רמב"ם על כלים כט
ראו גם נוסח המשנה כלים כט רמבם
כלים פרק כט
[עריכה]נומי - יקרא החוט, והקבוץ "נימין", וזהו שם משותף לפי שהן יקראו השער האחד "נימא", ויקראו הרבות "נימי".
ומדרך האריג שישאר בקצות הבגד חוטים יוצאין, והוא השפה אשר תקרא "מלל" כמו שקדם, וכבר ישארו גם כן חוטים יוצאים מצדדי האריג זולת המלל, וחוטים יוצאין על שטח האריג. ומלת אמרו בכאן "נימין" נופל על אלו החוטים כולן אשר יצאו מן הצדדים, ואשר יוצאין על השטח, ואשר ישארו בקצוות. הנה הוא ירצה בו שיעור בכל מין מן מיני הבגד. והכוונה בזה שהבגד כאשר נטמא יטמאו אלו החוטים היוצאין ממנו אשר שיעורו זה אשר השיעור אשר זכר, שהוא יותר על שיעור זה הנה לא יטמא בהטמאות הבגד. וכן גם כן כאשר נטמאו אלו החוטים היוצאין בשיעורים הנזכרים הנה הבגד יטמא. הנה כלל שהשיעורין אשר זכר הן חיבור לזה הארוג לטמא בטומאתו, ומה שיוסיף על זה אינו חיבור.
הנה כבר נתבאר עניין זאת ההלכה, ולא נשאר לבאר זולת השמות וזה ביאורן:
סדין - ידוע.
וסודר - הוא הצעיף.
וטרטין - היא פליון של ראש, הוא המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן.
אפקרסין - חלוק, צר מקום הראש ממנו והכתפים פתוחות, ואחר לבישתו יתחברו הכתפים בלולאות ויתחבר עם טבעת, כמו זה אשר ילבשו במצרים.
וסגוס, והרדיד, וחלוק, וטלית, וכיפה - ידועים. וכיפה שמו בשם כיפה של זקנה, ושל ילדות אין בו שם.
וגומדין - הוא מסווה שמשימים על הפנים, ונקרא בזה השם להיותו ארוך אמה על הרוב, מלשון "גומד ארכה"(שופטים ג, כו) ותרגומו "גרמידא אורכיה", והוא שם האמה בלשון התלמוד.
וקולקין - ארוג משער, והיא החגורה יחזקו בו הבגדים.
ופונדא - הוא לבוש דק בגוף, למנוע הבגדים שלא יפסדו בזיעה.
המעפורת - תרגום "ויתחפש באפר"(מלכים א כ, לח) "ואשתני במעפרא".
פרגוד - הוא מסך יתלה על שערי הבתים, ולו שני כנפיים והן נחלקים באמצע, יגביה הקצה האחד על זה השער והקצה השני על השער השני, וכאשר ירצו להסך על הבית יטו אותן ויתחברו שני כנפיים לאחד ויהיה מסך אחד לכלל הבית, ועל צד המשל אמרו "אין הפרגוד ננעל בפניהם":
הכוונה מזאת ההלכה, כי כאשר נחבר בגדים קצתן אל קצתן בתפירה, הנה אם יהיו יותר מן המספר אשר זכר הנה הוא חיבור לטומאה, וכאשר יגע מאבות הטומאות באחד מהן נטמאו כולן ואפילו אלף.
ואינו חיבור להזייה - שאם הזה מי חטאת על בגד אחד מהן, הנה יטהרו כולן אם היה זה המספר המנוי או פחות ואז יהיו כמו בגד אחד להזאה, ומה שהוא יותר על המספר הנה יצטרך הזאה בפני עצמו.
ולא נשאר בכאן לבאר זולת השמות.
כסתות, ומטפחות, וסדינים, וטלית - ידועים.
אולם סוברקין הוא מין ממיני החלוק, ואמנם התחלפות שמותיו לפי התחלפות תמונותיו בהבדל ובתפירה.
וקלובקרים - הוא הבגד אשר ילבשו אותו בזמן הסתיו.
ואין הלכה כרבי יוסי:
עניין זאת ההלכה מבואר, וזה שהוא יספר באורך החוט אשר יטמאו בהתטמאות המשקולות במה שצריך למשקל, ומה שיוסיף על זה האורך הנה הוא טהור, ואפילו היה רוצה בקיומו וירצה בהשארותו זמן ארוך.
משקולת - הוא השקל אשר בו ישוו הכתלים אצל הבנאין, והעצים אצל הנגרים, והוא מעופרת ברוב וצורתה מפורסמת.
ואמר שחוט המאזנים שנים עשר טפחים, ומאזני הנגרים שמונה עשר.
וסיידין - הן אשר יסיידו שטחי הכתלים בסיד ועפר, והן ישוו אותו גם כן במשקולת.
וציירים - המציירים והן אשר יחוקקו הצורות בגוף הכותל, ואלו גם כן יצטרכו למאזנים:
יד קורדום מאחריו - הוא אשר יצא מלהב הקורדום חוץ מן הנקב.
ואמר רבי יוסי שמה שיותיר על טפח הוא טהור, וטפח הסמוך לברזל טמא. ותנא קמא אומר, שלוש אצבעות לבד הוא אשר יטמא ממנו.
ואין הלכה כרבי יוסי:
פרגול - הוא המחוגה אשר יעשו בו העיגולים.
ויד הפרגול - הוא שוק המחוגה.
ויד מקבת של מפתחי אבנים - הוא עץ עם ברזל אשר יעשו בו פיתוחי אבנים:
צמרים - מוכרי צמר.
והמקור - הוא הכלי אשר ינקרו בו הרחים.
ומעצד של לגיונות - הוא כלי מכלי הרוצחים על תמונת קופיץ, ולו ניצב מעץ וראשו עגול, ושמו המפורסם אצלנו "טבריזין".
וכל מה שקדם מן השיעורים בחוטי המאזנים, הן החוטים אשר יתלו בהן המאזנים אשר יחזיק בהן האדם בידו בעת שישקול. אולם החוטים אשר יתלו בהן הכוסות, כל אחד מהן באיזהו אורך שיהיה הם חיבור:
כל היד אשר בזאת ההלכה, הוא הניצב אשר יחזיקו ביד בשעה שיכו או שיפסלו.
וידוע שקורנס של זהבים אטום משני צדדיו, ושל נגרין פתוח מצדו האחד.
ודרבן - שם הברזל אשר בקצה העץ ששמו "מלמד הבקר".
ואמרו שירי דרבן - שארית העץ אשר יקרא "מלמד", וכבר ביארנוהו במקום אחר.
ובדידין - הוא אשר יחפרו בו סביבות האילן לקבץ המים בעת ההשקאה, ושם היחיד הוא הבדיד.
ונכוש - הוא הפטיש אשר ישברו בו האבנים.
ובן פטיש - הוא הפטיש הקטן.
וקורדום - של ביקוע, הוא אשר יבקעו בו העצים.
ושל עדיר - אשר יחפרו בו הארץ לזריעה.
ומסתת - אשר ישוו בו האבנים, ויבדילו אותן:
כבר בארנו שחרחור שם הברזל אשר בקצה המרדע.
ומגריפה של בעלי בתים - הוא המגרף אשר יניעו בו המאכל.
ושל סיידים - יש להן מגריפה, יניעו בה הסיד.
ואמרו אם רצה לקיים טמא, רצה בו אם ירצה להיות זה הבית יד יותר ארוך מזה הגדר, הנה הוא מכלל מה שיעזרו בה ויטמא בהטמאות הכלי וכן יטמא הכלי בהטמאותו.
ומשמשי האור - כגון יד שפוד ואסכלאות, הנה הם ואפילו היה הבית יד שלהן בתכלית האריכות הנה הן יטמאו, כי האדם צריך להם להתרחק בו מן האש.
והשורש בזה כולו, שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי הנה הוא יטמא בהטמאות הכלי, מאומרו יתברך "בתנור"(ויקרא יא, לה) אשר הוא בכלל הכלים, "וטמאים יהיו לכם"(ויקרא יא, לה), ובאה הקבלה "לכם, לכל שבצרכיכם", לפי מה שהתבאר בפרק חמישי מזאת המסכתא:
משנה כלים, פרק כ"ט:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב