משנה מנחות ח ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ח · משנה ז | >>
לא היו כונסים אותו בחצבים גדולים, אלא בחביות קטנות.
ואינו ממלא את החביות עד פיהם, כדי שיהא ריחו נודףיז.
אינו מביא, לא מפיה, מפני הקמחין.
ולא משוליה, מפני השמרים.
אלא מביא משלישה ומאמצעה.
כיצד הוא בודק, הגזבר יושב והקנה בידו, זרק את הגיד והקיש בקנה.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר, יין שעלה בו קמחין, פסול,
שנאמר (במדבר כח יט), "תמימים יהיו לכם, ומנחתם...",
תמימים יהיו לכם ונסכיהםיט.
לֹא הָיוּ כּוֹנְסִים אוֹתוֹ בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים,
- אֶלָּא בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת.
- וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם,
- כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף.
- אֵינוֹ מֵבִיא,
- לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקְּמָחִין;
- וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים;
- אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ.
- כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק?
- הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְּיָדוֹ;
- זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה.
- רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- יַיִן שֶׁעָלָה בּוֹ קְמָחִין,
- פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר:
- תְּמִימִין יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר כח, יט);
- תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם(במדבר כח, לא):
לא היו כונסין אותו בחצבים גדולים,
- אלא - בחביות קטנות.
- ואינו ממלא את החבית עד פיה - כדי שיהא ריחו נודף.
- אינו מביא -
- לא מפיה - מפני הקימחון,
- ולא משוליה - מפני השמרים,
- אלא - משלישה, ומאמצעה.
- כיצד היה בודק?
- הגזבר יושב - והקנה בידו,
- זרק את הגיד - הקיש בקנה.
- רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
- יין שעלה בו קימחון - פסול,
- שנאמר: "תמימים יהיו לכם, ומנחתם" (במדבר כח יט-כ במדבר כט ח-ט),
- "תמימים יהיו לכם, ונסכיהם" (במדבר כח לא).
ריחו נודף - יעמיד ריחו, מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמיד ריחו ולא יתערב בו שום דבר.
ויעלה על פני היין כמין גרגרים, וכן יארע זה ביינות הולכי דרכים, והוא הנקרא קמחון, דומים בלי ספק לגרגרי חיטה, והערביים קורין אותו קמחין, ולא יארע זה אצלנו אלא במבחר היין, ואולי לא יארע זה ביין של ארץ ישראל אלא בפחות שבהן.
ועניין מה שאמר זרק את הגיד הקיש בקנה - כן הוא "זרק היין גיד של שמרים, גזבר מקיש בקנה", רוצה לומר שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות.
ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה.
ומן הראוי שתדעהו, שכל מי שהקדיש למזבח שום דבר מאלו שאמרנו שהן פסולים מסולת או שמן או יין או עצים, שהקריבו [מתולעים] שהם פסולין גם כן למזבח, לוקה מדרבנן, כמו שלוקה מדאורייתא המקדיש בעל מום בבהמה, לפי שדומה להן.
וכתוב בסיפרא בבעל מום, "לא תקריבו, אם משום בל תשחט הרי בל תשחט אמור למטן, הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש, מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמישה דברים, משום בל תקדיש, בל תשחט, בל תקטיר מקצתו, בל תזרוק את הדם, בל תקטיר את החלב". ונתחייבו באלו הלאוים לפי שכפל לשון המניעה בפרשיות של בעלי מומין, רוצה לומר מומי בהמה, ואמרו שלא באו לחיזוק המצווה אלא כל אלו מהן לעניין בפני עצמו:
- ונאמר בתחילת אותה הפרשה "כל אשר בו מום לא תקריבו"(ויקרא כב, כ), וזה הוא המניעה מלהקדישו.
- אחר כך נאמר "תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו"(ויקרא כב, כא), וזו היא המניעה מלשחוט אותן.
- אחר כך נאמר "לא תקריבו אלה לה'"(ויקרא כב, כב), וזו היא המניעה מלזרוק דמו.
- "ואשה לא תתנו מהן"(ויקרא כב, כב), המניעה מהקטיר אימוריו.
- ונאמר אחר כך "ומעוך וכתות ונתוק וכרות, לא תקריבו לה'"(ויקרא כב, כד), ואפילו קצת האימורין.
לפיכך המקדיש בעל מום עובר על כל אלו והוא חייב. ודע זה.
ודע שהן היו גם כן בוחרין מקומות שמביאין משם קרבנות בהמה ועוף, אף על פי שהן כשרין מכל מקום כמו שזכרנו. וכן אמרו "אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות מהר המלך":
בחצבים גדולים - שהכלים הגדולים פוגמים טעם היין:
כדי שיהא ריחו נודף - כשהחבית מלאה, יוצא הריח לחוץ ואינו נודף:
קמחין - כמין גרגרים דקים לבנים שעולים על פני היין דומין לקמח:
ומאמצעה - משים ברזא באמצע החבית יח:
קנה - אמת המדה שהיתה רגילה להיות ביד הגזבר:
זרק את הגיד והקיש בקנה - כלומר כשזרק היין הגיד של שמרים שמתחילים השמרים לצאת, הקיש הגזבר בקנה שבידו ודחהו שלא יכנס בכלי שיש בו היין. ורבותי פירשו הקיש בקנה שבידו לרמוז אל מושך היין מן החבית שיסתום החבית בברזא, ולא היה אומר לו סתום לפי שהדבור קשה ליין. והכי מפרש ליה בגמרא:
רבי יוסי בר' יהודה אומר יין שעלו בו קמחין פסול - ואין הלכה כרבי יוסי בר' יהודה. וכל הני דאמרינן במתניתין שהם פסולים, בין בסולת בין בשמן בין ביין, אם עבר והקדישן מכין אותו מכות מרדות מדבריהם, כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה, מדכתיב בבעל מום לא תקריבו, ואמרו בסיפרא, אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. וכשם שהיו מביאים הסולת והיין והשמן ממקומות מובחרים ידועים כדתנן במתניתין, כך היו מביאים הקרבנות ממקומות ידועים, אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות דהיינו תורים ובני יונה מהר המלך:
כדי שיהא ריחו נודף. יעמוד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמוד ריחו ולא יתערב בו שום דבר. הרמב"ם. ונודף לשון ארמית. וריח שמניך מכל בשמים (שיר ד') מתורגם ושום טב דצדיקיך נדיף מכל בשמין וריח אפך וריחהון יהא נדיף:
משלישה ומאמצעה. לשון הר"ב ומאמצעה משים ברזא באמצע החבית ע"כ ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה כלומר מאמצע השליש האמצעי. ולשון הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח משלישה ומאמצעה של אמצעית. וכתב הכ"מ דנראה שכך היה גורס ע"כ. ולי נראה דפירוש גירסתינו כך היא מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית:
[*והקיש בקנה. פי' הר"ב שדחו שלא יכנס כו' ורבותי פי' כו' והכי מפרש לה בגמ'. ופי' רבותיו. הוא פירוש רש"י והפירוש הראשון כן הוא בפירוש הרמב"ם. וז"ל גזבר מקיש בקנה ר"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ע"כ. ואין זה דלא כהגמרא דהא ה"נ אינו מדבר. אלא שקצת קשה למה לא זכר זה הטעם אבל בנא"י כך הוא לשונו גזבר מקיש ומדחיק בקנה פי' מקיש על הכד בלי דבור כי הדבור רע ליין ולפיכך מקיש והיושב על היין מיד סותם הנקב ר"ל שדוחה ומדחיק אותו ואינו מניחו לירד עכ"ל]:
שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום רש"י. וכ' הר"ב וכל הנך דאמרינן כו'. כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה. עיין מ"ש ברפ"ק דתמורה על מימר. דאמר רבי יוחנן לא תתני מימר וכו' ומ"ש הר"ב אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. לשון הרמב"ם וכתב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט. הרי בל תשחט אמור למטן. הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש. ע"כ. ועיין ריש פ"ה דתמורה ובסוף הפרק:
(יז) (על המשנה) נודף. יעמוד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמוד ריחו ולא יתערב בו שום דבר. הר"מ. ונודף לשון ארמית. וריח שמניך מכל בשמים מתורגם ושום טב דצדיקיך נדיף מכל בשמין:
(יח) (על הברטנורא) ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה, כלומר מאמצע השליש האמצעי כו'. והכי פירשו, מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית:
(יט) (על המשנה) תמימים. ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום. רש"י:
לא היו כונסין אותו וכו': ביד שם פ"ז סי' ו' ז':
בחצבים גדולים: שהכלים הגדולים פוגמין טעם היין עכ"ל רעז"ל אמר המלקט לפי שכשהיו מסתפקים ממנו על יד על יד היו החצבים מתרוקנים ומתקלקל היין:
אלא בחביות קטנות: גמרא תני חביות כדיות לודיות בנוניות פי' חביות כדיות קטנות ככדים. לודיות בנומות ככדים בנוניות שעושין בלוד. אין מניחין איתם שתים שתים אלא אחת אחת שמא תתקלקל אחת ותריח חברתה ותתקלקל גם היא:
ואינו ממלא את החבית עד פיה: כך הגיה הר' יהוסף ז"ל:
אינו מביא לא מפיה וכו': פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ז) תני ר' חייא מפיה ומשוליה לא יביא ואם הביא כשר:
מפני הקמחין: בערוך מפני הקמחון:
זרק את הגיד: המפרש שבדפוס המכונה לרש"י ז"ל כתב זרק גיר שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים ע"כ. והפירוש שפי' רעז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל ואין לו רמז בגמרא. והערוך הביאו בערך גיר ברי"ש. ופירשו כדמפרש ליה בגמרא: בפי' רעז"ל. לפי שהדבור קשה ליין. אמר המלקט כשם שהדבור יפה לבשמים כך הדבור רע ליין. וביד ר"פ ששי דהלכות איסורי מזבח:
יין שעלו בו קימַחוֹן: כך מצאתי מנוקד וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וכגירסת הערוך:
שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם וכו': בס"א ל"ג ומנחתם אלא ונסכיהם לחוד ה"ר יהוסף ז"ל:
יכין
לא היו כונסים אותו: את היין:
בחצבים גדולים: שבכלים גדולים נפגם טעם היין כשמסתפק ממנו:
כדי שיהא ריחו נודף: שע"י שיהיה מקום פנוי מפסיק בין היין למגופה. יתכנס באותו רווח ההבל שיעלה מהיין. ויפסיק אותו הבל בין היין לאויר שבחוץ להכלי. ולא יתערב בריחו שום ריח אחר שבחוץ כשיפתח המגופה:
לא מפיה: מפי החבית:
מפני הקמחין: הוא כמין קמח שצף על היין:
אלא מביא משלישה ומאמצעה: ר"ל נוקב החבית באמצע שליש האמצעי של החבית. ולשם תוחב הברזא:
הגזבר יושב והקנה בידו: כך היה דרכם שהגזבר היה תמיד בידו קנה המטה. לסימן שררותו:
זרק את הגיד: ר"ל כשרואה הגזבר שכבר בא בקלוח היין שזורק כמין גיד של שמרים:
והקיש בקנה: לסימן שיסתמו החבית. אבל לא אמר כן בפירוש. משום שהדיבור קשה לריח היין. לכן עשו זה לגדר. שלא ידבר כלל אפילו מלה א'. וכמו שהביאו מנחות ונסכים ממקום ידוע. כמו כן הביאו הקרבנות ממקום המובחר. דהיינו אילים ממואב. כבשים מחברון. עגלים משרון. גוזלות מהר המלך. מיהו תנא לא נקט להו. דרק באלו מדהיו גדולי קרקע. היו מדקדקים מאוד במקומות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת