רמב"ם על בכורות ח
ראו גם נוסח המשנה בכורות ח רמבם
בכורות פרק ח
[עריכה]בכור לנחלה - הולד הראשון הנולד לאדם מיהודית, ואין אנו קפדים אם ילדה אמו לפניו או לא ילדה שנאמר "ראשית אונו"(דברים כא, יז).
ובכור לכהן - הוא הולד הראשון שתלד האשה. ואין קפדים אם נולד לאביו ולד לפניו או לאו שנאמר "פטר רחם"(שמות יג, יב).
ואין מאמרו באלו הארבעה חלקים היוצאים משני העיקרים האלו על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור, לפי שזה דבר מבואר, אבל דבריו של מי שהוא בכור ואף על פי שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה.
ומה שאמר שיצא ראשו חי - רוצה לומר שלא יצא לגמרי עד שמת, ואפילו לא כלו לו תשעה חדשים.
סנדל - היא צורה מבשר.
ומה שאמר הבא אחריהם - רוצה לומר אחר שיצא ראשו חי בן תשעה, ואחר שהיה בו צורת האדם, ושאר המנויין.
אחר כן הודיענו שאם ילדה האשה קודם שנתגיירה ואחר כך ילדה בישראל, שהולד השני אינו נקרא פטר רחם אלא אצל רבי יוסי מטעם שזכר.
ומה שאמר אחר כך נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת - רוצה לומר כך, או שנתגיירה מעוברת וילדה, או שנשתחררה מעוברת וילדה, או אשה שלא ילדה וילדה היא וכהנת, או היא ולויה, או היא ואשה שכבר ילדה.
ומה שאמר כהנת ולויה - להודיעך שכהנת ולויה, אפילו מעוברת מישראל, שבנה פטור מחמש סלעים, שנאמר "פטר כל רחם בבני ישראל"(שמות יג, ב), בפטר רחם תלה רחמנא.
ודע שהלויה המעוברת מגוי בנה פטור מחמישה סלעים, שהיא בקדושתה עומדת. וכתוב בברייתא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מן המעשר ואוכלת. אבל כהנת המעוברת מגוי בנה חייב לפי שהיא נתחללה, כמו שבארנו במקומות מסדר נשים.
ומה שאמר בוולד מי שלא המתינה אחר בעלה שלושה חדשים שאינו בכור לנחלה אמת, ועוד שאין לו ירושה כל עיקר, לפי שאין אנו יודעים לו אב בודאי כמו שבארנו באחד-עשר מיבמות, ולא נתכוין בכאן אלא להבא אחריו, רוצה לומר שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, לפי שאפשר שאותו המסופק בן האחרון הוא.
ואין הלכה כרבי יוסי:
מה שאפשר להיות בזה שתהא האשה מעוברת משני וולדות, ונקרע דופנה ויצא אחד מהן ואחר כך יצא השני כדרך העולם, ומתה אחר שיצא השני.
אבל מה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים דופנה ומתעברת ויולדת איני יודע לו טעם, והוא עניין זר מאד.
ואין הלכה כרבי שמעון:
שמור שני השורשים האלו שעליהן נבנות כל ההלכות שנאמרו בעניין הזה:
- האחד מהן, שבכור אדם אין חייבין לפדותו אלא לאחר שלושים יום שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה"(במדבר יח, טז), וכשימות הוולד קודם שלושים יום אינו חייב בפדיון.
- והעיקר השני, דכל זמן שיהא בספק אם זה בכור אם לאו, לא נתחייב על אותו המסופק חמישה סלעים, מפני העיקר שבידינו "המוציא מחבירו עליו הראיה".
ומה שאמר מת האב - רוצה לומר שמת האב אחר שלושים יום, וזה עניין מבואר.
וסיבת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, שדעת רבי מאיר שהאחין שחלקו לקוחות הן, רוצה לומר שהן כמי שלקח נכסי האב, ואלו החמש סלעים דומים למלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות. ודעת רבי יהודה האחין שחלקו יורשין הן, ומלוה על פה גובה מן היורשין.
והלכה כרבי יהודה:
כל ההלכה הזאת מבוארת על פי שני העיקרים שהקדמנו.
וסיבת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כבר נזכר.
והלכה כרבי יהודה:
מה שאמר אם לכהן אחד נתנו יחזיר להן חמישה סלעים - על מנת שיכתוב האחד משניהן לחבירו הרשאה. אבל אם לא עשה כן, יכול לומר לכל אחד משניהן בפני עצמו "לחבירך אני חייב לתת החמישה סלעים לא לך", עד שיתברר שבנו הוא זה שמת:
אין ספק אצל החכמים להיות יום שלושים כיום עשרים ותשע, לפי שלמדנו זה משנות ערכין ששנת עשרים כשנת תשע עשרה, ושנת ששים כשנת חמישים ותשע, שנאמר "מבן ששים ומעלה"(ויקרא כז, ז).
ולרבי עקיבא יום שלושים אצלו ספק, ולפיכך דן דינו כמו שאתה רואה.
והלכה כחכמים.
משנה ז [נוסח הרמבם]
[עריכה]כל זמן שאין לו אלא חמישה סלעים דברי הכל הוא קודם לבנו. ואין מחלוקתן אלא במי שיש בידו חמישה סלעים בני חורין וחמישה סלעים משועבדים. רבי יהודה אומר, מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר היא והכהן יטרוף ממשעבדי, ונותן לו אלו החמישה סלעים שבידו בשביל בנו. וחכמים אומרים, אינו כמלוה בשטר ואין הכהן יכול לטרוף מהן, ולפיכך נותן אלו שבידו בשביל עצמו.
והלכה כחכמים:
כבר בארנו פעמים רבות שהסלע הנאמר בתורה קראו השם יתברך "שקל", ונקרא גם כן "כסף" כמו שנאמר "חמשים כסף"(דברים כב, כט), ו"מאה כסף"(דברים כב, יט), ונאמר "כסף שלשים שקלים"(שמות כא, לב), היה משקלו עשרים וארבע דרכמונים, ומשקל דרכמון ששה עשר גרגיר, ואלו הן גופי התלמוד ואין ספק בהן.
וקבלה בידי מאבא מורי זכרונו לברכה, שקבל הוא מאביו ומזקנו איש מפי איש ז"ל, שהגרגיר הזה שמשערין בו המשקל הזה הוא גרגיר שעורין, ואינו יודע לו שום טעם. ולפיכך יהיה משקל הסלע שלוש מאות ושמונים וארבע גרגרין. ומצאתי משקל הדרכמון המצרי בגרגרי השעורים ששים ואחד גרגרים, זאת אומרת יהא משקל הסלע מדרכמוני מצרים ששה דרכמונים וחלק מתשעה בקרוב. ואמר לי אבא מורי ז"ל שעמד על תשובת גאון מראשי ישיבת בבל, וכתוב בה שחמשה סלעים שלהן הן שלושים ושלוש דרכמונים וחצי דרכמון, זאת היתה כוונת התשובה, ולא ביאר באיזה דרכמון ולא כמה הוא משקל הדרכמון, ואין ספק שאמר על משקל דרכמון בבל.
אבל משקל חמש סלעים שלנו מדרכמוני מצרים כמו שאמרנו, הם שלושים ואחד דרכמונים וחצי דרכמון. ושלשים של עבד יהיו מהדרכמונים האלו מאה ושמונים ותשעה דרכמונים (וחצי דרכמון) פחות שמינית דרכמון שלא בצמצום. וכן חמישים של מפתה שלוש מאות וחמישה עשר דרכמון פחות רביע דרכמון שלא בצמצום.
וכל המשקלים האלו כסף מזוקק שאין בו תערובת כלל, ודע לך זה שהעיקר בידינו בשל תורה שהוא במנה צורי, וכל אלו הנזכרים בכאן הן כסף של תורה. ושל דבריהם כגון כתובת אשה ולקנסות כסף מדינה, רוצה לומר שהוא אותו השיעור מהדרכמון ממטבע ירושלים שהיו שמיניות, רוצה לומר השמיניות כסף והשבעה חלקים נחושת, וזה גם כן קבלה בידי מאבי שקבל מרבו ז"ל.
ומה שאמר שכולן נפדין - כך סידורו, וכל הנפדין נפדין בכסף או בשווה כסף זולתי מחצית השקל שהוא כסף מזוקק מצויר מטבע, כמו שנתבאר בשקלים.
ודע כי מה שאמר בשקל הקדש - רוצה לומר שיהא משקל אלו הדברים שקל הקדש כמו שבארנו.
ומה שאמר ובמנה צורי - רוצה לומר שיהא הדבר נשקל בשקל במטבע צור. ואנחנו לא נדע איך היה מטבע צור באותו זמן, ולפיכך אנו אומרים שכולן רוצה לומר אלו המשקלים מן המובחר שאפשר להיות מן הכסף:
אין דעתו במה שאמר הקדשות, שבכור אדם לא יפדה בהקדשות לפי שזה מבואר, אבל רוצה לומר שדין זה גם כן בהקדשות שאינן נפדין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות אלא בשווה כסף מן המטלטלין חוץ מן העבדים.
וכבר זכרנו פעמים עיקרי כל זה, ועוד נחזור לשנות עיקריהן:
כבר בארנו ביבמות שהיבם נקרא בכור, ועל היבם נאמר "והיה הבכור אשר תלד"(דברים כה, ו). ובארנו בתשיעי מבתרא שבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אלא בדבר הנמצא בעין ביום המיתה, שנאמר "בכל אשר ימצא לו"(דברים כא, יז). ולפיכך אין היבם נוטל בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אחיו, אלא (אם) יהיה דינם דין הראוי שהוא משותף לכל האחים. וכן האשה לא תגבה כתובתה משבח שהשביחו הנכסים אחר מיתת בעלה, ואין הבנות נוטלות מזונות אחר מיתת אביהן משבח שהשביחו הנכסים אחר מיתת אביהן, ואלו הן מקולי כתובה.
ומה שחזר ושנה אין נוטלין משבח - אפילו היה השבח דאתי ממילא, כגון שהיו פירות פגים והבשילו, והדומה לזה.
ומה שחזר ושנה גם כן ולא בראוי כבמוחזק - כגון שימות האב ואחר כך ימות אבי האב סמוך למיתתו, הרי הבנים יורשים אביהם ואבי אביהם, ויעלה על הדעת שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו לפי שהיה ראוי לאביו ומחמת אביו הוא יורש והרי הנכסים כולם מצויין, בא להשמיענו שאינו נוטל פי שנים אלא בנכסי אביו בלבד, הואיל ולא נפטר זקנו אלא אחר פטירת אביו.
וכן יבם ואשה ובנות. וכל זה כפי התקנה הראשונה, רוצה לומר כתובת אשה ומזון הבנות לא יהא אלא מן הקרקע. וכן בארנו בכתובות שהמעשה בידינו היום לגבות הכתובה ולהוציא על הבנות מן המטלטלים, ולפיכך נוטלות מן השבח ומן הראוי:
חכמים אומרים שחלק הבכורה ירושה היא לפי שהוקש לפשוט, ויבם בכור קריא רחמנא, והבעל יורש את אשתו מדאורייתא, ולפיכך אין הדברים האלו חוזרים ביובל.
ורבי אלעזר אומר, חלק בכורה מתנה הוא שנאמר "לתת לו פי שנים"(דברים כא, יז) ולא נאמר להוריש לו, והיבם כמו בכור, וירושת הבעל לאשתו דרבנן, ולפיכך חוזרים הדברים ביובל.
ורבי יוחנן בן ברוקה דעתו כדעת חכמים. ומה שהוא אומר בכאן אינו אלא במי שיורש מאשתו אחוזת קבר, שהוא פגם משפחה להוציא אותה מידם, ולפיכך חוזרת להן אחוזת קבריהן, ונותנים לו דמי שוויה ומנכין לו מכלל דמיה דמי הקבר שקבר בו את אשתו לפי שהוא חייב בקבורתה, וזהו עניין ינכה להן מן הדמים.
והלכה כחכמים, ורבי יוחנן בן ברוקה:
משנה בכורות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב