רמב"ם על מכשירין ד
<< · רמב"ם · על מכשירין · ד · >>
ראו גם נוסח המשנה מכשירין ד רמבם
מכשירין פרק ד
[עריכה]מכונן - מלופף.
ותנא קמא סבר, שצריכה לפי שיעור גדלה וקטנה.
וכששם החבית תחת הצנור, אין ספק שהוא נתכווין שיזולו המים בתוכה, ואפשר שיזולו בתוכה לבד ולא תבלל מבחוץ, ועל כן מים שבאחריה ובחבל אינן בכי יותן:
כבר קדם לך שמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון, על כן אמר אפילו היה האדם הזה אב הטומאה, כי המים השותתין מגופו אינן מכשירין כיון שירידת הגשמים הם שלא לרצון. אמנם אם ניער גופו, שיסיר מה שעליו מן המים, ההם הנתזין ממנו מכשירין כיון שכוונתו שיסירהו, כמו שקדם ודוגמת זה בתחילת המסכתא באילן.
ולהקר - לקרר גופו.
ולידוח - לרחוץ.
אם היה האדם ההוא טמא המים הנשפכים עליו משקין טמאים, ואם הוא טהור הן מכשירין כשיגעו בהן פירות ברצון כמו שביארנו:
זה מבואר ממה שהקדמנו:
החבית הזאת היא מלאה פירות.
ובית שמאי אומרים, שצריך לשבור החבית, ואז יהיו הפירות בלתי מוכשרין בעבור היות המים שנפלו עליהם בלי רצון, וכיון שידע סלקם בבת אחת ביותר מהירות שאפשר לו. אבל אם הוציא ממנה המים ראשון ראשון כבר עברה בלילה ברצון.
ובית הלל אומרים, יוציא ממנה המים בלבד.
ואמרו והם טהורים - רוצה לומר בלי מוכשרים:
הניתזין - הניצוצות אשר ניתזין מהן בירידת הנוטפין.
והצפין - המים אשר ירבו וישפכו על פניה אחר שנתמלאת מן הנוטפין.
אמנם המים שנכנסו בתוך הכלי, בית שמאי אומרים, כיון שלא שפכה במקומה כשמצא בה הנוטפים אבל נשאה במימיה, כבר נרצה לו היות המים בה אותו הזמן, ועל כן הרי הוא בכי יותן, וכשישים פירות בעריבה ההיא אחר ששפך המים מתוכה או קודם לכן הוכשרו.
ובית הלל אומרים, כיון שנשאה במימיה לשפכן ולא להניחן שם אינן בכי יותן. אבל כשהניח העריבה הזאת בכוונה כדי שיתקבצו בה הנוטפין הרי המים הנאספים בה בכי יותן, ואפילו נטלה לשפכה לדברי הכל.
משנה ו [נוסח הרמבם]
[עריכה][אין הלכה כרבי אלעזר]:
שמור עיקר זה והוא, שהפירות שנבללו במבוע מים או במקוה מים לא הוכשרו לטומאה בעוד שהם במים ההם, עד שיצאו המים ממקום קיבוצם או מבועם ויפלו בהם הפירות, או יפלו עליהם בכוונה, ואז הם מוכשרין. וזה לשונו בסיפרי "יכול אפילו הן הפירות בבורות שיחין ומערות יהיו מוכשרין, תלמוד לומר בכל כלי יטמא". ואמרו עוד "מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע, אף אני ארבה את שמלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים שהן תלושין מן הקרקע, ומוציא את שבבורות ושבשיחין ושבמערות שאינן תלושין מן הקרקע".
ומשום זה העיקר אמרו בכאן כי צנון שבמערה, נדה מדיחתו והוא טהור, לפי שלא הוכשר כל זמן שהוא בתוך מי המערה, עד שיצא ואפילו משהו ממי המערה, ואז יהיה הקצה שיצא ממנו מוכשר בבלילה אשר עליו לפי שהמים שעל הצנון נתלש מן הקרקע, ואז יטמא הצנון ההוא בנגיעת הנדה.
וזה הטעם עצמו בתורמוסים שבקופה, לפי שהאיש הזה הטמא כשמעלה הקופה הוכשרו התורמוסין, ונטמא מהם כל מה שנגע בקופה בעבור היות הקופה טמאה והיא הראשון לטומאה במגע הטמא הזה אשר נשאה מן המקווה. ושאר כל התורמוסין טהורין, לפי שהן תורמוסין של חולין, ולא נמצאו בחולין שלישי כמו שביארנו בשני של טהרות:
יתחיל מן ההלכה הזאת שטבילת ידים אינה צריכה כוונה. וכבר העמיד התלמוד ההלכה הזאת בפירות חולין. אמנם אם היו פירות מעשר או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר, אינו אפשר לו בלתי שיתכוין לטהר ידיו, או ישארו בטומאה ואף על פי שהטבילן במים כיון שלא נתכוין, דומיא דטבילת כל גופו שהיא צריכה כוונה, כמו שביארנו בחגיגה:
כבר ביארנו בתחילת הסדר, שכלי חרס אין מקבל טומאה אלא מאב הטומאה בלבד או במשקין טמאין, ושמגע טומאה נקרא כלי ראשון לטומאה בעבור היותו נוגע באב מאבות הטומאה. וידוע ממה שביארנו שם, כי אפילו המשקים אשר מטמאים בשני יטמאו הכלים.
ואמר בהלכה הזאת, כי כשפשט האיש הזה אשר הוא אב הטומאה את ידו ונגע בקדרה הזאת שהיא טמאה, ואף על פי שהיא בתוך המקווה, לפי שנטמאה במגעו ולא נטהרה בעמדה במקווה מחמת המים אשר בתוכה כי הוא חוצץ, כמו שנתבאר בעשירי של מקואות.
ואם היה זה שפשט ידיו ונגע בקדרה הזאת בתוכה מגע טומאות, רוצה לומר ראשון, אז היא טהורה. והסיבה בזה, כי הוא אינו מטמא אותו במגעו כמו שהוא עיקרנו, אכן יטמא משקין שבתוכה ואותן משקין יטמאו הקדרה, כמו שנתבאר בשמיני של פרה. וזהו אילו לא היתה בתוך המקווה.
אבל בעבור היותה בתוך המקווה לא יטמאו מים שבתוך הקדרה ואפילו נגעה בה הטומאה, לפי שהמים הטמאים שנכנסו לתוך המקווה נטהרו ואף על פי שלא נתערבו בו, כי המקווה מנען מלהטמא (והוא) [והם] בתוך המקווה. והוא אמרו בסיבת היותה טהורה, ושאר כל המשקין טמאים, שאין המים מטהרין את שאר המשקין, רוצה לומר אילו היתה הקדרה הזאת מלאה שאר שבעה משקים כגון השמן או הדבש ודכוותהון, ופשט מגע טומאות ידו לתוכה, אותן משקין הן טמאין והיו מטמאין הקדרה ואף על פי שהיא בתוך המקווה, אמנם בהיותה מלאה מים לא יטמא המים בתוך המקווה לפי שהמקווה מטהר מים טמאים. ובמסכת טבול יום (פ"א) אמרו "חומר במשקין מה שאין כן במים, שהמשקין אין להן טהרה מטומאתן, ואין טהורין בגוף, ופוסלין את המקווה בשנוי מראה, מה שאין כן במים". וכבר ביארנו העיקר הזה בסוף מקואות:
[הממלא בקילון] - מי שדולה, שממלא מים בתעלת עץ או חרס וכיוצא בהם.
המים הנשארים בקילון ההוא אשר מלא בו מכשיר את הפירות, לפי שברצון נכנס המים בקילון. והוא שזה בתוך שלושה ימים אחר הדליה. אמנם אחר שלושה ימים הדבר הנשאר בו אינו מכשיר, לפי שאין רצונו שישארו המים באותו כלי יותר מן הזמן הזה, ולא היתה כוונתו אלא שהקילוח הוא ינגב אחר הזמן הזה.
ורבי עקיבא אומר, כיון שלא נגבו כל לחלוחית שימצא בו, ואפילו אחר שלושים יום, היא ברצון.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
המשקין האלו הן שאר שבעה משקין. כגון שיפול עליהן שמן או דבש ברצון ואחר כך ירדו עליהן מי גשמים שלא ברצון, ורבו מי גשמים על המשקין, אותן משקין אינם מכשירין.
(ואף על פי) [ואם] שקעו משקים טמאים בגוף העצים אותן עצים טהורין, והמשקין טמאים גם כן הנכנסים בתוך העצים טהרו, ואפילו ירד עליהם מי גשמים במתכוין אותן מי גשמים טהורין, ולא נאמר מי גשמים אלו אשר על גבי העצים נתערב בהן המשקין טמאין שבלעו ויהיה הכלי טמא.
ושלא ישרף אלו העצים הבלולין במי גשמים אלא בידים טהורות, כדי שלא יטמא מי גשמים שעל גבן ויטמאו אותן משקים התנור בעת ההיסק, כמו שנתבאר במסכת כלים [פ"ט מ"ה].
וחלק רבי שמעון על תנא קמא ואמר, כשאנו אומרים שמשקין שבלעו העצים טהרו ואינם מטמאין התנור, דווקא כשהיו העצים לחים ותצא לחלוחית מן העץ עצמו בשעת שריפה יותר ממשקין טמאים שבלע, אבל אם לא יהיה הדבר כן אז מטמאים אותן העצים התנור בשעת ההיסק בעבור יציאת משקין שבלעו מתוכן.
ואין הלכה כרבי שמעון:
משנה מכשירין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב