שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ו/דף סז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
מאירי |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הכניסה לו זהב שמין אותו זהב והרי הוא כשוויו פירש רש"י הכניסה לו זהב שבור שמין אותו כשוויו לא מוסיף שליש ולא פחות חומש. פי' לפירושו לא מוסיף שליש שאין משתכרין בו ולא פוחת חומש שאין השמאין רשאין להוסיף בשמותם מיתיבי זהב הרי הוא ככלים מאי לאו ככלים של כסף דפחתי כלומר שפוחתין מהם חומש לפי שמזומנים לישבר ומהדרינן בכלים של זהב שאין מזומנים לישבר וגם שמותם ידועה ואין השמאים מוסיפין בה כלום ובמסקנא תריצנא דברייתא בדהבא פריכא א"נ בממלא והן גרוטאות קטנות דק דק של זהב שנופל מהן כשמשמשין בהן לפי' פוחתין משומתן חומש וכי אמר רבי יוחנן בגרוטאות גדולות זו שיטת רש"י ז"ל והיא דחוקה לפי פירושו שפירש במשנתנו כי טעם פחיתת חומש בכלים מפני שהנועדים לשומן מוסיפין בהן חומש ולישנא דגמרא לא דייק הכי וגם מה שפי' בדהבא פריכא שהם גרוטאות קטנות לא משמע לישנא הכי כלל וכל שאינו עשוי כלים נקרא בכל מקום דהבא פריכא ואפי' הוא עשוי חתיכות גדולות.
ובתוספות פירשו לפי שיטת ר"ח ז"ל והירושלמי זהב שמין אותו בשוויו כלומר זהב שהוא התכשיטין אע"פ שמשתמשים בהן שמין אותו בשוויו שאין פוחתין כלום בתשמישן כדי שנפחות משמושן ואותביה מדתניא זהב הרי הוא ככלים קס"ד דתכשיטין של זהב קאמר מאי לאו ככלים של זהב שפוחתין במשמושן לא ככלים גדולים של זהב דלכ"ע לא פחתו מפני שתשמישן מועט ובמסקנא אסיקנא דמתניתין בדהבא פריכא או בממלא שפוחתין והולכין מדמיהם כי אמר רבי יוחנן בזהב שהוא עשוי בתכשיטין שעומד קיים גם אינו פוחת מחמת שמושו. הריטב"א ז"ל:
והנני מפרש פי' התוס' ועל הלשון הכתוב בתוס' שלנו זהב הרי הוא כשווין פי' ר"ח ז"ל דבכלי זהב איירי כגון נזמים וטבעות והקשו על זה דאם כן מאי קאמר לא ככלים של זהב דלא פחתי הא בכלים איירי ותירצו בתוס' דהאי מאי לאו ככלים של כסף דפחתי פי' אע"פ שכל תכשיט של זהב אינו נפחת מתוך שהיא מתקשטת בהן תמיד רוצה לפחות חומש אע"פ שאינן נפחתין הרי הן ככלים של כסף שנפחתים לפחות חומש ומשני לא ככלים של זהב דלא פחתי פי' כגון כוסות וקערות של זהב דאף על גב דכי משתמשי בהן פחתי כשל כסף מיהו אגב יוקרייהו אין משתמשין בהן תמיד ולהכי פשיטא בהו טפי שהם כשווים כיון דלא משתמשי בהון ומדמי להו התנא לנזמים וטבעות אף על גב דהיא רוצה להתקשט בהן משום הקישוט כיון דאינו נפחת בהכי אינו רוצה לפחות.
ונמצא לשיטה זו הא דקאמר בכלים של זהב דלא פחתי פירושו היינו אינה רוצה לפחות ולא דמי למאי דקאמר בכלים דכסף דפחתי דפירושו היינו דנפחתין ממש בתשמישן וזה דוחק ועוד קשה לשיטה זו דמאי פריך תלמודא אם כן בכליו מבעי ליה דמשמע דלישנא בעלמא קשיא ליה ובשלמא לשיטת רש"י פריך שפי' דלישנא דהרי הוא ככלים משמע דהויא מלתא באפי נפשה דאין הכלים ממין הזהב דאי הויא ממין הזהב בכליו מבעי ליה אבל לשיטת התוספות מאי פריך הרי בשני מיני כלים קא מיירי ושפיר קאמר דכלי תכשיט של זהב ותירצו התוספות דהכי פריך דכיון דהתנא בעי למימר דהרי הוא כשוויו לא הוה ליה למימר הרי הוא ככלים דמשמע דלא הויא בשוה עם הזהב וכדי לאשמועינן דהרי הוא כשוויו בכליו מבעי ליה פי' שעומד בכלותיו ובחשיבותו ואינו פוחת חומש ועוד קשה לשיטת התוספות ז"ל דבשלמא לשיטת רש"י ז"ל כי מתרצינן ואי בעית אימא הב"ע בדהבא פריכא לא נדינן ממאי דסברינן עד השתא כדברי ר' יוחנן ובמתניתין דקא מותבינן מינה דלעולם זהב דהיינו חתיכות זהב אלא דמחלקינן בין גרוטאות גדולות לגרוטאות קטנות דקות והוה ליה לשנויי כעין שינויא דלעיל דקא מתרצינן קושיין בלחוד אבל לשיטת התוספות ז"ל דנדינן ממאי דסברי עד השתא דפי' זהב (היינו) [אינו] תכשיטי זהב וקא מפרשינן דהיינו תכשיטי זהב אין משמעות לשון התלמוד כן מדלא קאמר אלא משמע דמאי דסברינן כדקאי קאי אלא דמתרצינן תיובתא בלחוד ועוד דמשמע דקיימינן לתרוצי מאי דשקלינן וטרינן מעיקרא מאי לאו ככלים של כסף כו'. דהשתא בעי לתרוצי חד מהני גווני דלעיל דמלת כלים מסתפקא לן מאי ניהו ובעי' לתרוצי נינהו דאלו במאי דקאמר הזהב לית בה פירושי ואלו במסקנא הדרינן לפרושי מלת הזהב דאינו כדסברי' ואין במשמעות לישנא דגמרא כן ועוד קשה מאי פשיטא ליה בכלים טפי והרי אכתי לא ידעינן כלום אי בשוה אי פוחתין וכיון שכן כי קא מתרצינן בדהבא פריכא אכתי לא ברירא אי כרבי יוחנן אי לא וכל זה תירצו התוספות בלשונם דוק ותשכח.
ועוד קשיא דבשלמא לשיטת רש"י מהדר רב אשי לאוקמה בממלא דהיינו דק כי היכי דניחא טפי דמ"ה פחתי אבל לשיטת התוס' למה ליה לאוקמה בממלא כיון דלא מיירי בכלים אלא בדהבא פריכא בהכי סגי לשנויי ולמה ליה לרב אשי לאוקמה בממלא ויש לומר דממלא היינו זהב הניטל מן הארץ ממוצאו והלכך להכי הדר רב אשי למוקמי בהכי משום דקשיא ליה לישנא דהזהב דמשמע זהב הידוע ואי דהבא פריכא לא הוה ליה למתני הזהב אבל ממלא דהיינו זהב הניטל מן הארץ ממוצאו מקרי שפיר סתם זהב ושיטת רש"י ניחא טפי ומאי דקשיא ליה להריטב"א ליתא דהרב ז"ל פריך שני הטעמים יחד במשנתינו משום דפוחתין כשמשתמשין בכלים ומשום דדרך הנועדים לשומן בתוס' חומש וכי ליתא חדא טעמא יהבינן ליה אידך טעמא והא דקרי דהבא פריכא איברא דבכל דוכתא כל שאינו עשוי כלים נקרא דהבא פריכא מיהו על חתיכות זהב דקאמר מעיקרא גרוטאות דקות נקרי דהבא פריכא כנ"ל:
אילימא אסיפא לכאורה משמע דה"ק דמעיקרא קאמר ת"ק דינרי זהב הרי הם ככספים בין במקום שנהגו לפורטן בין במקום שנהגו שלא לפורטן ופליג רשב"ג וקאמר דבמקום שנהגו שלא לפורטן הרי הן בשוויהן ואיכא למידק מאי קאמר מכלל דת"ק סבר אפילו במקום שנהגו שלא לפורטן כו'. פשיטא דע"כ אי קאי רשב"ג אסיפא דת"ק הכי ס"ל ומאי מכלל דקאמר ועוד כי קא מהדרינן אלא לאו ארישא אמאי מחסריה ממלתיה אוחרא דקאמר שמין אותן והרי הן בשוייהן ודילמא רשב"ג נמי קאי ארישא וה"ק רשב"ג אומר במקום שנהגו כו' פי' הא דקאמרת דינרי זהב הרי הן ככספים ע"כ לאו כללא הוא דבמקום שנהגו שלא לפורטן שמין אותם והרי הן כשווייהן מעתה הא דקאמר ברישא זהב הרי הוא ככלים פירוש ככלים של כסף ליתא דזהב כדינרין של זהב במקום שנהגו שלא לפורטן דמי נמצא לפי זה דרשב"ג מלתא בטעמא קאמר.
ונראה דמעיקרא דקאמר אילימא אסיפא לאו היינו דפליג אסיפא וכדקאמרינן דהא ודאי פשיטא דליתא דאטו מי קאמר ת"ק דאפי' במקום שנהגו שלא לפורטן הן ככספים והא לא נפקי אלא ודאי לעולם ארישא פליג וה"ק אילימא אסיפא דקאי רשב"ג אדינרי זהב לאתויי מנייהו סיעתא למימר דכי היכי דבדינרי זהב במקום שנהגו שלא לפורטן מודית לי מיהת דהרי הן בשוויהן ה"נ זהב דכותייהו ולא הוו ככלים של כסף וכדפרש"י ומעתה ליכא לאותובי מהך ברייתא לרבי יוחנן דאדמותבת ליה מת"ק תסייע ליה מרשב"ג דנמוקו עמו ומייתי סיעתא לדבריו ופריך עלה מכלל דת"ק סבר אפי' במקום שנהגו שלא לפורטן וכו' פי' כיון דרשב"ג מייתי סיעתא מהך ולא מזכיר עיקר דינו אלא הסייעתא משמע דהך סייעתא מכרעא טובא דמאן דאית ליה דדינרין במקום שנהגו שלא לפורטן הרי הן בשוויהן ע"כ אית ליה נמי דזהב אינו ככלי כסף והרי הן בשוויהן ומדפליג ת"ק מכלל דאסייעתא נמי פליג דדינרין במקום שנהגו שלא לפורטן נמי הרי הן ככספים והא ודאי ליתא דהא לא פסקי אלא לאו ארישא וה"ק זהב הרי הוא ככלים וכו' פי' רשב"ג ארישא בלחוד קאי דת"ק קאמר זהב הרי הוא ככלים פי' ככלי כסף ורשב"ג קאמר דאינן ככלי כסף והוקשה לו דסברת ת"ק ניחא טפי דאיכא לדמויינהו לכלי כסף ולהכי קאמר דאינן אלא כדינרי זהב במקום שנהגו שלא לפורטן ואיכא לחלק בינייהו דדינרי זהב סוף סוף כיון שהם טבועים אף על פי שנהגו שלא לפורטן בכלל מטבע הוו ואין פוחתין חומש ולכך שמין אותם והרי הן בשוויהן אבל חתיכות זהב אינן בכלל מטבע כלל והרי הן ככלי כסף דפחתי דמקבלין בפחות חומש מעתה סברת רשב"ג שוברו בצדו הוא ות"ק נמוקו עמו והלכך פרכינן שפיר עליה דר' יוחנן אמאי שביק ת"ק וסבר כרשב"ג והיינו תיובתין כנ"ל ודוק מה שכתב רש"י אי נימא אסיפא אדינרי זהב וקל להבין:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל אלא לאו ארישא וה"ק שברי זהב הוא ככלים ומאי כלים כלים של כסף דפחתי רשב"א אומר זהב הרי הוא כדינרין פי' וקושיא דרבנן דהבא ממש כנ"ל. ע"כ:
עוד יש לי לפרש שיש לדייק בלשון רש"י ז"ל דבמלתיה דרבי יוחנן פי' רש"י זהב חתיכות זהב ובברייתא פי' ז"ל זהב הרי הוא ככלים זהב שבור הרי הוא ככלים ומפרש ואזיל מאי כלים שינה פי' בברייתא ממה שפירש ברבי יוחנן. וי"ל דזהב שבור כיון דקא אתו מכלים הסברא נותנת טפי דלא יפחתו חומש מחתיכות זהב דחתיכות זהב הוי להו כפרקמטיא דדרך הנועדים להוסיף חומש אבל בשברי כלים אין מוסיפין הלכך ת"ק דס"ל דשברי כלי זהב הרי הן ככלים של כסף כש"כ שיסבור כן בחתיכות זהב דפוחתין חומש ומיהו רשב"ג דפליג עליה דת"ק בשברי כלים אפשר דבחתיכות זהב יודה דפוחתין חומש דכלים שבורים של זהב דמו טפי לדינרין במקום שנהגו שלא לפורטן מחתיכות של זהב הלכך מת"ק הויא תיובתיה ומרשב"ג ליכא סייעתא. כנ"ל לפרש לפי שיטתו של רש"י ז"ל אבל לשיטת התוס' ע"כ כי קאמר אלא ארישא מדרבנן בלחוד פריך וכן כתבו ז"ל:
חסורי מחסרא והכי קתני שרשב"ג אומר במקום שנהגו כו'. ואיכא למידק מאי חדית לן במאי דקאמר שרשב"ג אומר וכו' דמשמע דהויא ליה מלתא באפי נפשה והא היינו מאי דקאמר אבל במקום שנהגו שלא לפורטן וכו' דברי ר"ש בן גמליאל ודע שבקצת ספרים גרסינן לעיל אבל במקום שלא נהגו לפורטן וכו' שרשב"ג אומר במקו' שנהגו שלא לפורטן ומשמע דמעיקרא ה"ק דנהגו לפורטן היינו שיש לה קצבת מטבע להחליפן תמיד בדינרי כסף ובפרוטות וכו' וכדפרש"י ז"ל ובמקום שלא נהגו לפורטן היינו דאין לה קצבת מטבע להחליפן תמיד ומיהו נפקי ע"י הדחק ולפעמים נפרטין אלא דאינו בהתמדה ואפילו הכי ס"ל לרשב"ג דהרי הן בשוויהן שהיה רשב"ג אומר במקום שנהגו שלא לפורטן כו' ואע"ג דמשמע מהאי לישנא דאינן נפרטין כלל ולא נפקי אפי' ע"י הדחק קמ"ל דלא שני לן דכיון דלא נפקי לה אלא ע"י הדחק לא משבחינן לה וכדאמרינן בסמוך כנ"ל. ומיהו בקצת ספרים גרסי' נמי אבל במקום שנהגו שלא לפורטן כו' כדגרסינן גבי שרשב"ג אומר כו':
מתני' וכן המשיא את היתומה. פירש רש"י ז"ל גבאי צדקה. ותלמידי רבינו יונה פירשו וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז ע"כ. ונפקא מינה למאי דכתב הריטב"א וז"ל הא דתנן גבי המשיאין את היתומה שאם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה דייקינן מינה בירושלמי דדוקא שיש בכיס אבל אין מחייבין את הפרנסי' ללות ומינה דברישא חייבין ללות כדי שלא לפחות מחמשים זוז ולגבאי צדקה איכא למימר דחייבין ללות אבל לב"ד אין שום כפייה וחיוב:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ואם יש בכיס של צדקה יותר מפרנסין אותה לפי כבודה כלומר משיאין אותה לפי כבודה שלא אמרו זה השיעור אלא כשאין בכיס כלום שמגבין לה מאנשי העיר בזה השיעור א"נ כשאין בכיס יותר מזה שאינן חייבין לחזר ולבקש יותר אבל אם יש בכיס יותר חייבין להוסיף לה לפי כבודה ע"כ.
והרשב"א כתב וז"ל וכן המשיאין את היתומה כו'. ואם יש וכו' [ומסתברא דחמשים זוז נותנים לה בין יש בכיס בין אין בכיס ומחייבין את הגבאים ללוות ולתת, דאי בשישנן בכיס דוקא מאי שנא] דוקא חמשים אפי' טובא נמי לפי כבודה אלמא חמשים אפי' אינן בכיס מחייבין את הגבאי לגבות וללות. וראיתי בשם רבינו האיי גאון ז"ל שנסתפק בדבר זה ומיהו פלוגתא היא בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם [ה"ה] וכן הפרנסין המשיאין את היתומים אמר ר' חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסים ללות ופתר לה כשאין בכיס לווין עד חמשים אבל יש בכיס מוסיף אמר ר' יוסי זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללות דו פתר לה כשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת ונראה שר' יוסי מפרש אם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה כלומר אם יש בכיס מעות הרבה שיספיקו לפרנס זאת ואחרות עמה אם תבאנה להתפרנס אבל אם יש בכיס כדי לפרנס זאת בלבד אין נותנין לה כל מה שיש בכיס והכי נמי מוכח התם מדאמר' הדא בולדר אתא ביומוי דר' אמי א"ל ישתביק למועדה אמר ליה ר' זעירא ודמיית יפסיק אלא יתכל ומריה דמועדה יקיים ותייה דר' חנינא בר זעירא ודר' יוסי בר אמי. ע"כ:
גמ' אמר אביי חמשים זוזי פשיטי ממאי מדקתני סיפא אם יש בכיס כו' הקשו בתוספות אמאי אצטריך למפשט ממתניתין תפשוט מדרב יהודה אמר רב דאמר בפ"ק דקדושין בשל דבריהם כסף מדינה ולא הקשו התוס' כן לעיל בסוף פרק אע"פ גבי הא דאמר אביי נמי חמשים זוזי פשיטי ומייתי נמי מדקתני בד"א בעני שבישראל אבל במכובד כו' משום דאין זו קושיא דאטו משבקינן למפשט ממתני' ופשטי' לה מדברי אמוראי ומיהו השתא דחזינן דאיצטריך אביי לדיוקי נמי כן מהך מתניתין קשיא להו לתוס' דלמה ליה לאביי לדיוקי כן בכל פעם ממשנה הבא ובסוף פרק אע"פ תפשוט מדרב יהודה דהוא כולל בכל דוכתא דבשל דבריהם כסף מדינה כנ"ל:
וז"ל הרא"ש אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני כו'. וכן לעיל בשלהי אע"פ גבי כלי' של נ' זוזי אמר אביי נ' זוזי פשיטי מדקתני בד"א בעני שבישראל כו' וא"ת מאי אצטריך אביי למידק תפשוט מדרב יהודה אמר רב דאמר בקידושין כל כסף קצוב האמור בתורה סתם כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה דהיינו זוזי פשיטי ואומר ר"ת דרב יהודה לא מתנח סימנא אלא היכא דכתיב סלעים לחודייהו הן של תורה הן של דבריהן אבל אזוזי ואמנה לא מתנח סימנא תדע דאמרינן לעיל בפרק קמא דכתובות אלמנה הוי פלגא דכתובת בתול' בין למ"ד מדאורייתא בין למ"ד דרבנן אלמא כתובת אלמנה שהיא מדרבנן היא מאה זוזי צורי וכן למ"ד כתובת בתולה מדרבנן מודה דאית לה מאתים זוזי צורי דע"כ לא פליגי אלא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל דלמ"ד דרבנן נותן לה מעות ארץ ישראל ולמ"ד דאורייתא נותן לה ממעות קפוטקיא אבל לענין מנה מאתים זה וזה שוים ולמ"ד דאורייתא מאתים צורי קאמר דהא כסף כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ועוד ראיה מדאמרינן בהחובל התוקע לחברו כו' ר' יוסי הגלילי אומר נותן לו מנה ומסיק התם מנה צורי תנן ועוד ראיה מפ"ק דקידושין דפריך רב יהודה מאי קמ"ל תנינא חמשים של אונס ומפתה ושל מוציא ש"ר כולם בשקל הקודש ומנה צורי ומשני סלע מדינה איצטריכא ליה דלא תנן ואם איתא דרב יהודה אצל כסף מתנח סימנא אמאי לא משני דאשמעינן טובא כסף דכתיבי באורייתא דלא תנן דלא קתני התם אלא סלעים לחודייהו אלא ש"מ דלא איירי ר' יהודה אלא בסלעים. ע"כ:
ואמרינן מאי כיס אמר רחבה ארנקי של צדקה פי' קופה של צדקה ולכך פריך שפיר דאי ס"ד חמשים זוזי ממש מאי כיס ניתיב ליה מקופה של צדקה ומיהו אם היינו מפרשים דכיס היינו כיס של יתומות פי' כיס מסוים להשיא יתומים ויתומות לא הוה קשה כולי האי דאיכא למימר דכיון דיש הרבה בכיס של יתומות משיאין אותן לפי כבודם ואפילו יתר מחמשים זוזי ממש כנ"ל:
יתום ויתומה שבאו להתפרנס פי' פרנסה כסות מפרנסין את היתומה ואח"כ מפרנסין את היתום וכדתנן בהוריות [יג ב'] האשה קודמת לכסותה ולפדותה אבל במזונות מפרנסין את היתום ואח"כ מפרנסין את היתומה וכדתנן התם האיש קודם להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך אחיך קודם לאחותיך. הרשב"א ז"ל:
ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב להתפרנס מזונות וכסות ואח"כ מפרנסים את היתום פי' ואחר כך גובין ומפרנסין והאשה אין דרכה לחזר כלומר האשה אין דרכה לחזר על הבעל שישא אותה הלכך כשיבוא אדם לתובעה לישא אותה אין אנו מאחרין את הדבר שמא יחזור בו אבל האיש אין אנו חוששין לו שאפילו אם תחזור בו האשה שרצתה להנשא לו ימצא אחרת ע"כ. מה שכתבו ז"ל אמאי דאמרינן והאשה אין דרכה לחזר אינו מתיישב לפי נוסחת גמרא שלנו וצ"ע:
אפילו סוס לרכוב עליו כו'. ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל. ע"כ:
ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה ואין מבקשים ממנו אחר כך אלא מוחלין לו תעביטנו זה שיש לו כו'. מכפל הלשון קא דייק וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה אבל בחיים לא משום חשש דלמא ממנע ולא שקיל מכאן ואילך. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
דברה תורה כלשון בני אדם פי' וקסבר דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במסכת יבמות דס"ל הכי א"נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נותנת שכל שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהו נזקקין לו כלל. הריטב"א ז"ל:
היא מוצאת פי' ר"ח ז"ל שהוא חסר אל"ף והוא מלשון ויצת אש ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכדפי' רש"י ואע"ג דההיא במלבין פני חבירו ברבים מה שאין כן בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו ממנו כי הלבנת פנים דבר קשה מאד. הריטב"א ז"ל: