לדלג לתוכן

ברטנורא על עדויות ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

ביצה שנולדה ביום טוב - ביום טוב של אחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצאת שבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי איקרי שבת, ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. והכנה דביצה אע"ג דבידי שמים היא מקריא הכנה:

שאור בכזית - לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית, מדפתח הכתוב בשאור, שאור לא ימצא בבתיכם (שם יב), וסיים בחמץ, כי כל אוכל מחמצת, לומר לך זהו שאור זהו חמץ, כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ, שמע מינה שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה:

(ב)

הכל מודים שהיא מותרת - והוא שיודע בעובר שכלו לו חדשיו :

ואפרוח שיצא - הכל מודים שהוא אסור, משום שרץ העוף :

השוחט היה ועוף - הבא לשחוט חיה ועוף ביום טוב, ינמלך בבית דין כיצד יעשה:

בית שמאי אומרים - בית דין מורים לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שיש לו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכסות, שאינו מחוסר כתישה:

דקר - יתד שנועצין בארץ. לשון וידקור את שניהם [במדבר כ"ה]:

שאפר כירה מוכן הוא - לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפה נפשיה היא. והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא, ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב, אסור, דליכא למימר מאתמול דעתיה עלויה. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, מותר לכסות בו. איידי דחזי להפוכי בו לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו:

(ג)

הפקר לעניים הפקר - מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים, דין הפקר יש לו, ואינו חייב בלקט שכחה ופאה ולא במעשרות, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, לימד על עזיבה אחרת, דהיינו הפקר שהיא כזו, מה זו לעניים ולא עשירים, אף הפקר לעניים:

עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה - דכתיב (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה תלמוד לומר ונטשתה, לימד על נטישה אחרת, דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:

כל עומרי השדה של קב קב - אם היו כל עומרי השדה כל אחד מהן קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יותר על כן אינו שכחה. וכן אם היו כל העומרים שני קבין ואחד משמונה קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יתר על כן אינה שכחה:

(ד)

לגפה - גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

ולכלים - כלי המחרישה:

בית שמאי אומרים אינו שכחה - פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שב"ש אומרים אינו שכחה, שהרי זכה בו, וב"ה אומרים שכחה. פירוש אחר, ב"ש אומרים אינו שכחה, אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסוים עתיד לזכרו. וב"ה אומרים שכחה, כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב"ה שאם החזיק בו ואח"כ שכחו שאינו שכחה:

(ה)

כרם רבעי - שהוא צריך פדיון אם בא לאכלו חוץ לירושלים. והוא הדין לכל עץ מאכל:

אין לו חומש - דלא כתבה תורה בו שהבעלים מוסיפין את החומש כדרך שכתבה במעשר שני:

ואין לו ביעור - אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כו) ביערתי הקודש מן הבית:

יש לו חומש ויש לו ביעור - בית הלל ילפי קודש קודש ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא ילפי קודש קודש ממעשר:

יש לו פרט ויש לו עוללות - דכחולין חשבי ליה: והעניים פודין לעצמן הפרט והעוללות שלקטו, ואוכלין אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים:

ובית הלל אומרים כולו לגת - משום דילפי ממעשר, וסבירא להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין, והבעלים מעלין הכל לירושלים:

(ו)

מגולגלים - כבושים במלח כדי למתקן:

אינו צריך לנקב החבית - ואע"פ שהמוהל היוצא מהן צף על גבן, אינו מכשירן לקבל טומאה, דלא ניחא ליה באותו מוהל היוצא, ואנן בעינן משקה דניחא ליה, דכתיב (ויקרא יא) וכי יתן מים על זרע, כתיב יתן, וקרינן יותן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה:

צריך לנקב - לעשות מעשה לגלות דעתיה דלא ניחא ליה באותו מוהל שיהיה צף על גבי הזיתים ורוצה הוא שיצא דרך נקב שעושה בחבית:

וסתמוה שמרים שהיא טהורה - שכיון שנקבה, גלי דעתיה דלא ניחא ליה, ושוב אין אותו המוהל מכשירן לקבל טומאה:

אע"פ שהוא מנטף טהור - אע"פ שהשמן נוטף מבשרו לאחר שטבל, טהור:

כדי סיכת אבר קטן - אם לא נשאר מן השמן על בשרו אלא כדי סיכת אבר קטן, טהור. ויותר משיעור זה, טמא, בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו . והשמן שעל בשרו לא טהר במקוה, שאין לך משקה מקבל טהרה במקוה אלא המים בלבד ע"י השקה:

בית שמאי אומרים כדי סיכת אבר קטן טהור - טפי מהכי, טמא:

משקה טופח ומטפיח - שיש לחלוחית בכף עד שכשיגע בכף אחרת ידבק בה לחלוחית גם היא. ואין הלכה כר' יהודה:

(ז)

בדינר ובשוה דינר - ומשקל הדינר תשעים ושש שעורות כסף:

פרוטה - חצי שעורה כסף:

איסר - משקלו ארבעה גרעיני שעורה. ונקרא איטלקי, על שם שהיה מטבע היוצא באיטאליה:

בגט ישן - כדמפרש ואזיל, שכתב לגרש את אשתו ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה. בית שמאי סברי, לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, אם ישהה את הגט שנה או שנתים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך זמן זה ואח"כ יגרשנה בו, וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יהיו סבורים שנתן לה משעת כתיבה והוי פגם שיאמרו מן הפנויה נולד. ופסק ההלכה, לא יגרש אדם אשתו בגט ישן. ואם גירש והלך הבעל למדינה אחרת, תנשא בו לכתחלה:

ולנה עמו בפנדקי - ויש שם עדי יחוד, ואין שם עדי ביאה. בית הלל סברי, הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כשיש יכולת בידו לבעול שלא לשם זנות , והרי קידשה בביאה. ובית שמאי סברי, לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה עד שיראו שנבעלה:

(ח)

מתירין את הצרות לאחין - צרת ערוה מתירין אותה להתיבם לאחיו. דלית להו דרשא דאשה אל אחותה לא תקח לצרור דמשמע מיניה לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה:

חלצו - הצרות מן האחין:

בית שמאי פוסלין - הצרות, מן הכהונה. שחליצתן חליצה:

ובית הלל מכשירין - שחליצתן שלא לצורך היתה, והרי היא כחולצת מן הנכרי:

נתיבמו - לאחין: בית שמאי מכשירין אותם לכהנים, אם נתאלמנו מיבמיהן:

ובית הלל פוסלים - שנבעלו לאסור להן, והנבעלת לאסור לה עשאה זונה, וזונה אסורה לכהן:

לא נמנעו - ואע"פ שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי ממזרים הם לדברי בית הלל, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם, ואשת אח בכרת ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ"כ לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, לפי שהיו מודיעים להם אותם הבאות מן הצרות ופורשים מהם:

אלו על גב אלו - משאילים כליהם אלו לאלו:

(ט)

מופנה - שרוי בלא אשה:

מאמר - קדושין. וביבמה אין תופסים אלא מדברי סופרים:

אשתו עמו - דסברי בית שמאי בעלת מאמר היא חשובה ככנוסה, וכשנפלה אחותה לאחר כן לא מיתסרה משום אחות זקוקה:

והלה - זו תצא אף מן החליצה, משום אחות אשה:

מוציא אשתו בגט - דלא אלים מאמר לשוייה ככנוסה, וזו אוסרתה משום אחות זקוקה. וצריכה גט מפני המאמר דהוי קידושין במקצת ולא פקעי קידושין בלא גט. וצריכה חליצה, דהואיל ולא הוי מאמר קדושין גמורין עדיין זקוקה היא וצריכה חליצה לזיקתה. וברישא יהיב לה גיטה והדר חליץ לה:

אי לו - אוי לו על אשתו שצריך להוציאה בגט:

ואי לו על אשת אחיו - שהוא צריך לחלוץ לה:

(י)

המדיר את אשתו מתשמיש המטה - כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי. אבל הנאת תשמישי אסור עליך, לא מתסרא, דהא משועבד לה, דכתיב (שמות כא) ועונתה לא יגרע:

בית שמאי אומרים שתי שבתות - אם הדירה שתי שבתות, תמתין, שכן מצינו ביולדת נקבה שטמאה שבועיים:

ובית הלל אומרים שבת אחת - שכן מצינו בנדה שהיא טמאה שבעה, וגמרינן מידי דשכיח דהיינו הכעס שכועס אדם על אשתו ומדירה, דהוא מידי דשכיח, מנדה שהוא מידי דשכיח, לאפוקי יולדת נקבה דלא שכיח כולי האי. ובית שמאי סברי גמרינן מידי דהוא גרם לה, דהיינו נדר האיש שהוא גורם לה לשהות, מלידה שעל ידו באה לה, לאפוקי נדה דממילא קאתי לה. ויותר על שבת אחת לבית הלל או שתי שבתות לבית שמאי יוציא ויתן כתובה, ואפילו היה גמל שעונתו לשלשים יום, או ספן שעונתו לששה חדשים:

המפלת לאור שמונים ואחד - שילדה נקבה, וליל שמונים ואחד שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה:

בית שמאי פוטרים מן הקרבן - מלידה שניה, אע"ג דלאחר מלאת הוא, הואיל ולילה היא ולא יצאה לשעה ראויה לקרבן, דלילה מחוסר זמן קרבן הוא, דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו, הלכך לענין קרבן כיום מלאת דמי:

ובית הלל מחייבין - הואיל ולאחר מלאת הוא דהפילה:

סדין - של פשתים:

בית שמאי פוטרין - לפי שדרך סדין שלובשין אותו בלילה, וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר צבוע בדם חלזון הוי כלאים בסדין של פשתים. וביום, שהוא מצותו, אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז , אבל בלילה, שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, דכתיב וראיתם אותו, פרט לכסות לילה, אי לביש ציצית בסדין, מיחייב משום לא תלבש שעטנז. וסברי בית שמאי גזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מיחייב, גזירה משום כסות לילה דמיחייב משום כלאים . ובית הלל סברי לא גזרינן:

כלכלת השבת - כלכלה מלאה פירות שייחדה לשבת: בית הלל מחייבין, במעשר מיד, אפילו קודם השבת, דכיון שייחדה לשבת הוקבעה מיד. וב"ש סברי דאין השבת קובעת אלא לאחר שתכנס:

(יא)

ואח"כ בא לארץ - שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו:

נזיר שלשים יום - קנסינן ליה שיקיים סתם נזירות בא"י, שהוא שלשים יום:

נזיר בתחילה - צריך לנהוג בא"י כמנין הימים שנדר בנזירות. והימים שנהג נזירות בחוץ לארץ כאילו לא נהג בהם נזירות כלל:

אלו מעידין שנדר שתים - שתי נזירות:

ואלו מעידין שנדר חמש - באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים אנו מעידים שנדר חמש נזיריות. והוא אומר שלא נדר כלל:

נחלקה העדות - הואיל ומכחישות זו את זו נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל:

ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים - ויהיה נזיר שתים:

(יב)

אדם שהוא נתון תחת הסדק - אכסדרה שנסדקה תקרתה ונחלקה לשנים, וכלים מצד זה וטומאה מצד זה, הכלים טהורים, שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני. ואם אדם נתון שם בארץ ברצפת האכסדרה כנגד הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה: שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח:

ובית הלל אומרים אדם חלול הוא - ואע"פ שבני מעיו בתוכו, חלל שבתוך הגוף חשיב חלל טפח: