ביאור:צו - התעוררות מן השגרה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


בס"ד ט' ניסן התשס"ו

צו – התעוררות מן השגרה

להצלחת רפאל בן אשר בן רפאל בן אשר חגבי

מבוא:

בפתיחת פרשת צו נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו', ב'). הטעם לכך שהפרשה נפתחת במילת צו, אשר אינה רגילה במצוות התורה, ודווקא בענין מצוות "תרומת הדשן". משום שמצווה זו הוטלה על כהן גדול אשר עליו לקיימה בכל יום, ובאותו האופן, גם בעת הציווי וגם לדורות. דהיינו, לפי שיש מקום לחשוש שהכהן הגדול יקיימנה בדרך השגרתית כמצוות אנשים מלומדה. על כן נוצר הצורך בזירוז מיוחד. כלומר, התורה מלמדת את האדם מישראל שישא קל וחומר מציווי הכהן הגדול, להזדרז ולהתעורר כדי שלא יעשה את עבודת ה' בדרך של שגרה. וכן פירש ר' משה סופר (בעל "חתם סופר" 1762-1839) גם את מה שנוהגים ישראל לומר בקדושה של תפילות מוסף, ובברכות השחר בתפילת שחרית: "ומיחדים שמך בכל יום תמיד ואומרים פעמיים באהבה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". דהיינו, משום שאנו מייחדים את שמך "בכל יום תמיד", יש חשש שהשגרה תתגבר עלינו, ולכן יש צורך בהתעוררות מיוחדת של אהבה. וכן פירש הרש"י: "אשר אנכי מצוך היום", (ספרי) לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (מצות המלך הבאה במכתב) ישנה שאין אדם סופנה. אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה" ( דברים ו', ו' ). בדרך זו ניתן גם לפרש את פתיחת פרשת צו:

צו את אהרן:

הרש"י מפרש את המלה צו כך: "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות". דהיינו, הרש"י פירש את מילת צו בשלשה אופנים: זרוז, מיד, ולדורות. הטעם לכך הוא כדברי הגמ': "אמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה (בב"ק, לח.). כי לאדם שמצווה ועושה, יש שלשה קשיים שאינם קיימים אצל מי שאינו מצווה ועושה: ראשית: כאשר אדם מצווה יצר הרע מקשה עליו לקיים את המצוה. לעומת זאת מי שאינו מצווה אין לו יצר רע המטרידו. שנית: כאשר אדם מצווה יש למצוה מועד, שבו הוא צריך לעשותה מיד בזמנה, וללא דיחוי. לעומת זאת מי שאינו מצווה אין לו מועד והוא יכול לעשותה בזמנו החפשי, כל אימת שירצה. שלישית: כאשר אדם מצווה הציווי עובר גם לבנים מדור לדור. לעומת זאת מי שאינו מצווה אין הציווי עובר לזרעו. לפיכך פירש הרש"י את מילת צו בהקשרה הרחב, דהיינו, בשלשה אפנים: זרוז – לפי שהמצווה ועושה צריך זירוז כנגד יצר הרע. מיד – משום שלמצווה ועושה יש זמן ומועד קצוב לקיום המצוה. ולדורות – לפי שהמצווה ועושה צריך גם לקיים את המצוה, וגם לשמש דוגמא לבניו ולזרעו אחריו. מכאן ניתן לומר שעשיית המצווה בזירוז ומיד, מתוך התבוננות לעתיד שמירת המצוות, משברת את השגרה. לפיכך נאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר.

צו את אהרן ואת בניו לאמר:

הטעם שבפרשת צו נצטווה משה לומר את תורת העולה לאהרן ולבניו ולא לכלל ישראל, כדרך שנאמרה תורת העולה לכלל ישראל בתחילת פרשת ויקרא. ללמדינו שה' קידש את הכהנים מתוך כלל עם ישראל, בקדושה יתרה. כפי שה' קידש את עם ישראל בקדושה יתרה מכל העמים, והעלה אותם לדרגת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". קדושתם של הכהנים אינה מנוגדת לקדושתם של ישראל, אלא מדגישה את קדושתם היתרה של הכהנים בחירי האל ומשרתיו. לפיכך עבודת הכהנים במקדש, משמשת לישראל כמורת דרך לעבודת ה'. משום שאף ישראל משמשים ככהנים בעת עבודת ה'. כפי ש"אמר רבי יצחק: "מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם"" (מנחות, ק"י.). מכאן שכלל ישראל משמשים ככהנים מקריבי קרבנות ה'. לפיכך נאמר בפסוק: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר. דהיינו, שמהתנהגות הכהנים למדים ישראל את עבודת הקרבנות, משום שעל ידי אמירת תורת הקרבנות ע"י ישראל, מעלה עליהם הכתוב כאילו הקריבום. כלומר, בפסוק זה פונה התורה לכלל ישראל, אשר הם בבחינת ממלכת כהנים וגוי קדוש, וביכולתם להתקשר ולהתקרב לקב"ה כמו אהרן ובניו הכהנים. לפיכך גם מכלל ישראל נדרש זרוז והתחדשות בעבודת הקודש, ולא לעבוד את עבודת ה' כדבר שבשגרה.

זאת תורת העולה הוא העולה:

בהמשך הפסוק נאמר: "זאת תורת העולה". לומר לך שהתורה מנחה את האדם, כיצד עליו להתעלות ולהגיע לרמת קדושתם של אהרן הכהן ובניו. דהיינו, שהאדם צריך לשאוף תמיד לעלות מעלה בקדושה, עד שיקריב את עצמו כעולה התמימה שעולה כליל לה'. שנאמר: הוא העולה. כלומר, שצריך האדם לאמץ את כל כוחותיו הרוחניים והגשמיים, כדי לעשותם כמכשיר לעבודת ה'. משום שההתקרבות לה' בלהט, והתלהבות של קדושה, מטהרת את הלב ומסירה ממנו אפילו את הרהור עבירה, כשם שעולה מכפרת על הרהורי הלב. וכן נאמר בהמשך הפסוק: "הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר". דהיינו, עיקר כוחה של הקדושה היא בהתמדה לעלות במדרגות הקדושה, מבלי להעצר במדרגה השגרתית.

ואש המזבח תוקד בו:

התורה מצוה להביא אש מן ההדיוט, למרות שהאש יורדת מן השמים. שנאמר: "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר". דהיינו, למרות שיש לאדם נשמה עם ניצוץ אלוהי הבוער בקרבו תמיד, בכל זאת מצווה האדם להגביר את הניצוץ, באמצעות ההתמדה בעבודת ה'. ככתוב בהמשך "לא תכבה". דהיינו, ההתמדה בעבודת ה' מונעת את ההרהורים רעים שבלב האדם, אשר מנסים לכבות את הגברת הניצוץ האלהי שבתוכו. לפיכך ההתמדה בהגברת הניצוץ האלוהי, גורמת ללהבה באש הקדושה, אשר מוקדה הוא בלב האדם, ובכך נמנע מן האדם מלהשאר בשיממות השגרה.

אש תמיד תוקד על המזבח:

ישראל כממלכת כהנים, מצווים שלא לכבות את אש האהבה הפנימית לקב"ה. ככתוב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיה"ש, ח, ז'). דהיינו, אהבת ישראל לקב"ה אינה דומה לאהבה חומרית, או לתאווה אנושית. לפי שבאהבה החומרית יש מגבלות של הגוף והחשק. כמאמר שלמה: "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו (משלי, כ"ה, ט"ז). אולם באהבת ה' לא מתקיימת שום מגבלה לגוף או לחשק. כשם שהמים הרבים יכולים לכבות את האש, אך אינם יכולים לכבות את האהבה שבלב. כך גם לא ניתן לכבות את האהבה לה' יתברך, אלא להפך. ככל שמוסיפים אהבה לה' האהבה מתגברת ועולה, כשלהבת אשר מוסיפים לה חומרי בעירה. משום שעבודת ה' היא התעלות לגובה אינסופי, כך שתמיד אפשר לעלות ולהוסיף בעבודת ה'. השאיפה המתמדת להתעלות משחררת את האדם מתחושת השגרה בעבודת ה'. שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

ודע, שבניגוד לדתות אחרות, ה' נתן לישראל תרי"ג מצוות, הסובבות את כל הוייתו בכל מקום ובכל זמן. הגיוון שבקיום המצוות משבר אצל האדם את הרגשת השגרה בעבודת ה', ומחדש בלבו את אהבת ה' בכל יום תמיד. וכן אמר דוד המלך ע"ה: שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים, ט"ז, ח'), ישישו וישמחו בך כל מבקשיך יאמרו תמיד יגדל ה' אהבי תשועתך" (תהילים מ' י"ז).

עבודת הלב:

הנה כי כן מצאנו שעבודת הקרבנות והתפילות עיקרם נעשה בלב האדם. כדאמרו חז"ל: "ולעובדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה" (תענית ב.). משום שעשיית מצוות מתוך אמונת הלב, משובחת יותר מאשר עבודת ה' מתוך הדעת. יען כי האמונה היא מעל הדעת. לפיכך שילובה של עבודת הנפש בעת קיום המצווה הפיסית, מסירה מן האדם את מגבלות הגוף, ומבטלת ממנו את השגרתיות שבעבודת המצוות. וכן אמר דוד המלך ע"ה ברכי נפשי את ה'. ומובא במדרש (מדרש תהלים, מזמור ק"ג): "ברכי נפשי את ה'. מה הנפש אין אדם יודע אי זה מקומה, כך הקדוש ברוך הוא אין אדם יודע אי זה מקומו. שאפילו חיות הקודש שטעונות כסא הכבוד, אינן יודעות אי זה מקומו, ובאי זה מקום הוא נתון, ולפיכך הן אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל, ג', י"ב). אמר דוד: תבא הנפש שאין אדם יודע מקומה, ובאיזה מקום היא נתונה, ותקלס להקב"ה שהוא למעלה מעולמו, ואין אדם יודע אי זה מקומו. מעשה באדם אחד ששאל לרבן גמליאל, באיזה מקום הקדוש ברוך הוא נתון? אמר לו: איני יודע. אמר לו: זו היא תפלתכם וחכמתכם, שאתם מתפללין לפניו בכל יום ואין אתם יודעין איזה מקומו? אמר לו רבן גמליאל: הרי שאלת ממני דבר שהוא רחוק ממני ג' אלפים ות"ק שנה, הריני שואל לך דבר שהוא נתון אצלך יומם ולילה, ואמור לי איזה מקומו, ואיזה זה? אמר לו: זו הנפש שהיא נתונה אצלך. אמור לי באיזה מקום היא נתונה? אמר לו: איני יודע. אמר לו: תיפח רוחי' דהאי גברא, אם דבר שהוא נתון אצלך אין אתה יודע איזה מקומו, ואתה שאלת אותי על דבר שהוא רחוק ממני ג' אלפים ות"ק שנה? אמר לו: יפה אנו עושים שמשתחוים למעשה ידינו, שאנו מביטים בו בכל שעה. אמר לו: מעשה ידיכם אתם רואים, והמה אין רואין אתכם. אבל הקב"ה, רואה למעשה ידיו ומעשה ידיו אינם רואים אותו. שנאמר: כי לא יראני האדם וחי (שמות, ל"ג, כ'). תדע לך שכן הוא מפורש על ידי יחזקאל. כשראה דמותו, נשמטה נפשו ממנו. הדא הוא דכתיב: ואראה ואפל על פני (יחזקאל א', כ"ח)". דהיינו עבודת הלב ממחישה לאדם את קיומו של האל, ומרוממת אותו משגרת החיים הגשמיים.

שגרה חיובית:

מהות השגרה תלויה בתכונותיו של האדם. דהיינו, לאדם המנהיג את עצמו באורח שגרה שלילי, השגרה היא תכונה רעה. לעומת זאת לאדם המנהיג את עצמו באורח שגרה חיובי, השגרה היא תכונה טובה. התורה היא עץ חיים ודרך חיים, ולא "דת" גרידא, לפיכך התורה מצוה על האדם לנהוג בדרך של שגרה חיובית המעלה את האדם בקדושה. כלומר, התורה דורשת מן האדם להתנהג על פיה בכל רגע, בשכבינו ובקומנו, בבית ובעבודה, בכל מקום. דהיינו, בכל מעשינו אנו צריכים לשאול את עצמינו בלבינו פנימה: האם אנו עושים את רצונו יתברך? האם תפילתינו, היא בבחינת "ולעובדו בכל לבבכם"? האם התנהגותינו כלפי הזולת, היא בבחינת "ואהבת לרעך כמוך"? האם אנו רודפי צדק? האם אנו רודפי בצע וכבוד? הוא דיברנו אמת או שקר? האם הדבר שאנו עושים כך בדיוק צריך להעשות? האם שורשו בדברי התורה הקדושה? האם התורת ה' מחייבת אותנו לעשות כך? וכו'. כאשר זו תהיה שגרת חיינו, הרי שזו שגרה חיובית, המעלה את האדם במדרגות הקדושה. ואם לאו, הרי שאז תהפך השגרה לשגרה שלילית ח"ו. וכן אמר הנביא "ויאמר אדני: יען כי נגש העם הזה בפיו, ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיהו כ"ט, י"ג).

משל למלך גדול שהחליט לערוך ביקור באזורים הכפריים של ממלכתו כדי לעמוד על המצב החברתי והכלכלי השורר שם. בהגיעו לכפר בשטח הררי בודד, ראה להפתעתו ולתדהמתו כי אין אף איש היודע לקרוא או לכתוב, בכל הכפר. כתוצאה מכך, האוכלוסיה היתה פרימיטיבית, ושרויה מצב חברתי וכלכלי ירוד ביותר, עד שלא ידעו מאומה מהחידושים וההתפתחויות בעולם הרחב. כיאה למלך החפץ להטיב עם עמו, ציווה המלך, מיד עם חזרתו לארמונו, לשלוח את שליחו הנאמן ללמד את בני אותו כפר, עם ספרי לימוד מתקדמים. ואכן שליח המלך לימד את בני הכפר קרוא וכתוב, מדעים וחכמות כל בני קדם. כתוצאה מכך התקדמו בני הכפר, התעשרו, ופיתחו את אותו הכפר לעיר גדולה ומששגת, אשר שמה הטוב יצא בכל העולם. לאחר זמן מסוים, החליט המלך לערוך ביקור באותו אזור כבראשונה, כדי לדעת לראות בעיניו את העיר המשגשגת ולברך את משרתו הנאמן. שמח המלך שמחה גדולה עד מאוד בראותו את בני העיר עשירים, חכמים, ומפותחים. מיד ערך המלך טכס גדול, ועניק למשרתו הנאמן אות כבוד, על השגיו בהנחלת הלימוד ופיתוח שכלם של בני הכפר, וחזר לארמונו. כעבור תקופה מסוימת, נפטר שליח המלך. החליטו בני העיר למנות עליהם מנהיג חדש אשר ימשיך בפיתוח ובשגשוג. המנהיג החדש כתב ספרים חדשים, ומינה לעצמו עוזרים, אשר העבירו את מצוותיו בעיר. לאחר זמן החליט המנהיג החדש, כי על כל בני העיר להעביר אליו את כל כספם וזהבם, כדי שיחלקם באורח שוה בין כולם. האמינו אנשי העיר במנהיגם החדש ומסרו לו את כל כספם וזהבם. המנהיג החדש שם כל הכסף והזהב באוצרותיו, ומינה עליהם את אנשי שלמו. לימים רעבה אוכלוסית העיר ללחם, והיו מתדפקים על דלתותיו של המנהיג החדש ועוזריו. משראה כך המנהיג החדש, נתן הוראה נוספת לפיה רק תושב שיכריז כי הוא עבדו של המנהיג החדש, וינהג רק לפי ספריו החדשים, הוא יאכל לחם. וכך התדרדר מצבם של אותם בני הכפר, עד שחזרו למצבם הקודם, והפכו להיות אוכלוסיה פרימיטיבית, נחשלת, ושרויה מצב חברתי וכלכלי ירוד ביותר. החליט המלך לערוך שוב ביקור באותו אזור, כדי לדעת לראות בעיניו איכה היתה העיר המשגשגת לכפר עלוב ומסכן. כשהגיע המלך לפאתי הכפר, ראה המלך שאנשי הכפר אינם יוצאים לקראתו בשמחה כבעבר. שאל המלך את בני הכפר, מדוע עזבתם את תורת עבדי הנאמן? ומדוע אינכם נוהגים ע"פ הספרים המתקדמים אשר שלחתי אליכם ביד עבדי הנאמן? ענו לו אנשי הכפר: החלפנו את ספרי המלך בספרי המנהיג החדש אשר הכתרנו עלינו, ועשינו ככל אשר הורנו. "אוי לכם טפשים, קטני השכלה", זעק המלך, אינכם רואים לאיזה שפל ירדתם? וכל זאת משום שלא קראתם בספרי הלימוד המתקדמים אשר שלחתי עם משרתי הנאמן. לפיכך הנני שב לארמוני, ומותיר בידכם את הבחירה בין היותכם חכמים ועשירים בהנהגתי, לבין היותכם נחשלים ועניים בהנהגת מנהיגכם החדש. וזהו שאמר הנביא בהפטרת שבת הגדול: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמֹניות" (מלאכי ג', ד').

ודע, שבמשך הדורות נוצרו אלפי מחלוקות, פירושים, ומנהגים נוגדים, חלקם מבוססים על "חוקות הגוי", חלקם "חוקי שעה" שהפכו ל"מצוות", חלקם מבוססים על שמועה, או חומרות יתרות, עד כדי כך שבמקום תרי"ג מצוות התורת האל יתברך, אשר ניתנו לישראל בהר סיני, "נוצרו" עוד אלפי מצוות בידי אנשים מלומדים, וע"י כך נסתרה כוונתה הפשוטה של התורה: "ושמרתם לעשות כאשר ציוה ה' אלוהיכם אתכם לא תסורו ימין ושמאל" (דברים, ה', כ"ט). פרט למקרים מיוחדים, ואצל אנשים מיוחדים, ובמקום מיוחד. שנאמר: כי יפלא ממך דבר למשפט...וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'...ובאת אל הכהנים הלוים...והגידו לך את דבר המשפט... על פי התורה אשר יורוך...לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים, י"ז, ח-י"א). וכן דייק הרמב"ן (דברים, י"ז,י"א): "ימין ושמאל - אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה? או אהרוג האיש הנקי הזה? אבל תאמר: כך צוה אותי האדון המצוה על המצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו, במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג, ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו".

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי מרכיב השגרה הוא רב השפעה על מעשיו ומחדליו של האדם, בכל אורחות חייו בכלל, ובקיום מצוות התורה בפרט. משום שהשגרה גורמת בין היתר לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטי כמצוות אנשים מלומדה, ולביצוע לא מדויק של הוראות. וכן כתב "בעל הטורים": "צו את אהרן, לומר שיהיו זריזין בתורה ובמצוות ששגגת תלמוד עולה זדון" (ויקרא, ו', ב'). כלומר, מתוך הצו לאהרן ובניו, ניתן ללמוד כיצד מדריכה התורה את האדם, להזדרז בקיום המצוות ע"מ לצאת מן השגרה השלילית, הן בכדי להתעלות בעבודת ה', והן בכדי להעביר את המסר לדורות הבאים. דרך ההתמדה בעליה בעבודת ה', אשר היא אינסופית. משום שעיקר קיום מצוות ה' הוא העבודה שבלב אשר גבולותיו בלתי מוגבלות.

ויהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא הנקראים בהפטרת שבת הגדול: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמֹניות" (מלאכי ג', ד').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-25.

תגובות[עריכה]

מאת: בוניקו

אני לא מבין, במאמר אחר שקראתי היה כתוב עידוד להתעמת אפילו עם הסבא בעת לימוד התורה כל עוד אתה חושב שיש לך גם תירוץ, אך פה כתוב אפילו יאמרו לך ימין שהוא שמאל - שמע להם?!

אז מה התירוץ?

מאת: אראל
שלום בוניקו!
"אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל" נאמר על הסנהדרין הגדולה היושבת בבית ה', ולא על הרב שלומד איתך גמרא בישיבה.
וגם עם הסנהדרין מותר להתעמת ולהתווכח כל עוד הנושא נמצא בדיון; רק לאחר שנתקבלה החלטה סופית, חייבים לקיים אותה.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_11