ברטנורא על כלים כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

נומי הסדין - נימין היוצאים מן הסדין, והן חוטים שרגילים לצאת מן האריג בין מן הצדדים בין מלמעלה בין מלמטה. אם נגע שרץ בנימין, נטמא הסדין. והוא שיגע בתוך השיעור המפורש במתניתין. וכן אם נגע שרץ בסדין, נטמאו הנימין עד מקום השיעור המפורש. ומשם ולחוץ טהורים, שאין הנימין חיבור לכל בגד אלא עד מקום השיעור המפורש בהן:

טרטין - כמין כובעים:

פליון - סדין שמתעטף בו כולו :

אפקרסין - כמו אפקרסותו אינה מעכבת דפרק ואלו מגלחים [מועד קטן כ"ב:] והוא לבוש התחתון ופתוח מכתפיו וכשלובשו קושרו:

סגוס - בגד של צמר עב וכולו ציציות, וקורים לו בערבי אלבורנו"ס:

רדיד - צעיף דק שהאשה מכסה בו ראשה. ותכס בצעיף, תרגום ירושלמי רדידא:

גומדין - בגד שהוא אמה על אמה, ומכסין הערבים חוטמן ופיהם בזמן הקור. ופירוש גומד אמה, כדכתיב (שופטים ג טז) ולה שתי פיות גומד ארכה:

קלקין - אריג של שער ויש לו נימין:

פונדא - יש מפרשים אזור חלול ורחב. ויש מפרשים הבגד התחתון שנותנים על הבשר לשמור שאר הבגדים שלא יטנפו בזיעה:

מעפורת - תרגום ויתחפש באפר (מלכים א כד) ואשתני במעפרא. סודר שמעטפים בו הראש:

פרגוד - מסך שתולין על פתחי המלכים:

כל שהן - בין רב בין מעט הוי חיבור. וכולהו אחריני ששיעורן מפורש, כשיעור הוי חיבור מה שיתר מכשיעור לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה:

(ב)

שלש כסתות של צמר - תפורות זו עם זו כשלל של כובסין. אי נמי, ארוגות יחד, כעין האורגים מפות שדרכן להניח הפרש בין מפה למפה ומחוברות בחוטי השתי ואין בו ערב. וכל הני דתנן הכא, כל אחד במנינו או פחות הוי חיבור, ואם נגעה טומאה באחד מהן נטמאו כולן, ואם היו טמאין והוזה מאפר הפרה באחד מהן נטהרו כולן. ויותר על מנין זה לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה :

סובריקין - אית דתני ספריקין. אית דמפרשי מכנסים, ואית דמפרשי כמין בתי ידים מצמר שמלבישים בהם את הידים ומכסים בהם הזרועות עד האצילים:

גלופקרין - כסות עבה של צמר שלובשים בעת הקרירות:

חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה - לחומרא. אם נגעה טומאה באחד מהן הוי חיבור ונטמאו כולן, ואם הוזה אחד מהן לא הוי חיבור, ולא טהר אלא אותו שהוזה עליו בלבד:

ר' יוסי אומר אף לא לטומאה - ואין הלכה כר' יוסי:

(ג)

חוט המשקולת - הבנאים מחזיקים בידם חוט ובראשו עופרת ומורידים אותו כנגד הכותל לראות שלא יהא עקום:

חרשין - נגרין של עץ:

ושל בנאים - הבונים החומות הגבוהות והגדולות. וחוט המשקולת דרישא דלא הוי אלא שנים עשר, מיירי במיוחד לבנינים קטנים:

יתר מכן - יותר ממדות אלו שמנו חכמים בכל אחד ואחד, אע"פ שהוא רוצה בקיומן , טהור אותו העודף על המדה ולא הוי חבור לכלי:

ושל סיידים - הטחים פני הכותל בסיד וגם הם צריכים למשקולת, וכן הציירים שמציירים צורה בכתלים:

כל שהן - בין רב בין מעט הוי חיבור:

(ד)

חוט מאזנים - חוט שאוחזים בו המאזנים בשעה ששוקלים בהן:

ר' יוסי אומר טפח טהור - אם יד הקרדום גדול כל כך שיוצא טפח לאחר ידו, לא חשיב יד, לפי שמזיק לו למלאכתו, וכל היד כולו טהור. כך פירש מורי. ואין הלכה כר' יוסי:

(ה)

יד הקרדום מלפניו - דרך האוחז ביד הקרדום כשרוצה לחתוך בו אינו אוחז ממש בראש הקתא שמא יחליק ויפול מידו אלא מניח מעט לאחר ידו, והשיעור שיש בין יד האדם לברזל קורא מלפניו, והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא. והא דלא מפרש בבבא זו דין שלפניו ושל אחריו, משום דהכא חשיב הנך דשיעורן טפח, ובאידך בבא חשיב הנהו דשיעורן שלש אצבעות:

פרגל - מחוגה. קומפש"ו בלע"ז. והחרשים צריכים לעשות בו צורות עגולות:

מקבת - פטיש של ברזל שראשו אחד חד ובו נוקבים ופוסלים את האבנים, ועל שם כך נקרא מקבת. ולשון מקרא הוא, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל (מלכים א ו ז):

מפתחי אבנים - לשון פתוחי חותם:

(ו)

של צמרים - מוכרי צמר. וטעמא דהנך שיעורן בטפחיים, מפני שתופס בהן בשתי ידיו. והיינו נמי טעמא דכל הנך ידות דלקמן ששיעורן בטפחיים. וכל אותן ששיעורן טפח, לפי שדרכו לאחוז בהן בידו אחת:

מקור - קורנס חד שמנקרים בו הרחים. ועל שם שמנקרים בו קרוי מקור:

, יד המעצד של לגיונות - גרסינן. והוא כלי מכלי הרוצחים , ראשו עגול, ונושאים אותו אנשי החיל במלחמה. ובערבי קורים לו טבריזי"ן:

של זהבים - המכים על זהב לעשות טסין דקין:

ושל חרשים - של ברזל:

(ז)

שיירי הדרבן מלמעלן - המרדע ראשו אחד יש בו ברזל כעין מרצע שבו מלמד הפרה לתלמיה והוא קרוי דרבן, ובראשו השני ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים ושמו חרחור. ושיעור יד המרדע, למעלה לצד הדרבן ארבעה טפחים חשובים חיבור, ולמטה לצד החרחור שבעה טפחים הסמוכים לו הוו חיבור, כדלקמן. ומה שהוא יותר מארבעה לצד הדרבן ושבעה לצד החרחור אינו חיבור, ואם נגע שם טומאה לא נטמא לא החרחור ולא הדרבן:

בדיד - כלי ברזל שבו חופרים גומות סביב האילן כדי שיחזיקו מימיהן. ועל שם הגומות שקר. וין בדידין נקרא הכלי החופר בהן, בדיד:

של נכוש - פטיש שמקישים בו על האבנים ומשברים אותן :

בן פטיש - הפטיש הקטן קרוי בן פטיש, והגדול שמו פטיש:

של בקוע - קרדום שמבקעים בו עצים:

של עדור - שחופרים בו הקרקע לזריעה. כמו אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז):

של סתתים - חוצבי אבנים והמקצעים ומשוין אותן:

(ח)

מגריפה - שגורפים בה תנור וכירים או הטיט. תרגום יעים, מגרופייתא:

ושל סיידים - שגורפים בה את הסיד:

יתר מכן - יותר ממדות אלו שמנו חכמים ביד המגריפה, אם רוצה בקיום זה האורך היתר:

טמא - אם נטמא הכלי. וכן אם נגעה טומאה בכל זה האורך של יד, נטמא הכלי עמו, דהוי חיבור לכלי:

, יד משמשי האור - כגון יד של שפוד ואסכלה ומרחשת ושאר כלים שתשמישן על ידי האור: