למטה. שלוש למעלה בדרך זה: הגדול"ה לצד ימין, והגבור"ה לצד שמאל, והתפארת שלישי מכריע ביניהם. ושלוש למטה, מן הוא"ו ולמטה, בדרך זה: הנצ"ח לצד ימין, וההוד לצד שמאל, טוב שלישי מכריע ביניהם. ולפיכך תמצא ענין 'טוב' שהוא שוכן על גבי אדנ"י, שהיא הספירה האחרונה מעשרת הספירות, ונקרא ההך הטוב. ובזמן ששוכן טו"ב תוך אדנ"י, נקרא אדנ"י ארץ טובה, על שם טו"ב השוכן בתוכו. וזהו סוד: וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך (דברים ח, י), וזהו סוד: לא תחסר כל בה (שם, ט), וכתיב: ודורשי י"י לא יחסרו כל טוב (תהלים לד, יא). ולפי שאדנ"י נתלבש בלבוש הגבורה, במידת אלהים, ופעל כל מעשה בראשית, תמיד היה אלוהים מתייעץ ומסתכל במעשה בראשית ב'כי טוב', וזהו שאמר בכל דבר ודבר:

וירא אלהים כי טוב:

ולפי עיקר זה התבונן סוד ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל) שהוא סוד האמון והאומן והאמן, וזהו סוד טו"ב וסוד השבועה. לפיכך כל השביעיות כולן קשורות בשביעי, שהוא כלל השבעה, שהוא סוד השבועה. ודע והאמן שאין לשום בריה בעולם קיום, זולתי באחד יתברך מאלו ז' ספירות. וכשאדם משקר בשבועה, הרי נעקר מכל שבע הספירות ולא נשאר לו בשמים ובארץ שורש, וזהו שאמרו בנשבע לשקר: ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו (זכריה ה, ד), שהכול נעקר, שורש וענף. ועתה בני שמעה זאת והתבונן כמה הוא חומר השבועה וענשה, כי אפילו הוצאת שם שמים מן הפה לבטלה, אף על פי שאינו נשבע, נענש עליו כל שכן הנשבע לשקר, י"י יצילנו מעונש זה וישלח לנו סליחה וכפרה על כל מה שעברנו על ככה. ולפי שעניין השבועה הוא סוד שבע הספירות מעשר ספירות הכלולות בשמו יתברך, נאמר בתורה: ובשמו תשבע (דברים י, כ) י"י כי בשמו תלוי הכל: וכל הנשבע בארץ ישבע באלהי אמן (ישעיהו סה, טז). ולפיכך אמרו ז"ל שבועה כנשבע במלך עצמו. וסוד השבועה כלולה מן השבעה, כמו שכתוב: חצבה עמודיה שבעה (משלי ט, א). וכתיב; ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע (בראשית כו, לג), וכתיב: על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (שם כא, לא). והמידה הזאת נקראת בתורה בלשון חוק, ועתה יש לי להאיר עיניך בדבר זה. דע כי ה' יתברך ויתברך חקק כל היצורים ותלה גבולם ושיעורם בשמו הגדול, ונתן קץ וגבול לכל הנבראים שבעולם. ולכל הנבראים עליונים ותחתונים יש קץ וגבול, ולשמו הגדול אין לו קץ וגבול, באמרו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות (איוב כח, ג). ואומר: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד (תהלים קיט, צב). ופירוש הפסוק הזה כן הוא; כל דבר ודבר מכל הנבראים יש לו גבול ותכלית, אבל אותה המידה הנקראת מצווה שהיא סוד ספירה עשירית משמו הגדול, והיא הראשונה ממטה למעלה והאחרונה מלמעלה למטה ונקראת מצווה, אין לה גבול כי רחבה היא מאוד, והיא המקפת בכל הנבראים ונותנת להם שיעור והטעם שנקראת מצווה, כי כל עניני ה' יתברך נעשית על ידה, ועל פי מצוותה מתנהגים כל הנבראים שבעולם. וזהו סוד התורה והמצווה: התורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו תורה שבעל פה. כי תורה שבכתב יש לנו להתנהג בה על צווי אדנ"י הנקרא מצווה, הנקראת תורה שבעל פה. ולפיכך אמר הכתוב: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ודע והבן כי כל החקיקות הנזכרות בספר יצירה שחקק ה' יתברך במעשה בראשית, כולן חקקן על ידי אל חי אדנ"י. ובשני אלו השמות נתן קץ וגבול לכל הנבראים ושיעור ידוע שלא יצאו חוץ לגבול ולא ישנו את תפקידם. וכל זה נכלל במלת חוק וחוק"ה, אל ח"י אדנ"י, שבהם נחקקו ונגבלו כל הנבראים לבל יצאו חוץ לגבולם. וזהו הסוד הרמוז במזמור הללו את ה' מן השמים (שם קמח, א) כשהזכיר כל הנבראים עליונים ותחתונים 'יהללו את שם י"י כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור'. ואומר חוקות שמים וארץ (ירמיהו לג, לד). ובברכת הלבנה אמרו חז"ל: אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ואומר:

נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה (שם לא, לט). כלומר, גבול היום וגבול הלילה בסוד מידת יו"ם ומידת ליל"ה. ואומר: האותי לא תיראו נאם י"י אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו (שם ה, כב). ואומר: גבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ (תהלים קד, ט). הרי בכל מקום שתמצא לשון חוק, הוא עניין גבול כל הדברים ושיעורם. וכן. יאכלו אה חוקם אשר נתן להם פרעה (בראשית מז, כב), וכן: הטריפני לחם חוקי (משלי ל, ח):

ולפי שנחקקו כל הנבראים למיניהם וגבוליהם, על ידי שתי ספירות הללו, הוצרך ה' יתברך ויתברך לשים אותם בתורה בסימנים ידועים בלשון חוק ובלשון חוק"ה; ובכל מקום שאתה מוצא לשון חוק הוא מידת אל ח"י, ולפיכך הוא מכריע בינתיים, שהוא הכתוב השלישי. וזהו שאמרו בספר יצירה:

ולשון חוק מכריע בינתים, כי הלשון היא באמצע כל איברי הגוף, ולפיכך נקראת חוק, ומידת אל ח"י נקראת חוק. וזהו סוד:

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חו"ק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פא, ג). וכבר הודעתיך שהוא יום הזכרון בסוד 'זכרנו לחיים', ולפיכך; 'כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב'. דע כי המשפט הוא סוד תפאר"ת, וסוד יעקב, וסוד ו' שבשם; וחוק הוא הקצה התחתון של ו' שהוא סוד המשפט שהוא סוד יעקב. וכבר זכרנו למעלה שהקצה של הוא"ו נקרא יו"ד קטנה. ולפיכך אמר 'כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב', וכתיב:

שם שם לו חוק ומשפט (שמות טו). ומתוך חוק שהוא אל ח"י, שהוא יום הזכרון, אדם נכנס למשפט ביום זה י, ולפיכך דע שתמצא בתורה מצוות הרבה שיש בהן סימן חוק, ומצוות הרבה שיש בהן סימן חוקה. ובסוד הדבר כך הוא: כל מקום שתמצא במצוות לשון חוק, סימן הוא שאותה המצווה דבקה באל ח"י שהוא סוד חוק, כאמרו בפסח מצרים: ושמרת את הדבר הזה לחוק לך ולבניך (שמות יב, כד). וכן בכל מקום שתמצא חוק, יוצא במידת אל ח"י. ובברכת ברית מילה, שהיא סוד מידת אל ח"י: ברוך אתה י"י אשר קידש ידיד מבטן וח"ק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש. ובכל מקום שנמצא חוקה, הוא סימן שאותה מצווה דבקה בשם אדנ"י, כגון: ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שם יג, י), זאת חוקת התורה (במדבר יט, ב) וכן כל כיוצא בזה. נמצאת למד כי לשון חוק וחוקה סימן אל ח"י ואדנ"י, הם מידת יום ומידת לילה, הם זכור ושמור, וכל כיוצא בעניינים אלו. ועתה יש לך לדעת כי בכל מקום שתמצא בתורה חוקים הם סימן חוק, כאמרו: חקי"ם ומשפטים צדיקים (דברים ד, ח). ובכל מקום שתמצא חוקות הם סימן חוקה, כאמרו: אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו (ויקרא כו, ג). אבל מכל מקום כשמזכיר לשון חוקים בלשון רבים, אל חי ואדני נכללים בהם; וכן כשמזכיר חוקות, שתי מידות אלו נכללות. ואם כן מה הפרש יש בין חוקים וחוקות? דע כי חוקים הם סוד אל ח"י בראשונה, ובכלל שלו אדני מלמעלה למטה; וחוקות הם סוד אדנ"י בראשונה, ובכלל שלו אל ח"י מלמטה למעלה. והתבונן בעיקר הגדול הזה:

ואחר שהודענוך זה, יש לנו להודיעך הטעם שקרא קצת המצוות חוקים או חוקות. כבר הודענוך כי לשון חוק הוא סוד חקיקת הדברים ושיעורם וגבולם, ושאינן יכולים לעלות חוץ לגבולם. וכן כל המצוות הנקראות חוקים או חוקות, מצוותיהם סתומות ונעלמות מאוד. והוציאה אותם התורה בלשון חוק, לומר לנו שנקיים אותן ולא נהרהר אחריהן מה טעם נתנו לנו, ונשמור חוק גבול ההרהור והמחשבה בהם, ולא נצא חוץ לגבולי המחשבה וההרהור, ולפיכך נקראו חוקים והוקות. וכבר גילו דבר זה חז"ל בתלמוד ואמרו: את חוקותי תשמרו, דברים שהיצר מקטרג עליהם ואומות העולם משיבים, ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה והרבעת כלאיים ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע. ושמא תאמר מעשה תהו הן? ת"ל: אני י"י חקקתיה, ואין לך רשות להרהר בהם, וזהו סוד: את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני י"י (ויקרא יח, ד). ולפיכך בכל מקום שתמצא בתורה לשון חוק או חוקה, הוא סוד שאתה ראוי לקבל ולקיים ואין לך רשות להרהר על אותה המצווה ולצאת חוין לגבול השגתך. ולפי שטעם המצוות הנקראות חוקים עמוק הם בחקיקה, וזהו סוד: את חוקותי תשמרו (שם יט, יט). כמו שתמצא בפסח מצרים: ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף (שמות יב, כב), ואמר בו: ושמרתם את הדבר הזה לח"ק לך ולבניך (שם כד). וכן לעניין כלאיים ושעטנז נאמר בו: את חקות"י תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא וגו' (ויקרא יט, יט)' וכן בשעיר המשתלח: והיתה לכם לחוקת עולם (שם טז, כט). וכן בפרה אדומה: זאת חוקת התורה (במדבר יט). ועתה התבונן כי בהיות לשון ח"ק חקיקת כל הדברים בשמו הגדול ועמקם, נתן גבול לדעתו של אדם במצוות העמוקות הנקראות חוקים, ואמר לנו לקיים אותם ושלא נהרהר אחריהם ולא נצא חוץ לגבול ההשגה, ואמר: עד פה תבא להרהר ולא תוסיף, כמו שאמר לגלי הים 'עד פה תבא ולא תוסיף', וכן הוא דין האמונה והרהור המחשבה על המצוות הנקראות חוקים. ולפי שעניין סוד ברית מילה הוא מהדברים הנסתרים והנעלמים בסוד אל ח"י שהוא סוד חוק, קבעו בברכת ברית: ברוך אתה יהוה אלוהינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן, וח"ק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית. והסוד הפנימי: שם שם לו ח"ק ומשפט ושם נסהו (שמות טו, כה). ולפי דרך זה התבונן בכל מקום שתמצא בתורה לשון חוק שהוא סוד אל ח"י, וחוקה הוא סוד אדנ"י. ועתה פקח עיניך וראה סתרים נעלמים גלוים לעין, ואדם צריך להתבונן בהן בכל מקום שהוא מסתכל בהם בכל התורה:

ולפעמים נקראת המידה הזאת בתורה בלשון הר, וצריך אני לעוררך על זה. דע כי מילת ה"ר היא רומזת בתורה עניינים רבים, וצריך אתה לדעת בהיותך מוצא לשון ה"ר או הרי"ם לאיזה צד הכוונה נוטה. דע כי המידה הואת הנקראת אל ח"י נקראת בתורה הר ציון, ומידת אדנ"י הר המוריה, והר עשו היא המידה המקטרגת את ישראל. והנני מאיר עיניך בטעם זה. דע כי הר ציון בכל מקום היא מידת יסו"ד, והוא סוד אל ח"י, לפי שהר ציון הוא המקום אשר משם היתה המידה ראשונה לבריאת עולם, כאמרו: מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ, ב). וא"ת: והלא אדנ"י הוא בית שער הראשון הסמוך לנבראים? דע שאילו לא יגיע אצילות שפע הר ציון, שהוא אל ח"י, בהר המוריה, שהיא ירושלים, הנקרא אדנ"י, לא יוכל אדנ"י לעשות דבר. וכבר הודענוך כי כל הפעולות שפועל אדנ"י, בהיותו נשפע ממידת אל ח"י; כן העניין בהר ציון הוא סוד אל ח"י, והר המוריה הוא סוד אדנ"י, שהוא סוד ירושלים. ואין הקב"ה משפיע טובו ושוכן בירושלים אלא על ידי ציו"ן, כמו שכתוב: ברוך ה' מציון שוכן ירושלים (תהלים קלה, כא). ופי' הפסוק: מעם ציו"ן ועל ידי ציון הוא שוכן בירושלים. ואין ברכה באה לעולם אלא על ידי ציון כשהוא מריק ברכותיו בירושלים, כאמור: כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם ציוה י"י את הברכה חיים עד העולם (תהלים קלג, ג). והררי ציון הם נצ"ח והו"ד, ומשם שמן הטוב נמשך על ציון, ומשם יורד לירושלים. והסוד: שנים כרובים עצי שמן שעשה שלמה בדביך. ומהררים אלו נחצבו הררי נחושת, בסוד: ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת (דברים ח, ט), בסוד מידת הדין האדומה, בסוד וההרים הרי נחושת (זכריה ו, ב). ולפיכך דע כי הר ציון הוא סוד אל ח"י, והר המוריה הוא סוד בית המקדש וירושלים בכלל, והר עשו הוא הצד המקטרג מצד שמאל מבחוץ, והסוד: מלחמה לי"י בעמלק מדור דור (שמות יו, טז). וזהו המעכב בבניין הר ציון ובבניין המזבח בהר המוריה, עד שיגיע זמן פורענותו של אדום לקבל הנקמה ממנו. ואימתי? בזמן שילבשו בגדי נקם הרר"י ציון, שהם יהוה צבאות אלהים צבאות, ויתישבו על הר ציון. ואלו הן הנקראין מושיעים, אלו הם יהוה אלהים צבאות, והסוד: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא). מושיעים אלו הם יהוה אלהים צבאות; בהר ציון, זהו אל חי; לשפוט את הר עשו, זהו עמלק בנו של עשו, שיש לי"י בו מלחמה, והוא המקטרג כנגד הר ציון, והוא סמאל שרו של עשו ששלח יד בברית שלומים. מה כתיב בתריה והיתה לי"י המלוכה (שם), שהיא סוד המלכות, שהיא סוד הר המוריה, שהיא סוד ירושלים, שהיא סוד אדנ"י:

ודע כי תחת ממשלת אדני, שהיא סוד ירושלים והשכינה והמלכות, יש ארבע מחנות נושאות כיסא אדנ"י ונקראים הרי אררט, והם נושאי כסא מרכבתו. ועל דה נאמר:

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית י"י בראעמ ההרים (ישעיהו ב, ב) בראש ארבע מחנות. וזהו סוד: כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נ"ס הרים תראו וגו' (שם ימ, ג), שיעמוד נם אדנ"י, שהוא סוד המזבח שעשה משה רננינו עליו השלום על מלחמתו של עמלק, ויעמוד הנס על ראש ההרים הידועים, ארבע חיות של ארבע מחנות. ודע, עוד יש כמה הרים אחרים, ומהם גבנונים ומהם הרי נשף ושאר כמה הרים חיצונים, וכולם מקיפין סביב להר המוריה בסוד אדנ"י, וזהו סוד: ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי (שיר"ה ו, ח, ט)' ועל זה נאמר; ירושלים הרים סביב לה וי"י סביב לעמו (תהלים קכה, ב) ודע כ, מן ההרים שסביבות ירושלים, מאותן שנקראים הרי נש"ף וכיוצא בהן, כשישראל יוצאין חוץ להר ציון מתנגפין רגליהם על הרי נשף, לפי שאין להם לישראל קיום ועמידה זולתי בהר ציון ובהר המוריה. ולפי עיקר זה אמר י"י יתברך לישראל שנתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו. והטעם, כי הר שעיר הוא טמא ובו שוכנים השעירים אשר הם זונים אחריהם:

ושעיר על רעהו יקרא (ישעיהו לד, יד). שעיר, 'הן עשו אח"י איש שעיר' (בראשית כז), וכנגדן שעיר המשתלח, וכנגדן: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז, ז). ותדע כי עשו לקח בחלקו מן השעירים השפלים הקרובים לארץ, כעניין שאמר:

אלה הם בני שעיר החורי יושבי הארץ (בראשית לו, כ), ולפיכך נאמר בעשו 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו' (שם, ו) והוא העניין שאמר: הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב). והטעם, כי שאר הגוים יש להם שרים עליונים, כעניין שנאמר:

והנה שר יון בא ושר מלכות פרס (דניאל י, כ) וכן לשבעים אומות, ובישמעאל שנים עשר נשיאים לאומותם, אבל עשו חלקו ונחלתו השעירים שהם השפלים שבכל הנבראים, ולפיכך נקרא שעיר, ואומר: ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כד, ד). ומה שאמר באדום אם תגביה כנשר (עובדיה א, ד) לפי שיש לו שר הנקרא סמאל, והוא נותן הכוח בשעירים והנפש לגלגל מאדים, אבל אינו מכלל השרים השבעים הקיימים לעולם על עמדם. ולפיכך אמר הכתוב: מלחמה לי"י בעמלק מדו"ר דו"ר (שמות יז, טז), וסוד 'ד"ר ד"ר' הוא סוד 'י"י זכרך לדור ודו"ר' (תהלים קלה, יג), ו'זה זכרי לד"ר ד"ר' (שמות ג, טו). והוא השטן המקטרג למעלה כנגד ישראל, והוא סמא"ל הרשע. ובבא עת הגאולה, מה כתיב על סמא"ל הרשע? אם תגביה כנשר ובין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם י"י' (עובדיה א). וכיצד יורידוהו? בעלות מושיעים שהם יהו"ה אלהים צבאות, על הר ציון שהוא סוד אל ח"י, לשפוט את הר עשו שהוא הר שעיר, 'יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה' (ישעיהו כד, כא) ואז; כי רותה בשמים חרבי (שם לד, ה), ואחר כך: הנה על אדום תרד (שם לד, ה) ובהיות זה, מה כתיב? מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' (שם סג) אני מדבר בצדקה רב להושיע, בסוד ועלו מושיעים בהר ציון (עובדיה א, כא). ולפי דרך זה אמרו כי הר ציון נקרא הר י"י, בהתחבר ה"ר ציון וה"ר המוריה, בסוד: ויקרא אברהם שם המקום ההוא י"י יראה אשר יאמר היום בהר י"י יראה (בראשית כב, יד). ומעמד הר המוריה על ידי אצילות הר ציון בשפע הברכה היה, ולפיכך אמר. בי נשבעתי נאם י"י כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו' (בראשית כב, יז). ולפי כך כל מקום שתמצא 'מי יעלה בהר י"י' הוא סוד ציון בחיבור ירושלים; 'הר בית ה' הוא סוד הר המוריה וירושלים בחיבור:

ולפעמים נקראת המידה הזאת ציון, ועניין ציון וירושלים הם סוד אל ח"י אדנ"י, זכו"ר ושמו"ר. ומתוך ציון, שהוא סוף תשע ספירות, שוכן השם בירושלים שהיא סוד הספירה העשירית למטה, כאמרו: ברוך י"י מציון שוכן ירושלי"ם (תהלים קל"ה) ואמר: כטל חרמון שיורד על הרר"י ציון ומשם הברכה נמשכת לירושלים ולכל העולם (שם קל"ג). וכבר הודענוך כי אל חי הוא סוף ט' ספירות מלמעלה למטה, והוא המריק ברכה באדנ"י; וכן בהיות הצדיקים נמצאין בעולם, אזי י"י יתברך ויתברך מאציל ברכותיו למטה. ועל ידי מי? על ידי ציון. וכן הוא אומר: מציון מכלל יופי אלהים הופיע. ואם ח"ו עושין ישראל שלא כהוגן, מה כתיב? כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נז, א) והצדיק הוא מידת הדין. וכן הוא אומר: וצדיק יסוד עולם (משלי י, כה), ואומר: 'מציון מכלל יופי אלהים הופיע'. וכשנאספת מידת צדיק אז נחרב הר ציו"ן, מה כתיב בהסתלק אל ח"י מהר ציון? אז כתיב; על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו (איכה ה, יח). מי הם השועלים שהלכו בו? שאר כוחות של טומאה, הנקראים שועלים קטנים מחבלים כרמים. מי הם כרמים? כרם י"י צבאות. אבל לעתיד לבוא, מה כתיב? 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לי"י המלוכה', ואז יתחברו ירושלים וציון כאחד, כי ירושלים היא עיר המלוכה, וזהו 'והיתה לי"י המלוכה'. וזהו סוד גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים (זכריה ט, ט). ובשוב הספירות לתיקונן, מה כתיב? ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לי"י בהר הקודש בירושלים (ישעיהו כז, יג). בהר הקודש, זה הר ציון, בירושלים, היא עיר המלוכה. והסוד רמזו רז"ל מי הם האובדים באומרו 'הצדיק אבד' ומה אבד? אבד את הצד"ק. ולפיכך 'ובאו האובדים', צדי"ק אבד לצדק וצד"ק אבד לצוי"ק, וזהו 'ובאו האובדים', ולא אמר האבודים; צדיק וצדק הם הנקראים הר הקודש בירושלים. ולפי עיקר זה קבעו בתפילה: המחזיר שכינתו לציון, והסוד: ברוך המחזיר אבדה לבעליה:

ואחר שעוררנוך על העיקרים, דע כי המידה הזאת על היותה מידה לאבות ועימה נכנסו שלושתן לקבל כל אחד ואחד חלקו במרכבה, ובמידה הזאת נכללין כל מיני שפע ואצילות הבאים מכל ט' ספירות, נקראת גם כן בלשון כל. והטעם, לפי שהמידה הזאת מושכת מכל הספירות העליונות כל ההמשכות כולם למיניהם, ומביאה אותם בתוך השם הנקרא אדנ"י. ולפי שהכול תלוי במידה זו נקראת כ"ל. וגם לפעמים נקראת המידה העשירית, שהיא אדנ"י, בלשון כ"ל על שם המידה הזאת, ועל סוד זה נאמר: אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי וגו' (ישעיהו מד, כד) שהרי בכוח המידה הזאת נבראו שמים וארץ וכל צבאות מעלה ומטה, והסוד: ויכולו השמים וגו' (בראשית ב, א), ויכולו, לשון כל. והסוד הגדול: השבת הוא סוד כל, וכולל שתי המידות בסוד זכור ושמור, וזהו סוד ויכולו השמים והארץ ויכל אלהים ביום השביעי (שם, ב). ושלושת האבות ירשו מידה זו, שהיא כ"ל, בסוד זכור ושמור. אברהם כתיב ביה: וי"י ברך את אברהם בכ"ל (שם כב, א). יצחק כתיב ביה: ואוכל מכ"ל (בראשית כז, לג). יעקב כתיב ביה: כי חנני אלהים וכי יש לי כ"ל (שם לג, יא). ועל זה אמר דוד עליו השלום: על כן כל פקודי כל ישרתי (תהלים קיט, קכח). ולפי שהמידה הזאת היא שביעית עד ספירת בינה, כמו שאמרנו, ולספירת בינה יש חמשים שערים ומאותם חמשים שערי בינה יונק א"ל ח"י, על כן נקראת בלשון 'כל', כי משם נמשכים הכול. ולפיכך כ"ל בגימטריא חמישים, כי כל הדברים הנמצאים בנבראים, מחמישים שערי בינה יצאו, וסימן כל הנבראים הוא 'כל'. והסוד הגדול: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טו"ב מאד (בראשית א, לא), וכבר הודענוך כי המידה הזאת נקראת כ"ל. ויש לי לעוררך על סוד פנימי דק. דע כי בהתחבר מידת זכו"ר ושמו"ר אזי כל העולם במילוי ובשלימות, והסוד: את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג, יא), כי מידת זכור נקראת בסוד 'כל', ומידת שמור נקראת 'ע"ת'. וכשזכור ושמור מתאחדות כאחד, בסוד כ"ל ובסוד ע"ת, אזי אומר: את הכ"ל עשה יפה בעתו. והסוד, בעת ו':

ודע כי יש עתים לטובה ועתים לרעה, כבר גלה שלמה עליו השלום הסוד ואמר: עת ללדת (שם, ב). ויש כמו כן עת רצון ועת רעה, כמו שדרשו רז"ל בפרק חלק, והנני מגלה לך הסוד. דע כי מידת אדנ"י נקראת ע"ת, וכשהיא מחוברת לצדי"ק הנקרא טו"ב אזי היא 'עת טובה', שהרי טוב מתחבר עם עת. ואם חס ושלום טוב נפרד מעת, הרי מתחבר עם עת עניין אחר שיושב חוץ לספירות ונקרא רע, וזהו 'עץ הדעת טוב ורע'. וכבר פירשנו זה בעניין עץ הדעת טוב ורע, שהיא מידת אדנ"י הנקרא במידה זו. והכול כפי הדין הישר ומשפט האמת, וכבר גילה שלמה עליו השלום עניין זה בסוף קהלת ואמר; כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע (שם יב, יד). ולפי דרך זה אחז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וזהו סוד אמרו: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש (ויקרא טז, ב). מאי בכל עת? כלומר, בכל עת שהיא עת רעה, שהדברים הנקראים רע מחוברים לעת. או שמא אותה העת היא באותם העתים החיצונים הנקראים עתות טומאה. כי כמה עתים חיצונים יש מחוץ לפרגוד, וכל אחד מהם מזומנת לפורענות, וגם הם בכלל 'ואל יבוא בכל עת אל הקדש'. ובאיזו עת ראוי לו לבוא? בזא"ת יבא אהרן אל הקדש (שם, ג), במידה הנקראת זא"ת. לפי שמידת 'זה אלי' שהוא טוב מחובר לה והוא טוב, ועל שמו נקראת זא"ת. וכבר הודענוך כי על ידי שם אדנ"י היא נקראת עת רצון, והיא עתו של אדנ"י שהוא צדק, שהוא טוב הנמשך מצדי"ק. ולפי שעל ידיה מקבלים כל היצורים פרנסה ומזון לפיכך נאמר: עיני כל אליך ישברו (תהלים קמה, טז) ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בסוד 'את הכל עשה יפה בעתו'. והיודע לחבר מידת זכור אצל שמור, עליו נאמר: אשרי שומרי משפם עושה צדקה בכל עת (שם קו, ג). כלומר, המקרב מידת שמור אצל משפט אזי הוא משפיע הברכות בכל הדברים שבעולם, בין בספירות הפנימיות, בין בדברים החיצונים שהם חוץ לספירות. כי כשהספירות הפנימיות נשפעות ונסדרות, אזי כל הדברים שבעולם מקבלים כוח שפע ואצילות. וזהו סוד 'עושה צדקה בכל עת', כי היאך אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת ועת מכל עתות היום? אלא סוד הדבר כך הוא: כשהאדם מחבר מידת שמור אצל משפט, אזי הוא עושה צדקה בכל הדברים שבעולם, ואפילו בדברים החיצוניות כל שכן בפנימיות, שכלל הכל נקרא כ"ל ע"ת. והמבין סוד הפסוק שנאמר עושה שלום ובורא רע (ישעיהו מה, ז) יבין סוד עץ הדעת טוב ורע, וסוד עת טובה ועת רעה. כי מה עניין שלום אצל רע, שאמר 'עושה שלום ובורא רע', כי שלום הוא אצל המלחמה וטוב אצל רע? אלא עניין שלום שאמר אצל רע זה, ידוע הוא למשיגי האמת, כי מידה הנקרא שלום, טוב; ולפיכך אמר 'עושה שלום ובורא רע', כי הרע הוא חוץ למחיצת המקום הנקרא טוב שהוא סוד כ"ל. ולפי שנחתמו מעשה בראשית בחותם הנקרא טוב, לפיכך כתיב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא):

והמידה הזאת לפעמים נקראת אביך יעקב. והטעם, כי מבינ"ה יאבר נ"ץ החכמה, בסוד שבת קטן ושבת גדול. והטעם שנקראת אביר יעקב, ולא אביר אברהם ולא אביר יצחק, לפי שזאת המידה תלויה במידת יעקב, שהרי יעקב קו האמצעי בתווך, וא"ו של השם יתברך. וסוד וא"ו של שם מיוחדת ליעקב, בסוד תפארת, ובה נאחזות מידות אברהם ויצחק, אברהם לימין, ויצחק לשמאל, ויעקב קו האמצעי, וסימן: ויעקב איש תם יושב אהלים (שם כה, כז). וסוד איש תם, בסוד תיומת של לולב, שהוא סוד קו האמצעי של לולב יושב אוהלים, הם שתי אוהלים, אוהל אברהם ואוהל יצחק, כי הם שני צדי הלולב. ולפי שסוד יעקב הוא קו האמצעי והוא סוד וא"ו, אנו אומרים: אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ו' נוספת ביעקב. וכן: האל הגדול הגבור והנורא והסוד הגדול: וזכרתי את בריתי יעקוב (ויקרא כו, מב), מלא עם וא"ו, וברית יעקב הוא סוד אביר יעקב. ולפעמים נקראת אבי"ר ישראל, בסוד סתום וחתום: לכן נאם האדון י"י צבאות אביר ישראל (ישעיהו א, כד). ויש לך לדעת מי הוא הנקרא אדון בסוד י"י צבאות אביר ישראל. כבר ידעת כי הג' ספירות תחתונות נאחזות בשורש ו' התחתון, והם נצ"ח הו"ד יסו"ד, ושלושתן נקראות צבאות בכלל. וכשתמצא נצח לימין והוד לשמאל ויסוד באמצע, שהוא אל ח"י שהוא אביר ישראל, תמצא אביר ישראל מכריע בין נצח ובין הוד. וכן הוא אומר: הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג, יא). האדון נקרא ההיכל ששוכן בו על שמו יהוה. ולפיכך אביר יעקב אביר ישראל, ולא אביר אברהם ואביר יצחק. והוא מגן דוד:י העושה המלחמות גדולות, והוא אדון כל הארץ. ודע כי מכוח אביר יעקב יתחדש אבר הנשר הידוע, בסוד אבר"ה חסידה ונוצה (איוב לט, יג). והסוד: המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן (שם, כו), שהוא סוד מידת חס"ד, חסיד"ה, חסדי דוד הנאמנים. ובהתחבר בינה לאבי"ר יעקב, אזי 'יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן', כי הבינה מידה שביעית היא לאביר יעקב, ועל יובל ישלח שרשיו. ובהתחבר אביר יעקב למידה הנקראת נשר, אזי היא מתחדשת ומתמלאת כל טוב, ועליה נאמר אברה חסידה ונוצה. ועל זה נאמר: המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייכי (תהלים קג, ה). והמידה הזאת נקראת חסד תחתון, יצריך אתה לדעת כיצד. דע כי שלושת מיני חסד הם. האחד, חס"ד עליו"ן הבא מן המקור העליון, שאין בו תערובת דין זולתי חסד ורחמים, ונקראים חסדים טובים, והסוד: וחסדי מאתך לא ימוש (ישעיהו נד, י), ועל זה נאמר: כי המלך בוטח בי"י ובחסד עליון בל ימוט (תהלים כא, ח). והב', הוא חסד עולם והוא חסד אברהם, שנאמר: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז, כ). ולפי שפחד יצחק הוא סוד מידת הדין מתערבת עם חסד אברהם ולפעמים מעכבת את החסד מצד הדין, כאומרו ושם חביון עוזו (חבקוק ג, ד) ואומר ימינך י"י תרעץ אויב (שמות טו, ו), אין חסד אברהם חסד פשוט אלא מעורב עם דין, כי לפעמים מתגברת מידת הגבורה ומסתתרת בתוכה חם"ד אברהם. ולפיכך חסד אברהם נקרא חסד עולם, כי לפעמים הוא מתעלם בסוד ב' מידות שבהם מתנהג העולם, בסוד גלוי ונעלם, בסוד מעלה ומטה, ימין ושמאל, פנים ואחור, ולפיכך חסד עולם יש בו דין ורחמים. השלישי נקרא חסדי דוד הנאמנים, והם חסדי אל ח"י הבאים מכוח חסדים טובי"ם וחסד אברהם, ונקראים חסדי דוד בהגיעם אצל מידתו. וכשנמשכים אלו החסדים, הבאים דרך עיר דוד היא ציון ונקראים חסדי דוד, בהגיעם לשם אדנ"י נקראת אדנ"י בלשון חסידה, וסימן: אבר"ה חסיד"ה ונוצה (איוב לט, יג). ולפי שהיה דוד המלך עליו השלום שואב חסדים העליונים מלמעלה, הנקראים חסדים טובים וחסדים ראשונים, אמר הכתוב: איה חסדיך הראשונים אדני נשבעת לדוד באמונתך (תהלים פט, נ). והיה מכנה דוד לעצמו על זה ואמר: שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פו, ב). ולפי שהמשכת התולדות בצאצאי אדם מן המידה של דוד, אמר הכתוב: אמרתי עולם חס"ד יבנה (שם פט, ג). ולפי שלפעמים מסתלקת ונאספת למעלה למעלה המידה הנקראת חסדי דוד, כאומרו כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נז, א) לפיכך אמר הכתוב: הושיעה י"י כי גמר חסי"ד כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב, ב) בסוד חסדי דוד הנאמנים. והיודע סוד חסדי דוד ידע סוד הודו לי"י כי טוב כי לעולם חסדו (שם קו, א), ראש וסוף ואמצע, ויבין כמה עניינים עמוקים נרמזים בתורה:

ואחר שעוררנוך על אלו העיקרים הגדולים, יש לנו להודיעך כי המידה הנקראת אל ח"י היא כדמיון מצרף ומבחן לקבל התפילות מיד אדנ"י. ובהיכל זה עומדים כמה שומרים וכמה חיילות לבחון ולצרוף כל התפילות הנכנסות בהיכל אדנ"י, ובהיכל זה בודקים התפילות וצעקה ותחנונים. וכשהיחיד מתפלל, נכנסה תפילתו דרך היכל אדנ"י ובודקים אותה במקום הזה. ואם היא ראויה להיכנס דרך מידת אל ח"י, אז שומרי הפתחים מקבלים אותה תפילה ומכניסין אותה עד הגיעה לפני יהו"ה יתברך. ואם חס ושלום התפילה שאדם מתפלל אינה הגונה, קורין לאותה תפילה מלמעלה תפילה פסול"ה. וקורין כל דברי אותה תפילה 'פסילים'. והכרוז קורא: אל תיכנס אותה תפילה לפני יהו"ה יתברך! והקול מכריז: אני י"י הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (ישעיהו מב, ח). ומיד מוציאין אותה תפילה בנזיפה ודוחין אותה לחוץ ואינה נכנסת וננעלים השערים בפניה, וזהו שאמר:

פנה אל תפלת הערע"ר (תהלים קב, יח). כי במקום זה פונים ובודקים כל תפילה שאדם יחיד מתפלל ומערערים עליה. וא"ת, נמצאו רוב התפילות שמתפלל היחיד נפסדות ונאבדות, כי אחת מני אלף לא יוכל להתכוון בתפילת יחיד בעניין שתהא ראויה להתקבל. דע שאין הדבר כן, אלא כל אותן התפילות הפסולות הנקראות פסילים כשדוחין אותן לחוץ ואינן נכנסות, י"י יתברך נתן להם מקום להיכנס בו. שהשם יתברך ברא רקיע ומסר עליו ממונים ושומרים, וכל אותן התפילות הפסולות הנדחות מכניסין אותן באותו רקיע ועומדות שם יאם חזר זה היחיד שהתפלל תפילות פסולות שעומדות בזה הרקיע החיצון, ועמד והתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה ותפילתו זו הגונה ושלמה, אז אותה התפילה הכשרה מסתלקת והולכת ונכנסת באותו היכל החיצון שהתפילות הפסולות שהתפלל מקודם עומדות שם, ומוציאה משם כל אותן התפילות הפסולות שהתפלל ועולות כולן עם אותה התפילה הכשרה שהתפלל, וכולן נכנסות עמה באגודה אחת לפני הש"י, ונמצא שלא יפול דבר אחד מכל התפילות שהיחיד מתפלל. ואם לא חזר האדם בתשובה ולא התפלל תפילה בכוונה כהוגן, כל אותן התפילות הפסולות מוציאין אותן אל מחוץ למחנה למקום טמא, בהיות אותו האדם נמשך אחר הטומאה, ואז נועלים לפניו שערי תשובה:

ובהיכל זה הנקראת מידת אל ח"י יש מקום אחד שיש בו שערים הנקראים שערי דמעה, וי"י יתברך הוא בעצמו פותח אותם השערים שלוש פעמים בכל יום, והם שערים נכונים לבעלי תשובה כשהם חוזרים ומתנחמים על מעשיהם הרעים. וכשאותו בעל תשובה מתפלל ובוכה ומוריד דמעות בתפילתו, נכנסת תפילתו ובכיותיו לפניו בשערי דמעה. וזהו שאמרו רז"ל: אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך (תהלים נו, ט) והרמז, תפילת חזקיהו שנאמר בה: ויבך חזקיהו בכי גדול ואמר י"י יתברך שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך (ישעיהו לח, ג). ואף על פי שיש הפרש בעניין דמעה בזמן שבית המקדש קיים לזמן חורבנו, מכל מקום שערי דמעה פתוחים תמיד. וכבר אמר הנביא:

שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד (יואל ב, יב). ולפיכך כשאדם רוצה שתתקבל תפילתו, יתכוון בה וישפוך דמעה ואין תפילתו חוזרת ריקם. וכן נאמר בעניין חנה: והיא מרת נפש ותתפלל על י"י ובכה תבכה (שמואל, א, י). תדע לך שאותה הצדקת כל שערי היכלות היתה יודעת, וכל מעשיה היו בכוונה ידועה להיכנס לחדרי מרכבה. מה כתיב בתריה? ותדור נדר ותאמר י"י צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך (שם, יא). ותדור נדר, הגיעה עד הבינה, שהיא מושכת הבנים מן הכתר; י"י צבאות - במקום תולדות כל הנבראים נכנסה ונתכוונה. ובהיכל זה יש מקום אחד שבו נכנסות התפילות של אותם היחידים שהקדימו תפילותיהם לתפילת הציבור; וכל אותם המשכימים באותו היכל, כשמשלימין ציבור תפילותיהן, ממונה ידוע נכנס באותו מקום ולוקח משם כל אותן תפילות הקודמות לתפילת הציבור ומעלה אותן עם תפילת הציבור לפני י"י יתברך. וכל העניינים האלו שאמרנו הם בתפילות היחידים, אבל בתפילת הציבור אין כל ממונה וכל שוער יכול לעכב, אלא כשהציבור מתפללים תפילתם נכנסת ומתקבלת על כל פנים' וזהו סוד: פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם (תהלים קב, יח) - את תפילתו לא נאמר, אלא את תפילתם. ופירוש הפסוק 'פנה אל תפלת הערער', כלומר כשהיחיד מתפלל בודקין את תפילתו אם היא ראויה להתקבל, וכמה מערערים יש עליה. אבל כשהציבור מתפללין, לא בזה את תפילתם, אף על פי שאין תפילתם כל כך הגונה מקבלים אותה מלמעלה. וזהו שאמרו ז"ל: מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס (איוב לו, ד). ואמרו רז"ל: לעולם ישתתף אדם עצמו עם הציבור, ואמרו רו"ל: אימתי ובזמן שהציבור מתפללים, ואומר: כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי"י אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד' ז). ועתה דע והתבונן כי שתי היכלות אלו, שהאחד נקרא אדנ"י והשני נקרא אל ח"י, בהם עולות ונבדקות כל תפילות שישראל מתפללים. וסוד תפילת ציבור הוא סוד אדנ"י, שהוא סוד כנסת ישראל, ולפיכך אינה נדחת:

וכל אלו הדברים שאמרנו בתפילת יחיד ותפילת ציבור, בהיות ישראל על אדמתם, וכל שכן בירושלים, וכל שכן בבית המקדש. אבל כשישראל בחוצה לארץ, כמה מערערים וכמה מקטריגים עומדים אצל תפילות הציבור, כל שכן אצל תפילות היחידים, שהרי כשישראל הם בחוץ לארץ הרי הם ברשות שרי האומות ואין דרך לעלות תפילתם, שאין שערי שמים אלא בארץ ישראל. וכן הוא אומר ביעקב: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים (בראשית כח, יז). ואם כן בחוצה לארץ הכול סתום אצל השמים. ועוד, שאותן שרי האומות אין מסייעים לישראל כלום, וכן הוא אומר:

ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם (דניאל י, כא). וכל שכן כי סמאל שר אדום עומד ומקטרג תמיד על ישראל ומערער עליהם לאבד זכיותיהם. וכל המקטרגים על ישראל בארץ האומות, כולם עומדים בין הארץ ובין השמים, כדמיון כותל ומחיצה להפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, והם הנקראים ענן המפסיק, ועל זה נאמר: סכותה בענן לך מעבור תפלה (איכה ג, מד). וכן הוא אומר במראות יחזקאל בגולה: וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת וגו' ומתוכה כעין החשמל (יחזקאל א, ד). המבין פסוק זה יבין כמה מחיצות מעכבות בגלות. ואפילו בארץ ישראל כתיב: כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם (ישעיהו נט, ב). וכל זה בארץ, כל שכן בחוצה לארץ. ואם כן מה יהיה על תפילות של ישראל בחוצה לארץ? דע שהתפילות שהן חוצה לארץ אין להם דרך לעלות לפני י"י יתברך, זולתי כשישראל משלחים אותם מחוצה לארץ נגד ירושלים. וכשמגיעות לירושלים, משם הם מסתלקות ועולות למעלה, וזהו שאמר דניאל כשהתפלל בגולה: וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה (דניאל ו, יא). וכל זה אמר שלמה בפירוש כשנבנה בית המקדש והיה מתפלל על ישראל, ואמר; כי יחטאו לך כי אין אדם אשר לא יחטא ואנפת בם ונתתם לפני אויב ושבום שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרובה. והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך וגו' והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך. ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם ואת תחנתם ועשית משפטם וגו' (מלכים, מ, מו מט). ועתה דע וראה איך גילה שלמה המלך עליו השלום שאין תפילת חוצה לארץ עולה למעלה באותו המקום שמתפללים, עד שהיא עולה לארץ ישראל ומשם לירושלים, ומשם לבית המקדש, ואז היא עולה למעלה. ולפיכך כל ישראל שהם בגלות הם בסביבות ירושלים בארבע כנפות הארץ, וירושלים עומדת באמצע. לפיכך כל אותם שהם בגלות לצד מזרח יתפללו לנגד מערב, נגד ירושלים. וכן אותם שהם בצפון, יהפכו פניהם לדרום. נמצאו כל ישראל, שהם מתפללים בארץ גלותם, משלחים תפילותיהם לירושלים ולבית המקדש, ומשם התפילות עולות לפני י"י יתברך. ועתה יש לנו להודיעך מה בין תפילת חוצה לארץ לתפילת ארץ ישראל. דע כי תפילת ארץ ישראל דומה למי שהוא צריך לדבר עם המלך וביתו קרוב למלך, ואין שטן ואין פגע רע ולא משחית בדרך. ותפילת חוצה לארץ דומה למי שצריך לדבר עם המלך וביתו רחוק מאוד מן המלך, ויש בדרך כמה ליסטים וכמה פגעים רעים וכמה חיות רעות; עתה ראה כמה אדם צריך ליזהר כדי שימלט מנזק הדרך. ואחר הטורח והשמירה, יתכוון שתהא תפילתו ראויה להתקבל, כמו שאמרנו. ועל דרך זה, דע כי כמה מעכבין ומקטריגין יש לתפילות ישראל, כשהן הולכות לירושלים, על ידי הכוחות הטמאות של עובדי כוכבים. ולפיכך יש לך להתבונן כמה אנו חייבים לטהר עצמנו ולהתכוון בתפילותינו בהיותנו מתפללין בחוצה לארץ, כדי שנהיה ראוים להתקבל לפני י"י יתברך:

ואחר שעוררנוך על העיקרים האלו הדקים שהם כדמיון רמזים, יש לנו להודיעך כי סוד אל ח"י הוא סוד מקום בדיקת התפילות והבקשות, וכשהתפילה היתה כהוגן ונדבקה באל ח"י אזי השם הנקרא אדנ"י, שהוא סוד התפילה, מתקרב עם אל ח"י, ואז מתאחדות כל הספירות על ידי התפילה. וכשמתדבקת התפילה באל ח"י הרי היא נכנסת בכל החדרים, עד שתעלה למקום הבינ"ה. ומן הבינ"ה מתדבקת בחכמ"ה הנקראת רצון. ולפיכך אנו אומרים בראש התפילה 'אדני שפתי תפתח', שהוא השער להיכנס; ובסוף התפילה אנו אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', לפי שהרצון הוא סוף המעלות ממטה למעלה, והוא סוד יו"ד של שם המיוחד הנקרא רצון. ומן הרצון שהוא י', עולה בקוצו של יוד העליון ומתדבקת בכתר עליון, הנקרא אין סוף. נמצאת למד כי התפילה מחזרת על שם הגדול יתברך, שהרי בתחלת התפילה אנו אומרים 'אדנ"י שפתי', שהוא סוד ה' אחרונה של שם והיא למטה מכל הספירות של שם יתברך, ובסוף התפילה אנו אומרים 'יהיו לרצו"ן אמרי פי', שהוא סוד אות יו"ד של שם שהוא סוף כל המעלות ממטה למעלה. הרי שם חתום בתפילה, תחילה וסוף, שם י"ה שהוא חצי י"י יתברך, וחציו ככולו. ולפי שהתפילות עולות עד הכתר, התקינו במוסף 'כתר יתנו לך י"י אלהינו'. כלומר, כל התפילות של יוצר שהתפללו ישראל עולות עד הכתר. ולפיכך אנו אומרים 'כתר יתנו לך' בתפילת מוסף ולא בתפילת יוצר, כי בתפילת יוצר עדייז לא הגיעו התפילות עד הכתר, אבל בתפילת מוסף כבר הגיעו התפילות עד הכתר, כי כבר נשלמו תפילות יוצר ועלו לכת"ר. ואם כן מתוך עיקרים הללו שעוררנוך עליהם יש לך להתבונן, כי בהיות האדם מתכוון בתפילתו נמצא מייחד את ה' באותה תפילה, ומתחיל באות ה' אחרונה של שם, עד שהוא מייחד כל הספירות ומגיע עד אות יו"ד שהיא אות ראשונה של שם, עד שנמצאת התפילה דבקה בכתר עליון. אם כן יש לך להבין כי התפילה נקראת עבודה, כדרך שאמרנו. וזהו סוד שאמרו: אי זו היא עבודה שבלב? הווי אומר זו תפילה:

ולפי דרך זה התבונן כי התפילות עומדות במקום הקרבנות. וכבר ידעת כי סוד הקרבנות הוא סוד קירוב הספירות וסדר המעלות ותיקון הצינורות. ולפיכך נקראים קרבן מלשון קירוב. אם כן התפילה עומדת במקום הקרבנות, אלא שהקרבנות מקרבין המעלות על ידי המעשה, ותפילות על ידי דיבור, והסוד: ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, לא). וזהו שארז"ל: תפילות כנגד תמידין ומוספין תקנום. ואחר שעוררנוך על העיקרים הללו בשם הנקרא אל ח"י, יש לנו עכשיו להיכנס לביאור שאר שמותיו של י"י יתברך על דרך המעלות, והשם יורנו דרך האמת אמן ואמן סלה:

<< · שערי אורה (ג'יקאטיליה) · השער השני· >>

<< · שערי אורה (ג'יקאטיליה) · השער השני · >>