רמב"ם על מנחות ח

<< · רמב"ם · על מנחות · ח · >>

ראו גם נוסח המשנה מנחות ח רמבם

מנחות פרק ח

משנה א

דבר תורה בעומר ושתי לחם שלא יהיו אלא מן הארץ ומן החדש, אמר רחמנא בעומר "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם"(ויקרא כג, י) וגו׳, ונאמר בשתי הלחם "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה"(ויקרא כג, יז), ונאמר בה "והקרבתם מנחה חדשה לה׳"(ויקרא כג, טז), ונאמר עוד "חג הקציר בכורי מעשיך"(שמות כג, טז). אבל שאר קרבנות בעלי חיים, וכן מותרות המנחות והנסכים יהיו מן הארץ ומחוצה לארץ, ומן החדש ומן הישן.

ועניין שניה להן - שהוא פחות מהן. ואין מצטרפים ליטול ממנה אלא על ידי הדחק.

ומה שאמר כל הארצות היו כשרות - רוצה לומר כשרות להביא מהן סולת של מנחת יחיד, ושל נסכים בין של יחיד בין של צבור, כמו שאמר בתחילת ההלכה:

משנה ב

אין מביאין לכתחילה סולת מהחיטה הצומחת באשפות, ולא בארצות הצמאים, ולא בארצות שיש בהן אילנות, מפני שאינן מוטעמים.

וניר - הוא ההיפוך שמהפכין הארץ, ומניחין אותה שנה אחת, ובשניה מהפכין אותה פעם שניה, וזורעים אותה.

ומה שאמר מכניס ידו לתוכה - רוצה לומר בתוך הסולת. ואם יעלה בידו אבק בידוע שנשאר באותו הסולת קמח, לפיכך מנפין אותו פעם שניה ומעבירים מעליה האבק, והוא שאמר עד שינפנה.

ונפה - שם הכלי שמנפים בו.

ועל הסלת הוא אומר אם התליעה פסולה. וכן החיטה שטוחנים ממנה הסולת על מנת שיתליע רובה. וראיה לזה מה שנאמר "תמימים יהיו לכם ונסכיהם"(במדבר כח, לא), שיהיו גם כן הנסכים, רוצה לומר הסלת והשמן והיין, בתכלית השלמות במיניהם:

משנה ג

תרגום "ולמדתם"(דברים יא, יט), "ותאלפון". כאילו אומר תקועה מלומדת להביא שמן שהיא רגילה לעשות שמן טוב. והוא לשון עברי לפי שכבר נאמר מהשורש הזה "מלפנו מבהמות ארץ"(איוב לה, יא). ובארתי אותו מהתרגום כמו שיתבאר שעניין אלף ולמד אחד הוא.

וכן מה שאמר למעלה אלפא לסלת, זה עניינו שאלו הארצות היו בקיאין בהן לעשות סולת טוב.

ואנפקנון - הוא השמן שקורין אותו הרופאים "שמן ההוצאה", והוא שסוחטים אותו מן הזיתים הפגים, והוא מר בטעמו:

משנה ד

גרגר - הוא גרגיר האחד, וכבר זכרנו באור זה בזרעים.

ועניין מגרגרו בראש הזית - שמלקט אותו מן האילן גרגר גרגר עד שיהיה כולו מבושל והגרגרים תמימים, ואחר כך כותש ונותנו בסל, והשמן שמתמצה ממנו הוא השמן הראשון. אחר כך טוען עליו קורת בית הבד, והוא הנקרא קורה בשם מוחלט לפי שהעניין מורה עליה, ויהיה השמן שמתמצה ממנה הוא השני. אחר כך מוציאו מתחת הקורה וטוחנו, ואחר כך טוען עליו הקורה פעם שניה, וזהו השמן השלישי. וכן עושין בשמן השני, והוא שמוסקים כל הזיתים כאחת הטובים ושאינן טובים, ושוטחין אותן בקרקע ובוררים מהן הטובים. וכן עושים שמן שלישי, והוא שנותנים אותן במעטן עד שיתעפש.

ומעטן - הוא הגומא שמתעפשים בה הזיתים. והיא מלה עברית "עטיניו מלאו חלב"(איוב כא, כד), והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן לפי שהן רחבים וגדולות בחללם, ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר עטנו.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ה

כל מקום שהוא אומר שוין, אין רצונו לומר בכל הדברים, לפי שכבר אמרנו שאין ראוי למנורה אלא ראשון שבשלשתן.

ורוצה לומר ושווין למנחות, ואין יתרון לזה על זה אלא למי שרוצה מצווה מן המובחר, לפי שכולן שלישי שבשלישי כשר למנחות. אבל הרוצה היפה והטוב כבר ידוע מעלתן בשבחן:

משנה ו

אליוסטן - משומשים, רוצה לומר שנותנים אותו בבדים תחת השמש עד שישבר כמו שעושים במצרים. ושם השמש בלשון יווני כפי דברי קצת מפרשים "יוסטן".

ואין מביאין יין ישן - והוא שכלו לו שנים עשר חדש לפי שהוא חם ומתחדש בו מרירות, וסומך זה למה שנאמר "אל תרא יין כי יתאדם"(משלי כג, לא).

מעושן - רוצה לומר שאם היה לכלי ריח, אותו היין היה בו הבל והוא הנקרא מעושן, ואירע הרבה המום הזה אצלנו ביינות המערב.

ומבושל - המבושל על ידי אש.

ודליות - הדליות הגבוהות מן הארץ, על ערש של קנים.

ורוגליות - הסמוכות לארץ כשאר הכרמים.

ומה שאמר העבודים - ביארו שעניינו שנעבדו שתי פעמים בכל שנה. ועבודת הכרמים היא החפירה סביבות השורשים כמין גומות, ולהשקותן ולהפך אותה העפר כולה, כדי שיכנס בהן המים והאויר:

משנה ז

ריחו נודף - יעמיד ריחו, מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמיד ריחו ולא יתערב בו שום דבר.

ויעלה על פני היין כמין גרגרים, וכן יארע זה ביינות הולכי דרכים, והוא הנקרא קמחון, דומים בלי ספק לגרגרי חיטה, והערביים קורין אותו קמחין, ולא יארע זה אצלנו אלא במבחר היין, ואולי לא יארע זה ביין של ארץ ישראל אלא בפחות שבהן.

ועניין מה שאמר זרק את הגיד הקיש בקנה - כן הוא "זרק היין גיד של שמרים, גזבר מקיש בקנה", רוצה לומר שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות.

ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה.

ומן הראוי שתדעהו, שכל מי שהקדיש למזבח שום דבר מאלו שאמרנו שהן פסולים מסולת או שמן או יין או עצים, שהקריבו [מתולעים] שהם פסולין גם כן למזבח, לוקה מדרבנן, כמו שלוקה מדאורייתא המקדיש בעל מום בבהמה, לפי שדומה להן.

וכתוב בסיפרא בבעל מום, "לא תקריבו, אם משום בל תשחט הרי בל תשחט אמור למטן, הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש, מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמישה דברים, משום בל תקדיש, בל תשחט, בל תקטיר מקצתו, בל תזרוק את הדם, בל תקטיר את החלב". ונתחייבו באלו הלאוים לפי שכפל לשון המניעה בפרשיות של בעלי מומין, רוצה לומר מומי בהמה, ואמרו שלא באו לחיזוק המצווה אלא כל אלו מהן לעניין בפני עצמו:

• ונאמר בתחילת אותה הפרשה "כל אשר בו מום לא תקריבו"(ויקרא כב, כ), וזה הוא המניעה מלהקדישו.
• אחר כך נאמר "תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו"(ויקרא כב, כא), וזו היא המניעה מלשחוט אותן.
• אחר כך נאמר "לא תקריבו אלה לה'"(ויקרא כב, כב), וזו היא המניעה מלזרוק דמו.
• "ואשה לא תתנו מהן"(ויקרא כב, כב), המניעה מהקטיר אימוריו.
• ונאמר אחר כך "ומעוך וכתות ונתוק וכרות, לא תקריבו לה'"(ויקרא כב, כד), ואפילו קצת האימורין.

לפיכך המקדיש בעל מום עובר על כל אלו והוא חייב. ודע זה.

ודע שהן היו גם כן בוחרין מקומות שמביאין משם קרבנות בהמה ועוף, אף על פי שהן כשרין מכל מקום כמו שזכרנו. וכן אמרו "אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות מהר המלך":

משנה מנחות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב