תפארת ישראל על מנחות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על מנחות · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

שתי מדות של יבש היו במקדש:    ר"ל ב' מיני מדות היו שם. דאל"כ הרי כל הכלים היה להם שניים ושלישים. ואלו ב' מיני המדות שזכר התנא. היו מחזיקות כשהן מחוקות. כמדתן [כדמוכח בש"ס ד"צ ע"א]:

רבי מאיר אומר עשרון עשרון:    ר"ל ב' מיני מדות עשרון היו במקדש. א' מחזיק עשרון כשהכלי גדוש. ואחד היה מחזיק עשרון כשהכלי מחוק. בגדוש היה מודד לכל המנחות. מפני שכך נראה יפה ומהודר. ובמחוק היה מודד לחביתי כה"ג. מפני שיחזור לחלקו לב' חצאי עשרון. ואם היה גדוש. יתפזר ממנו לארץ כשישוב לחלקו. והא דב' מיני מדות היו במקדש. מקרא יליף לה:

עשרון מה היה משמש שבו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל שלשה לפר:    ר"ל פר שהצריכה תורה למנחתו ג' עשרונים. לא מדד במדה אחת שמחזקת ג' עשרונים. ונ"ל דהיינו טעמא משום הגודשין כלקמן משנה ה' ומה"ט ל"ק מ"ש הכא שהיה מודד כל עשרון בפ"ע. ולקמן סוף מ"ב לא היה מודד בלוג ובחצי לוג. אלא משום דהתם בלח לא היה גודש. עוי"ל הכא הזכירה תורה מנין העשרונים להכי צריך שיהיו יחידיים. אבל בלח הזכירה תורה שם כולל חצי הין שלישית רביעית ההין. מחציתה בבוקר וגו' ודו"ק:

אלא מודדן עשרונות:    כל עשרון עשרון לבד:

מחצה בבקר ומחצה בין הערבים:    הכה"ג מביא משלו עשרון שלם בכל יום. והוא כשיעור מ"ג ביצה וחומש. והוא שיעור חלה. וחוצין אותו במקדש. במדת חצי עשרון שיש שם. ועושין מכל חצי עשרון ו' חלות. ובולל הסולת בקצת מרביעית שמן שלוקח לכל חלה. וחולט אחר כך רותחין על הסולת. ולש כל חלה לבדה. ואופה כל הי"ב חלות יחד בבוקר. ואח"כ מטגן כל חלה בקצת מרביעית השמן שנשאר מלישת כל חלה. ואחר כך מחלק כל חלה לב'. ופותת י"ב חצאי החלות ומקריבן בבוקר. וי"ב חצאין האחרים פותתן ומקריבן בערב [רמב"ם פי"ג מקרבנות]. ולראב"ד שם מקריב ששה חלות בבוקר וששה חלות בערב [כלעיל פ"ד ל"א]:

משנה ב[עריכה]

שנתות:    סימנים. ע"י מסמרות או פגימות:

עד כאן לפר:    חצי הין שמן. וחצי הין יין:

עד כאן לאיל:    שלישית ההין ליין וכן לשמן:

עד כאן לכבש:    רביעית ההין לזה וכן לזה. והא דלא פליג נמי בלוג שיהיה בו שנתות לחצי ולרביעית הלוג. ה"ט. משום שהלוג כלי קטן. ואי אפשר להציץ בו יפה אחר השנתות שבו. א"נ משום דחצי לוג ורביעית הלוג אינן מפורשין בתורה. להכי ראוי לעשות למדתן מדה מיוחדת. כדי לחזק הקבלה [כתענית די"ז ב' וכתובות דנ"ו א']:

וכי מה היה ההין משמש:    ר"ל והרי לא הוצרכו אליו כלל. שלא היה שום דבר במקדש נמדד בו. רק לשמן המשחה שעשה משרע"ה. ואחר כך נגנז מדלא הוצרכו לו עוד:

אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שבה היה מודד למנחת כהן גדול:    הן חביתין הנ"ל:

לוג ומחצה בבקר:    ר"ל לו' חלות שמקריבין אז. דהיינו רביעית הלוג לכל חלה:

משנה ג[עריכה]

רביעית:    ר"ל רביעית הלוג. דהשתא מפרש תנא כל הנך ז' מדות דחשיב בריש משנה ב'. למה היו צריכים. רק דחשיב להו ממטה למעלה:

רביעית מים למצורע:    כדכתיב ושחט הצפור האחת על מים החיים. והיה צריך לזה רביעית מים. ואע"ג שא"צ שיתטהר בהצפרים במקדש [כתוספתא נגעים פ"ח]. אפ"ה כך רגילין לעשות כל טהרתו במקדש:

ורביעית שמן לנזיר:    לכל החלות והרקיקין שמביא. מיהו לב' דברים אלו לא היה צריך לקדש הרביעית. דמצורע הרי אסור לכנס למקדש. וכל מעשיו היו בחוץ לשער נקנור ולא בעזרה. והנזיר לחמיו אינן מתקדשין בכלי רק בשחיטת האיל. ואפ"ה קדשו כלי מדת הרביעית. מדהוצרכו לו גם ליקח רביעית לכל חלה וחלה של חביתי כוה"ג. ולא הוזכר דבר זה במשנה. דרבי שכחו. והזכירו ר' חייא אחר שסידר ר' כבר המשנה. וכבר היתה שגורה כך בפי תלמידי רבי:

חצי לוג מים לסוטה:    למחיקת המגילה:

וחצי לוג שמן לתודה:    לכל ג' מיני מצה שמביא. לוקח חצי לוג שמן. דכך הלכה למשה מסיני. דהיינו רביעית שמן לרבוכה. ושמינית להחלות. ושמינית הנשאר להרקיקין. החלות בוללן בו. והרקיקין מושחן בו [מנחות ע"ד ב']. מיהו גם לב' דברים אלו לא היה צריך לקדש חצי הלוג. דסוטה מימיה כבר נתקדשו בהכיור. וא"צ תו לקדשן בהכלי. ואף שגם כל דבר שנתקדש כבר בכלי שרת. אסור לשומו שוב בכלי חול. היינו בדבר הקרב למזבח. ומשום גנאי. אבל מי סוטה מותר לתנן בכלי חול. וכמו כן לחצי לוג של לחמי תודה נמי א"צ לקדש מדת חצי הלוג. דלחמין אין מתקדשין רק בשחיטת התודה. ואפ"ה קדשו מדת החצי לוג. מדהוצרכו לו גם למדוד השמן חצי לוג לכל נר ונר שבמנורה. וגם זה שכח רבי להזכיר במשנה. והזכירו בנו רבי שמעון אחר כך:

ובלוג היה מודד לכל המנחות:    והא דלא חשיב נמי לוג שמן שלמתן בהונות של מצורע. י"ל דלתוך כף הכהן היה יצקו [כנגעים פי"ד מ"י]. לא היה צריך לקדשו בכלי:

אפילו מנחה של ששים עשרון:    להכי נקט ס' עשרון. דביותר. אין נבלל בכלי אחד [כפי"ב מ"ד]:

אין לה אלא לוגה:    ולא קיי"ל בהא כראב"י [ואילה"ק הרי משנת ראב"י קב ונקי [כיבמות דל"ז]. ואי"ל דנגד רבים לית הלכתא כוותיה [כר"ן שבועות דש"ט ב']. ליתא דהרי ביבמות [ד"ס ע"א] מוכח דגם נגד רבים קיי"ל כוותיה. ונ"ל דהכא ה"ט משום דלא מסתבר כוותיה. וכל כי האי גוונא לא קיי"ל כוותיה [כרא"ש בפירושו לנדרים דכ"ג ב'. וכן כתב בפסקיו שם ריש פרק ה']. וכן כתבו התוס' [בכורות דכ"ג ב']. וכ"כ ברא"ש הלכות קטנות [דס"ד כ']. מיהו ע"כ צ"ל שאין זה מכלל הק"ב דברים שהלכה כמותו במשנה וברייתא [כרא"ש עירובין פ"ד סי' ב']:

ששה לפר:    השתא מפרש תנא חצי ההין ושלישית ההין ורביעית הין דתנא לעיל ריש משנה ב'. וקאמר הכא דחצי ההין היה מחזיק ו' לוגי שמן שנצרכו לכל ג' העשרונים של פר:

מחצי לוג לכל נר:    שזהו השיעור שתדליק הנר עם פתילה בינונית. מיהו בלילי חורף הארוכים לקחו פתילה דקה. ובלילי קיץ הקצרים עשוה עבה:

משנה ד[עריכה]

מערבין נסכי אילים בנסכי פרים:    מתני' מיירי ביינן של נסכים. ושכבר הוקטר סלתן ושמנן של זה וזה. או שכבר נתערבו סלתן ושמנן של זב"ז. אז מותר לערב לכתחילה גם יינן. משום דנסכיהן שוה לפי ערך. דהרי בפר היה ג' עשרון סולת. וששה לוגי יין. ובאיל ב' עשרון סולת וד' לוגי היין. דהו"ל בשניהן ב' לוגי יין לעשרון. אבל הסולת והשמן של מנחות. אף שנבללו כבר כל אחד לעצמה. אסור לכתחילה לערבם יחד. דכתיב והקריבו צריך שיקריב כל קרבן לעצמו:

נסכי כבשים בנסכי כבשים:    ששניהן נסכיו יין ג' לוגין לעשרון. וקמ"ל משום דיוקא דסיפא דאע"ג דכבשים עם כבשים שוין לגמרי. אפ"ה אם לא נתערב כבר סלתן ושמנן. אסור לערב יינן:

של יום בשל אמש:    דאפשר שיהיה לו נסכים של אמש. מדקיי"ל אדם מקריב קרבנו היום. ונסכיו לאחר זמן:

בנסכי פרים ואילים:    דמדאין נסכי כבשים שוין לנסכי פרים. להכי אפילו נתערבו כבר סלתן. ושמנן. אפ"ה אין מערבין יינן. דמדאינן שוין גזרינן שיערב גם סלתן ושמנן של פרים וכבשים. מיהו בהוקטרו כבר סלתן ושמנן. אז גם בפרים וכבשים מערבין יינן לכתחילה. דבהוקטרו תו ליכא למגזר כלל [ועי' רכ"מ פ"י מתמידין וברלח"מ שם]:

ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו:    שבלל תחילה כל סולת כל מנחה עם שמנה. ואחר כך נתערבו יחד. אפילו של פרים בשל כבשים [כרבנן פ"ג מ"ב]:

אם עד שלא בלל:    שקודם שבלל כל אחד לבדה. נתערבו סלתן ושמנן:

פסול:    כל התערובות. דשל כבש חסירה שמן. ושל איל יתירה שמן:

אף על פי שמנחתו כפולה:    מדמביא עמו ב' עשרונים סולת:

לא היו נסכיו כפולין:    דאין לו רק ג' לוגין שמן וג' לוגין יין:

משנה ה[עריכה]

היו נגדשות:    אי כרבנן לעיל [מ"א]. הרי כולן מחוקות היו. אלא על כרחך דר"מ היא. ומאי כל. הרי גם לדידי' רק חד גדוש היה [כסימן ב']. על כרחך ה"ק כל המדידות שבמקדש למנחות היו גדושות. וכר"מ אתי:

חוץ משל כהן גדול:    היינו חביתין וכלעיל סי' ב':

שהיה גודשה לתוכה:    ר"ל שכשהיא מחוקה היה מחזיק כשאר עשרון גדוש:

מדות הלח בירוציהן:    כמו פרוציהן. ור"ל מה שפורץ ונופל לחוץ המותר מן הגודש. זהו נקרא בירוץ. דבלח נמי איכא גודש [כך פירש רש"י וערוך. ולר"ב תמוה שכתב דבירוץ היינו גודש. א"כ ק' למה שני תנא בלישניה. ותו דא"כ סותר לדבריו ברישא דקאמר דמדות שבמקדש נגדשות. דמשמע אף ביבש הגודש קודש]:

קדש:    דס"ל דכלי לח נמשח בשמן המשחה בפנים ובחוץ. הלכך מה שיצא לחוץ. נתקדש בדופנות הכלי. והלכך אם יש שם זבח אחר. יקרבו הברוצין עמו במנחה הצריכים לו. או יקייצו בברוצים המזבח. או יפסלום בלינה:

ומדות היבש בירוציהן חול:    מדלא נמשחה רק בפנים. הלכך מה שלא נגע רק בדופנתיה בחוץ. לא קדש:

רבי עקיבא אומר מדות הלח קדש:    דס"ל דנמשח בפנים ובחוץ:

ומדות היבש חול:    דס"ל דלא נמשח כלל. ואפ"ה קדש מה שמודדין בו בקדושת פה. ולהכי רק מה דצריך מקדש בפה. ולא מה שנופל מהגודש. שא"צ לו:

רבי יוסי אומר לא משום זה:    דס"ל דשניהן נמשחו רק מבפנים ולא מבחוץ:

אלא שהלח נעכר:    ה"ג נעקר ור"ל שבלח הגודש שנכנס לתוך הכלי. חוזר ונעקר ויוצא לחוץ:

והיבש אינו:    והרי לא היה הגודש בתוך הכלי. ואם כן לא נתקדש כשנופל לחוץ:

משנה ו[עריכה]

והפסח והחטאת:    אפילו חטאת צבור:

טעונים נסכים:    מדאין בא על חטא. [ואע"ג דחטא בלה"ר [בערכין די"ד ב']. כבר סבל ענשו כשנתנגע. ומחלו לו עוונו. דהרי חזר ונתרפא]. משא"כ נזיר חוטא הוא שציער עצמו מהיין [כנזיר די"ט א']. לפיכך אין בחטאתו נסכים. ותנא ושייר. דגם עופות ומנחות אף שנקראו קרבן א"צ נסכים:

משנה ז[עריכה]

חוץ מן הפר הבא על כל המצות:    זהו פר העלם דבר של צבור [עי' זבחים פ"ד סי' כ"ה]. וג' מזקני סנהדרין סומכין עליו:

ושעיר המשתלח:    לעזאזל ביו"כ. כה"ג סומך עליו:

רבי שמעון אומר אף שעירי ע"ז:    בהורו הסנהדרין בטעות בעבודה אחד לע"ז שמותרת. שמביא כל שבט פר לעולה ושעיר לחטאת. סומכין עליו ב"ד כלעיל [ועי' זבחים פ"ד סי' כ"ו]. והאי אף דקאמר ר"ש לא קאי אשעיר משתלח. דביה פליג ר"ש וס"ל דעכ"פ ישראל המתכפרים בו א"צ סמיכה. רק אפר העלם דרישא קאמר אף [עש"ס]:

כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה:    חוץ מעופות:

והיורש:    שכשהקדיש אביו עולה או שלמים ומת. מביאו בנו:

סומך ומביא נסכים וממיר:    לקרבן שירש. דדינו כאביו:

משנה ח[עריכה]

חוץ מחרש שוטה וקטן:    מדאין בהן דעת:

סומא:    מדאשכחן סמיכה בפר העלם ע"י הסנהדרין שלא היה בהן סומא. ה"נ בשאר קרבנות:

ונכרי:    דכתיב בסמיכה דבר אל בני ישראל:

והעבד:    נ"ל דקמ"ל דאף דידו כיד רבו [כעירובין פ"ז מ"ו]. עכ"פ הכא דכתיב ידו הו"ל חובת הגוף. ואין העבד כגופו ממש לענין חובת הגוף:

והשליח:    אף דעדיף מעבד שהוא בר מצוות. ושלוחו של אדם כמותו. הכא בחובת הגוף שאני:

והאשה:    אע"ג דאשתו כגופו ממש. ואף בקרבן שלה. אפ"ה בני ישראל כתיב. ולא בנות. ועוד הרי חובת הגוף הוא:

וסמיכה שירי מצוה:    שאינה מעכבת. מיהו לא נתכפר יפה:

ובמקום שסומכין שוחטין:    דבסמך חוץ לעזרה. חוזר וסומך בפנים. משום דתיכף וכו' [ול"מ נ"ל דקו' הש"ס מה קאמר ר"ל מדקאמר תיכף. פשיטא דבמקום וכו'. שלא ישהה. ומשני דה"ק שתיכף וכו'. ונ"מ כשלא ירחיק כ"ב אמה שרי [ועתוס' סוטה ל"ט א']:

משנה ט[עריכה]

שאחד מניף לכל החברים:    דהרבה שהתנדבו קרבן אחד. אחד מניף בעד כולן:

ואין אחד סומך לכל החברים:    רק כולן סומכין זא"ז:

שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד:    כבחזה ושוק ואימורין של שלמים:

בחיים ובשחוטין:    כבשי עצרת שמניפן חיים וגם אחר שחיטתן:

בדבר שיש בו רוח חיים:    קרבן בהמה:

ובדבר שאין בו רוח חיים:    כלחמי תודה ונזיר ועומר ומנחת סוטה:

מה שאין כן בסמיכה:    דאף דאשכחן סמיכה בשחוטין. שהכה"ג סומך על האברים קודם שיקטירום במזבח [כתמיד פ"ז מ"ג]. התם רק ליקרא דכה"ג קעבדינן שיהיה נראה כאילו הקריב הוא הכל:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]