תפארת ישראל על מנחות ח

משנה מנחות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מן החדש ומן הישן: רק במנחות מיירי דשייך בהו תבואה חדשה. ותו דאי בזבחים. הרי בכור ומעשר אין באין מח"ל [כספ"ג דתמורה] ומיירי שלא הוכשרו החטים דאל"כ הרי נטמאו עכ"פ מאויר ח"ל [כשבת ט"ו ב']. ואע"ג דטל לא מעצר [כתענית ד"ג ב']. והרי טל מכשיר [כמכשירין פ"ו מ"ד]. י"ל דכיון דרוצה להקריבו למנחה לא ניחא ליה שירד עליו הטל. וכל כה"ג אינו מכשיר מדכתיב כי יותן חסר וי"ו. היינו כי יותן דומיא דכי יתן דניח"ל [ב"מ כ"ב ב']. מיהו כל זה לב"ש [מכשירין פ"א מ"ג] דס"ל דגם מחובר מוכשר. אבל קיי"ל כב"ה התם דאין הכשר במחובר ולפ"ז משכח"ל שתתנגב קודם שתלשו:

וכולן אינן באים אלא מן המובחר: ארישא קאי. אבל עומר וב' לחם. אי אפשר שיקרבו רק מהקרוב לירושלים אפילו גרוע [כפרק י']:

מכמס ומזוניחה אלפא לסולת: סולת של אותו מחוזה היה ראשון ומובחר מכל סלתות אחרות. כאלף זו שהיא ראשונה לאותיות:

שנייה להם: במדריגה המובחר:

חפריים בבקעה: ב' חפריים הוו. אחד בהר ואחד בבקעה. ואותה שבבקעה היתה מושבחת:

משנה ב

אין מביאין: שום מנחה:

לא מבית הזבלים: ארץ כחושה שצריך לזבלה. דאפשר שלא נזבלה כראוי. א"נ משום דהזבל. מפסיד טעם הפרי:

ולא מבית השלחים: ארץ יבישה וצמיאה. דמתוך כך פירותיה כחושים:

ולא מבית האילן: תבואה שבין האילנות. שהאילנות יונקים הרבה מהקרקע ומכחישין הזרעים:

נרה: חורש השדה כדי שלא יעלו צמחים ויכחישו כחה:

ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום והיא עושה סולת מרובה: דמקודם לפסח כבר יש לארץ כח לזרוע עליה. ובש"ס מסיק דה"ק שנה ראשונה חורש כולה וזורע רק חציה. ובשנייה חורש כולה וזורע רק חצי השני. וכן בכל שנה ושנה:

כיצד הוא בודק: את הקמח. אם מנופה יפה:

עלה בה אבק: קמח דק וגרוע:

עד שיניפנה: להעביר האבק הדק:

ואם התליעה: רוב החטה. או רוב הקמח:

משנה ג

תקועה אלפא לשמן: שמן שלה הוא היותר מובחר:

ולא ממה שנזרע ביניהם: ר"ל לא מן זיתים שנזרע ביניהם. שהזרעים הכחישו הקרקע:

אין מביאין אנפיקנון: הוא שמן שבא מזיתים שלא נתבשלו שליש בישולן באילן. והשמן זה מר מאד:

אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים: ר"ל לא מן זיתים שנפלו מאילן. שאין מוציאין שמנן אא"כ נשרו במים תחילה. והמים מקלקלין השמן:

ולא מן הכבושים: בחומץ:

משנה ד

ובהן שלשה שלשה שמנים: ר"ל ג"פ בשנה מלקטין הזיתים. ובכל פעם יש ג' מיני שמנים. [ואילה"ק א"כ האיך יתחייבו זיתים בפיאה. דהרי כל שאין לקיטתו כאחד פטור מפיאה [פיאה פ"א מ"ד]. והרי בהדיא תנן דזיתים חייבים בפיאה. נ"ל דהיינו רק בפירות שאין מתבשלין כאחד. אבל זיתים מתבשלין כאחד. רק מניחין אותן באילן להשביח יותר]:

הזית הראשון: ר"ל הזיתים שמלקט פעם ראשונה:

מגרגרו בראש הזית: ר"ל לוקט בראש האילן א' א' מאותן שנתבשלו שם כבר יפה [ובש"ס קאמר מגלגלו תנן. ר"ל שאינו מלקטן עד שנתרככו יפה יפה בבישול החמה. כמו ביצה מגולגלת. דר"ל צלויה]:

וכותש: כותש אותן הזיתים במכתשת:

ונותן לתוך הסל: והשמן מסתנן ונוזל להכלי שתחת הסל:

רבי יהודה אומר סביבות הסל: שנותן הזיתים הנכתשין תוך הסל על דפנותיו ולא בשולי הסל כדי שירחק מקום זיבת השמן דרך דופני הסל ושוליו ויסתנן ויזדקק יפה:

זה ראשון: ר"ל הוא היותר מובחר:

טען בקורה: ר"ל אח"כ הניח קורה על אותן זיתים הכתושין:

רבי יהודה אומר באבנים: אחת. אחת. שעי"ז אין נכבשין בחוזק בפעם אחד. משא"כ קורה מכבדת ביותר בפ"א. וכובשת השמן והשמרים ביחד:

חזר וטחן: הזיתים שרק נכתשו תחילה. השתא טוחנן יותר דק ברחיים:

וטען: הקורה עליהן להוציא יתר שמנן:

הזית השני: שלוקט בפעם ב':

מגרגרו בראש הגג: אילני זית שלהן היו נטועים סמוך לכתלי הבית. והן גדלים עד ממעל לגגותיהן. ולהכי בפעם ב' מלקט אותן זיתים שסמוכין להגג. ר"ל באמצע האילן. שהן מתבשלין יותר מאוחר מאותן שבראשי האילנות:

הזית השלישי: שמלקט פעם שלישית:

עוטנו: ר"ל מניחו במעטן. והוא כלי שמניחין בו הזיתים כדי שיתחממו ויתרככו. דמשום שלא נתבשלו יפה עד בשלהי הקיץ. כבר נחלש כח החמה מלרככם:

בתוך הבית עד שילקה: שיתחילו להתרכך ולהתרקב:

ומעלהו ומנגבו בראש הגג: מהמוהל והזיע שעליהן שמסריח את השמן:

משנה ה

השני שבראשון והראשון שבשני שוין: לא שוין ממש. דהרי ב' שבראשון כשר רק למנחות. וא' שבשני כשר גם למנורה. אלא ר"ל שוין למנחות. אע"ג שגם למנחות צריך שיביא היותר מובחר. למנחות שניהן נקראין מובחרין:

המנחות שהן לאכילה: נ"ל דר"ל לאכילת המזבח. דכתיב בי' ריח ניחוח מדמקריבין ממנו הקומץ. דאי לאכילת כהנים קאמר מה ק"ו איכא. והרי וודאי לגבוה צריך מובחר טפי. ותו הרי מנחת נסכים ומנחת כהנים וכדומה לא היה בהן אכילת כהנים כלל:

משנה ו

קרותים והטולים: שם מקומות:

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא ממה שנזרע ביניהן: מגפנים שהיה זרוע ביניהן שהכחישו הקרקע:

אין מביאין אליוסטן: מתוק. שתלו ענבים תלושין בשמש ונתמתקו. שמש בלשון יון יוסטון:

אין מביאין ישן: שעבר עליו שנה. וחלף אדמימותו:

אין מביאין לא מתוק: שכל יין מתוק מחמת עצמו אין בו חוזק. וי"א דר"ל יין שלא עברו מ' יום משנעצרו הענבים דאז עדיין הוא מתוק ולא חזק:

ולא מעושן: שנתעשנו הענבים כדי שיתמתקו. וי"א שנתעשן החבית בגפרית. רק צריך שיהיה חזק מצד עצמו:

ולא מבושל: באש:

אין מביאין מן הדליות: גפנים המודלות ע"ג כלונסות:

אלא מן הרוגליות: גפנים ששוכבים ע"ג קרקע בין רגלי בני אדם. שהן מובחרים ביותר. מדקרוב גידולן לארץ:

ומן הכרמים העבודים: שחפרו סביבם ב' פעמים בשנה:

משנה ז

לא היו כונסים אותו: את היין:

בחצבים גדולים: שבכלים גדולים נפגם טעם היין כשמסתפק ממנו:

כדי שיהא ריחו נודף: שע"י שיהיה מקום פנוי מפסיק בין היין למגופה. יתכנס באותו רווח ההבל שיעלה מהיין. ויפסיק אותו הבל בין היין לאויר שבחוץ להכלי. ולא יתערב בריחו שום ריח אחר שבחוץ כשיפתח המגופה:

לא מפיה: מפי החבית:

מפני הקמחין: הוא כמין קמח שצף על היין:

אלא מביא משלישה ומאמצעה: ר"ל נוקב החבית באמצע שליש האמצעי של החבית. ולשם תוחב הברזא:

הגזבר יושב והקנה בידו: כך היה דרכם שהגזבר היה תמיד בידו קנה המטה. לסימן שררותו:

זרק את הגיד: ר"ל כשרואה הגזבר שכבר בא בקלוח היין שזורק כמין גיד של שמרים:

והקיש בקנה: לסימן שיסתמו החבית. אבל לא אמר כן בפירוש. משום שהדיבור קשה לריח היין. לכן עשו זה לגדר. שלא ידבר כלל אפילו מלה א'. וכמו שהביאו מנחות ונסכים ממקום ידוע. כמו כן הביאו הקרבנות ממקום המובחר. דהיינו אילים ממואב. כבשים מחברון. עגלים משרון. גוזלות מהר המלך. מיהו תנא לא נקט להו. דרק באלו מדהיו גדולי קרקע. היו מדקדקים מאוד במקומות:

בועז

הלכתא גבירתא