משנה כלים כט ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כט · משנה ז | >>
שיירי הדרבן מלמעלן, ארבעה.
יד הבדיד, ארבעה.
יד הקרדום של נכוש, חמשה.
יד בן הפטיש, חמשה.
ושל הפטיש, ששה.
יד הקרדום של ביקוע ושל עדיר, ששה.
ויד מקבת של סתתין, ששה.
שְׁיָרֵי הַדָּרְבָן מִלְמַעְלָן,
- אַרְבָּעָה.
- יַד הַבָּדִיד,
- אַרְבָּעָה.
- יַד הַקַּרְדֹּם שֶׁל נִכּוּשׁ,
- חֲמִשָּׁה.
- יַד בֶּן הַפַּטִּישׁ,
- חֲמִשָּׁה;
- וְשֶׁל הַפַּטִּישׁ,
- שִׁשָּׁה.
- יַד הַקַּרְדֹּם שֶׁל בִּקּוּעַ וְשֶׁל עָדִיר,
- שִׁשָּׁה;
- וְיַד מַקֶּבֶת שֶׁל סַתָּתִין,
- שִׁשָּׁה:
שירי הדורבן מלמעלן - ארבעה.
- יד הבדיד - ארבעה.
- יד קורדום של ניכוש - חמישה.
- ויד בן פטיש - חמישה.
- ושל פטיש - שישה.
- יד קורדום של ביקוע, ושל עדיר - שישה.
- יד מקבת של סתתין - שישה.
כל היד אשר בזאת ההלכה, הוא הניצב אשר יחזיקו ביד בשעה שיכו או שיפסלו.
וידוע שקורנס של זהבים אטום משני צדדיו, ושל נגרין פתוח מצדו האחד.
ודרבן - שם הברזל אשר בקצה העץ ששמו "מלמד הבקר".
ואמרו שירי דרבן - שארית העץ אשר יקרא "מלמד", וכבר ביארנוהו במקום אחר.
ובדידין - הוא אשר יחפרו בו סביבות האילן לקבץ המים בעת ההשקאה, ושם היחיד הוא הבדיד.
ונכוש - הוא הפטיש אשר ישברו בו האבנים.
ובן פטיש - הוא הפטיש הקטן.
וקורדום - של ביקוע, הוא אשר יבקעו בו העצים.
ושל עדיר - אשר יחפרו בו הארץ לזריעה.
ומסתת - אשר ישוו בו האבנים, ויבדילו אותן:
שירי הדרבן מלמעלה. המרדע יש לו שני צדדין מלמעלה שמו דרבן ומלמטה שמו חרחור ולעיל פרק שלשה עשר פירשתיו אמתני' דחרחור שנפגם ובפ' חמשה ועשרים אמתני' דהמרדע יש לו אחוריים ותוך:
ובדיד. ברזל שבו חופרין סביבות האילן כדי שתחזיק מימיה ולא יתפזרו ושמו בדיד על שם החפירות ששמן בדידין כי ההיא דתניא פרק קמא דמועד קטן (דף ד:) אלו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים:
של נכוש. שמנכש בו כמו מנכש בשומין דהשוכר את הפועלים (דף פט.):
בן פטיש. הקטן. והגדול שמו פטיש:
של ביקוע. קורדום שמבקעין בו עצים כמו (בראשית כב) ויבקע (את) עצי העולה:
של עדיר. קורדום שעודר בו כמו עודר בנכסי הגר דבפרק רבן גמליאל (דף נב:):
של סתתים. חוצבי אבנים כמו אבנים וסיתתן דפרק הגוזל עצים (דף צג:):
שיירי הדרבן מלמעלן - המרדע ראשו אחד יש בו ברזל כעין מרצע שבו מלמד הפרה לתלמיה והוא קרוי דרבן, ובראשו השני ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים ושמו חרחור. ושיעור יד המרדע, למעלה לצד הדרבן ארבעה טפחים חשובים חיבור, ולמטה לצד החרחור שבעה טפחים הסמוכים לו הוו חיבור, כדלקמן. ומה שהוא יותר מארבעה לצד הדרבן ושבעה לצד החרחור אינו חיבור, ואם נגע שם טומאה לא נטמא לא החרחור ולא הדרבן:
בדיד - כלי ברזל שבו חופרים גומות סביב האילן כדי שיחזיקו מימיהן. ועל שם הגומות שקר. וין בדידין י נקרא הכלי החופר בהן, בדיד:
של נכוש - פטיש שמקישים בו על האבנים ומשברים אותן יא:
בן פטיש - הפטיש הקטן קרוי בן פטיש, והגדול שמו פטיש:
של בקוע - קרדום שמבקעים בו עצים:
של עדור - שחופרים בו הקרקע לזריעה. כמו אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז):
של סתתים - חוצבי אבנים והמקצעים ומשוין אותן:
שירי הדרבן מלמעלן ארבעה. עיין במשנה ב פכ"ה:
יד הבדיד. פי' הר"ב כלי ברזל כו' ועל שם הגומות שקרוין בדידין כו'. בפ"ק דמ"ק דף ד. ופי' שם הר"ן בשם הראב"ד שמפרש כלומר בורות קטנים שבעקרי הזיתים. ושצ"ל שהוא ברי"ש. וכן יד בריר דהכא. ע"כ. וכן הרמב"ם פ"ך מה"כ [הלכה יב] כתב שחופרין כו' ביררין של מים:
של נכוש. ל' הר"ב פטיש שמקישים בו על האבנים כו'. כ"כ בפירוש הרמב"ם. אבל בנא"י מצאתי נכוש הוא אשר מנקה עקרי האילנות. ופטיש הוא עגול אשר ישברו בו האבנים ובן פטיש כו'. ע"כ. וזה נראה לפי שנמצא כמה פעמים במשנה ובגמרא לשון ניכוש. והוא ענין נקירה וחפירה. כמו בפי"ב דשבת משנה ב. ובפ"ט דב"מ מ"ד. ובכלאים פ"ב מ"ה וז"ל הר"ש של נכוש שמנכש בו. כמו מנכש בשומין דהשוכר את הפועלים [דף פ"ט]:
(י) (על הברטנורא) ומפרש שם הר"ן בשם הר"א, כלומר בורות קטנים. ושצ"ל ברי"ש. וכן יד בדיד דהכא:
(יא) (על הברטנורא) ובפירוש הר"מ בנוסחת ארץ ישראל מצאתי, ניכוש הוא אשר מנקה עיקרי האילנות, ופטיש הוא עגול אשר ישברו בו אבנים. וזה נראה לפי שנמצא כמה פעמים במשנה וגמרא לשון ניכוש והוא ענין נקירה וחפירה. ועתוי"ט:
יד הבדיד ד': הר"ן ז"ל כתב בראש משקין שהראב"ד ז"ל גריס יד הבריר ד' בשני רישי"ן ופי' שהן בורות קטנים שבעיקרי הגפנים ע"כ וכן משמע לי קצת שגורס ג"כ הר"ש ז"ל וכן משמע ג"כ שגורס הרמב"ם ז"ל שז"ל שם פ"כ יד קורדום שחופרין בו ביררין של מים ד' טפחים ע"כ:
של נכוש: שם ברמב"ם הגירסא של נכש בלתי וי"ו:
יכין
ארבעה: כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]:
יד הבדיד: הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]:
יד הקרדום של נכוש: לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר:
יד בן הפטיש: פטיש קטן:
ושל הפטיש: פטיש גדול:
יד הקרדום של בקוע: לבקע עצים:
ושל עדיר: לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א:
ששה: תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו:
ויד מקבת של סתתין: שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת