רמב"ם על כלים כח
ראו גם נוסח המשנה כלים כח רמבם
כלים פרק כח
[עריכה]כבר קדם לך ששלש על שלש לא יטמא במדרס, ואמנם יטמא במת ובשאר טומאות לפי שהוא חשוב.
אבל אם שם אותו בתוך הכדור או הקיפו על הכדור הנה כבר בטלו, ועל זה טהור. אולם שלשה על שלשה שנתנו בתוך כדור וישב הזב על הכדור הנה הוא טמא מדרס, אבל לא אם נתנו על הכדור לפי שכבר נתמעט בחיבור החוט בעת התפירה. וכבר ביארו בתלמוד ששלש על שלש לא חזי אלא לעניים, ושלשה על שלשה חזי בין לעניים בין לעשירים:
לפוקק בו את המרחץ - לסתום בו נקב המרחץ כדי שלא יצא העשון ויקרר המרחץ.
לנער בו את הקדירה - לטלטלה בעודה חמה.
לקנח בו את הרחים - לנקותה מהאבק אשר ינוח בהן.
ואין מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, שזאת החתיכה שבה פחות משלשה על שלשה אשר הכינה למה שזכר, שאם השליכה באשפה שהיא טהורה ולא תטמא בטומאה מן הטומאות, ואם הניחה באוצר או בתיבה שהיא טמאה לדברי הכל.
ואמנם המחלוקת הוא כשתלאה ביתד או ששם אותה אחורי הדלת:
- כי סברת רבי אליעזר, אחר שלא השליכה לאשפה הנה היא תטמא כי כבר חשבה למלאכה מן המלאכות, והוא עניין אמרו בין מן המוכן, בין שאינו מן המוכן רוצה לומר בין הניחה בקופסא או שתלאה ביתד הנה היא תטמא.
- רבי יהושע סבר, אחר שלא הניחה בקופסא כבר עזב תשמישה והניחה אותה ולזה לא תטמא, ועניין אמרו בין מן המוכן, בין שאינו מן המוכן רוצה לומר בין שנמצאת באשפה בין שהיא אחורי הדלת או התלויה בבבגדו הנה היא לא תטמא.
- ורבי עקיבא סבר, כי אם היתה תלויה ביתד הנה היא מוכנת כמו שאם הניחה בקופסא, ואם הניחה אחורי הדלת הנה אינו מן המוכן ולא תטמא כמו אם השליכה באשפה.
וכבר התבאר בגמר שבת שרבי עקיבא חזר לדעת רבי יהושע.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
אספלנית - התחבושות הנעשות משמן או שעוה או חמאה ושומן והדומה להן נקראין "אספלנית". וכאשר ישטחהו על העור או על הבגד כבר הם נמאסים, ואינן ראוין עוד לישב עליהן ולא לדבר אחר.
ומלוגמא - תחבושות הנעשות מקמח וזולתו ממה שהאדם ילעסהו, כמו הלחם והתאנים והדומה לזה.
ומה שזה דרכו כאשר נגב יסור ממנו, וישאר הבגד או העור אשר שטחו עליו זה התחבושת יבש כמו שהיה, והוא אומרו מפני שהיא ננערת.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
אמנם היות המטפחות המרוקמות המצויירות הנעשים לספר לא יטמאו לפי שהן מיוחדים לספרים, וציורן יעיד עליהן שאינן ממשמשי אדם כמו שביארנו בעשרים ושבעה. אולם אם היו בלתי מצוירין הנה לא יוחדו לספרים לבד, לפי שהן ראוין לשאר דברים.
ובית שמאי אומרים שלרוב לקיחתן בספר הנה הוא ממשמשי אדם.
ואין הלכה כרבן גמליאל:
כפה - שמניחים הנשים על ראשן.
ואמרו שהוא טמא מדרס, אינו רוצה בזה שהוא יטמא במדרס, ואמנם ביאורו שהכפה אשר דינה שיטמא במדרס כמו שהתבאר ברביעי מזבים, אם שם אותה מטפחת ספרים הנה כבר הציל משיטמא במדרס ויטמא בשאר טומאות.
וחמת - הוא הנוד.
ושטיח - עור שטוח כשאר העורות.
ועניין אמרו לשמו, אם היו השני כלים אשר ישתנו ואשר היה לו השינוי אשר יחברם עניין אחד, כמו החמת והתורמל אשר הן כלי קבול, והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס לפי שהן יחד ראוין למשכב, וכן הכסת והמטפחת. ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ונחשבם מעור, לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד, ורוב מה שישולח שם כר וכסת הוא על הבגד.
ולשם אחר, הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם, והחמת אשר תטמא בשאר טומאות. ונוסחת התוספתא "המשנה בכלי העור, מן הפשוט לפשוט טמא, מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט ומן הקבול לקבול טהור, ובבגד הכל טמא".
וכאשר נטמא עור השטיח ושמהו חמת כבר נטהר והוא חמת טהור, וכן כאשר נטמא החמת ועשה ממנו שטיח כבר נטהר והיה עור טהור. אולם כאשר נטמא הסדין במדרס ושמהו כר, או נטמא הכר במדרס והתיר תפירתו ושמהו סדין, הנה ישאר טמא מדרס כמו שהיה, ולא בכמו זה השינוי הוסר טומאתו:
היה זכור למה שביארנו בפתיחה כי האב מטמא שנים ופוסל אחד בתרומה, והנוגע באב והוא ראשון יטמא השני ויפסול השלישי בתרומה ויהיה מטמא אחד ופוסל אחד, ושהמדרס מאבות הטומאות.
ואמר בזאת ההלכה:
- כי אם היתה מטלית כבר נטמאה במדרס והיה אב בלא ספק, עוד לקח אותו ותפרו על הקופה להשלים בזאת הקופה, הנה הקופה עם המטלית תהיה המדרגה ראשון לטומאה לבד לפי שהיא ירדה כששם לו חיפוי.
- ואם הפריש המטלית מן הקופה אחר הכיסוי, הנה הקופה נשארת ראשון לטומאה לפי שהיא נגעה במדרס, והמטלית טהורה לפי שהיא בטלה אצל הקופה ובא הסרתה מן הקופה כמו החיתוך וההפסד לה להיות הקופה מן זולת מינה.
- ואם תפר זה המטלית על הבגד הנה הבגד כולו ישוב במדרגת המשכב, בשווה הוא והמטלית כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה.
- וכאשר הוסר המטלית מן הבגד אחר תפירתו, הנה הבגד ישוב ראשון על חיבורו במדרס, והמטלית תשאר אב כמו שהיה לפי שהיא לא יבטל אצל הבגד שהוא ממינה.
ואמר רבי מאיר, כן הדין בזה המטלית, כי כאשר טלאו על השק או על העור כמו שטלאו על הבגד.
ורבי שמעון סבר, שדינו על השק ועל העור כמו היותו על הקופה כי כאשר הפריש המטלית תהיה טהורה לפי שהיא בטלה.
ורבי יוסי סבר, שאם טלאה על העור הנה יהיה דינה כדין על הקופה, וכאשר טלאה על השק הנה יהיה לכל אב כמו הבגד, לפי שהשק אריג כמו הבגד הנה הוא מן מינה ולא בטלה אצלו כאשר תפרה עליו.
והלכה כרבי יוסי:
מלל - "אל-הדב".
מכוונות - מצומצמות.
טלייה על הבגד מרוח אחת - שבה זאת החתיכה המרובעת אשר כבר נטמאת, ויתפור ממנו שפה אחת בבגד והשאר טלאה תלויה, והנה היא בלתי מחוברת בבגד חיבור יהיה כמותו בטומאה שווה כמו שקדם באמרו "טלאה על הבגד, מטמא שנים ופוסל אחד", וזהו עניין אמרו בכאן חבור, ודע זה.
ואם היתה החתיכה על הבגד משתי השפות המקבילות, אשר הן מחוברות בבגד בלתי תלויה ממנה, ועל שהיד יכנס ממנה ביניהן ובין הבגד משני הצדדים הנשארים, [הרי] שהן כבר נתחברו בבגד וישובו הוא והוא דבר אחד.
ואם תפר מזאת החתיכה על הבגד שתי השפות המקיפות בזוית מזוית החתיכה על זאת הצורה:
ועזב שתי הזויות המומרות שהן על תמונת גם, הנה בזה מחלוקת רבי עקיבא וחכמים.
ורבי יהודה אומר, שזה אשר אמרנו שלא תהיה חיבור עד שיתפור שתי השפות המקבילות, אמנם זה כאשר טלאה על טלית אשר יכרוך אותו, אבל תפרה על הבגד אשר ילבשהו הנה היא תהיה חיבור, אם לא כאשר יתפור השפה העליונה אשר ימשך לצד הראש לפי שהיא אז יתלה הפוכה.
והלכה כחכמים בכל. ואין הלכה כרבי יהודה:
בגדי עניים - הוא מחובר מחתיכות רבות.
ואם לא יהיה בכל חתיכה ממנו שלש על שלש, כאשר היה בבגד המחובר ממנו משלשה על שלשה ולמעלה הנה יטמא במדרס הזב.
וכן הטלית כאשר נטמא במדרס ונבדל ממנו שהתחיל לחותכו, הנה כאשר יחתוך רוב אורך הבגד הנה לא תשאר היא והבגד דבר אחד, אבל טהור זה הקצה.
העבים - הבגדים הקשים מאד, כגון הנעשה מן נמטון והלבדין והשמיכה והדומה להן.
והרכין - הבגד הדק מאד כגון בגדי פשתן והמצנפות.
הנה מה שהוא דק מאד או גס מאד לא יטמא ממנו שלש על שלש בטומאה מן הטומאות לפי שאינו ראוי לדבר, ואמנם יטמא משלשה טפחים ומעלה:
כסת הסבלין - הוא כמו כסת קטנה ישימוה הסבלין על ראשם בנושאם משא, ו"סבל" שם נושא המשא, מלשון "כשל כח הסבל"(נחמיה ד, ד).
סבכה של זקנה - הוא ארוג יארגו בדמיון סבכה, יסתירו בה השער.
וכבר קדם בעשרים וארבעה שסבכה של זקנה טמאה טומאת מת לא מדרס, והוא יאמר בכאן שהיא טמאה מושב, וזה הוראה שהן שני מינים מהסבכות לזקנה, אחד מהן ראוי למושב והיה מדרכן לישב עליו כמו שהשרשנו בפרק עשרים, או אולי זאת הסבכה משום מושב לבד, לא בכל צדדי המדרס אשר הן חמישה כמו שביארנו בשמונה עשר, ותהיה זאת הסבכה כמו המקצע טפח על טפח אשר יטמא משום מושב לא משום משכב, כמו שביארנו בפרק שלפני זה.
ושל יוצאת החוץ - אשר יצאו לצחוק, הנה הן ילבשו זה המלבוש.
מן החרם - מן הרשת.
ומן הזוטו - מן הרשת, דומה לבגד, וכבר ביארנו זה בפרק עשרים ושלשה.
וכאשר יכפלו את הרשת לכפלים ויעשו ממנו בגד, אמר רבי אליעזר בן יעקב שהיא תשוב כמו אריג הבגד, ומתכסים הנקבים ברשת קצתו בקצתו.
ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
פי הסבכה הוא אשר יחזיק הכלי בעליונו וראשו.
וקרקרתה - הן השולים אשר יהיו בעליוני הראש ובאמצעיתו.
ושביס - הוא כלי מחובר בו למעלה לנוי, והוא נגזר מ"השביסים והשהרונים"(ישעיה ג, יח), והוא דומה למראה הזהב.
והשורש אצלנו "תכשיט כל שהוא טמא", כמו שהתבאר באחד עשר.
והחוטין שלה - החוטים אשר יקשרו בו השבכה על השער, כאשר נטמא הרשת נטמאו אלו החוטים, וזהו עניין אמרו משום חבור, אמנם אם נטמאו החוטים בפני עצמן לא.
ורוב השער - עם שער הראש:
משנה כלים, פרק כ"ח:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב