רמב"ם על עדויות ד
עדיות פרק ד
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה עדיות ד רמבם
תרנגולת העומדת לגדל ביצים. אין מחלוקת שביצתה אסורה לפי שהיא מוקצית, אבל מחלוקתם בתרנגולת העומדת לאכילה.
וטעם איסור בית הלל, לפי שביצה שנולדה היום נגמרה ברייתה ביום שלפניו, וכשיהיה יום טוב אחר שבת תהיה ביצה זו שנולדה ביום טוב נגמרה הויתה בשבת, ובית הלל אומרים "חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכין ליום טוב", ונאסרה ביצה שנולדה ליום טוב גזרת יום טוב אחר שבת.
שאור - הוא שלשין בו העיסה, ומתחמצת בו.
ואין מחלוקתם לעניין אכילה, אבל הכל מודים שלעניין אכילה זה וזה בכזית, ואמנם מחלוקתם לעניין ביעור. בית הלל אומרים, ילפינן ביעור מאכילה. ובית שמאי אומרים, אי אפשר שלא יהיה ביניהם הפרש, כיון שזכרה התורה שאור וחמץ:
השוחט - אינו רוצה לומר בכאן מי שעבר ושחט, אבל הוא אומר מי שירצה לשחוט כשישאלנו היאך יהיה שוחט ביום טוב, מה יהיה משפטו.
ואמר שבית (שמאי) [הלל] אומרים לא ישחוט עד שיהיה לו עפר מוכן, לומר שהפריש לו מקום מערב יום טוב.
ואמרו ומודים שאם שחט שיחפור בדקר - זהו בשני תנאים:
- שיהיה הדקר נעוץ בעפר ויעקור אותו, ובעקירתו נעקר העפר.
- והתנאי השני, שיהיה העפר תיחוח, לא יהיה קשה ולא מעובה.
ומאמר בית שמאי יחפור לכתחילה ויכסה, על הפנים האלה אמרוהו.
ואפר כירה - אין בו מחלוקת כדי שיודו, אבל הוא תחילת דברים. הודיענו שהאפר מוכן ומותר לשחוט בו, ובתנאי שיהיה האפר מערב יום טוב. אבל אם הדליק העצים ביום טוב לבשל בהם ונעשו אפר, אין מותר לכסות בו אלא בעוד שהוא חם כדי שתתבשל בו ביצת תרנגולת, ולפי שהוא ראוי לבשל מותר לנענעו ולכסות בו, אבל כשיתקרר אסור לנענעו לפי שהוא נולד, כמו ששמנו זה עיקר בראש מסכת ביצה. ולשם קדם פירוש משנה זו עם אשר לפניה:
כבר בארנו בפרק ראשון ממסכת פיאה כי ההפקר אינו חייב בפיאה ולא במעשרות.
ומי שהפקיר לעניים בלבד, אומרים בית שמאי שהוא הפקר ואינו חייב בפאה ולא כיוצא בה, ומביאים ראיה על זה ממה שאמרה תורה "לעני ולגר תעזוב אותם"(ויקרא יט, י), אמרו יש עזיבה אחרת לעניים ולא לעשירים. ובית הלל מביאין ראיה ממה שנאמר "תשמטנה ונטשתה"(שמות כג, יא), אמרו יש לך נטישה אחרת כזו:
גפה - מנעול החלקה, נגזר מן "ויגיפו הדלתות"(נחמיה ז, ג).
וגדיש - צבור העומרים.
וכלים - כלי החרישה.
וכבר באר התלמוד, שמחלוקתם הוא כשלקח העומר לשאת אותו לעיר, אחר כן נתנו בצד אחד מאלה הנזכרים ושכחו לשם. בית שמאי אומרים, הואיל ולקחו זכה בו ומה ששכחו אחר כן אינה שכחה. ובית הלל אומרים שכחה. אבל אם לא לקחו כל עיקר, אין מחלוקת שאינה שכחה. וכבר קדם פירוש הלכה זו עם אשר לפניה בפרק ששי ממסכת פיאה:
אמרו כרם רבעי - והוא הדין בשאר אילנות שחייבין בערלה, ואמנם זכר הכרם על דרך משל.
ואמרה תורה בנטע רבעי "קדש הלולים"(ויקרא יט, כג), ואמר במעשר "קדש לה'"(ויקרא כז, ל).
בית הלל דרשי קדש קדש, וידינו בו דין מעשר והוא שמוסיף בו חומש אם פדאו לעצמו כמו שנאמר "אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו"(ויקרא כז, לא), וחייב בביעור והוא שיסיר אותו מביתו כשישלים עניינו כמו שבארנו בפרק חמישי ממעשר שני וזהו שאמר יתעלה "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג). ולפיכך גם כן אינו חייב בפרט ועוללות לפי שהוא כמו מן המעשר, אלא דורכין אותו כולו ויאכל בירושלים כמו מעשר שני כמו שבארנו בפרק שביעי מפיאה.
ובית שמאי אומרים, אין דנין בו בשום דבר מאלה הדינין לפי שלא נתבאר במקרא כלום מזה, ומעמידין אותו ממון בעלים אבל יאכל בירושלים, ולפיכך יפדו העניים לעצמם הפרט והעוללות כדי שיאכלום בארצותם וישארו דמיהם בידיהם כדי שיאכלום בירושלים.
והלכה זו נשנית בפרק שביעי מפיאה ובפרק חמישי ממעשר שני:
כבר ידעת שמעיקרינו שהאוכלין אינן מטמאין אלא אחר הכשר באחד מן השבעה משקין או תולדותיהן, כמו שנבאר בפרק אחרון ממכשירין. ולשם נתבאר עוד כי המים השחורים שהם תמצית הזיתים והוא הנקרא "מוחל" שהוא מכשיר. ומעיקרי ההכשר גם כן כי לא יהיה אלא ברצון בעלים, כמו שאמר יתברך "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח), והוא כתוב "יתן", ולמדנו מפי הקבלה "יותן דומיא דיתן, מה יתן לרצונו, אף יותן לרצונו".
וכשזורים מלח על הזיתים ונותנין אותם בחבית כדי לכבשם ולרכך אותם, אין ספק שיצא עמהם אותו המוחל ונושרים בו הזיתים.
אומרים בית שמאי, שאין צריך לנקוב החבית כדי שיזלו המים הנימצים מן הזיתים, לפי שאף על פי שיתקבץ וישרה אותם והוא מן המכשירים, הואיל ואין כוונתו שישרו ואין תועלת לו בזה אינן מוכשרין.
ובית הלל אומרים, כל זמן שלא יקוב החבית ברצונו נשרו, לפי שידוע הוא שהמים יתקבצו וישרו אותם והוא מן המכשירין.
ואמרו שהיא טהורה - רצונו לומר שהזיתים אינן מוכשרין באותן המים, הואיל ועשה נקב בחבית וגילה דעתו שאין כוונתו שיכנס המוחל, ואף על פי שהנקב נסתם בשמרים ונתכנסו המים לא יכשיר הואיל ואין זה לרצונו. ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על הדבר שאינו מוכשר, כמו שנבאר במסכת מכשירין.
אף על פי שהוא מנטף - רוצה לומר שהשמן נוזל ממנו.
ובית הלל אומרים, אם היה מן השמן על גופו כדי סיכת אבר קטן בלבד, והוא האצבע הקטנה מאצבעות היד. אבל אם הוא יותר הוא טמא, בשביל השמן שנטמא בהתטמאו ונשאר על גופו.
ואין מטהרין המשקין טמאים במי מקוה אלא המים בלבד, כמו שיתבאר בפרק רביעי דמכשירין. וכבר קדם מזה קצת בפרק שני מביצה.
ופירוש טופח - שילחלח הכף.
טופח ומטפיח - שילחלח הכף ליחלוח שכשיגע בה הכף האחרת שתלחלח אותה גם היא.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כבר בארנו בפרק ראשון מקדושין, שהדינר הוא משקל ששה ותשעים שעורות כסף שנקרא בערבי "חכה", ואיסר רובע המעה, והדינר הוא שש [מעה] (עשרה) כסף. ולפי זה החשבון יהיה משקל האיסר ארבע שעורות, והפרוטה הוא משקל חצי שעורה כסף. ומה ששמעתי מאבא מרי זצ"ל ששמע מרבותיו תמיד, והוא המפורסם אצלנו, שזה הנקראת "חכה" בערבי אשר בה שוקלין הוא זרע אחד מן השעורים.
וגט ישן - הוא שיכתוב גט לאשתו, ולאחר כן ישב עמה וישאר הגט אצלו, אחר כן יגרש אותה לגמרי ונתן לה הגט ראשון בעצמו.
בית הלל אוסרין זה, שאומרין חיישינן שמא גיטה קודם לבנה, לפי שאפשר שיולד לו ממנה בן אחר זמן כתיבת הגט שיתן לה. ובית שמאי אינן חוששין לזה.
ודע כי פסק ההלכה כי מי שגרש את אשתו בגט ישן, תנשא בו לכתחילה, כמו שבארנו בגיטין.
ואמרו ולנה עמו בפונדקי - ובלבד שיהיו שם שני עדים שנתיחדה עמו.
בית הלל אומרים, הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכאילו נבעלה בפניהם, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואמנם בעלה לשם קידושין והרי קידשה בפניהם בביאה.
בית שמאי אומרים, עד שיעידו שני עדים בבעילה. וכבר קדם זו ההלכה בפרק (חמישי) [שמיני] מגיטין.
ופירוש גס בה - שהוא מכירה ונהוג עמה.
ועניין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שיבעל אדם בפני עדים בעילה לשם זנות והוא יכול שתהיה שלא לשם זנות. והוי יודע עניין זה, כי הוא נפלא מאד ונפתחים בו מנעולים:
בית שמאי שאומרים שהצרה חייבת בחליצה, לפי דעתם ראוי כשחלצה חזרה גרושה ופסלה מן הכהונה.
ולדעת בית הלל אינה גרושה, לפי שיהא כאילו חלץ לאשה שאינה אשת אחיו או שגירש אשה שאינה אשתו. וכשנתייבמה הצרה פוסלין, לפי שהוא זנות והזונה אסורה לכהן.
ולא נמנעו אלו מאלו - לפי שלא היו חושדין אלו ואלו שיטעו אותם בדבר שסוברין שהוא אסור, שיאמרו להם שהוא מותר. וכבר בארנו הלכה זו בראש יבמות גם כן:
מאמר - הוא הקידושין.
ואין הקידושין לדעת בית הלל קניין גמור ביבמה כדי שתדחה אחותה משום אחות אשה, ולפיכך יחלוץ לה עד שתסתלק זיקתו ותהיה מותרת לכל אדם, ונותן גט בשביל המאמר לפי שאין מתיר איסור המאמר אלא גט.
והראוי שיתן הגט בתחילה, כמו שאמרו במשנה מוציא את אשתו בגט וחליצה.
וכבר קדם פירוש הלכה זו ועיקרה בפרק שלישי מיבמות:
אם הוסיף על שבת אחת יוציא ויתן כתובה, או יתחרט ויתיר שבועה, וכמו שביארנו בפרק חמישי מכתובות.
ופירוש אור לשמונים ואחד - ליל אחד ושמונים מעת לידתה נקבה.
ועיקר הלכה זו, כי האשה שילדה וולדות הרבה אינה חייבת אלא קרבן אחד. ואם הפילה כמו כן היא חייבת קרבן ובלבד שיהא בו מצורת האדם, כמו שנתבאר בריש כריתות. ולשון התורה ביולדת נקבה כי אחר מלאת שמונים יום תביא קרבן, והוא שנאמר "ובמלאת ימי טהרה"(ויקרא יב, ו) וגו'.
וכל נפל שהפילה האשה באלה השמונים יום אינה חייבת עליו קרבן לדברי הכל, לפי שהוא בימי הלידה הראשונה ודינה דין האשה שילדה וולדות הרבה. וכשהפילה יום אחד ושמונים אין מחלוקת גם כן שהיא חייבת קרבן, לפי שהוא לידה השנית כיון שעברו ימי הלידה הראשונה.
אבל מחלוקתם במה שתפיל ליל אחד ושמונים. בית שמאי אומרים, כאילו הפילה בתוך ימי טהרה, ואינה חייבת זולתי קרבן אחד בשביל שהוא מוטל עליה מן הלידה הראשונה. ובית הלל מחייבין אותה שני קרבנות, אחד על הלידה הראשונה, וקרבן שני על הנפל כאילו הפילה אותו יום אחד ושמונים שהוא אחר מלאת.
ועוד תבוא הלכה זו בראש כריתות, ולשם נבאר ונפרש לאיזה עניין חולקים בליל אחד ושמונים ליולדת נקבה, ולא נחלקו במה שתפיל ליל אחד וארבעים אם יולדת זכר.
וסדין - שלמת פשתים, יתעטף בו האיש.
אומרים בית שמאי, אינו חייב בציצית לפי שהציצית בפשתים שעטנ,ז מפני התכלת שאינו אלא מצמר תכלת, וזה מותר ביום לפי שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם"(במדבר טו, לט), ולמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה. ומדרך בני אדם שלובשים סדיניהם בלילה, ואם לבשו בלילה ובו תכלת יתחייב מלקות, לפי שלא נאמר אתי עשה ודחי לא תעשה אלא ביום שלבישתו מצות עשה. ובית הלל לא גזרי לכסות לילה.
וכלכלת השבת - אמרו בתאנה המיוחדת לשבת, ונשארה מאותה תאנה כלכלה.
אומרים בית הלל, כיון שפירות אותה תאנה מוכנים לשבת תמיד, ומעיקרנו שבת קובעת למעשר הנה כבר נקבעו למעשר, ואין מותר לו לאכול מכלכלה זו ואפילו עראי עד שיעשר. ובית שמאי אומרים, לא הוקבעו למעשר ביחוד זה.
וכבר קדמה הלכה זו בפרק רביעי ממעשרות:
הכל מודים שאין נזירות בחוץ לארץ. וזה שנדר בחוצה לארץ קנסינן ליה.
בית שמאי שמין הקנס שיקיים סתם נזירות בארץ ישראל, והוא שלושים יום.
ובית הלל יקנסו אותו שיקיים הנזירות שקבל על עצמו בארץ ישראל, ואפילו היה מאה שנה.
ושיהא נזיר שתים - שיעמוד נזיר ששים יום.
וכבר קדמה הלכה זו בפירושה בפרק שלישי מנזירות:
המאמר הוא באכסדרה שנסדקה, והיתה טומאה בצד זה וכלים בצד זה, ואין ספק שהכלים טהורים הואיל והגג נסדק והופרש זה החצי.
וכשיהיה בארץ כנגד אותו הסדק אוהל כרומו טפח או יותר, נחשבהו כאילו עלה וסתם אותו הסדק כיון שהוא כנגדו, ונתחברו הטומאה והכלים, וחזר הכל תחת אוהל אחד.
ואם היה אדם תחת הסדק של אכסדרה, אומרים בית שמאי לא עירב את הטומאה, לפי שהוא כדבר הצמות ואין שם חלל גבוה מן הקרקע.
ובית הלל אומרים, האדם חלול הוא, וצד העליון ממנו כאילו הוא אוהל על הצד התחתון מדובק בקרקע, ובגובה חללו יותר מטפח, ולפיכך יביא את הטומאה לצד השני של אכסדרה ששם הכלים וזולתם.
ועוד תבוא הלכה זו בפרק אחד עשר מאהלות:
משנה עדויות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב