ברטנורא על מכשירין ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

השוחה לשתות - בפיו ובשפמו הרי הן בכי יותן. היינו טעמא, לפי שאין המים נכנסים לפיו אלא א"כ נוגעים בשפמו תחילה, הלכך אחשבינהו: הממלא בחבית, המים העולים אחריה, הרי הן בכי יותן, דאי אפשר שיכנס עד שיגעו לאחוריה. אבל הניחה תחת הצנור, אין שלאחריה בכי יותן, דאפשר לקילוח שירד לתוכה ולא יגע לאחוריה:

מכונן על צוארה - מסובב כמין טבעת מקיף לצואר החבית. מכונן לשון הוא עשך ויכוננך (דברים לב.): נתנה לחבית תחת הצנור לקבל המים:

אינן בכי יותן - המים שלאחריה ושבחבל. דלא ניחא ליה אלא שיפלו המים לתוכה בלבד:

(ב)

אפילו אב הטומאה - אפילו היה האדם הזה אב הטומאה ונטמאו המשקין שירדו עליו, ואנן אמרינן לעיל דמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון, אפילו הכי אינן מכשירין, כיון שירידת הגשמים עליו היתה שלא לרצון:

ואם ניער - כמו המנער טליתו [שבת קמ"ז]. שניער גופו להסיר הגשמים מעליו:

בכי יותן - המים הנופלים ממנו מכשירין הן:

להקר - לקרר עצמו:

או לידוח - לרחוץ גופו, כגון שהיה מלוכלך בטיט או בצואה:

בטמא - אם היה האדם טמא:

טמאים - המים. ואם נפלו על הפירות, הכשירום וטמאום כאחת:

ובטהור בכי יותן - ומכשירין:

(ג)

' -אין פירוש למשנה זו

(ד)

חבית שירד הדלף לתוכה. שלא לרצון, ובתוכה פירות ואינו רוצה שיוכשרו לקבל טומאה:

ישבר - שאם מערה, הרי מעביר המים מזה לזה לרצון ונמצאו הפירות מוכשרין:

ומודים - בית שמאי לבית הלל:

שהוא מושיט את ידו והן טהורין - כלומר לא הוכשרו בכך:

(ה)

הנתזין - ממנה לחוץ:

והצפין - למעלה ויצאו לחוץ. כולהו אינן בכי יותן, לפי שהן שלא לרצון, וכן המים שבתוכה:

נטלה לשפכן - שלא שפכן במקומן, אלא נטל העריבה לשפוך המים במקום אחר, הרי הן בכי יותן, דלרצון הן הואיל ולא שפכן מיד שם במקומן:

ובית הלל אומרים - כיון שלא הניחן שם אלא נטלה לשפכן, אינן בכי יותן:

הניחה - אם הניח את העריבה מתחילה כדי שירד הדלף לתוכה:

אלו ואלו - בית שמאי ובית הלל מודים שאף על פי שנטלה אח"כ ושפכה, הרי הן בכי יותן, הואיל וכבר חישב עליהן:

מים העולים בידיו - שמכבס בהן, ניחא ליה:

ברגליו - לא ניחא ליה:

אא"כ נטנפו רגליו - הוו בכי יותן. מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל , דמים העולים אחריה בכי יותן, כדפרישנא לעיל, לפי שאי אפשר למים ליכנס לתוכה עד שיגעו לאחוריה:

(ו)

והם טהורין - אע"פ שפשט אדם טמא את ידו ונטל . לפי שלא הוכשרו במים שבמקוה, דכתיב (ויקרא יא) בכל כלי יטמא, מה כלי מיוחד שהוא תלוש ומכשיר, אף כל שהוא תלוש מכשיר, לאפוקי מים שבבורות שיחין ומערות שאינן תלושים מן הקרקע שאינן מכשירים כל זמן שלא נתלשו:

העלם מן המים - הוכשרו התורמסין לקבל טומאה במים התלושים:

הנוגעים בקופה טמאים - שהקופה נעשית ראשון כשנגע בה אדם טמא, והתורמוסים הנוגעים בקופה הוו שני:

ושאר כל התורמוסים - שאין נוגעים בקופה:

טהורים - דאין שני עושה שלישי בחולין:

נדה מדיחתו והוא טהור - דלא הוכשר לקבל טומאה במים שמחוברים במערה:

(ז)

ידיו טהורות - דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכל שכן של תרומה, ידיו טמאות כשהיו, עד שיכוין להטביל ידיו:

והפירות טהורים - ולא הוכשרו, דלא אחשבה להך נפילה: ואם בשביל שיודחו ידיו נתכוין ליטול את הפירות מן המים, הפירות הרי הן בכי יותן ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא! (ח)

' - דאחשבה להך נפילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן, והוי ליה משקה שסופו לרצון, דאע"פ שאין תחילתו לרצון הרי זה בכי יותן:

(ח)

ופשט אב הטומאה את ידיו לתוכה טמאה - דכלי חרס מקבל טומאה מאב הטומאה הנוגע בתוכו, ולא עלתה לו טבילה, ואע"פ שהוא בתוך המקוה, לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה :

מגע טומאות טהורה - אם לא היה אב הטומאה שנגע בה, אלא ראשון לטומאה והוא הנקרא מגע טומאות, כלומר הנוגע באבות הטומאה, אז טהורה הקדירה, לפי שאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, ונמצא שלא נטמאת הקדירה אלא מחמת משקים טמאים שבתוכה שנטמאו וחוזרים ומטמאים אותה, ומשום הכי אינה מטמאה, שהרי הושקו המים שבתוכה במי מקוה ונטהרו. אבל שאר משקים כגון יין שמן וחלב, אין המקוה מטהר אותם, דלא סלקא להו השקה, הלכך חוזרים ומטמאים את הקדירה, דרבנן גזרו על המשקים שיהיו מטמאין כלים , גזירה משום משקה זב וזבה:

(ט)

הממלא בקילון - כשהמים מכונסים במקום אחד ומבקשים להביאן אל שדה אחר, עושים להן דרך שיבואו בו אותן המים, ושם אותו דרך שאותן המים נמשכים בו נקרא קילון, ועד שלשה ימים אין אותו קילון מתנגב מן המים שהמשיכו לתוכו, ומכשירין את הפירות שנפלו לתוכן, שהרי הן לרצון:

רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד - ר' עקיבא לא פליג אתנא קמא. דסתם קילון אינו מתנגב עד שלשה ימים, ותנא קמא בסתם איירי . והכי מוכח בהדיא בתוספתא, דמודה ר' עקיבא בסתם שהוא שלשה ימים:

(י)

שנפלו עליהם משקים - טמאים:

אם רבו - מי גשמים על המשקים ההם, בטלום וטיהרום:

הוציאן כדי שירדו עליהם גשמים - דאחשבינהו לגשמים:

אע"פ שרבו טמאין - דנטמאו הגשמים עצמן:

בלעו משקין טמאים - כגון שהעצים נגובים מבחוץ ובתוכן משקין בלועין, אע"פ שהוציאן כדי שירדו עליהן גשמים דאחשבינהו לגשמים, אפילו הכי טהורין, דלא נגעו במשקין טמאין , שהרי בלעו:

לא יסיקם אלא בידים טהורות - שלא יטמאו הידים את מי הגשמים שהוחשבו ויחזרו ויטמאו את התנור, דמשקה מטמא כלי. אבל בידים טהורות, יכול להסיקם בתנור, והתנור טהור, ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע לצאת מחמת ההיסק, דבעצים שהאש שולטת בהן ונאחז בהן האור כלין המשקים לתוכן, ואין יוצאים לחוץ כשמסיקן בתנור:

אם היו לחין - עצים הללו שבלעו משקין טמאין, ומחמת לחותן יצאו משקין עצמן מהן, ואם אותן משקים פלטו משקה הטמא הבלוע, ורבו משקין שמעצמן על משקה הבלוע:

טהורין - שביטלו אותן. ואין הלכה כר' שמעון: